*
בשלהי הפרק השבעה עשר מחיבורו של הפילוסוף ההודי בן המאה השלישית לספ', נאראג'ונה (המאה השלישית לספ'), העוסק ברובו בחשיבה היקשית-לוגית ולאו דווקא בעולם של סמלים, דימויים וחוויות, מובאת הפסקה הבאה, החריגה בנוף הספר. עם זאת, היא אוחזת לדידי יופי ספרותי ורעיוני מעורר השתאות:
*
כמו אמן שיצר מופע קסמים בכוחותיו העל-טבעיים
ומופע הקסמים יצר בתורו מופע נוסף
—כך העוֹשֵׂה דומה למופע הקסמים
ומעשהו דומה למופע הנוסף אותו יצר מופע הקסמים
*
נגעים, מעשים, הגוף, עושי המעשים ופירות
דומים לעיר של חלילנים שמימיים, לחלום ולאשליה אופטית.
[נראאג'ונה, שירת השורש של דרך האמצע [ Mūla-madhyamaka-kārikā], תרגם, הקדים ופירש אביתר שולמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2010, עמ' 218]
*
המהדיר, אביתר שולמן, כתב, בצדק רב, בביאורו לפסקה זו: "אין באמת דברים, ואין באמת סיבות ותוצאות, אך המקסם האשלייתי עדיין ישנו. אין כל מציאות אין תיקוף אובייקטיבי למה ש"קיים" ב"עולם". אין "דברים" הפועלים אחד על השני. אך גם אין איִן. ישנו רק האמצע שבין קיוּם לאי-קיוּם […] וגם אמצע זה עצמו הינו סוג של חלום. אין כל הפרדה תקֵפה בין מה שהתודעה רואה לבין "המציאות" [שם, עמ' 214]
אם ארשה לעצמי לבאר עוד את הדברים. נאראג'ונה טוען שלעומקה כל ההויה היא חידה מאוחזת פליאה (או אימה) שאיננו יכולים להתיר. כל נסיונותינו להסביר את המציאות ורבדיה באמצעות שפה, או אפילו באמצעות חשיבה או אינטואיציה, אינן אלא תפישׂותנוּ-אנוּ (רעיונות, אידיאות) או תפישות תרבותיות שאימצנוּ ממי שקדמו לנו בעולם (הורים, מורים, חכמים). כל אלו ההשגות עשויות להשקיט אותנו, להניח בנו סדר מדומה, של סיבות ותוצאות, ואמונה, בחינת תקווה עמוקה, כי כך הדברים אמנם מתנהלים לעומקם. ברם, לעולם לא תהיה לאיש הודאוּת כי מה שהוא מייחס להוויה הוא אמנם ההויה בעצמותהּ. עם זאת, נאראגו'נה אינו פילוסוף-סקפטיקן, הוא מחייב את ההנחות על המציאות, אינו שולל אותן מכל וכל, או משהה את תקפותן. למעשה, לו היה תיאורטיקן של המדע, יש להניח כי היה טוען כי המדע מצדיק את עצמו מתוך שימושיותו ומתוך כך שהוא עולה בקנה אחד עם ההגיון האנושי, ועם היכולת לבחון את הדברים בניסוי, שתוצאותיו מובנות לאדם. עם זאת, לדידו, הידע הזה נח בגבולות מחשבתו ועולם רוחו של האדם, ואין זה מתחייב כי היקוּם אכן פועל באופן שבו טוען האדם שהוא הוכיח את פעילותו.
כלומר, דומה כי נאראג'ונה טוען כי תמיד ישרור פער בין האופן שבו אנו מדמים את הדברים, ובין הדברים במהותם; האדם חווה תהליכי חישה ותהליכי שׂכילה— אלו מתואמים לכשרים שהונחו בו, וכן למוסכמות התרבותיות בתוכן גדל והתחנך, או לעתים מתואמים למוסכמות תרבותיות ולרעיונות אליהם התוודע במהלך חייו הבוגרים, מחוץ לגבול הקבוצה בה גדל לכתחילה. כל אלו הם הקארמה של היחיד, הקובעת אותו לכאורה, לקבל באופן הכרחי הנחות מסוימות על המציאות. מה שמגדיל נאראג'ונה לטעון הוא שאין כל הכרח לכך שכלל ההנחות המוכרחות של האדם על המציאות הן אמנם הכרחיות. לדידו, הן בגדר אפשריות בלבד.
אני מעוניין להתעכב על שני הדימויים המרכזיים בדבריו של נאראג'ונה: מופע הקסמים ועיר החלילנים השמימיים. האחד פונה בראש ובראשונה אל הפן החזותי; השני— אל הפן השמיעתי. הראשון— כמו מעמיד על התהיה בין העולם כמקום המעורר בנו באופן תם פליאה אחר פליאה; ובין הספק המתעורר להכיר בכך שאפשר כי מדובר, לאמיתו של דבר, באשליה אחר אשליה. זה יכול להיות דבר שראשיתו בפליאה ואחריתו במופע של אמן אשליות; זה יכול להיות עולם של אמנות אשליה אחר אמנות אשליה שבו אין דבר הנגלה לנו שהוא נוכח באמת. איננו יכולים לדעת האם חושינו קולטים את העולם כמתכונתו, אפשר כי הידע המגיע אליהם הוא משובש לכתחילה, אפשר כי הוא משתבש כאשר הם נתקלים בו; אפשר גם כי לכתחילה המציאות נכתבת ביושר בקוים עקומים או נכתבת עקום בקווים ישרים. אין כל דרך להעניק לזה הכרע.
