*
הוֹי! הוֹי! הוֹי!
אָבִי וְאִמִי
בּוֹכִים עַל הַחוֹף
*
לָמָּה הַבְּכִי לָמָּה הַנְהִי
הַלֹא קַרְקַע הַיָם
מֶרְכָּבָה לְאֱלֹהִים
[זלדה, מתוך: 'משירי הילדוּת', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1979, עמ' 50]
*
כבר קראתי מספר ביוגרפיות עבריות וספרי מחקר שהוקדשו לזלדה [1984-1914,החודש יימלאו 100 להולדתה— כ"ו סיון תרע"ד] ולא זכרתי דבר על מקומה של יונה וולך (1985-1944) בחייה. אולי מפני שעמדו ביניהם 30 שנה. אולי מפני שהאחת היתה חרדית-ירושלמית, בת דודתו של האדמו"ר מנחם מנדל שניאורסון נשיא חסידי חב"ד, ואילו השניה היתה חילונית, בוהמיינית, פרובוקטיבית, נסיינית תודעה, כמעט שגרירת גריניץ' ווילג' במחוזותינו (למרות שמעולם לא ביקרה בניו יורק). מן המשוררות הראשונות במקומותנו שכתבו בגלוי על מין וסמי הזיה.
ובכל זאת לדברי עזה צבי (2011-1933), חברתן של שתי המשוררות, היה ליונה וולך חלק גדול בהבאת קובץ שיריה הראשון של זלדה לדפוס, לאחר ששיריה נכתבו במשך שנים על פתקים, חלקם אבדו, ואילו שנשמרו, היו בעיקר שירים שחילקה לחברותיה. וכך כתבה:
*
ופעם הבאתי אליה את יונה. ישבנו אל השולחן ודיברנו. ואני ביקשתי מזלדה שתאמר שיר. היא אמרה את "משירי הילדוּת" ועוד שירים. יונה היתה מופתעת. אולי נדהמת. מה זה, היא אמרה, למה הדברים האלה מתגלגלים ככה? צריך לאסוף אותם ולשים בקופסה. כך היא אמרה— בקופסה. צריך להדפיס במכונה ולהוציא ספר!בדברים הפשוטים האלה כאילו היא אמרה "יהי אור!" היא לא רק קלטה את השירים בפסיביות, כמו כולנו, אלא רצתה מיד להרחיב את המעגל למען השירים ולמען הקוראים […]הוחלט שיונה תשאיל את מכונת הכתיבה שלה הגדולה והישנה. דניס סילק נבחר להיות "הסבָּל"של השירה ולהביא את המכונה. עלי הוטל להדפיס את השירים במכונת כתיבה […]בחלוף הזמן יונה הרחיקה יותר ויותר אל הצד האחר של החיים. לפני שנים אחדות שנפגשו שוב זלדה ויונה, והפעם רק פגישת עיניים. כתבה זלדה בעקבות זאת את השיר "שני יסודות" היסודות הזרים זה לזה השלהבת והברוש […] פגישתן של המשוררות שתחילתה כה מופלאה באה אל קצה המוחלט עם שירה של יונה "תפילין". נראה שזלדה חשה כי משוררים יכולים להחיות ולהמית האחד את שירתו של השני, וביונה נתקיימו שני הדברים.
[עזה צבי, קטע מתוך: "הכמיהה לידידות", נדפס במקור: חדרים, 4 (1984), נדפס מחדש: זאת היונה— יונה וולך. השירים המחברות הגנוזות. הראיון, בעריכת הלית ישורון ויאיר קדר, מודן הוצאה לאור: מושב בן שמן 2013, עמ' 97-96]
*
מדבריה של עזה צבי עולה כי המשוררת בת העשרים ושלוש, שפרסמה עד אז משיריה בכתבי העת עכשיו וקילקטרן, הפכה בהנף-ברק למוציאה לאור של שירתה הנחבאת-אל-הכלים של המשוררת הותיקה המהססת, שהיתה אז כבר כבת חמישים ושלוש. היא רתמה למלאכת הקלדת כתב היד, עריכתו והגשתו את מחזאי תיאטרון-הבובות והמשורר דניס סילק ואת עזה צבי עצמה— צוות למשימות מיוחדות, בכדי להוביל את השירים אל הקהל. השירים נדפסו עוד באותה שנה בקובץ פנאי (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1967).
