*
מבחר שיריה של משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894) גוהרת על עצמי (תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, קשב לשירה: תל אביב 2013) הוא מסוג ההפתעות המשמחות, התוודעות לאמנית-כתיבה או יוצרת, שלא שמעתי שמעהּ, וגם לא ידעתי את דבר מציאותהּ, ופתע-פתאום מתוך ממלכת הצללים בוקעת נוכחות חיה ומרשימה. שמחה שכזו ידעתי בשנים האחרונות, למשל כאשר התוודעתי לשירתן של אלחנדרה פיסארניק, אלפונסינה סטורני או פרוע' פרח'זאד.
חפץ-טוזמאן נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש. עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, ואולם מלחמת העולם השניה ומוראותיה, הביאוה לא רק לבחון מחדש את זהותה, אלא גם לתחושה של שותפות-גורל וייעוד עם בני העם היהודי, ולפיכך צידדה לימים בהקמת מדינת ישראל, בה ביקרה לראשונה רק בשנת 1959, ואף התגוררה בה בשנת 1972 (שנה אחר פטירת בעלהּ). היא אף כינתה את מדינת ישראל הצעירה באחד משיריה, "נס".
היא עמדה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, כגון: אהרן ליילס, ויעקב גלאטשטיין, ואף על פי שהחמיאו ברשימות לשירתה, לא הצטרפה לחבורתם. הללו הדגישו את התכונות הנשיות של שירתה, וראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית. ברם, חפץ-טוזמאן לא ביקשה לכתוב שירת נשים ולא להצטייר כמובילת דרך לנשים. היא סברה כי שירה אמורה לפנות לקוראים, ללא אבחנות או הדגשים מגדריים. לאחר שבשנות השבעים זכתה שירתה להיכלל באנתולוגיות שונות והחלו להיכתב עליה מאמרים, זכתה בשנת 1981 (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.
האסופה שלפנינו הוכתרה בשמו של כליל-סונטות (15 סונטות, שכל אחת מתחילה בשורה שבה הסתיימה קודמתה) שחיברה חפץ-טוזמאן, מחזור השייך לשיריה המוקדמים, שנתכנסו לראשונה בספר בשנת 1949 (חפץ-טוזמאן היתה אז כבר כבת 55). אותי הרשימו דווקא מחזורי שיריה שפורסמו, בין השנים, 1974-1958, ואולי היה נכון יותר, ודאי בעיניי, להעניק לאסופה העברית את שם ספר שיריה השני של חפץ-טוזמאן הרגעי פראותי [מילד ויין וילד], ובו מודגשות הפנים האקספרסיביות, המרדניות-חופשיות של המשוררת, וניכרת בה איזו שמחה של השתחררות משירה שקולה וממושמעת. הנה, למשל, השיר ליד הבית הנטוש, שבו המשוררת מתעקשת על מוסיקליות א-טונלית ודיסהרמוניות של רוח סערה נושבת:
*
דֶּלֶת תְּלוּשָׁה לְמֶחֱצָה
תְּלוּיָה עַל צִיר יָחִיד
מִתְנַדְנֶדֶת:
מֶ
לַנ
כוֹל
יָה.
*
חָלָל מְעֻקָּם
נוֹשֵׁף מָרָה שְׁחֹרָה
אֶל הָרְחוֹב.
*
נַעַל מֻשְׁלֶכֶת
נֶחֱרֶדֶת עַל סַף –
אָ-
סוֹן.
*
יֵאוּשׁ מַתִּישׁ אֶת טְוַח
הַסַּכָּנָה
וּמְדוֹמֵם אֶת הַצַּעַד
כְּמוֹ לָרוּץ בְּלִי תְּנוּעָה בְּשֵׁנַה
כְּמוֹ לִצְעֹק דֹּם בַּחֲלוֹם.
*
וּכְבָר מַדְבִּיקֵנִי עֶצֶב הַדֶּלֶת;
כְּבָר חוֹטְפֵנִי חֻרְבַּן נַעַל עַל סַף,
כְּבָר אֲנִי הוֹפֶכֶת
אָ-
סוֹן.