מה שטורד יותר, כלומר מעורר למחשבה, היא המוסיקה של עיר החלילנים השמימיים. האדם שומע משהו הנדמה לו כרחש חיצוני, אולי כמוסיקה הקוסמית (למשל, הפיתגוראים האמינו בכך שהספירות השמימיות משמיעות מוסיקה הרמונית); אולי זה מן רחש פנימי, שמלווה את קיומינוּ, כחלום בהקיץ, שאמנם יש משהו מעבר לעצמנו, מעבר לזולת, ולמסגרות הפוליטיות שייסד המין האנושי. פעם כתבתי כי לעתים העולם נדמה לי לתיבת תהודה של כל מי שחיו בו אי-פעם. אולי זהו רק דימוי אולי חלום— ובכל זאת, אני ממשיך להיות קשוב לזה בכל מאודי. אפשר כי למשהו מעין זה כיוון נאראג'ונה כאשר טען כי גם אם כל הדברים שאנו חווים ומבינים כבני אדם אינם אלא מקסמי דמיון או תובנות השומרות על הגיון פנימי אדוק, אך אפשר כי מקורם הינו בידע קטוע ומשובש, בכל זאת אנחנו פתוחים באיזו מידה אל ההוויה, אנו פגיעים לה, היא מעוררת אותנוּ— לא ניתן לבטל את מכלול הרשמים האנושיים על אודות ההוויה, אין לטעון שהם אינם קיימים או קבילים, או שהינם חסרי משמעות. משהו במגע שלנו עם העולם מעורר בנו תנועה פנימית (הכרחית) לחוש, להבין, ולחוות. בין אם יש אני או אין אני (שהריי גם התאיינות עשויה להיות דמיונית בלבד), בין אם ישנה התאמה בין האדם ובין המציאות ובין אם היא אינה, בין אם אנו רק מאזינים למוסיקת חלילים רחוקה או משתתפים במופע אחר מופע של אמן אשליות. כך או אחרת, כולנו אחוזי פליאה, וכולנו מנסים, איש איש כפי כשריו, לבחון כפי כוחותנו הדלים את ההויה. מאין בוקעת ההוויה? מהו הרחש הזה? המוסיקה הזאת?
אחרון, צליל החליל, המבטא בעצמו דבר-מה שעל גבול ההפשטה; נשיפה אל קנה סוף חלול והתוויית איזו מידה של יש מתוכו (צליל, הדהוד). תנועת-פתע שניתן להבחין בה בחלל הריק. מהי הנשיפה? מהם יחסי האין והיש? (בחליל, בהוויה, בּנוּ). האם אותם חלילנים שמימיים אינם כשלעצמם חלילים עשויים לנשיפה? האם אין הם כשעצמם חלל ריק, שאנו מזהים בו אילו תנועות, המביאות אותנו להבחנה כי משהו מתרחש שם, ואנו נוטלים בו חלק? אם זה חלום, אנו עֵרים בּוֹ למדיי.
*
*
בתמונה למעלה: Federico Fellini, An Item Taken from his Book of Dreams
© 2014 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מקסים הקסם הזה המהדהד לתוך הבוקר והחיים והעומס
ומעלה חיוך נקי ותמים…
והחליל המלווה והנגינה הנפלאה הריקה והעמומה והעממיקה את היש והאין.
תודה!
מאוד מאוד אהבתי את השיר,אבל לדעתי נאראג'ונה טעה ויש אפשרות וצורך לתיקוף אובייקטיבי ויש מציאות ולא רק שהפער בין הדימוי להוויה יסגר אלא שעצם המציאות היא תנועה מאוד מסויימת הקצובה בדרך שאי אפשר לה אחרת לסגירת הפער הזה,האדם,בעצם כל דבר,נועד מטבעו לפתוח עיניים,להיוולד ולהכיר ולחוות את המציאות.
גם בהנחה על מגבלות השפה יש צרימה לוגית שלפחות לי היא מאוד מכאיבה,כי אם אין באמת הפרדה בין התודעה התופשת את המציאות לבין המציאות אז גם אין בשפה שום דבר שמגביל אותה מעצם טבעה לשיקוף נאמן של המציאות,השפה עצמה נולדה מתוך המציאות,היא ביטוי לצליליה,לדרך שבה השתקפות הדברים,עצמותם,מצלצלים אחד בשני,השפה אינה עצם זר המולבש על המציאות בדיוק כשם שהרוח אינה עצם זר לצמרות,
דוווקא גישה זאת מגלמת ראיה הכלואה ברוח תקופתה,
וגם כאן,
השתנות התפישות לאורך התקופות לא מצביעה על רק על העובדה שכל התפישות הן יחסיות ונתונות לשינוי אלא חושפת דווקא דרך תבנית השינוי הזה רמז להיות המציאות קבועה ואובייקטיבית לחלוטין,וגם נתונה וצריכה להשגת הממשיג,האדם,או כל דבר אחר.
יש באמת דברים ויש באמת סיבות ותוצאות,אלא שהיחס והכיוון בין הסיבות והתוצאות אינו הולם בהכרח לרוח התקופה,שמשתנה ומשנה כל הזמן,מה שהיה אתמול סיבה נחשב היום לתוצאה,ולהפך,כשתופשים את המערך הנסיבתי כחלל הנמצא בתנועה אפשר לראות איך היש מנצנץ דרך השתנות הזיקה בין הסיבה לתוצאה,ולכן הדברים גם קיימים וגם לא קיימים בו זמנית ,לכאורה,אלא שהם כאלה רק על סמך הנחות שמקבעות את מה שבלווא הכי נמצא בתנועה,כשלא מקבעים את הנע אז הדברים קיימים לחלוטין.
אנונימי, תודה מקרב לב.
זה מאד יפה. אולי אני מפשטת את הפלא, אבל בשבילי זה על אמנות. גם הפלא של עולם בתוך עולם בתוך עולם, וגם תיבת התהודה.
ארנסה יקר, שׂים לב שעל פי הבנתי את נאראג'ונה יש כאן קריאה מסוימת לפלורליזם, בבחינת כך שאין לשלול את הטבע אבל גם אין לרוממו מעל לכל דבר. עם כל המרחק בינו ובין הרמב"ם,
אני משום מה שומע בדבריו את דברי הרמב"ם שסבר כנראה כי רק לעתים רחוקות צץ לנו משהו מן האמת; אולי גם את הדברים שהביא פורפיריוס משום מורו פלוטינוס, לפיה פלוטינוס הגיע כדי התאחדות על-רציונלית עם האחד פעמיים או שלוש בלבד בימי חייו (מה שלכאורה אמור להעמיד את האדם במסגרת של חווייה מוחלטת של ההוויה). נאראג'ונה ודאי היה מקשה עליהם: כך אתה חווים. ובכל זאת, לא היה מבטל מכל-וכל את חווייתם.