ההתרחקות בין שתי המשוררות, על פי עזה צבי היתה מחויבת המציאות, כפי הנראה תכני שירתה והתבטאויותיה הפומביות של וולך היו כעלבונות לאזניה של זלדה האורתודוכסית. השיר תפלין, שפורסם תחילה בכתב העת עיתון 77 (1982), והמהומה הציבורית שפרצה בעקבותיו; במיוחד אותו ראיון עם דני דותן שפורסם במגזין מוניטין, 59 (1983) עם תצלומיו של מיכה קירשנר (בו בישרה וולך כי חלתה בסרטן), לא נתפסו על ידי זלדה כמיצגים פורצי-תודעה, אלא כפרובוקציה פורצת גדרות ומוסר. בשנת 1984 נלחמו שתיהן בסרטן. זלדה נפטרה בסוף אפריל; וולך האריכה ימים עד ספטמבר 1985.
הגילוי לפיו השיר תפלין סימן את קצהּ המוחלט של הידידות הרחוקה הזאת, נשאני אל שיר שחיברה זלדה בחודשי חייה האחרונים, אחד משיריה הנוקבים ביותר, אשר מצוי בספר שראה אור אחר פטירתה, שנבדלו מכל מרחק: *
*
לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל
מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן
פֶּן יִבְלַע עָנָן
אֶת הַפַּס הַדַקִיק שֶבְּלִיבִּי
שֶמַפְרִיד בֶּין טוֹב לְרָע.
אֶין לִי קִיוּם
בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקוֹלוֹת
שֶשָמַעְתִי בְּסִינַי.
[זלדה, שנבדלו מכל מרחק: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 1984, עמ' 14]
*
דומה פתע כי השיר אינו שיר התמסרות לאלוהים כי אם שיח-העדר עם יונה וולך, לאמור: מעודי ביקשתי את בורא עולם ואת גדרי המוסר שמצאתי בתורתו, והם היוו את יסוד קיומי, את נקודת המוצא והמשען שלי בעולם. השירה, השירה היא רק בת-לוייה, רק מה שנאצל מאותה בקשה אחר בורא עולם והתמסרות לדברו. מעודי לא צמאתי כי ידפיסו את שיריי אבל צמאה נפשי לאל חי. ופתאום נדמה כי המלים: לֹא אֲרַחֶף בֶּחָלָל/ מְשֳלַּחַת כֹּל רֶסֶן רומזות במפגיע לוולך.
אותה תפיסה מסורתית אורתודוכסית (ובמידה רבה גם פונדמנטליסטית) של זלדה של קיום התורה והמסורת ההלכית כמבטאות את הרצון האלוהי כפי שנגלה בסיני, מנוגדת לחלוטין להלך הרוח שגילתה וולך בראיון עם הלית ישורון, שנערך באפריל 1984 (חודש פטירת זלדה). שם הצהירה כי היא רואה בשירה עצמה נבואה ובעצמה רואת אלוהים ומשיחת אלוהים, אלו דבריה:
*
אני לוקחת את זה על עצמי. יש ישו ואחרי ישו היתה צריכה לבוא יונה. אלוהים רוצה להתגלות שוב על בימת ההיסטוריה. ואי אפשר להמשיך בלעדיו. החיים אין להם טעם בלי אלוהים.
[הלית ישורון, 'יונה בשארית חייה— ראיון, תל השומר, 39א', אפריל 84', חדרים, 4 (1984), נדפס מחדש: זאת היונה— יונה וולך. השירים המחברות הגנוזות. הראיון, בעריכת הלית ישורון ויאיר קדר, מודן הוצאה לאור: מושב בן שמן 2013, עמ' 204]
*
וולך במידה רבה מצטיירת פה כתלמידתו של רמבו, שראה גם כן במשורר נביא, ובשירו— כח משיחי הפורץ אל חלל ההיסטוריה. עם זאת, וולך אלא ביקשה להלך אחר הסימבוליסטים המקוללים, אלא ראתה את עצמה, בתודעתה-העצמית, כממשיכתו של ישו. כמי שפורצת את גבולות הדת הנומית של זמנה ומקומה— ומבקשת דרך מיסטית חדשה. בראיון מתארת וולך את עצמה כמי ששמעה את קולו של אלוהים מאז ילדותהּ (שוב הילדוּת, החוזרת לשיר של זלדה); כמי שפגשה באלוהים, ראתה אותו, והוא הפך את חייה על פיהם. היא התקוממה כנגד אל מופשט (וגינתה את ישעיהו לייבוביץ' על שדגל באלוהים מופשט). אלוהיה הוא אלוהים הטבע, הניתן לראיית עין במציאות שהיא לדידה המיסטיקה הנעלה ביותר (שם, עמ' 204-203). מעניין כי במסורת המשיחית היהודית גם שבתי צבי ראה-עצמו ממשיך דרך או התגלמות של ישו וכך גם יעקב פרנק; ולא זאת בלבד, אלו גם תלו בהליכה אחריהם ואחר הוראותיהם, את ישועת הנפש של מאמיניהם, תוך התפרקות אנטינומיסטית ומיסטית-אנארכית מכל המוסכמות הדתיות, החברתיות והמוסריות המקובלות. וולך הלכה עד הסוף בעקבות אלוהי חוויתהּ המיסטית-האישית (כשבתי צבי ואלוהי אמונתו); זלדה, הלכה עד הסוף עם אלוהי התורה, ההשגחה, הגדור במוסר. האחת קידשה על תום את פעילות תודעתהּ, וסמכה על יכולתה להשיג בכוחות עצמה את אלוהים, כאילו הכרתהּ-היא היא רכב אש המסוגל לעלות בסערה לשמים; השניה נזקקה למסורת עמוקה מים, שהונחלה להּ, בעד דמעות הוריה; ים— אשר רק בקרקעיתו ניצבת אולי, עמוק ואפל, הרחק ומופשט, מרכבה לאלוהים.
*
חג שמח
*
*
בתמונה למעלה: Wynn Bullock , Stark Tree, Gelatin Silver Print 1956
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה,אני מאד אוהבת לקרא את זלדה אבל זה תמיד אקראי ,החיבור ליונה ולך גם
מפתיע,ומאד מעניין, יש לי עכשיו ריזה קצה חוט שמסקרן. למשוך בו.
חג. שמח
מורן
כיף גדול לקרוא, תודה רבה לך
זה מרתק שועי,
הדיאלוג השירי, הגילאי והאמוני בין השתים האלה,
ואני אוהבת במיוחד את הדימוי שנרקם והולך לאורך הרשומה
וחתמת איתו: יונה כמרכבת אש וזלדה כמצולת ים.
מנוגדות ומשלימות, אני אוהבת את השתים האלה מאוד.
הי מורן, תודה, ברוכה הבאה, החיבור ביניהן גם אם היה קצר הפתיע גם אותי, במיוחד היותה של יונה וולך הכח הפועל מאחורי הוצאתו לאור של קובץ ביכוריה של זלדה. חג שמח (-:
א' יקר, תודה לך על הקריאה. התגובה שלך גרמה לי להרהר בשיר קדמשנתי (סקס אחר) של יונה וולך כסוג של ניאו-כנעניות, שרטוש לא היה מרשה לעצמו. חג שמח.
מיכל יקרה, כן זו היתה הפתעה גם עבורי. כבר קראתי לא מעט גם על זלדה וגם על וולך ולא זכרתי עד אתמול את הפרט הזה בכלל. יש את השיר המפורסם של זלדה שלדעת עזה צבי מדבר על יחסיה עם וולך, בה יונה היא השלהבת וזלדה היא הברוש מעמיק השורשים. בשורות הסוגרות את הרשימה לקחתי את זה צעד נוסף, בהתבסס על השיר "משירי הילדות" שממנו לעדותה של עזה צבי החלה מערכת היחסים בין השתים. חג שמח.
כן, היה משהו אפל אי שם ברקע שיריה של זלדה. משהו שמושך לתהום כמבעד לאבן מפולמת.
ויש המכתב שכתבה יונה וולך הצעירה לזלדה על "הדברים החזקים שאירעו בי שירייך":
"לזלדה שלום ונשיקות לידייך אוזרות לכתוב. ואני כותבת לך כאן הדברים החזקים שאירעו בי שירייך. רק היום הצלחתי לקוראם בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד. וכל זה עצר אותי בשיר מלבוא בשיר אחר… וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אלו המקרים. את מעמידה עולם, זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. ועולם זה עושה אותי טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה, משתאה געגועים, ואני זוכרת שאני יהודיה. והספר הזה מביא למעשים, ולא רק לקריאה רבה ולא רק ידיעה ולא רק ראייה. וצריך לכתוב שירים הרבה. כאילו האדם העד היחיד וכל הנשמות בשקיקה נוראה. באהבה, בכבוד והערצה, יונה".
אני כמעט ומבין מדוע זלדה נבהלה כל כך מעוצמת ההשתוקקות שגאתה לעברה מיונה
דודו יקר, זה מכתב שנכתב לאחר אותו מפגש ובעקבות הוצאת הספר "פנאי". את ניצני ההתרחקות ביניהן כבר ניתן למצוא באותה תקופה. זלדה כתבה באחד משיריה "האני המתעלף" ויונה הוסיפה הערה עליו בכתב ידה בנוסח "יש להעיר את האני המתעלף". יכול
להיות שזה היה בתום-לב, אבל לעדותה של עזה צבי זלדה לקחה את ההערה הזאת קשה ביותר, ואפשר כי כבר כאן החל המרחק בין השתיים לשתות. אני יודע כי כותר סיפרה האחרון
של זלדה "שנבדלו מכל מרחק" (ראה שם שירהּ המסתיים בשורה "מרחקים שנבדלו מכל מרחק") לא כוון ליונה וולך, ובכל זאת לרגע, אולי, זה מפתה.
חג שמח.
אני מכירה את הולדת הספר (מצד דניס סילק) והסיפור תמיד הקסים אותי בפיסיות שלו. הרי דברים כאלה נסגרים לא פעם בטלפון או בכתב, וכאן יש מחזה קטן ימי ביניימי, עם דמויות אלגוריות, ותהלוכה קטנה.
ותודה לך דודו, על המכתב.
שלוש בלילה? אתה מעלה פוסטים בשלוש בלילה?
חג שמח מאד, שועי יקר, עם זלדה ויונה וולך!
מרית קרובתי, המחזה הימי ביניימי שלך הזכיר לי את תהלוכת השבלולים הימי ביניימיים אצלך באתר, וביניהם ראיתי פתע את דניס סילק הולך, מאמץ אל חזהו את מכונת הכתיבה.
עידו יקר, לפעמים אני מגיע לעסקי הבלוג רק באשמורות השניה והשלישית (זה לא כל כך חריג). הצרה עם הכתיבה בשעות המאוחרות/מוקדמות היא שתמיד מגלים אחר כך דברים הצריכים תיקון/הגהה. משקלה של עייפות נותנת אותותיה (למשל, רק כעת אחרי שלא הייתי ליד מחשב מאז אתמול בבוקר שמתי לב לכמה פרטים ברשימה שהיו צריכים תיקון).
פוסט-חג שמח!
עוד מתחילת הקריאה בפוסט צצו לי מילות השיר 'שתי יסודות', שידעתי שהיה ביטוי ליחסים בינהן:
הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין
הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין.
ואולי השילוב הזה שביניהן, שילוב בין כוסות קרח ליין אש, בא ללמד כל אחת על עצמה, כל אחת על השניה ואותנו על השילובים הבלתי-אפשריים שייתכנו בעולם התרבות שלנו.
איריסיה יקרה, גם לך וליקרים/ות ללבך, מוצאי-חג-שמח.
אור יקרה, אני חושב שמפגש מהסוג שמתואר לעיל היה אפשרי יותר בשנות השישים או ראשית השבעים. כזכור החלונות הגבוהים (אריק איינשטיין, ג'וזי כץ, שמוליק קראוס) שרו על הנביא יחזקאל, שלום חנוך כתב שירים כמו "אבשלום" וכמו "עורה, עורה, אוריה/הלילה לא תבוא בת שבע", וגם יעקב רוטבליט יכול היה לכתוב "והימים ימי ראשית הקיץ/ ימי ראשית/ בבוסתנים צבר ועץ הזית רוח חרישית/ ימי בציר/ימי ניגון ושיר/הלך עבר בדרך עפר". כל מי שהזכרתי היו באותם שנים בקצה החילוני-תל-אביבי ולא קרוב לתורה באופן מיוחד. כמובן, ישנם תשתיות מקראיות בלתי מבוטלות גם בשירתם של משוררים בני שנות השישים כמו רביקוביץ, הורביץ, ויזלטיר, ואפילו אבידן.
מעניין.
נדמה היה שדווקא לאחר רצח רבין נעשו נסיונות מכל אחד מקצות הסקאלה להתקרבות והתפייסות, אך לא הייתה לכך השפעה על התרבות.
וגם לאחרונה, עם מגמת הרנסנס לפיוטים וליצירות הימי ביניימיות (ואתה יודע שאני בעד:)) לא נוצרת איזו מן קרבה נפשית בין אנשים שונים, דעות שונות ותפיסות שונות.
אור, העובדה הפשוטה היא שמעבד האלבום של שולי רנד הוא אסף אמדורסקי; ברי סחרוף שר מפיוטי ר' ישראל נג'ארה עם "אנסמבל היונה" ואף הלחין באלבומו האחרון שיר של חביבה פדיה (וגם יצר את "אדומי השפתות" עם רע מוכיח). שרה בק וג'קי לוי מופיעים עם אריאל הורביץ; רונה קינן עם מורין נהדר.
אני מודה כי שאלות של פוליטיקה, ארץ ישראל, מעמד התורה, המשקל שיש לתת לסבל הפלסטיני. עדיין חותכות את הציבורים. אני גם חושש שבחוגים בהם אני סובב (החילונים והדתיים) יש סוג של בוז-שקוף (לא תמיד מדברים על זה) לתרבות שכנגד. דתיים בדרך כלל יימנעו מלקרוא כתבים מסוימים מסיבות של אמונה/צניעות/מידות/חרדה/הוראת רבנים. חילונים מסויימים לא ייתקרבו בחיבה לטקסטים רבניים המצויים לדידם מעבר להרי החושך, כאילו כל מטרתם היא לשעבדם. כאילו מדובר במיסיון, הנוטל מאנשים את כושר השיפוט וחופש הבחירה.
אני חושב שיש הרבה בלבול, חוסר הבנה, וגם זלזול. הוא הדדי. מקורו אינו בצד אחד בלבד. "אהבת ישראל" המפורסמת תכליתה, גם אצל הרב קוק וממשיכיו, גם אצל הברסלבים, גם אצל חב"ד– לקרב יהודים לקיום מצוות ולחבב אותן עליהם– אין בה שמץ כבוד (על פי רוב) לתרבותו של "האחר" (גם דבריו של החזון איש על שתי העגלות הם דברים שאין בהם חכמה לדעתי) או הכרה בה ובחכמה האצורה בה, וכבר התוודעתי לא מעט לכתבי רבנים שתלמידיהם מחזיקים אותם כ"גאונים" וכאנשי רוח רחבי דעת, שידיעותיהם בפילוסופיה ובתרבות כללית כל כך דלות, שאין כאן מה להוסיף. מצד אחר, כבר פגשתי לא מעט חוקרים במדעי הרוח והיהדות שידיעותיהם ואוריינותם בטקסטים יהודיים היתה כה תמוהה שגם כאן אין לי מה להוסיף.
[אגב, אני לא חף מזה. יש לא מעט תופעות בשני הציבורים (הדתי והחילוני) שקשה לי מאוד לכבד ואיני מקבל. למשל, אלוהי כסף ואלוהי זהב כבר מזמן אינה תופעה המייחדת רק את אחד מהציבורים (לא כל דבר ראוי לקנות לא כל דבר ראוי למכור); כך גם הערצה עיוורת של אנשים שספק האם הם ראויים אפילו לחיבה (סליבריטאים/רבנים); כך גם מידת "כל דאלים גבר" שבימינו מחברת בין מגזרים וחוצת ציבורים. כך גם התרבות המצויה מאוד: איש אינו רואה את נגעיו, רק את נגעי שכנו].
שועי, שים לב שזלדה כתבה: "אין לי קיום בלי הברקים והקולות". היא לא כתבה "אין לי קיום בלי החוקים והמצוות". אם תקרא את השיר בהקשר אינטרה-טקסטואלי תוך תשומת לב למשמעות תמונת הברקים בקורפוס הכללי של שירתה (ולדוגמא אחת – בשיר "פמוטות הכסף"), תראה שהברקים הם תמונה של התגלות מיסטית. כמו כן הקולות – "והעם רואים את הקולות". בניגוד לעם שביקשו לשמוע את משה ולא את הא-ל "פן נמות", ובדומה לוולך שביקשה לשמוע קולו וקוננה "לעולם לא אשמע עוד את קולו המתוק של הא-להים" – זלדה אומרת שאין לה קיום בלי קולות אלו. זלדה הכירה מבפנים את החוויה המיסטית, אלא שהיא נהגה בה בזהירות ובאחריות. אחריות מוסרית, יש לומר. השיר שלה לא אומר אמירה אחת מתחילה ועד סוף – זהו שיר מורכב בעל שני פנים: א. לא ארחף בחלל משולחת רסן – אבל מצד שני (ולא "משום ש…") – ב.אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעתי בסיני.
אנונימי/ת, זלדה היתה אישה אורתודוכסית, שהיתה מחויבת לקיום המצוות עד אחרון ימיה. היא גם היתה משוררת. ולכן לא קשה לי כי "הקולות והברקים" מופיעים כאן כמטפורה לחיי אמונתהּ (מה גם שאף אצל תיאולוגים מובהקים ושיטתיים לא תמצא כתוב: "אין לי קיום בלי החוקים והמצוות"). זה שהיא היתה אדם קשוב פתוח (גם כלפי לא-יהודים) ובעלת עולם פנימי עשיר הוא מן המפורסמות. לא כל אדם שהוא בעל ראייה פנימית או עולם פנימי עשיר הוא מיסטיקון. לא זכור לי ולו מקור אחד שבו זלדה (בניגוד לוולך) התייחסה אל עצמה כמיסטיקונית או כבעלת קשר אינטימי סודי עם אלוהים (אולי כך התייחסו אליה, בודאי בדיעבד, אך היא למיטב ידיעתי, היא לא עודדה זאת בחייה). בשירהּ "מרחקים שנבדלו מכל מרחק" היא מדברת על ילדותה המבקשת את בורא העולם, אבל אין שם השגה ולא איחוד, ולא השתוות הרצונות– אלא רק הכרה בכך שמדובר במרחקים שנבדלו מכל מרחק.
קריאתך אפשרית; וכזכור לי גם ישנן חוקרות כחמוטל בר-יוסף המונות את זלדה עם גדולי השירה המיסטית העברית במאה העשרים. עתה, אדם שאינו מעיד על עצמו כרואה-מיסטי אני לא הופך למיסטיקון גם אם שירתו תרה את המטפיסי ומדובבת אותו בתמונות וקולות.
כמובן, זלדה אינה מיימונית, היא אינה נוקטת "ברקים" בסימן אותו משל ברקים מפורסם המצוי בשערי מורה הנבוכים– המורה על השגת השפע השכלי מעם השכל הפועל (אצל הרמב"ם בודאי לא מדובר על חוויה מיסטית אלא על השגה אינטלקטואלית).
אצל זלדה (שלא כמו אצל הרמב"ם שראה בכח המדמה דבר נפסד) הדמיון הוא צייר גדול. אבל כשם שלא הייתי הופך משורר המזכיר את עשר הספירות בשיר למקובל תיאוסופי בהכרח (או אפילו למי שמזהה כל כך עם תורת הקבלה), כך לא נהירה לי הפיכתה של זלדה למיסטיקונית. ולא כל ברקים ורעמים הם התנוצצויות של המוחלט (בשיר שלפנינו הם בפירוש סמל להיותה, קודם-לכל, חלק מן הברית והעדות של תחילת פרשת ניצבים, ראה/י שם).
בסופו של דבר נישאר חלוקים. נדמה לי כי במקרה זה, כל אחד מאיתנו קורא את השיר על פי הרהורי ליבו… עם זאת, ברובד הנגלה- בודאי שזלדה התייחסה אל עצמה כאישה דתית מן השורה ולא כמיסטיקונית (עד כמה שאני יודע, מעולם לא ראתה בעצמה צדקת או בעלת כוחות נסתרים). לגבי חייה הפנימיים– לא נותר לנו אלא לשער.