[מלכה חפץ-טוזמאן, 'ליד בית נטוש', גוהרת על עצמי: מבחר שירים, תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 72]
*
זה שיר השוזר יחד תמונה, מוסיקה, ותנועה ערה בין מצבי נפש. לדידי, זהו שיר שבמוקדו עומדים לבטיה של המשוררת האִם לעזוב את ביתהּ ואת תפקיד הרעיה, האם, נוות הבית, המחנכת (חפץ-טוזמאן גם עבדה כמורה). היא כבר עומדת על סף הבית. לכאורה חשה את הדחף הפראי לשבור ולנתץ את המסגרת הזאת הגורמת לה שקיעה בעולם פנימי (מלנכוליה), כדי לקיים מעט מן החירות המוחלטת אליה היא שואפת בכל מאודהּ. אבל מה אז? האם העולם הנכסף שבחוץ שמעבר למוסד המשפחתי אכן מגלם את החירות ואת היכולת להיוותר פראית? האם אינו אלא מקסם-שווא, ואילו תפקידיה של המשוררת כרעיה ואם לא רק שאינם בולמים את אישיותהּ כיוצרת אלא לאמיתו של דבר מעניקים לה משען, וסדר בתוך עולם כאוטי למהדרין? ההפיכה לאסון היא ההכרה כי מעבר למפתן היא תחוש אסון (שהריי נטשה את היקרים ללבהּ בשם האמנוּת) אך גם בביתהּ תמשיך לחוש באותה מלנכוליה הרת-אסון, שהריי האידיאה או הפנטסיה של היות יוצרת ששום דבר אינו מגביל את מחשבותיה, תנועותיה, והחלטותיה— תישאר תמיד באופק, כגעגוע ההומה להיעשות מציאות, אך תמיד נותר רק תקווה או חלום. הבית הוא בית נטוש שכן לכאורה המשוררת כבר נטשה אותו אין-ספור פעמים בליבהּ, אך תמיד הוסיפה להישאר בו, אם מפני האחריות אם מפני האהבה אם מפני הזהירות. למשוררת לא נותר אלא להכתיר את סיפרה בכותרת: הרגעי פראותי בידיעה שלימה כי הפראות הזו אינה עתידה לשכוך, והמלנכוליה הניחתת עליה בשל ריסונהּ אינה עתידה להיעלם.
למעשה ניתן לקרוא את השיר של חפץ-טוזמאן כתיאטרון חפצים. הדלת המתנדנדת, החלל המעוקם, הנעל המושלכת על הסף, כל אלו מביעים את רגשותיה של המשוררת. זהו פורטרט-עצמי המצויר בחפצים, כשברקע נשמעת יללת רוח סערה. הנעל כמובן מהדהדת את החליצה המקראית (אשה המסרבת לייבום, עליה להשתתף בטקס בה היא חולצת את נעלו של החתן המיועד ויורקת בפניו על שמיאן ליבמהּ. הנעל מסמלת את הקניין שבנישואים) – אבל יותר מכך, את התנועה הפנימית של המשוררת, שרגשותיה מהירים ממנה, ולפעמים כמו מטיחים נעל, המסמלת את נטישת הבית, אל החוץ.
המשוררת תמיד מתקרבת, הולכת בעקבות הנעל הנסחפת אל העולם הנעלם שבחוץ (כמו אל תוך חור שחור), ונעצרת שם, כמגיעה אל קצה גבול הסכנה. הייאוש ממה שמחכה לה מעבר לסף. מן העובדה כי ייתכן כי חלום החירות יישבר ויימוג מדומם את הצעד. היא נותרת בבית, אולם מוסיפה לרוץ בלי תנועה בשינה, אלא שגם בחלום שומעת היא הצעקה הקוראת לה לעמוד דום.
בכמה מלים מצליחה המשוררת למסור תמונה מליאה התרוצצות של קונפליקט פנימי שמקנן בנפש היוצרת המבקשת להשתחרר מכל הכבלים, התפקידים והאחריות, ויודעת כי באופן ריאלי, דווקא בכדי לשמר את החלום ואת העולם הפנימי, עליה להישאר בבית, שלא יוותר נטוש.
יש כאן חשש, זהירות גדולה, גם אני שותף לה, לצאת מן המקום הבטוח, לנתק כבלים (שהם גם ביטחונות), ולהתנסות ללא מצרים בעולם שבחוץ. בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה, ואף על פי כן הדלת מתנדנדת על ציר בודד, והנעל שבה ומבקשת להיות מוטחת אל החוץ. וכשאני קורא שורות כאלה, אני נלקח אל כל אותן פעמים שבהן, רצתי בלי תנועה בשינה וצעקתי דום בחלום.
ָ
כמה הודעות:
ביום שלישי הקרוב, 28.1.2014, 19:30, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנוה צדק, ייערך ערב השקה לספרהּ של מלכה חפץ-טוזמאן, גוהרת על עצמי, בהשתתפות פרופ' חמוטל בר-יוסף, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר רועי גרינוולד ואחרים. כניסה חופשית.
ביום רביעי הקרוב, 29.1.2014, 19:30, במסגרת שיר ושיח: אירועי שירה ותרבות בבית המשורר שלמה אֲביּוּ בקיבוץ געש, אני מדבר בנושא: "האהבוֹת הסמויוּת מֵעָיִן: עיונים בשירי אהבה אירופאיים מן המאה העשרים". יהיו שירים של ריינר מריה רילקה, אלזה לסקר-שילר, צ'זרה פבזה, ז'ק פרוור, ציליה דראפקין. כניסה חופשית. המעוניינות/ים להגיע, נא פנו אליי דרך "כתבו אליי" באתר.
ביום חמישי הקרוב, 30.1.2014, 21:00, במסגרת הסדרה, אורפאוס ביפו: בימת מיצג לשירה בתאטרון הערבי עברי ביפו בעריכת המשורר מרדכי גלדמן, יועלה המופע המשותף של אמנית הנבל, השחקנית ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי ושל המשוררת ענת לוין, הוראות הגעה: אישה ואישה, נבל וסירת שׁיר. יתארחו: לני שחף, חיה אסתר ,אורי לוינסון ,עדי עסיס ,מרינה טושיץ' ויעקב מירון. רח' שמעון בן שטח 10, יפוֹ (על יד החמאם). מחיר כרטיס 50 ש"ח.
רות דולורס וייס, מוסיקאית, משוררת, אמנית-מבצעת, עומדת בפני הוצאת אלבום עברי חדש, בשֹפת בני האדם, ומגייסת תמיכה לשם הוצאתו/הפצתו דרך אתר Headstart. אהבתי ליצירתהּ הובעה כאן לא אחת. כל אלבום חדש שלה הוא אירוע שאני מחכה לו בכיליון-אזניים (אם יש דבר כזה כיליון-עיניים, חייב להיות גם כיליון-אזניים).
*
*
בתמונה למעלה: Hannah Höch, Bouquet of Eyes, Photomontage 1930
© 2014 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
התמונה הנהדרת תפסה לי את הנפש והמילים נדחקו לפינה…
אהבתי את השיר- ליד הבית הנטוש… מטבע הדברים…
מרית קרובתי, השאלה היא האם זו התמונה של חנה הוך (כך אני מנחש) או התמונה מן השיר של מלכה חפץ-טוזמאן. הוך ללא ספק מביאה את גרסתה שלה למטבע הלשון "בכיליון עיניים"
(-:
שרון יקר, אם הייתי מתעד את ביתהּ הנטוש של חפץ-טוזמאן היית מגלה אותה, קרוב לודאי, עומדת כמה פסיעות מסף הדלת או מציצה דרך החלון בגעגוע ישן.
של חנה הוך. עוצרת נשימה.
היא בת-הזוג של הנערה מליאת העיניים שנמצאת הערב באתר שלך… אבל למען האמת, יותר מאשר זר של עיניים, מזכיר לי הזר של הוך מניפת זנב של טווס.