באותה מידה, כאשר יצא לי לשוחח עם מתקשרות או מרפאות בגילגולים (עמיתות ללימודים באוניברסיטה; שתיהן אוחזות בתואר ד"ר לחקר הקבלה) איני חולק עליהן ועל חווייתן הפנימית, גם אם איני שותף לדרכן ואיני שותף לאותו מצע חוויות שהן עשויות לדבר בו בהתלהבות רבה כיסוד עולמן (הוא אף מעורר בי התנגדות-מעוטה כאשר אני נוטה לחשוב על הדברים רציונלית). עם זאת, העובדה לפיה מצע כשריי ולפיכך חוויותיי שונה לחלוטין משלהן, כלומר: איני שותף לחוויותיהן, ועולמן נדמה לי רחוק מאוד, אינו מאפשר לי לשלול את תפישׂת המציאות שלהן, נהפוך-הוא, עם כל מרחקהּ מזו שלי, אין לי ספק שהן כנות, וכמוני, חוות חוויות. העובדה שחוויותיהן את המציאות שונות להפליא מזו שלי, אינה מתירה לי לשלול את חווייתיהן.
גם טכנולוגיה למרות שאינה נחשבת כמקסימה במיוחד מבטאת תהליך שבו מייצרים פלא המייצר פלא וככה לעד,יש באמת משהו בתהליך הזה שחותר תחת עצם התפישה של סיבה ותוצאה למרות וודווקא הוא הכי מושתת עליו,גם בגלל המידה המאוד מוזרה שבה עולם תלוי בזה שיצר אותו דווקא דרך עצמאותו ממנו,בדומה לילד שדווקא הקפדה על מילוי צרכיו מאפשרת לו קיום עצמאי מיוצריו.
ההפרדה יותר הדהוד מקסים לחלוטין,אם כי לא ברור לי למה בוחרים לתארו כבלתי טבעי
מרית קרובתי, ודאי שזה על אמנות (אם כל אמנות מתקשרת עם חוויה פנימית), הסיבה לכך שהבאתי את הדברים היא התמונה החזותית, והמוסיקה שדברי נאראג'ונה עוררו לפניי. עם זאת, נאראג'ונה הוא מאוד שכלתן-לוגיקן; יופיין של השורות שהבאתי ושל הדימויים הכלולים בהם חריג הוא ביחס לחיבור כולו. הם אולי מגלים שיהי אדם שכלתן ולוגיקן קר ככל שיהיה, בכל זאת גם בליבו מתעוררות תמונות, ועתים גם נעימה מוסיקלית רחוקה, שכמו בוקעת מעיר של חלילנים שמימיים. כמו שכתב וואלאס סטיבנס "תמיד יש זמן של תום".
שועי,למעשה אני אפילו ספקן ממך,איני מאמין שאי פעם היה אדם שחווה את המציאות כהווייתה,לא בודהה ולא ישו ולא משה ולא המתקשרות שעליהן אתה מספר ולא הרמב"ם ולא אף אחד מעשרות אלפי הגורואים שמשוטטים ושוטטו בעולם,
מה שכתבתי זה רק שאיני מסכים עם ההנחה שאי אפשר לדעת את העולם ,ואת האחר,באופן מושלם,אלא שבדיוק להפך,המציאות מראה לא רק שאפשר לדעתה אלא שאפשרות זאת היא חלק מהתכלית ומהמבנה שלה,
אין לשלול ואין לרומם דבר,מסכים עם זה לחלוטין,יש למצוא את הדרך שבה הדברים מתחברים הדדית.
בכל מקרה מסכים עם כל מי שכתב כאן שהתמונה המצטיירת מהשיר שהבאת מדהימה ביופיה וכנראה שהיא כל כך מרגשת גם בגלל שהיא נוגעת באמת מאוד עמוקה,זה בעצם ציור של תנועה,ממש מרגישים את הגלים מתפשטים מהשיר שמתאר את הדרך שבה הם מתפשטים
ארנסה, אני סוג של אגנוסטיקן. איני טוען שאני יודע, אבל גם איני שולל את חוויותו הפנימית של הזולת (כל זמן שאין בהן דרישה לפגיעה בכל זולת אחר). למשל, יש ביני ובין חבר קרוב ויכוח המתרחש כבר מעל לעשרים שנה, האם אדם יכול באמת לפעול באופן אלטרואיסטי, או שגם מאחורי הדיסאינטרסנטיות הגדולה ביותר, עומד אינטרס. בגיל 20 היינו מתווכחים על כך בלהט, היום אני חושב שכל אחד מאיתנו סובר כי ניתן להתבונן באותן התופעות ממש מתו פרספקטיבות מאוד שונות.
אשר לטכנולוגיה, הזכרת לי, שאלברט איינשטיין מעולם לא העלה בדעתו את פצצת האטום, ואת העשרת האורניום, היה זה ממציא יהודי בתחום הקירור, ליאו סילארד, שלו ולאיינשטיין היה בצעירותם פטנט משותף, שפנה אל איינשטיין בפרינסטון והראה לו כיצד ניתן לפתח על סמך ביקוע אורניום להביא לתגובת שרשרת ולפיצוץ שיהיה ביכולתו להחריב עיר. איינשטיין נחרד מן האפשרות לפיה נשק כזה עלול ליפול בידי הנאצים. כמובן שזה לא השימוש היחיד שניתן לעשות באנרגיה אטומית…ודומני כי לא סילארד, לא איינשטיין וגם לא אופנהיימר היו פונים לעסוק במה שלימים הפך ל-"פרוייקט מנהטן" אלמלא הם חששו כי ההתפשטות ההיטלראית מבשרת איום ממשי לעתידו ולחירותו של המין האנושי.
