*
א. אדם לבדו שקוע בכורסת טלוויזיה בלב יער לוחץ שוב ושוב על כפתור השלט, בתקווה שהיער יהפוך שוב לעיר.
ב. אדם הולך בנוף עירוני, הולך איטי, קורא עיתון. פתאום עולה בדעתו כי העולם המקיף אותו הוא עיתון גדול, עמודות וטורי אותיות. רק לנגד עיניו מסתופף לו נוף עירוני.
ג. אלוהים בתמונה של לפני ואחרי. לא ברור לפני מה ואחרי מה. גם לא ברור אם זה אלוהים.
ד. פעם האהבה היתה יורה חצים והמוות קוצר במגל; כיום: לאהבה יש רובה סער והמוות קוצר בקומביין.
ה. על גבי קופסת הוופלים (אפיפיות) מופיעות וופלים ולצידם ספל קפה. בני הקט מפחד להטות את קופסת הוופלים כדי שספל הקפה המודפס על פני האריזה לא יישפך. אני מבין אותו. במה שנוגע לדימויים יש להיזהר. אני נושף קימעא על הקפה כדי להצן את חומו.
ו. שני חתולים חולפים בריצה על פניי ברחוב. האחד חומק מהשני אל תוך חצר. אני נזכר במה שלודוויג ויטגנשטיין כתב: 'ההיבט העמוק מתחמק בקלות'. וחושב לעצמי שאם זה שחמק היה ההיבט העמוק מדוע רודפו, ההיבט הגלוי, יש להניח, עומד מתנשף, מבולבל ומפלבל בעיניים; כאילו אבד ממנו משהו. אני לא באמת יודע מה הוא חושב אך המלים: 'עד הפעם הבאה' מהדהדות לאורך הרחוב.
ז. האם חתול יודע שהוא נמצא בשביל החלב בשביל החלב?
ח. הנטיה הבלתי מובנת של אנשים שלא התראו שנים להביא מזכרות מאותם ימי עבר, כמו עדות למה שהתחולל ביניהם פעם. יש להתחיל להביא עדויות למרחק, לַאֵינוּת, לגעגועים. את זה האדם האחר לא הכיר ואיננו מכיר. אלו פנים שאיננו ששים להראות.
ט. עם ידידה ברחוב ליד הבאר. היא עם סיגריה; אני עם כוס בירה שלקחתי החוצה. אנחנו מדברים על הרחוב. על האפשרות להבין רחוב כאוסף של צורות גאומטריות המתרוצצות בתנועה בלתי פוסקת. היא שואלת האם אני באמת רואה את זה ככה. אני משיב: 'רק נניח'. האם אני מתבייש להראות את מה שראיתי. מה יש לי לכסות? עד מתי אכסה?
י. אאוגוסטו מונטרוסו כתב: 'כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם'. לפעמים נדמה לי שכאשר אני מתעורר (לא משינה. רק לפרקים קצרים אני ער באמת) נמצאת לידי החיה שתהיה פה לאחר האדם. אולי דווקא אני הוא שממתין, כי היא זו שתישאר.
*
ציטוטים:
לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית: עדנה אולמן-מרגלית, הוצאת מאגנס: ירושלים תשנ"ה, עמ' 116, אפוריזם 387.
אאוגוסטו מונטרוסו, 'הדינוזאור', הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד והספריה החדשה: תל אביב 2003, עמ' 46.
*
*
בתמונה למעלה: Bruno Munari, From Black to White Through Violet, Oil on Canvas 1948
© 2013 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
סעיף ה מוסס אותי
הוא כל כך צודק
נדמה לי שנמצאת לידי החיה שתהיה פה לאחר האדם
בררר…
איזה פחד…
איזה יופי…
מרית קרובתי, ההנחה שספל הקפה שעל אריזת הוופלים אכן מכיל קפה
היא פילאית כשלעצמה (-:
תודה דורון, ברוך הבא.
חן חן, שועי (במלרע, משום מה)
דורון, במלרע קוראים לי הוריי ועוד כמה אנשים שהתרגלו לכך, חלקם מכירים אותי מילדות, חלקם מהשנים האחרונות. בדרך כלל אני מציג את עצמי במלעיל, אני יודע
שזה שגוי, אבל יש מאחורי זה סיפור.
תודה על כל הרשומות. הדס
בבקשה הדס, תודה לך (-:
כה לחי! מא' ועד י' נהדר! איך נראית החיה שתהיה פה לאחר האדם? הסעיף הזה ישר הקפיץ לי, לא את הסעיף, אלא את הסצנה הזו מאודיסאה בחלל 2001 של קובריק:
תמהּ יקר, תודה מקרב לב. חשבתי להחזיר לך ב- La Jetee של כריס מארקר, אך אז נזכרתי שהסרט הזה מעביר בי צמרמורת [אפילו שחזותית הוא פשוט ספר של זבאלד]
ואז חשבתי על Twelve Monkeys של גיליאם ועל החיות הסובבות חופשי בלב ערים נטושות. ואז חשבתי על האחים מארקס ב-At the Circus שמה שנשאר שם בסצינת הסיום אחרי האדם זה קוף גדול שסופר כסף.וכהומז' לכל אלו הלכתי בסוף על ה-Pixies
שהם אמנם לא האחים מארקס אבל הם מאוד מעודדים את רוחי (איזה טקסט מגוחך וסוחף בו-זמנית יש לשיר הזה).