האמת שלא חשבתי על טים ברטון אלא על הקטע הבא מ"עץ השיער"…
"הם היו נחמדים פרחי האוזן, אבל לא יפים כמו העיניים שצמחו על גבעולים דקים מורכנים כגבעולי רקפת. היו שם עיניים גדולות, עיניים קטנות, עיניים כחולות, עיניים חומות, עיניים שחורות, עיני שקד, עיניים עטורות ריסים כהים מסולסלים, עיניים שעפעפיהן כמעט קירחים או כבדים… וכל העיניים, מכל הזנים והמינים הביטו בו בסקרנות. הן כל כך מצאו חן בעיניו שרצה לקטוף לו כמה. אבל כשהושיט את ידו אל עין כחולה נוצצת שיופיה שבה את לבו היא פרצה בבכי תמרורים והוא חס עליה והניח לגבעול, מה שגרם לפרחי השפתיים לגעות בצחוק צורמני."
לא זכרתי את הקטע הזה מן התרגום שלך את מרי דה מורגן. העין הכחולה מתכתבת עם הפרח הכחול של הרומנטיקאים הגרמניים והאנגליים. פרחי השפתיים הצוחקים (למרות צחוקם הצורמני) הם אנטיתיזה של צמחים טורפים.
וגם נזכרתי באפיטאף של רילקה: "ורד, הו סתירה טהורה, עונג//להיות שנתו של אף-לא-אחד תחת כל כך הרבה עפעפיים" [תרגמה: עדה ברודסקי]
(פעם תרגמה לי את זה ידידה דוברת גרמנית באופן שנדמה לי הרבה יותר פיוטי ומדויק, אבל אני לא זוכר כעת את הנוסח שלה במדויק)
קולאז חזק! גם השיר. תודה על הפוסט שועי
איריסיה יקרה, תודה על הקריאה. כשחושבים על זה זר העיניים של הוך הוא ההיפך מקיקלופ (-:
"בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה", שועי, זאת שאילתא של ממש האם הדיסואציאציה שערך קירקגור בEnten-Eller שלו בין החיים האסתטיים, שבו העצמי מתמוסס ואובד בתוך ההתנסות הנוכחית כרומנטיקן שאינו אלא תשוקתו הרגעית, לבין החיים האתים, שבו העכשיו כבול תמיד בחרצובות העבר והעתיד, שנציגו הוא הנישואין כמחויבות לינארית עד יקיץ קץ, היא באמת קונפליקט בלתי פתיר ששורשיו עמיקתא מאוד או שמא, בהינתן תודעות אחרות וזמנים שונים, זהו רק סימפטום של תקופה מאוד מסוימת באנושות? שכן, במידה מסוימת, התרבות היא כבר אתיקה(לפחות, במובן שקירקגור נתן לאתיקה), בהיותה ניסיון, אומלל ובלתי יציב לעיתים, להתגבר על כורח החיים, קרי הצריכה 'ההבלותית' של צבירת חסרים ופורקנם, כך שאומנות מבקשת כבר עתיד ומניחה את העבר, מעוניינת ליצור מעין משך אלמותי שלחיי המשפחה והבית השוטפים אין. במילים אחרות, מפרספטקיבה אחרת, דווקא התרבות היא אתית וכורח החיים(שמשק הבית, בעיניי אריסטו, למשל) הוא-הוא האסתטי! באתי להקליד ויצאתי מפלפל.
הרילקה מקסים, זה תיאור מדויק של ורד. ולמה אנטיתזה? הם לגמרי טורפים: "מה שלא תעשה, אל תניח לפרחי הפה לנשק אותך, גם אם יבקשו מאד. הם לא רוצים לנשק אלא לנגוס פיסת לחי; הם רעבתניים מאד."
תמיהה,אני מרגיש שהיכולת לתמלל רגע פראותי שכזה,והצורך לספר אותו,והצורה שבה הוא מסופר,תמיד,כאיזו זהות עקומה ולכן כל כך ישרה,בין עולם הנפש הפנימי לחוץ החפצי,התיאור של המצב הקיומי גם כזיקה בין החפץ לחפץ,ככוחה של הנפש לעקם דלתות,הוא עצמו מהווה בעצם את הפתרון להתלבטות שאתה מציג,
האסוסיאציה שיוצאת משורשי הזהות,מהמקום שמפריד ומחבר כאחת את הנוף הפנימי לחיצוני,את הנראה לעין עם הסמוי,בצורה שבה האחד מדובב את השני,כנראה שלעד.מחולל תפישה אחרת של הרגעי,מזיז את הגבולות שאתה מתאר כאן למקום שבו הזהות בין התשוקה לרגעי והאהבה לחרצובות הליניארי אינה תקפה עוד,
ובאופן בלתי נמנע ולכן גם מאיר מאוד הדבר קושר בצורה מעניינת מאוד את יחסי האדם לאחר ליחסי האדם לכלל,
גם כי קהילה מהווה אמנם גם ביטוי מאוד מוחשי לזמן היסטורי אלא שחקירה עמוקה לטבעו של זמן זה תחשוף שאינו ליניארי כלל,
ודווקא מגע בשורשים,זה שלכן גם מעקם את הדלת בין הבית לחוץ,באופן שאין מוחשי ממנו,חושף ממה שנתפש כיליניארי ולכן בטעות כנחרץ וכבד גם את התפתחות קלותו האין סופית של העכשיו לשווה ערכית ואתית ולכן גם משלים למה שנתפש בטעות כמתמשך לעד.
יופיה וערכה של ראיה כמו זאת המובעת בשיר שהיא חושפת לנו ומציעה זיקה אחרת בין הנצח והרגע,בין התשוקה והאהבה,בין ההתפעמות הרגעית וחסרת הקול לנרטיב,
הנרטיב משתנה כי הישר משתנה
וכשאתה שומע איך הישר משתנה אתה רואה איך הוא מסתובב דרך שכבות הזמן
בתנועה שאין לה כלל מהירות בגלל שהיא עצמה מגדירה את המהירות
הדברים גם קושרים לאתיקה של מהפיכה חברתית מתמדת,כי למשל,הפער שתיארת מתבטא גם כהנחות ומוסכמות שמפרידות תמיד בין ההישרדותי לאתי(כולנו רוצים להיות בני אדם אבל אתה יודע,אין ברירה צריך לשרוד) ,וישובו,חושף לאיטו(כאמור אפילו לאט מאיטו ולכן גם באופן שסמוי דווקא לגיבורי התרבות ומכתיבי הקצב שלה) שבסופו של דבר בניגוד מוחלט למובן מאליו דווקא האתי הוא הישרדותי,דווקא במה שאנחנו רואים וחווים כיום כתחייבות המעיקה על יופיה של התשוקה יש תשוקה אין סופית,כמובן,לא בצורה שבה אנחנו חיים את הדברים כיום
טוב,ההארכתי כהרגלי המגונה לחלוטין,מה שהתכוונתי להגיד בקיצור זה שעצם היותו של השיר סוג של תיאטרון חפצים מהווה פתרון לפרדוקסים הכל כך מייסירים שתמיהה הציג כאן
לי הזר מזכיר חוויה של הצפה,חוויה המוכרת לכל האדם הנוטה לראות באחר יחודיות מדהימה לחלוטין,זווית ראיה חד פעמית ולכן כללית לחלוטין במהותה,בקהל אנושי,או בכלל,כי הרי לאדם הרגיש ליחודו של הפרט כל נסיעה באוטובוס או סתם שיטוט ברחוב מהווה שיטוט אינסופי בגן העשוי מאין סוף שבילים המתפצלים לעד,ליבו ההמום והנרעש מחפש נואשות את מה שיקשור אותם לאחד,כדי שיוכל להבחין באחד,כי הרי,לאדם כזה,גם כשהוא עוצם עיניים לבדו כולם עדיין שם,מתבוננים בו מתבונן בהם לכל השדים והרוחות.
אנשים שפלי מבט מכירים את זה מן הסתם יותר מאלה הממהרים לברך לשלום כל עובר ושב
זה העיניים מספר משהו על הפתיחות האין סופית של האנשים הסגורים
תמהּ יקר, יש לזכור כי סורן קירקגור, שם גם את הדתי בתווך, וכי החלטתו שלא להינשא לרגינה אולסן, החלטה שבמידה מסוימת עתידה היתה לייסר אותו כל חייו, לא עמדה אך ורק בסימן הקונפליקט בין אסתטי לאתי, אלא שנכנס פנימה גם האלמנט הדתי– שהרי לדידו המעגל האתי הוא רק שלב ביניים המוביל אל הדתי. קשה שלא לראות באברהם, ב"חיל ורעדה" את תמונת קירקגור עצמו.
לעתים רחוקות (כי איני חובב גדול של קירקגור במיוחד לא של "חיל ורעדה") אני מתהרהר בזיקת האסתטי-אתי-דתי אצל קירקגור אל התופת-כור הטוהר (פורגטוריום)-העדן אצל דנטה, ובין רגינה אולסן ובין ביאטריצ'ה. זה סתם דמיון צורני, אבל הוא תקוע לי בעין (-:
אגב, אני מסכים כי בימיו של קירקגור, ועד עמוק אל תוך המאה העשרים, אמנים אמנם האמינו כי ב"חיי היצירה" יש משהו נצחי (כלומר, משהו שמתרומם מעל לחָלוֹף), וכי הסיכוי כי מישהו ייקרא את כתביך מאות שנים אחרי שנכתבו היא בחינת נצח. התרבות שלנו היום לא מקדשת דבר. מבחינה זו, הכל מוצר עובר לסוחר, קשה לומר כי היכנשהו בעולם יש חבורות של אנשים צעירים העוסקים באמנות או בהגות בחרדת קודש ומתוך מודעות לכך שהם נושאי-ניסם של הוגים ואמנים בני דורות קודמים (לא תמצא דון קישוטים רבים כאלה אפילו באקדמיה). תימצא את זה בבחינת אחד מעיר שניים ממשפחה, אבל זו מציאות הולכת וחולפת, שנותרה נחלת יחידים.
מרית, לא זכרתי שהם גם טורפים. גם יפים וגם טורפים.
שועי,השתנות הגישה לנצח ולהנצחה טומנת בחובה גם פתרונות לשאלות שיסרו את קירקגור כה נורא.המסחור זו רעה חולה,אבל זו ממש לא תופעה חדשה,מה שחדש בה זה רק הדרך שבה זה נעשה שהיא הרבה יותר יעילה,כביכול,.
מה שמשתנה ומשנה יותר מהותי זה היחס בין החולף לנצחי,ולדבר יש גם היבטים מאוד אתים,היבטים שיש להם גם ביטוי מאוד אסטתי כפער בין הדימוי שהאדם מוכר למה שהוא באמת ,בין הכוונה האמיתית לכוונה המוצהרת,ודווקא המודעות לפער הזה גורמת לאנשים עם הזמן לחפש את הנצחי גם דרך זיקותיו למיידי ולחולף ולא רק דרך סיכוייו להתביע את חותמו לנצח,סיכויים שבסך הכל מתברר שהיכולת להעריכם בזמן המוגבל הנתון לשיפוטינו היא לא משהו בכלל.
תחושת העומק עצמה משתנה,תפישת הנצח,ולכן גם המקובע,משתנה,ולדעתי לטובה,ועובדה זאת מאוד מאוד קשורה לכותרת ומהות הפוסט שלך
כל זה גם מאוד קשור למעמדו של האדם בחברה ובתנועה המתמדת לחברה יותר שטוחה ושקופה,נטייה שמתבטאת גם כהתייחסות חרדת קודש לשגרתי ולזניח ולאחר לכאורה
ארנסה, כאמור איני יודע האם ישנה דיאלקטיקה היסטורית, אתית או מטפיסית, אני מסכים איתך כי אנו חיים בחלל מלא תנועות, חלקן נדמים לנו כקוים ישרים חלקם כקוים מעוקמים (ראה באתר של מרית בן ישראל את רישום מסלולי ההליכה של פול קלי), גם אפשרות שבמישורים מעוקמים או של מישור הנתון לכמה וכמה אינטרפרטציות אשר למיקומו הקונקרטי (אם יש כזה)– אינו מבשר בהכרח תנועה קוסמית (כגון: התפשטות או התכווצות היקום) אלא לדידי בעיקר על ריבוי האפשרויות האינסופי הגלום בו, וכאשר אנו פתוחים לריבוי האפשרויות הטמון בהכרה המתבוננת, אנו הופכים יותר ויותר מתבוננים ופחות-ופחות מעשיים-תכליתיים.
אני מכיר רק מעט מאוד אנשים שיש להם את יכולת ההתבוננות הנדמית לעתים כבלתי מוגבלת מרוב שפע אפשרויותיה המשולבת עם יכולת הכרעה מעשית ותכלית. אנו עדיין (לתחושתי) יותר מדיי פלורליסטיים (ואבסטרקטייים) או דוגמטיים (מעשיים- קונקרטיים-תכליתיים, לא מתעכבים להתבונן). אנשים שמשלבים בין יכולת התבוננות מעמיקה, ובין כושר מעשי פעיל, ובין סובלנות ופלורליזם הם מתי-מעט.
וגם אני מרוב אהבה שותק.
שועי,חלק ממהות תנועת השינוי כוללת גם הענות לבעייה המדומה של אין סוף אפשרויות,אין אין סוף אפשרויות למרות שחשוב ומעניין להבין למה זה נראה כך.
גם ההבחנה המסורתית בין התבוננות לבין הכרעה תכליתית המתבטאת כיכולת השפעה,פנימית וחיצונית,משתנה בצורה שלפחות לדעתי מאוד שווה לשים לב אליה
זה לא מקרי שגם במדעי הטבע וגם בפילוסופיה וגם במדעי החברה אנחנו רואים עם הזמן יותר ויותר מודעות למידה שבה עצם ההתבוננות היא חלק ממאפייני הדבר שבו אנחנו מתבוננים
למידה שבה עצם ההתבוננות היא סוג של תבונה שמאוד ואולי אף הכי משפיעה על המציאות
לא מתיימר לדעת או לבטא פרשנות נכונה של המהלך הזה אבל לדעתי אין ספק שהוא קיים ושווה להקדיש לו מידה כזאת או אחרת של זמן
כל אחד לפי נטייתו וצרכיו כמובן
אני מאמין שלמרות הכל יש לדברים מיקום קונקרטי,למרות שברור שהוא שונה מאוד ממה שמזוהה כיום כמיקום כזה,וגם עובדה זאת קשורה לדרך שבה המבט מפצל ,ומשתק,את הגוף לשלל האין סופי כביכול של תנועותיו
כן,אנחנו עדיין לא יודעים לחבר את האבסטרקטי ולכן גם הפלורליסטי למוחשי ולקונקרטי,אבל אפשר בהחלט לחוש איך גם הכוונה הזאת נחשפת דרך רבדי ההיסטוריה,שלכן גם מחברת את הכללי לאישי בדרך שמשתנה בצורה די מובהקת,שבדיוק לכן כתבתי שלתחושתי אפשר ללמוד מההיסטוריה איך להרחיב את הווה,שזה אומר ליישם את המופשט בקונקרטי,בין היתר,מה שמאיר גם את ההתלבטות האקזיסטציאליסטית ואת הסיבות לה באור יחסי מפרספקטיבה היסטורית,,זה גם מה שהציף ממני את התגובה למה שתמיהה כתב
ארנסה, שוב אין לי ספק שתגובותיך פותחות בפניי אפשרויות חדשות. אני במידה רבה איש של אפשרויות. סקפטיקן או אגנוסיטיקן, שנוהג (אולי למעלה מן המידה הרצויה) להיות קשוב לדרכי חשיבה שונות מבלי תת הכרע ביניהן (עם זאת, אני בעל חיבה נתונה לכל מה שמערב בתוכו מטפיסיקה, אתיקה ופיוט).
בעיני עצמי לא פעם אני נדמה למי שרואה בעולם איזהשהו עצם שרב בו החלק הרוחני/המופשט על פני החלק הנתפס בהכרתנוּ. אני יודע וגם עתיד לדעת מעט מאוד על היקום, מעט על הכוכב הכחול שבו אני עושה את ימיי, מעט מזעיר על המין האנושי, ובעיקר מעט-קורטוב על עצמי.
מה שמשותף לאינטואיציית היסוד של תיאולוגים, היסטוריונים ופיסיקאים למשל, היא לא פעם, שאיפה לאיזו טוטאליות של ידע, לתיאוריה סופית של הכל, לייסד את המבנה המושלם. אני לא שולל את האפשרות הזאת מכל וכל, אבל בגבולותיי, אני חווה אותה כגרוטסקה, כדרכן של אינטואיציות אנושיות המוטלות על עולם ומלואו.
אני מעדיף לחשוב בקטן, מתוך קיטון ההכרה, אני יודע מעט מדיי, עתיד לדעת מעט מדיי, ובכל זאת השאלה מה בכל זאת ניתן לדעת, היא קו מנחה (לא בטוח האם קו ישר, מעוקם, או ספירלי אבל הוא תנועתי) של חיי.
על הספר: חייב לציין פה בשקט, כמעט בסוד, שהן הבחירה במשורר השולית הזו – ביחס למודרניסטיות ענקיות ומפעימות כמו מרגולין, דראפקין, מולודובסקי, קורן, פוגל ואחרות – והן התרגום, וגם המבוא הנרקיסיסטי של המתרגמת (אפשר לתאר "תגלית" בצניעות וברפלקסיה על אי הידיעה שלך, ואפשר בראוותנות והצגת אגו, לא חשוב, אולי נרחיב פעם) – כל זה איכזב אותי מאוד והשאיר אותי עם הרגשה של החמצה
ע' יקר (שזה ממש עיקר), כמדומני (אין את הספר לפניי כעת) כי משהו משירת חפץ-טוזמאן הציץ עוד באנתולוגיה השחורה הגדולה שתרגם וערך בנימין הרשב אי-אז בשלהי שנות השמונים [שירה מודרנית], ממנה אגב התוודעתי לראשונה לשמות כמו גלאטשטיין, וליילס.
תמיד ישנם אנשים (אתה מכיר את זה ודאי מן האוניברסיטה או מחיי חבורות ספרותיות ברחבי הגלובוס), המוצאים יוצר נשכח, והופכים אותו למבשר-מגמה כלשהי, או למי שהקדים את זמנו– וכמובן טורחים להזכיר בכל מקום מי גילה את האיש מחדש לעולם ומתי. לפעמים אני חושב, זה כלל לא עניין של "אגו", אלא חלק מנראטיב שבו חשוב לאדם להסביר לעצמו את השליחות שלקח על עצמו בהפצה מחודשת של יצירתו של אמן נשכח. זה כמו סיפור של איניטיאציה (הקדשה). המאוחר מספר שוב ושוב על "הגילוי" כי זה הרגע שבו הוא בעיני עצמו הפך שליחו של המוקדם. מנגד, יש לי חיבה מדודה לכמה יוצרים די עלומים, אבל לעולם לא אוכל לטעון כי "גיליתי אותם". היתה זו הערת-שוליים או איזה מאמר נשכח ששלחני לקרוא בהם, או איזו הערה חברית, ואת זה אני זוכר היטב.
יש חדות, בהירות, ומוסיקליות בתרגומיה של חמוטל בר-יוסף– זה מה שחשוב לי; אני מרגיש שהיא תרגמה את השירים באהבה. אם יש משהו שהעיק לי בפתח הדברים ובאחרית הדבר, היתה ההדגש המסוים על מערכות של הקשרים וזיקות, המתאימים למאמר בחקר הספרות. אבל יש גם כמה קטעי יומן שובי לב ,למשל שיר הילדות של חפץ-טוזמאן המובא באחרית הדבר שהוא כעין שיר דאדאיסטי לעילא ולעילא.
אם בביקורת עסקינן, אני חוזר על מה שכתבתי למעלה. עדיף היה לולא הקובץ היה נקרא על שם כליל-הסונטים. שירתה המאוחרת של חפץ-טוזמאן מרשימה הרבה יותר. אולי זה עניין של טעם, אבל דווקא כליל הסונטים, היא שיטה מאוד ממושמעת. משהו בשירתה של חפץ-טוזמאן הפך בשלב מאוחר למשוחרר ומעניין הרבה יותר.