אין בי התנגדות לטכנולוגיה כל זמן שהיא אמנם עומדת לימין חייו של האדם, מגינה עליו, או משרתת אותו. לדאבוני, המירוץ הטכנולוגי לובש לא פעם מאפיינים של מירוץ חימוש, כאשר כל תאגיד (ממש כמו מדינות) רץ על מנת להתחמש במוצר החדיש ביותר הקיים בשוק, בעיקר על מנת להעלות את רווחיו בתום הרבעון. לראיה, רוב המדיה האנושית משרתת כיום את רווחי התאגידים, לא את רוח האדם בכל מקום.
כמובן, ברור לי שבדיוק כשם שיש אמני-כתיבה ומשוררים מעולים, ויש כותבי רבי מכר, שהם יקירי התאגיד; כך ישנם מתכנתים, מתמטיקאים, פיסיקאים, ותיאורטיקנים של המדע, שמחשבותיהם יקרות ערך לחיי רוחו של האדם; עם זאת, יש לא מעט אנשים שכל עניינם הוא במדע שימושי, וביכולת ההשתכרות-העצמית שלהם כאשר הם מעמידים את עצמם לרשות התאגיד, לשם פיתוח מוצר-הדגל הבא.
לאחרונה, יצא לי להרהר קימעא על אותה מגמה המכונה טרנסהומניזם. כמובן, אין לשלול אותה, ודאי שלא את התפתחותה העתידית. ובכל זאת, לא ברור לי האם היא באמת עשויה להעמיד מין אנושי מלא-תוכן, הרמוני, או שמא באותם ימים יעסקו רוב בני האדם במירוץ להורדת אפליקציות חדשות אל תוך עצמם,
אני מקווה שפעם יהיה בכח הטכנולוגיה והמדע ליישב כוכבים אחרים (הנה, אני אופטימי) אבל זה נראה לי רחוק מאוד. תמיד אני זוכר שאיש ממלומדי ימי הביניים, שלפעמים יצאו למסעות ארוכים כדי לקרוא כתב יד יחיד הנמצא בקצה העולם, לא העלה בדעתו שיבוא יום וניתן יהיה לסרוק כתבים ולהעלותם באינטרנט, וכי האפשרות הפשוטה לשלוח מייל כלל לא עלתה על דעתם, ואם היתה עולה ודאי היו דוחים אותו כדמיון שוא.
והשורות שציטטתי מתוך הפרק השבע עשר, הולכות איתי כבר קרוב לשלוש או ארבע שנים (מאז צאת הספר); פשוט, הואיל ואיני רואה את עצמי מומחה בתרבות הודו, קצת חששתי לכתוב עליהן עד עתה. מה שמפליא הוא שדווקא הציור של פליני שהובא בראש הרשימה, הוא שהזכיר לי השבוע (נתקלתי בו השבוע) שמזמן רציתי לכתוב על רשימה על עיר החלילנים השמימיים.
אני גם מסכימה עם מרית,
בעניין האמנות,
אבל גם מרגישה שיש כאן
אמירה מהותית מאוד על הקיום עצמו,
ובתור מי שמרגישה היום כמו חליל,
שרוח שאינני מבינה נושפת בו,
הרשומה הזו נוגעת עמוק אל תוכי,
אפילו עוזרת לי במשהו.
תודה שועי.
מיכל יקרה, לעתים אני מרגיש כמו אנטנה, או כבעל מחושים רוטטים, שמצליחים לקלוט כל מיני קולות, מראות וכיו"ב. לפעמים אני חש כאילו כולנו מתרוצצים כפלט של תוכנה ויש לנו נגיעה אל כל מי שאגודים עימנו באותה התכנה, רק לא ברור האם יש לנו גישה אל שפת התיכנות, או אל המתכנת (אם יש כזה). רוצה לומר, יש לי אינטואיציה (לא ודאוּת) בדבר קיומה של תבונה קוסמית, שלכל אחד מהנמצאים יש איזו זיקה כלפיה, ואנו נוטלים בה חלק מעוט– מה שדומה לתחושה של חליל שהנשיפה עוברת בחללו. מצד אחר, איני יכול לשלול, את המחזיקים בעיקרון אי-הודאות, ובמי שרואים בקוסמוס מקום כאוטי, שכולו מקרים על גבי מקרים. כלומר, אפשר שהרוח נושבת כדי לנשוב בחלילים; אפשר כי הרוח היא רוח, וכרוח היא עובר בחלילים; העובדה לפיה החלילים חשים כי הרוח מנשבת לעומתם על מנת שישמיעו צליל היא אינטואיציה (ואינה ודאית).
שועי,נראה שלא הובנתי,ברור שאין לשלול חוויה פנימית של אדם,ההתייחסות שלי נגעה לאפשרות של החוויה הפנימית לגעת ולדעת משהו אובייקטיבי שנכון לכולם,שהמשורר שהבאת ,כמו רבים אחרים אם לא כולם,טוען שזה אינו אפשרי ולדעת זה אפשרי בהחלט.
גם העובדה שכולנו גם אנטנות,פיסות קוד,חלילים,מרמזת שבסך הכל כולנו גם רק כלים שמבטאים משמעות אחת,מקור אחד,לא שאני מתיימר לדעת אותו או עליו אבל כאמור התייחסתי לאפשרות של ידיעה מוחלטת שאותה נאראג'ונה כמו רוב הפילוסופים וההוגים שולל בצורה מוחלטת(פתאום נזכרתי ששנים אימצתי את הכינוי נארה בפורומים בדיוק בגלל שפעם אחת פגשתי באיש ובהגותו ומאוד נדלקתי עליו)
כשמדברים אל טכנולוגיה יש נטייה להידבק למה שרע בה,ויש בה הרבה רע,אבל גם הנטייה הזאת נובעת מדבקות לא ראוייה בתבניות כחניות,כי כמו שכתבת יש בה גם הרבה טוב,ביחוד ככלי לשיתוף ולהפצה וליצירת מידע.הבעייה שאנחנו חיים עדיין בחברה שבה הפסיכופאטים הם האנשים החשובים והאמנים והמדענים הם רק סוג של ליצנים שמנעימים את זמנם בשעשועים וצעצועים,אבל אני מאמין שגם זה משתנה,והמימד החתרני שבאמנות ובמדע מכרסם כל הזמן במעמדו של הכח והשררה,
בסך הכל זה לא שהמדענים הפילו את פצצת האטום,אשמתם היא שהם עסוק במדע בחברה חזירית,אלימה,זו גם אשמתם כיום,אבל אין להם הרבה ברירה,כי מדע כמו אמנות זו תשוקה שקשה מאוד לרסנה,וטוב שכך,ובסופו של דבר הפוליטיקאים כולם יעברו מהעולם,אלא שזה לא יקרה בלי מדע ואמנות.
בסך הכל איינשטיין ניסח את אחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם,המהפכה שהוא הציע החליפה תפישה של כח בתפישה של יחסי גומלין,אלא שאהבה משחררת גם הרבה מידע,וכשהמידע הזה נופל לידיים של הפסיכופאטים שמנהלים את העולם אז ברור שאין ספור תינוקות ישרפו חיים,ועדיין כולם ממשיכים להעריץ את האנשים האלה כמנהיגים ורואים בהם מושיעים ומגנים.גם היום,ככה זה,נורמטיביות זו מחלת נפש אנושה,ואין מי שיטפל בה כי המטפלים הם המשוגעים הכי גדולים.
טרנסהומניזם זה בולשיט לדעתי,אנשים חושבים שהחופש זה להפוך למכונה בעוד שמה שטוב במכונות זה שהם משחררים אותנו מכפיפות להיבט המכני,האוטומטי,של הקיום
אין שום צורך באלטרואיזם,הוא קיים רק בשביל לאזן את האגואיזם
בסופו של דבר איזון אפקטיבי הוא כזה שבו אדם נהנה לתת את כולו בדיוק כמו שהוא נהנה לקבל את כל מאודו של האחר,ואין שום רע בזה,להפך,אלטרואיזם בדיוק כמו אגואיזם מבטא חוסר יכולת לתפישה הדדית,הדדיות היא התרופה לאגו,ולא אלטרואיזם
טכנולוגיה זה סוג של אמנות,וככזאת היא מיישמת בדיוק את מה שההודי שר,כשאנחנו בונים מכונות שמשקפות אותנו והם בתורן בונים מכונות אחרות,משחררים אותנו לחיות את מהותנו ללא כבלי הצורך המאוס לרצוח ולרמות ולגנוב בשביל לשרוד
ארנסה, על רוב הדברים שכתבת הנהנתי, לגבי אלטרואיזם, אני מודה, קשה לי להיפרד מן הרעיון לפיה אדם עשוי לחולל טוב גם כאשר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרסים המיידיים שלו. כמובן, אפשר שהוא עושה זאת כדי לבסס את ערכיו, לפעול על פיהם (זהו גם סוג של אינטרס). אשר למה שכתבת על טרנסהומניזם, אני מתבונן על המגמה הזאת כסוג של ניאו-פוטוריזם, שירים של הלל ושבח למכונה, כמו שחיבר מארינטי, שסופו שטיפח רעיונות בנוסח האובר-מנטש הניטישיאני, ואח"כ גם הפך לאחד מגדולי תומכיו של הדוצ'ה מוסוליני.
הרבה עוול נגרם במאה העשרים כתוצאה מכך שהפוליטיקה והאידיאולוגיה הפוליטית הועלו מעל לכל ערך אחר. המפתח לעתיד האנושי לדידי טמון בכך שערכים אתיים וערכיים תרבותיים ואינטלקטואליים יקבלו את הבמה. לולא מחשבה יצירתית חופשית המשולבת ברגישות אתית לחיי אדם (כל אדם) ולזכויות אדם (כל אדם), המין האנושי יתמיד במעגלים של דיכוי ואלימות. איני יודע אם חינוך לערכים דמוקרטיים-ליברליים יועיל באמת (הוא ודאי לא מזיק). אני חושב שהמפתח טמון באחריות הוולנטרית של כל אדם לקיים מול סובביו יצרתיות חופשית משולבת ברגישות אתית. זוהי השתדלות לא-פשוטה, ובכל זאת אינני מאמין בכך כי שינויים נרחבים לטובה בהתנהלות הכלל אנושית, יוכלו להיוולד כתוצאה מפעולה של מנגנונים/ממסדים פוליטיים (מערכות חינוך); האחריות לכך מוטלת על כתפי כל אדם ואדם.
שועי,לדעתי אחת השאלות הכי מרתקות נוגעת לדרך שבה אנחנו מזהים את האינטרס המיידי שלנו,או בכלל מזהים את המיידי,את הספונטני,יתכן שכמי שאמון על מחקר ההיסטוריה של הרעיונות תמצא שתפישת המיידי משתנה כל הזמן,ועובדה זאת אינה אינטואטיבית במיוחד,כי מטבעו מיידי נחשב כדבר הכי "טבעי" וספונטני ולא נתון לשינוי(אגב,התיאוריה של איינשטיין פרצה גם את המחסום הזה כי היא מבוססת על שבירת ההנחה שסימולטניות אפשרית אבל אנשים לא נוהגים לתרגם מונחים מפיזיקה למציאות חברתית או נפשית)
אז מבחינה זאת אלטרואיזם באמת נחוץ וקיים וזה שיש בו תועלת לא סותר את תקפותו,
בגלל שאפשר לומר שהאלטרואיסט מזהה את האינטרס המיידי,את המיידי,בצורה שונה או לפעמים ממש הפוכה מהאגואיסט.
זה גם קשור למה שאתה קורא התפתחות המודעות למידה שבה האחריות האישית משפיעה על התפתחות החברה,
גם עלי טפלו הרבה פעמים תוויות של מי שחושב על אחרים במקום לחשוב על עצמו ונדמה לי שזה קשור לצורת הכללה שונה,לתפישה שונה של ה"מיידי" ולכן גם אל האינטרס האישי,שלכן מתבטא גם כתפישה שונה של השפעה.
כי אנשים מזהים השפעה רק עם כח,עם העובדה שאתה מוכר ומוכר ונחשף כעצמך בפני קהל גדול,
אבל,
ואתן כאן דוגמה מהפורום על אוטיזם שבו אני קורא וכותב לפעמים,
שהייתה שם דוגמה על שימוש ברגשות
והדוגמה הזאת עולה כי לא מעט אוטיסטים נחשבים כמי שלא מבטאים רגשות
לדעתי ולחווייתי זה בגלל שבמקום להחצין את הרגשות הם פשוט מרגישים והם לא מסוגלים להבין שאנשים אחרים לא מרגישים שהם מרגישים(אנחנו חיים בעולם הפוך,האוטיסט שנחשב לסגור הוא הכי פתוח ואנשים שנחשבים לפתוחים הם בעצם הכי סגורים)
והעובדה הזאת,חוסר ההחצנה של רגשות,שגם מאוד קשורה לתחושת משקל השפה והדימוי,מתחברת בצורה שאולי נשמעת מוזרה ואסוציאטיבית בטירוף למשקל ולתפקיד ולצורה של הארגון הציבורי,העסקי,האקדמי… כי באותו הקשר השפה האוטיסטית נחשבת כלקויה כי היא לא פרגמטית,זאת אומרת,השימוש בשפה הוא כזה שלא מקדם את הבן אדם,כלכלית או מעמדית או לא יודע מה,הבן אדם,ישמרנו השם,מדבר בשביל להתקשר,לתקשר,ולא בשביל לקדם את עצמו על פני האחר,ולכן הוא מתוייג כבעל קשיים תקשורתיים(זה כל כך מצחיק זה עצוב נורא)
החצנה רגשית קשורה לעשיית שימוש ברגש,לחיבור הרגש לתועלת,הישרדותית ,כביכול,אנשים מתחברים רגשית איפה ומתי שמשתלם להם לעשות את זה,אלא שמי שיודע לעשות את הקישור הנכון יודע שתפישה תועלתנית של רגש סופה שתנשוך אותך בתחת,כי ,למשל,שחיתות מבוססת על תפישה תועלתנית של רגש,אז אנשים מצליחים לטפס בסולם ולהרוויח עוד כמה שקלים אבל כל השקלים האלה מתבזבזים על המחירים שמאמירים בגלל שארגונים עסקיים מבוססים על קשרים במקום על כישורים,על יכולתם של החזירים להזנות את רגשותיהם למען בצע כסף מה שכופה על כל הכפופים עליהם זיוף מחליא גם כן)
אז השפעה זה גם היכולת לזהות את הקשר הנכון בין הסיבה לתוצאה ולנהוג לפיו(שגם בגלל זה אני ממש לא מתלהב מהפרשנות של ההודי ושל המתרגם שלו) ,נכון שהקשר הזה הוא רחוק מאוד מהפרשנות המקובלת אבל זה ממש לא אומר שאינו קיים,מה שיותר ויותר אנשים מרגישים זה שמה שמספרים להם על סיבה ותוצאה זה שטויות שחבל על הזמן,אבל זה לא אומר שאין קשר אמיתי בין סיבה לתוצאה,יש ,ועוד איך,אלא שהקשר הזה מופר מסיבות פוליטיות ועסקית ורגשיות ואחרות,הפרה שגם מובילה לתפישה עקומה,כחנית,נרקסיסטית,של השפעה,ומול תפישה כזאת אנשים כמוך ,שמבינים אינטואטיבית,מוזיקלית,רגשית,שיש כאן משהו שהוא מכוער ומטופש בטירוף,קוראים להשפעה המבוססת על אחריות אישית,על התנהלות אנטי מנגנונית,כזאת שחושפת זיקה הרבה יותר מדוייקת בין הסיבה לתוצאה.
אנשים גם הורסים לעצמם את הלב,את הגישה ליופי ולשמחה ולאהבה וליצירתיות,מתוך גישה של תועלתנות רגשית,וגם משתבחים בכך,וגם מפסידים משום כך בדיוק את כל מה שהם מרוויחים,המין האנושי הוא הדבר הכי מטופש ומכוער שהיקום ברא,אלוהים מת מצחוק אבל הבדיחה היא גם על חשבונו.
השפעה מתפשטת דרך אנשים שפשוט לא מתנהגים כך,הגישה שלהם נתפשת כלא רציונלית,אם לא ממש מטורפת,כחסרת אינטרסים,כאלטרואיזם,אבל בעצם היא לא יותר משפיות ואנושיות הכי פשוטה,ואם אני אופטימי זה בגלל שמספרם של האנשים שמסוגלים לזהות את זה כל הזמן עולה
ארנסה, דבריךָ פוגשים אותי בנקודה שבהּ ברוב המקומות שהייתי נתפסתי כמי שאין לו בעיה לדבר על רגשותיו. דווקא גדלתי בבית הפוך לגמריי, שבו התנאים הביאו אותי לכך שעד גיל 17 לערך מיעטתי מאוד לדבר על רגשות. מה שכן, מאז גיל 12 ניסיתי להצחיק את סובביי (עד אז העולם נדמה היה לי כטרגדיה חמורה), שזה גם באיזו רמה, ניסיון (ואולי גם הצלחה) לדבר על רגשות.
אני לא יודע איך היה בזמנים אחרים (ההיסטוריה בקושי מעניקה לזה גישה, אולי השירה כן), אבל אחת הבעיות של העשורים האחרונים בעיניי היא אבדן התוֹם, היושרה, הכנוּת. אנשים רבים מדי סבורים כי ניתן לשקר כאשר זה מועיל; ולהתעלם ממצוקת הזולת או מזכויותיו, כי זה לא עניין שלהם, וכך נוהגים כולם. החלק המהותי לי ביותר באמנות, בספרות, בפילוסופיה שאני קורא הוא מה שמלמד אותי להביע את עצמי בישירות ועל דרך היושר. כל תרבות הטרנדים, וכוחות השיווק והמכירות, מביעים לדעתי במירבם מגמה קוטבית, שבו מי שעיצב את הספר, ומי שעושה לו יחסי ציבור, חשובים הרבה יותר מן הסופר, או האמן שכתבו, חשובים יותר ממה שהטקסט אומר (מה זה משנה איזה טקסט זה? ניתן לו תמונה יפה, ונדאג שייכתבו שזה מדהים). אני חושב שבימינו אמן מוכרח להתלמד גם בצדדים של הפקה, מכירות ושיווק, זה פשוט הכרח בעולם בו אנו חיים. עם זאת, הוא מוכרח למצוא גם הדרך לשמור על תוֹם, יושרה, וכנות– שאם לא כן האמנות מאבדת את עצמה לדעת. ואכן, לא מזמן, האיזה יום, ביקרתי באיזה חנות ספרים תאגידית,ואחר כך התהרהרתי על כך שהמוכרות שם נדמו כאילו אין להן יכולות הבחנה בין מכירת אזניות, ובין מכירת ספר שירה– הכל סחיר, זה מוצר וזה מוצר. יש כאן אבדן של איזו רגישות (אולי תום) שראוי לו להישמר.
שועי,זה לא שהדברים שמה שאתה מתאר התחיל היום,האם האנושות איבדה ומאבדת את תום ילדותה ? לדעתי יתכן שזו שאלה שאין עליה ממש תשובה ברורה והיא מקיימת ומתקיימת גם דרך זיקה מאוד מעניינת למה שנאראג'ונה חשב וכתב.
גם אני בילדותי ואפילו מאוחר יותר מצאתי את עצמי מתופקד כליצן המוזר והמטורף ואיפשהו אני מבין למה דווקא הערוץ הזה ולא האחר הוא שמאפשר תקשורת ישרה ותמימה מעט בעולם עקום נורא,כשהייתי נכנס לשתיקות אין סופיות,לדכאונות זועמים,אמי הייתה אומרת לי ש"פעם היה לך חוש הומור" .
אולי גם זה קשור למה שכתבנו כאן על טכנולוגיה ואמנות ועל המידה שבה במצב הנתון כחברה הנסיון לדבר אמת מועד להתממש כנשק להשמדה המונית או כחיזוק התשתית לעידוד חזירות.
המצע החברתי מתרגם נסיונות לתקשורת כנה לבניית מחסומים שלא יאפשרו את קיומה
האמנים והמדענים היו ונשארו ליצני החצר,ספקי שעשועים וצעצועים לבריונים שהורסים להם את החיים.
כשהייתי ילד נשבעתי לעצמי שלעולם לא אפרסם ספר או מאמר ואני מקווה שאצליח לעמוד במילתי,
נסיוני להשתלב בטכנולוגיה הסתיים כצפוי בפיתוח שתרם לבניית נשק.
אין מה לעשות,אנחנו חיים בחברה שברובה מושתתת על רוע וטיפשות
מאוד מעריך ומאוד מבין אוטיסטים שפשוט בחרו,או נבחרו,לא לדבר ולא לתקשר ולא לעשות כלום בחיים
לדעתי הם יודעים כבר היום את מה שאנשים נורמטיבים יבינו עוד כמה אלפי שנים
מצד שני
זה ממש לא מקרי שדווקא לתמימים ולשתקנים יש הכי הרבה מה להגיד,
כי השאלה
שאותה העלה גם נאראנג'ונה
היא גם איפה עובר הקוו בין הפנים והחוץ
בין הדיבור לשתיקה
ואלא שמרגישים ויודעים תקשורת שאינה "מועילה" יכולים וצריכים לדבר לאיןסוף
וממש לעניין
אלא שכאמור
ההיסטוריה מספרת לנו שזה ממש מסוכן וממש לא לטובתם
אז לא נותר להם אלא להתחזות לליצנים או מפגרים או אמנים או אנשי מדע
בדיוק בגלל שעקרונית ומהותית ,
מבחינת האנשים החשובים והמרכזיים בחברה זה בדיוק אותו דבר
אבל אני בטוח שהמצב משתפר
לא בדיוק ברור למה אבל ככה זה נרא
ויום אחד יהיה אפשר להוציא מילה בלי שהיא מייד תהפוך לנשק שמשמיד בדיוק את מהותה
ארנסה, מצטער על העיכוב, לא הייתי מאז 12 בצהריים אתמול על יד מחשב.
בשנותיי הראשונות בעולם נחלתי יותר מדיי מאבקים, מכות ופרידות-כפויות, ולומר את האמת, גם לא היו לי מלים להביע את הדברים שעברו עליי; זה לקח הרבה מאוד שנים. אני חושב שרק בתיכון כאשר חוויתי לראשונה אהבת-נעורים התחלתי לראשונה להבין שמתישהו בחיי אצטרך לדבר על רגשות ולהביע אותם ולא לכלוא אותם בתוכי; לקח לי הרבה מאוד שנים עד שהגעתי למקום של לחשוף את רגשותיי. איש לא עבד איתי על זה בילדות. העובדה שעד גיל 18 לא התפוצצתי מזעם, תסכול ושבר, באמת לא מובנת לי עד עצם היום זה. כי מעטים מאוד מסביבי,אם בכלל, ידעו מה שעבר עליי/עובר עליי. יכול להיות שבניתי במקום עולם רגשי עשיר בתוך עצמי, כדרכם של מופנמים.
דיבור עד היום אני מודה, לא עושה עליי רושם; ממבע עיניים או שפת גוף אני לומד הרבה יותר, כמעט אינטואיטיבית-מיידית. אינטלקט יוצא דופן כמעט לא מותיר בי כל רושם. גם לא מעמד חברתי. אני מעדיף בהרבה נוכחות רגשית ובעלת רגישוּת. וניתן להיות כאלו רק אם משאירים בחיים את התום ואת הכנוּת.
שועי,מה שאתה כותב מתכתב(פעם היו משתמשים במילה הזאת הרבה והפסיקו,מעניין מה קורה למילים משומשות,ולמה) בדיוק עם מה שנכתב למעלה על סיבה ותוצאה,כי פרשנות פסיכולוגית,פסיכולוגיסטית,מכנית,זאת הנהוגה עדיין כמערבית,תתאר את יצירת עולמך הפנימי כ'תוצאה' על סביבה אטומה למהותך,אלא שבדיוק באותה מידה אפשר לתאר את עולמך הפנימי העשיר כ'סיבה' לאטימות הסביבה כלפיך
יתכן והשקילות הזאת בין כיווני סיבה ותוצאה הפוכים לחלוטין טומנת בחובה איזה שהוא תובנה למהות ההדדיות שכולנו כל כך מחפשים וצריכים
דיבור עד היום לא עושה עליך הרבה רושם
אז למדת לדבר או למדת לשתוק ?
כנראה שהכל כך כך תלוי בהקשר
בתנאים
בדיוק שגם כאן מה שמדבר זה ההדדי
שהוא גם ההדדי בין המבט למילה,בין הגוף לנשמה,שלכן יש בנו תיעוב אינטואטיבי,אינסטינטקיבי להיררכי
שאולי צריך ללמוד לדבר אותו או לנגן אותו או לצייר אותו ואולי לא
אגב,אין להצטער על עיכובים,מצאתי שחלק מהיתרונות של מרחב הדדי יותר על זה ההיררכי זה שהוא נוטה להסתנכרן אחרת,הוא רגיש לתאוצה במידה שמביאה אותו בסופו של דבר להתעלם ממנה
הסינכרוני במרחב הדדי הוא א-סינכרוני במרחב היררכי
אולי גם ההפך הוא נכון
לא בדקתי
ארנסה, תודה על הפרספקטיבה החדשה. עם זאת, אני חושש כי בתור ילד הושתקתי לא מעט. עד כדי כך שחלפו הרבה שנים עד ששוב מצאתי את הביטחון לדבר על רגשות.
מעולם לא חשתי אז כי בסביבת המשפחה ובחברת הילדים, ישנם אנשים שאיתם אני יכול לדבר על מה שבאמת עובר עליי, ועל רגשותיי. ראה רשימות שנקראו "הילד הלא-נכון" ו-"סביב שולחן, באביב". אני בטוח שתדע לקרוא בין השורות.
לדאבוני, אני מזמן לא מסתכל אחורה בזעם, אבל אני עדיין מוצא בילדוּת ובנערוּת שלי מעט מדיי מן הנחמה.
אולי גם זאת לטובה,אנשים שמוצאים רק חושך בעברם נוטים לחפש את האור בעתיד,ובדיוק בגלל הנסיבות המאוד מסויימות האור הזה מצטייר להם כלא סמכותי,
כאנשים שגדלו דרך חוויה עזה של סמכות מאכזבת הנטייה לחפש בית וחום בהדדי ובשיוויוני יותר היא מאוד מעוצבת,מעצבת,
לא שהייתי מאחל לביתי לגדול כמו שאני גדלתי,אבל אולי גם בגלל שהיא גדלה במרחב מאוזן יותר,פחות סמכותי,כזה שאין בו "לא נכון" אלא רק חיפוש ושמחה בכל מה שעשוי להתברר ,אולי, כמשמעותי,תחושת העבר והעתיד אצלה יתרחבו להווה מוחשי וממשי יותר.
כי לפעמים,או אפילו יותר מדי פעמים,דווקא אלה שספגו אכזבות וכאבים מהסמכות,מתמכרים לצורך לרצות אותה יותר ויותר,במעגל שמנציח את הכאב והעוול.
היכולת למצוא את האיזון בין העתיד לעבר,יכולת שמאפשרת לחולל הווה משמעותי יותר,היא זאת המרתקת ביותר,לפחות לטעמי
גם היחסים בין הזמנים יכולים או אפילו אמורים לבטא משהו שיוויוני יותר,יותר מדבר ופחות חוסם
הייתי רוצה שיחסי לעתיד לא יבטא רק התמכרות של אדם שמנסה לברוח מכאב העבר,ואם,כנראה ,לא אצליח בכך אז לפחות אנסה שמישהו אחר יחווה עבר פחות מנוכר,כזה שפחות ימעך אותו למסך המוכר
אולי החקירה אחר מחשבות חכמי העבר מהווה גם נסיון ליצור לעצמנו עבר אלטרנטיבי,בית חכם וחכם יותר מזה שזכינו לו
ותודה על ההפנייה שועי,אלה בדיוק הדברים שהיום אני נאלץ להתמודד איתם במיוחד,כי אולי למזלי למרות שילדותי כה דומה לשלך לא הצלחתי בסופו של דבר להתחמק לחלוטין מחוויית ההורות,מה שמאיר ומציף את כל הדברים האלה באור חזק ומסנוור במיוחד,וזה מאוד קשה אבל גם באמת מאוד מתגמל
ארנסה, אבּהוּת זה קשה, זה אף פעם לא היה קל לי. אני גם מבין הרבה יותר דרך ילדיי את המיתוס של ההורים. כלומר, ילד נוטה לראות בהוריו לפחות בגילאים מסויימים ביטחון וודאוּת
סדר ונחמה. הרבה מיכולת אהבתו את עצמו, שימחתו במציאותו בעולם, תלויים באופן שבו הוא חווה את האופן שבו הוריו מתבוננים בו. אחד הדברים שלמדתי מילדיי בקטנותם הוא עד כמה הילד מחפש את האישור של הוריו. כמה האישור הזה משמעותי לו. כמה יש בתגובותיו של ההורה דבר שמוביל את הילד לקבל החלטות מסוימות. זוהי אחריות עצומה.