שועי כתבת מקסים .
סעיף ח' – ריצד לי למין מנהג של השבת מתנות לאחר פרידה. אדם שמבקש למחוק עקבות , לנתץ אנדרטאות למה שהיה. כי כבר אין והאינות הזו מעוררת פקפוק על מה שבכלל היה . מעין מחשבות כפירה ,שהחפצים עלולים לפגום בתהליך ההתרחקות , ההשלמה.
ולהעמיד את האנדרטאות מחדש בפגישה מחודשת מרגיש לי נדון לכישלון נחרץ . כי באמת כמו שכתבת היו שם תהליכים אחרים . אני זוכרת שפעם הבאתי יומן לפגישה כזו . וזה נכון זה כמו להתפשט וזה מאוד לא פשוט .
זה היה כישלון נחרץ. אי אפשר להחזיר אהבות קודמות . ובדיעבד נראה לי שהיומן והקראה של קטעים ממנו היו כמו הקראת כתב האישום.
איזה יופי של ריצודים!
אני כמובן חומדת לעצמי את סעיף ו'.
(ושמחה כל כך שיש לך בלוג,
בשביל כל הדברים שמשתמעים מסעיף ט' 🙂 )
שבת שלום שועי.
ציפי יקרה, אני מאוד עסוק במחשבה על "הנוכחות" כלומר על העובדה לפיה בני אדם (ואני כמובן בתוכם) נוטים להביא לכל מיני מקומות לא את העצמי-הנוכחי שלהם, אלא את מה שפעם היו, כי אנשים שלא נפגשו זמן-רב מצפים לפגוש מישהו המבוסס על האדם שהם הכירו, וגם כי לפעמים יש לנו איזה רצון לחזור לעבר כדי לתקן, ואז בן-רגע אנחנו עוטים מנטלית את המקום-הנפשי שבו היינו מצויים לפני המון זמן.
אני תמיד מנסה להביא את מה שאני ב"הווה" או לדבר את העבר לגמריי מן המקום של "ההווה". בהקשר ליומן, הייתי נוכח לפני כשנתיים באיזו פגישה שבה בחרה אחת המשתתפות לקרוא קטע יומן מנערותה. אני יודע שזה היה בשבילה מאוד-מאוד משמעותי, אבל חשתי כי מוטב היה אם היתה מדברת מנקודת "ההווה" על מה שאירע בעבר. זה בערך כמו שכמעט לכל משורר יש את השיר הראשון שהוא כתב, והוא מאוד יקר ללבו. אף על פי שבדרך כלל כבר הלך כברת דרך גדולה מאוד מאז.
מיכל יקרה, תודה רבה, החלימה מתרחשת בזמן REM ואני מסיים כעת שבוע חסר שינה במיוחד (המון דברים שצריך להוריד מהשולחן). כתבתי את הרשימה בשעה שאינה מן היום ואינה מן הלילה חלק מבוסס על חוויות מן השבוע האחרון. באיזו מידה, הרשימה הזאת החליפה את שנת החלימה שלי בימים האחרונים (-:
יפה שועי. הטקסט והציור. גחליליות הנפש. וכמו שכתבה מרית, גם אותי כבש ריצוד חמישי
איריסיה יקרה, יש חיבור סוד יהודי מן המאה השלוש עשרה המתאר את הנשמה באדם כעין חגב של אור (זה מה שהזכירו לי גחליליות הנפש).
אני חושב שמה שתיאר הבן שלי, מבוגרים רואים את זה כסוג של "הנפשה" (של ספל הקפה המצולם על גבי האריזה) אבל אצלו זה היה סוג של דיון בתוקף תחולתם של חוקי הטבע… כלומר אם בממשות כשמטים ספל קפה הקפה נשפך, צפוי על פניו שזה מה שייקרה גם לספל המצויר על גבי קופסת הוופלים.
ליבי יוצא אל בינך שבתוכי, אבל הפעם אבוא על תקן של משבית שמחה אבל מישהו צריך להגיד את זה רק כדי להרחיב את טווח הדיון
"זה לא מקטרת" http://cafe.themarker.com/thumbnails/t/251/193/7/file_0_b.jpg
דודו יקר, וכי המזרקה של דישאן היא באמת מזרקה? (-: לא יודע לגבי המקטרת של מגריט… מה שאני לבטח יודע הוא שדימויים מצריכים זהירות, יש הרבה מאוד דימויים
שנכנסים באופן בלתי רצוני לחיינו… למשל– המקטרת של מגריט, המזרקה של דישאן,המונליזה הרגילה, המשופמת והמגולחת, תקרת הקפלה הסיסטינית… אלו רק דימויים ובכל זאת כמו שהעדת בשירך "התגלוּת" הם גם הרבה-הרבה יותר.
שועי יקר, נדמה לי שזה מה שמגריט מנסה להעביר "שדימויים מצריכים זהירות" הם טעונים במטען שדרוך שם כמו קפיץ ולך תדע מתי הוא עתיד להשתחרר.
נורא מזכיר לי פתאום את הדיון על בן סורר ומורה שלא היה ולא נברא, ואז אמר ר' יונתן אני ראיתיו וישבתי על קברו. ואני מבין את ר' יונתן. מאוד
דודו, אני מצפה ומייחל ליום שבו יימכרו ברשתות החשמל בן סורק ומורה נבוכים ונביא מסית ומדיח כלים במכשיר אחד (-: