**
1. גילוי דעת בדף אינטרנט של כדורגלן ארגנטינאי ידוע-שם בדבר הצורך לסיים את האלימות ההדדית הישראלית-פלסטינית מלווה בתמונה של ילד פלסטיני חבוש-ראש, כנראה בעטיין של ההפצצות הישראליות. הכדורגלן, בני האמצעי מעריץ שלו, נוהג להצהיר בפתח כל משחק הצהרה בגנות הגזענות והאלימות במגרשי הכדורגל ומחוץ להם. יש להניח כי לא מדובר באנטישמי או בפרו-פלסטיני מוסת, אלא באדם המתבונן בשכונות החריבות, בדיווחים הבלתי נתפשׂים על ההרוגים והפצועים. רואה צבא מצויד היטב הנלחם באזרחים; חיל אוויר חמוש, טכנולוגי ומדויק, המפציץ שכונות אזרחיות בעשרות פצצות של טון. יכול להיות שהוא לא רואה את סבלן של המשפחות ביישובי עוטף עזה ואת הסכנה הנשקפת להם. עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?
2. אמש פורסם כי ראש הועדה שמינה האו"ם כדי לחקור את פעילות צה"ל במערכה העזתית קרא כבר בעבר להעמיד את נתניהו לדין בבית הדין הבין לאומי בהאג. מיד הושמעו מחאות רשמיות מירושלים. בקרוב, יש להניח, יציגו כלי תקשורת ישראליים את הנפשות הפועלות בועדת החקירה כשורה של אנטי-ציונים ותיקים, החורשים רעות על ישראל או על היהודים או על היהודים ועל ישראל. את העובדה לפיה אפשר כי ראש ממשלת ישראל, שר הביטחון, והרמטכ"ל אכן ביצעו לאורך החודש האחרון פשעי מלחמה מבהילים בהפעילם את מיטב קני התותחים, הטנקים והמטוסים כנגד אוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת— מרבית הישראלים ממאנים לראות, גם לא לשמוע. כשראש ממשלתם מציג הרג של כ-1,500 בלתי-מעורבים ופציעה (בדרגות חומרה שונות) של כ-9,000 בני-אדם (רובם המכריע אזרחים/ות) כ"הגנה עצמית" וכ-"מלחמה צודקת", קשה להם להבין שמשהו כאן כלל אינו סביר. אולי רק כאשר יוגשו כתבי האישום (אם ובמידה שיוגשו) יבינו קצתם עד כמה קילקלה ועיוותה שדירת המנהיגות הישראלית.
3. ג'ונתן סוויפט (1745-1667), הידוע בעיקר כמחבר מסעות גוליבר (1727) נולד בדאבלין כבן למשפחה אנגלית, לפיכך גם לאחר שמונה על ידי הממשלה הבריטית לתפקיד כנסייתי בכיר (דיקן כנסיית סט. פטריק בדבלין) ייצג בעיניי האירים (הקתולים ברובם) את העם-הכובש שנוא נפשם. סוויפט היה עשוי להתרגל לפריביליגיות שהומטרו עליו. להצטרף לדעת הקונצנסוס האנגלית שראתה באירים עם של פועלים בורים ונבערים, המתרבים כמו שפנים, ונכונים לכל רוע וקלקול. את עדית התוצרת החקלאית הוכרחו האירים למכור לאנגלים במחירי רצפה, ונאסר עליהם לייצא תוצרת לשום גורם אחד מלבד הכתר הבריטי. לא נותר להם די מזון לכלכל את עצמם. לפיכך, בשנים מסוימות שרר ברחבי אירלנד רעב כבד. גברים, נשים וילדים נמקו מרעב מבלי שהכתר הבריטי או מי משלוחיו גילו בהם עניין. בשנות העשרים של המאה השמונה עשרה נעשה גם ניסיון אנגלי להציף את אירלנד במטבעות מזויפים. היו מי שקיוו להתעשר בדרך זו. דומה כי המציאות בה האירים מכלכלים את הבריטים ומתים מעוני ומרעב הפכה תופעה שאין מהרהרים אחריה, ולא זאת בלבד אלא גם שמיטב המוחות האנגלים ניסו על העת לחשוב איך ניתן להתעשר עוד על חשבונם (לעתים עצרו לחלוטין את ייבוא הסחורות מאירלנד, מבלי שנתנו לאירים להשתמש בהן, סתם כדי שהאירים לא ירימו את ראשם). לא כן, סוויפט, שהעז לפרסם , תחילה בעילום שם, טקסט סאטירי-מורבידי, שזכה להד ציבורי גדול. הוא הציע לתומו הצעה צנועה (1729). הואיל והכתר האנגלי כלל לא שת ליבו לעובדה לפיה האירים מתים פשוטו-כמשמעו מחוסר מזון ועוני, קרי: מרעב— טוב יהיה אם לכל הפחות יורה הכתר להתיר לנשים האיריות לבשל את ילדיהן ולאכול את בשרם לשובע, הואיל ולתושבי האי לא מסופק מזון אחר ואין להם רשות לצאת את האי אלא באישור מלכותי. את הצעתו חתם סוויפט כאזרח אנגלי מודאג, השוחר לכאורה את טובת הכתר והמסחר האנגלי. הטקסט גרם לדיון ציבורי באנגליה במצב האירים. וסוויפט – זכה להוקרת העם האירי לדורות.
אני לא יכול שלא להרהר על הצעה צנועה בסימן המצב הישראלי והעזתי. במיוחד – בסימן האופן שבו אזרחים ישראליים מן הישוב מדברים בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין.
נזכרתי גם בקטע מתוך מסעו הראשון של גוליבר שבו הוא מסרב גוליבר (אחרי ששבה במשיכה את צי האניות של ממלכת בלי-פוסכו) להצעת מלך ליליפוט לשוב ולשבות את כל האניות הנותרות ולהביא לשיעבודם המלא של כל אזרחיה במלים: "וגם הגדתי ולא כיחדתי, כי לעולם לא אהיה כלי שרת לָשׂוּם עם חופשי, אנשי בני חיל, לעבדים". קשה שלא להבין את דברי גוליבר (סוויפט) בסימן כיבוש אירלנד ושיעבוד אזרחיה לכתר הבריטי בתקופתו.
4. סיפרו של הסופר המזרח-גרמני ברונו אפיץ (1979-1900), עירום בין זאבים, המתעד את ימיו האחרונים של מחנה הריכוז בוכנוואלד ואת סיפור התקוממותם של התאים הקומוניסטיים והאנטי-פשיסטיים בו, מציע קריאה מרתקת. אך יותר מפרטי עלילתו— מצאתי בו תיאורים מעניינים ונוגעים ללב של אנשים הנקלעים לדילמות מוסריות, הנוגעות לחיי אדם: הצלת ילד יהודי יחידי כבן שלוש שהתגלגל אל המחנה (סיפור אמיתי), עמידה בעינויים קשים, החלטה על עיתוי ההתקוממות ותנאיה. כמובן, שהחיבור קצת סובל מהטיית-מה. כל גיבוריו הקומוניסטיים (רובם המכריע אינם יהודים), הם גיבורי מורכבים, אך טובי-לב ואוהבי אדם ביסודם; כל הנאצים מוצגים כמפלצות אנושיות, או למצער כאופורטיוניסטים חסרי מעצורים הנכונים לברוח מכל אחריות למעשיהם, ולהוסיף הרג על הרג, כדי לטשטש את עקבותיהם בימים שיבואו אחר הכיבוש בידי בעלות הברית. ובכל זאת, מאה וחמישים העמודים הראשונים העומדים בסימן הצורך להכריע האם להסתיר את הילד היהודי ולהבריחו מאנשי ה-SS, הם טקסט אתי מרתק, המציג כל אחד מהגיבורים על מעלותיו וחולשותיו. אני רוצה להניח כי הספר הזה, על-שום נושאו, ייזכה לקוראים ישראליים לא מעטים. אלו חסידי אומות העולם יפטירו אחדים, ויפסידו את הפואנטה. זה אינו ספר על הצלת-יהודים. זה ספר על סולידריות בין בני אדם, באשר הם בני אדם, ועל התקוממות אנטי-פשיסטית, שבמהלכה יאבדו גיבורים את חייהם, ואחרים ייפצעו קשות, כל זאת, על סף החופש המיוחל, כי בכל זאת ישנם ערכים כלל-אנושיים שעליהם יש להגן, ובשמם— להתאחד.
5. חשבתי השבוע על החיים בישראל כעל הפלגה בספינת תענוגות, מן הסוג שתיאר הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וואלאס (2008-1962) במסה משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם. פוסטר וואלאס מדווח על בחילה וסלידה ממעגלי הנהנתנים שמסביבו, משטף הרהב הבלתי-נתפס של ספינת השוטים הזו שאותה הוא יצא לסקר בשליחות עיתונאית. ספינה המנוהלת על ידי חבר ברייונים הרודים בשאר העובדים ביד רמה, מבלי שמישהו מבין הנוסעים הנהנים (היכולים להרשות לעצמם להוציא אלפי דולרים לאדם על הפלגה בת שבעה ימים) יחשוב כי מה שקורה כאן אינו כשורה. וואלאס מדבר על תחושה של ריקנות, עצב חסר קצה, אפילו דיכאון המלווה ברצון עז להשליך את עצמו לים, שעה שרוב עמיתיו לקרוז עסוקים בהעמסה נוספת של הצלחת, משחק בינגו, בלאק-ג'ק, בטן-גב, או ריקוד א-טיקו-טיקו-טק. יש גם ברושורים מושקעים באותיות זהב גדולות המבשרים: ההתענגות באה בקלות, ההירגעות נעשית טבע שני, המתח הוא זיכרון רחוק. האדם המפליג על גבי ספינות האהבה (פוסטר וואלאס מזכיר, לא לחינם, את סדרת הטלוויזיה ההיא) הוא יצור סתגלן ושכחן, לא ביקורתי באופן מיוחד. הנכון להשתייך לכל קבוצה הפודה אותו ממחשבות כבידות מדיי או ממודעות ומנטילת אחריות על מעשיו, ואפילו מייחד לשם כך לא מעט ממון. אם בסופו של דבר ייבנה בעזה נמל בין-לאומי. הריי גם משם יוכלו לצאת בבוא-היום קרוזים כאלה לעשירי החמאס ולשיח'ים מנסיכויות המפרץ. והאדם?
מקורות שהוזכרו ברשימה:
ג'ונתן סוויפט, 'הצעה צנועה', בתוך: מבחר כתבים, תרגמו מאנגלית: יצחק קומם ומשה זינגר, הוצאת כרמל: ירושלים 1993, עמ' 22-14.
יונתן סוויפט, מסעי גוליבר, תרגם מאנגלית: מ' מבש"ן, הדפסה רביעית הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1983, עמ' 44-43, 319-311.
ברונו אפיץ, עירום בין זאבים, תרגם מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, פֶּן— הוצאה לאור, תל אביב 2014.
דיוויד פוסטר וואלאס, משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם, תרגמה מאנגלית: אלינוער ברגר, סדרת קו אדום דק וספריית פועלים— סיפורת, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים, תל אביב 2012.
*
*
בתמונה למעלה: Lasar Seggal. Emigrants, Drypoint on Paper 1929
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
תודה שועי, קראתי בשקיקה. תודה שאתה לא מרפה מהנושא הזה, גם אני עדיין תחת טראומה ממה שקרה בחודש האחרון. קשה לי לאסוף כוחות ולכתוב בעצמי על התחושות והמחשבות, על אחת כמה וכמה לחשוב על חופשה בחו"ל. צומוד בגלל אנרגיות נמוכות.
טוב לקרוא פוסטים כאלו, שנוגעים במהות, לא ממש באקטואליה לפרטיה (מזה יש כל כך הרבה), מתוך נקודת מבט אישית ולא רק שכלתנית, המציבה את ה"אני" וה"אנחנו" מול "ההם" ומדגישה את השרירותיות שבהפרדה הזו. נקודה נוספת (אולי הזכרת בפוסטים הקודמים) היא ההשלכות של האדישות הציבורית הכללית לסבל ששם, על מה שיקרה כאן – איך אפשר לשפוט את רוצחי הנער משועפט ולהושיבם בכלא, כשטובי טייסינו ביצעו את אותו דבר, בדרך אכזרית לא פחות והרבה מאוד פעמים? ואיך נוכל לשפוט אנס שיטען ש"לא התכוון לאנוס", כאשר אנחנו מחשיבים כל כך את הכוונה ולא את תוצאותיה?
ורד יקרה, אני ממש מבקש להמשיך לכתוב בכל מני נושאים רגילים שמאפיינים את האתר הזה בימים שבין המלחמות, ולא מסוגל. כבר כתבתי בתגובות על רשימות קודמות שאני משווה את שאירע בעזה לסברה ושתילה (אפילו חמור מזה), טבח יאסי וכיו"ב. אולי רק כאשר יהיו בבתי הכלא נשיא פושע-מין, ראש ממשלה פושע-שחיתות, וראש ממשלה פושע-מלחמה ייפקחו א עיניים להבין לאן הגענו ולאן אנו הולכים. העולם לא מגנה את ישראל כי כולם אנטישמיים, כמו שאוהבים להציג זאת דוברי משרד ראש הממשלה. העולם מגנה את ישראל כי נעשו פה מעשים חמורים מאוד בכל קנה מידה.אני מקווה כי גורמים בין-לאומיים ימצו עם ההנהגה הישראלית את הדין, כדי שטבח אזרחים לא ייעשה כאן אסטרטגיה נורמטיבית של ממשלות וצבא.
מסכימה מאוד. הבוקר ראיתי את ה"גרניקה" של פיקאסו ברצועת עזה, הנה קישור.
שם היו כ1600 הרוגים ואלפי פצועים. קראתי שהגרמנים השתמשו בגרניקה כזירת ניסוי לנשק חדיש לפני שהשתמשו בו במקום אחר, ונזכרתי שישראל מייצאת נשק. מחשבות עגומות מאוד לכל הדעות, יהיה לי קשה להשתחרר ממה שקרה כאן הקיץ, במיוחד שכל מה שהושג בשפיכות הדמים הזו היה פחות תחושת ביטחון לתושבי ישראל, ומעט שחרור מחנק לתושבי עזה, מה שהיו אמורים לקבל עוד לפני משט המרמרה.
שועי יקר,
רשימה יפה אך לדאבון הלב בישראל דהיום הצעה צנועה נתפסת כהצעה מגונה למרבה הצער
"עם זאת, הייתכן שהוא רואה דבר-מה שמרבית הישראלים ממאנים לראות? האפשר כי הישראלים רואים רק כרגיל את עצמם ומונים את אבֵדותיהם בלבד?…בשימחה לאיד על הדברתהּ של אוכלוסייתה האזרחית של עזה, אחרים מסבירים מדוע קטל של 1,500 אזרחים בלתי מעורבים היה הכרחי ומזילים דמעות תנין", שועי, ממיעוט השיחות שעוד צלחתי(כלומר, עם מכרים וקולגות שרובם ככולם מצביעי מרץ) הקרקע שעליה דשנו רצוא ושוב הסתכמה בשתי נקודות: 1) "יש לך ספק בכלל שאם בארה"ב\גרמניה\הכנס מדינה חזקה אחרת(דהיינו, לא פינלנד, אוסטרליה או קנדה שנתפסות כמדינות רכרוכיות שנשענות על כתפי העוצמה הצבאית של USA) היו חוטפים רקטות, שכול עזה הייתה נעלמת כליל? שאם ברוקלין הייתה משגרת טילים על לונג איילנד, אז היו מרקעים את ברוקלין?", זהו טיעון, שאינני חושב שאני, לפחות, יכול לפטור אותו כלאחר יד, מאחר שהוא נשען על אחת המטרות המוצהרות של הפרויקט הציוני(להוציא אישים כאחד העם, משה הס ומרטין בובר), "להיות עם ככול העמים", והנה, סוף-סוף, אנו לא צריכים לתבוע מעצמנו סטנדרטים מוסריים גבוהים, אלא להסתכל על האנשים מסביב, ולראות האם הם היו נוהגים אחרת, ובהנחה שלא, די ברור שהסיבה היחידה שהמשפט הבינלאומי אינו נטפל לעלילות בוש ג'וניור במזרח התיכון או פוטין בצ'צניה היא שהם עמדו בראש מדינות עתירות משאבים ועוצמה, ואילו ישראל היא חלשה וקיקיונית, ולכן ייטפלו עליה ולא אל הקודמים. 2) "זה מאוד מורכב, איזו עוד מדינה אתה מכיר שנמצאת במצב ההזוי הזה?", זהו טיעון שמניח שאחרים לא יכולים לשפוט אותנו, כי הם לא נמצאים במצבנו הכה מורכב ורווי הניואנסים(כמובן, שמה שמדהים אותי בטיעון הזה, שעם כול המורכבות הזו, תמיד מגיעים לפתרון צבאי די אחיד שמשודר בשידור חוזר מדי כמה שנים), ברור שאפשר להפריך אותו בקלות(רובנו הגדול לא יודעים מה זה להימשך מינית לילדים, זה לא מפריע לנו לשפוט פדופילים, ולהכניסם לכלא במקרה הצורך), אבל גם הוא דורש התמודדות, כי, בסופו של יום, יש אנשים שרואים את המורכבות של הסיטואציה, אך כאשר מרעיהם הימנים-מילטריסטים יותר מנקרים בהם עם השאלה, "אז…..מה אתה מציע?! לא, באמת, מה אתה מציע?", אין להם ברירה, בהיעדר דמיון פוליטי עשיר, שמבוסס בין היתר על תקדימים היסטוריים שיכולים להצביע על כך שייתכן אחרת, אלא לומר משהו בסגנון של "כן, עכשיו אנחנו כבר עם הגב אל הקיר, אז אין לי מה לומר, אבל אחרי המבצע צריך לחזור למסלול המדיני". אלו שתי הטיעונים המרכזיים, והמעניינים, שנתקלתי בהם(על אף שאינני מסכים להם). חוץ מזה, פוסט נהדר. תודה לך עליו.
ורד,תודה רבה על האסוציאציה לגרניקה. מכמה בחינות זוהי השוואה קשה, אף על פי שהיא כנראה מדוייקת יותר מאשר סברה ושתילה או יאסי, שכן מדובר כאן על הפצצה והרעשה ולא
על גדודים שנכנסו כדי לטבוח בכוונה רבה. יש סיפור שהביא אליאס קאנטי על המשורר היהודי
אברהם בן-יצחק אותו הכיר בוינה בשנים 1938-1936, ועל איך אותו משורר כמעט לוקה בליבו לעיניו כאשר הוא קורא בעיתון על מה שעוללו הפשיסטים של פרנקו לגרניקה.
דודו יקר, בכלכלה האתית (אם תרצה כלכלת עוונות) שלי, משתלם יותר לפרקים להיות סוטה חברתי מדעת מאשר מנוול ברשות החברה (או ברשות התורה). אני חושב שזו בדיוק הסיבה שהבאתי את הפיסקה על אודות סיפרו של דיוויד פוסטר וואלאס לעיל.
תמהּ יקר, נער הייתי גם זקנתי. כאשר הייתי נער שירתתי בחיל המודיעין. הצבא שאז הכרתי היה צבא שאם היה מגלה קונספציה שגויה, היה מחליף מהר מאוד נראטיב ובוחר בדרכי פעולה אחרות. במלחמה הנוכחית, הוכח כבר לאחר שלשה ימי לחימה כי ההנהגה הצבאית של החמאס כלל לא נמצאת בטווח האש הצהל"י וכי שיגור הרקטות על ישראל אינו פוסק. משום מה, איש לא שינה קונספציה. המשיכו להרוס שכונות ולהרוג אזרחים בלתי חמושים. זה מאוד טורד מנוחה. כי יש כאן כמה שאלות בלתי פתורות והתנהלות בלתי סבירה. לגבי המעצמות שהזכרת, ברור שאין דין ארה"ב של בוש או ברה"מ של פוטין דומה לישראל. בעיניי מדובר בשני רוצחים-המוניים (בוש ופוטין). אשר לישראל של ביבי, אני עוד זוכר שפעם דיברו כאן על "ציר הרשע" ומנו בו את אראן של האייתולות, את סוריה של העלאווים, ואת לבנון של החזבאללה. נכון שהם אויבים עקשים של ישראל. עם זאת, אני כבר לגמריי לא משוכנע אם אנו יכולים לומר באמת "שלא שם חלקו כהם וגורלנו ככל המונם". ישראל של ביבי לא רק "מתאימה את עצמה למזרח התיכון"– היא הופכת רוצחת המונים בדיוק כמו כל אותם משטרים שהיא זריזה לגנות את קנאותם ואת רצחנותם.
שועי, ישראל, לדידי, היא מזמן-מזמן מדינה מזרח תיכונית לכול דבר, שלא לומר מדינת דגל, אני די בטוח שישראל היא זו שמשקיעה את הנתחים הגדולים ביותר מתקציבה לצבאה(איראן אפילו לא מדגדגת אותנו בתחום), ולמעשה, מאז שהמציאו את מדד המילטריזם ב87, אנחנו אלופים כמעט בלתי מעוררים בכול אחד מהקריטריונים שנבדקים אצלנו(איבדנו את מדליית הזהב רק ארבע פעמים: שתיים לברה"מ עליה הלנין, ולאריתריאה). ההבדל, אולי, בין ימי נעורתך ונעורתי לצה"ל של ימינו, הוא שצה"ל הפך למפלצת יהירה, יומרנית, עצלה, בגדר חור שחור ששואב לקיבתו את כבשת הרש של החינוך, הבריאות ואי-אלו משענות סוציאליות שעוד שרדו עד הלום. אם צה"ל הוא הגוף שאזרחי ישראל היהודים הכי מאמינים וסומכים עליו(שמונים אחוזים! כשבג"ץ זוכה לארבעים, והכנסת כמו הממשלה מתבוססים באזור השלושים ומטה), הרמטכ"ל הוא דמות א-פוליטית טהורת לבב ונטולת אינטרסים שאינם מקצועיים, והגיוס נתפס ככרטיס הכניסה ה'אמיתי' לישראליות היהודית(ולכן מתנפלים על החרדים, אותם יהודים סוררים וחצופים, ואף אחד לא מתעניין בערבי ישראל, ששום דבר לא יעזור להם להצטופף בשבטנו), אני לא מצפה לשום דבר חוץ מתמיכה טוטאלית ועיוורת בצה"ל, שלא ינום ולא יישן, ועם תמיכה שכזו, למה שצה"ל ישנה את דרכיו וישנה קונספציה? הוא סלע קיומנו, ואם לא נעים לנו, אז עלינו לחפש סלע אחר או להחליף דיסק. בכול מקרה, נזכרתי בכך שהמתופף אידריס מוחמד(יוצר מוכשר בפני עצמו, ניגן עם פרעה סנדרס, בין היתר) נפטר לפני כשבועיים, זאת רצועה נאה שלו:
תמהּ, אין לי מלים חמות לומר לא על מערכת הביטחון בכלל, ולא על מגמתהּ שכבר הצליחה להפוך את ישראל לספרטה.
תודה על אידריס מחמד. לא ידעתי על פטירתו. אידריס הוא הרמס בקוראן. המזוהה גם עם חנוך בן ישרד המקראי (בעקבות המסורות על הרמס טריסמגיסטוס). וזהו אידריס שהתהלך עם האלוהים ואיננו כי לקחו האלוהים [וגם השלום לא מי יודע מה נוכח באזורנו].
הו שועי שועי…
בשבועות האחרונים היתה הצעתי הצנועה כדלהלן:
אם אתם אומרים שאוכלוסיה אזרחית מופגזת ונהרגת בעזה,
אל תגידו אחרי זה "אבל". פשוט תשתקו אחרי זה ודי.
ואתה,
טוב שאתה מדבר,
זה טוב.
מיכל יקרה, לבי לשני הצדדים. מה שהולך ומתחוור לי הוא שמצבנו מבחינת הנציגים הנבחרים לממשלה, אינו שונה מהותית ממצבם של אזרחי עזה. גם שם וגם כאן הממשלות מנהלות מערכה על גבי האזרחים/ות. גם הנהגת החמאס וגם ממשלת ישראל הן תלמידות נאמנות של
קולונל קלאוזוביץ' (מאה 18, פולין ופרוסיה) שטבע את הפראזה: "המלחמה היא המשכה של הפוליטיקה, רק בדרכים אחרות". פוליטיקת השינאה ההדדית מניבה מלחמה ושפיכות דמים. לא רק החמאס מנהל פוליטיקת שינאה. כאשר שרים בממשלה ובכירים בצבא אינם רואים בני אדם מולם, ואינם מבחינים במ ודע ובכוונה, בין חיילים חמושים (מחבלים בלשון צה"ל) ובין אזרחים בלתי חמושים– יש כאן העצמה של פוליטיקת השינאה, הרווחת בלאו-הכי והעמדת שפיכות הדמים המתחדשת כדבר נורמטיבי, טבע שבעולם, חסר הבחנות, וממילא חסר-מוסר.
אני מקווה כי דברים שעליהם פקדה ממשלת ישראל במערכה הנוכחית עוד יידונו כפשעי מלחמה, לפחות באותה מידה שאני מקווה שבעזה ישנם אזרחים המבינים את מעשי ממשלתם הנבחרת כפשע מלחמה.
תודה, שועי.
למעוניינים, הטקסט המלא של "הצעה צנועה":
http://www.haaretz.co.il/literature/1.973166
אני שותף לתחושות שלך, אף כי בבלוג שלי אני ממעיט לדבר בגוף ראשון. מזדהה בייחוד עם הנקודה האחרונה. תחושת קבס מתמדת בכל אשר אפנה ואביט, בכל ההילולה קלת הדעת הזאת של היומיום כאן. טעם של אפר בפה.
עידן יקר, לדאבוני, אני די לבדי בעמדות שאני מביע בסביבתי המשפחתית הקרובה והרחבה, בסביבתי החברתית הקרובה, ובעוד כמה סביבות בהן אני סובב הקיץ. מאכזב לגלות לעתים עד כמה האדם הוא חיה קונפורמיסטית. עד כמה אנשים חוששים לחשוב, להעלות סימני שאלה, או לבקר.
אדם יכול לעשות רציונליזציה לכל עוול, העיקר לא להיות עומד בין יושבים או יושב בין עומדים. וכך בשעה שהצבא טובח אזרחים בשיטתיות בעזה נשטפו רוב אזרחי ישראל בשידורי התעמולה הצבאית בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו (בחסות משרד ראש הממשלה הפקות), ולימדו את לשונם מהר-מהר להצטרף למקהלת המעודדים והמעודדות של מערכת הביטחון (מזל שפיקוד העורף לא חילק פומפונים והקים פינות ליטוף-חיילים). ועוד קוראים לזה "אחדוּת שלא היתה כמוה". לי זה ניכר כאנומיה חברתית או הרס מדעת של הציביליזציה בשם השררה.
ותודה מקבילה על שורת התחקירים מעוררת המחשבה והתוגה באתר שלך. אני מקווה כי ההנהגה הישראלית עוד תיאלץ לתת את הדין על מעשיה.
תיאור מדויק שועי – האויב הכי גדול של החברה החופשית, הדמוקרטית, הוא הקונפורמיזם.
החודש האחרון עבורי היה טראומטי פעמיים – פעם אחת בגלל הזוועות – מוות של כל כך הרבה בני אדם (כולל חיילי צה"ל), למעלה מ10000 פצועים וכל כך הרבה הרס. ופעם שנייה משום שנוכחתי לדעת שגם בסביבתי החברתית הקרובה ביותר (א)נשים שרגילים לחשוב ולבקר שינו עורם באחת וקיבלו בשלווה את המראות האלו. נראה שגם אם ממשלת ביברמן-בנט היתה מחליטה להטיל פצצה גרעינית על עזה, השיקול היחיד נגד היה השפעת הקרינה עלינו הישראלים. והטיעון הכי מזעזע: "כי הילדים שלנו חשובים יותר", כאילו חייבים להקריב ילדים של צד אחד כדי שהשני יחיה בשקט. אין שום דרך אחרת. זה ישתנה רק אם הביקורת הפנימית והעולמית תהיה יותר דומיננטית, כולל אמברגו מצד ארה"ב. מקווה שזה מה שיקרה בימים הקרובים, אבל תחושת הבדידות שיש לי בשבועות האחרונים לא תימחק בקלות.
ורד, לפחות כבר לא נזקקים באזורנו לתירוצים ותיקים כגון צריך להקריב את הילדים כדי לפייס את זעם האלים. אני יכול להבין (מאוד יכול להבין) את מצוקתם של תושבי עוטף עזה. אני גם חושב כי על מדינת ישראל להבטיח את בטחונם. צה"ל מצלם את עזה 24/7 ויש ברשותו טכנולוגיות מודיעין וקרב מאוד מתקדמות. הוא לא צריך להרוס את עזה ולא להילחם באזרחים בלתי מעורבים. יש מספיק אמצעים אחרים להגן על תושבי עוטף עזה. מדוע לא הפעילו אותם? זוהי שאלה גדולה. בעיניי, ליקוי מאורות גדול. הליכה אחרי שיקולים רומנטיים (אם רק לא ייבלמו את פעילותנו נהיה אומניפוטנטיים) ולא אחר שיקולים רציונליסטיים (מירב הטוב למירב בני האדם; מיעוט הרע מבין שורת אפשרויות רעות). משהו התקלקל לגמריי במנגנון הציוני. אני מקווה שבית המשפט הבין לאומי יעשה עם כולנו צדקה וחסד וייקח את האחראים למשפט בהאג.
שועי ידידי היקר, נאה דרשת במאמרך זה! אכן יודע אני כי מתי מעט גם בסביבתי הקרובה, משפחה, חברים וכו' יסכימו עם עמדות אלה.
עצוב לראות לאיזה מסע של אוולת (ברברה טוכמן) מסיע אותנו הקונפורמיזם והעוורון של הממשלה ומרבית בוחריה יש לומר. כמעט דמוקרטיה מתאבדת מרצון, בעוורון ובאין שומע.
עוד בימי המרמרה עמדתי על כך שהממשלה נוהגת בטפשות כשהיא הולכת נגד ארדואן וכבודו. שילמנו מאז פצויים, סליחות וגנויים ואת פירות הביאושין של ארדואן אנו ממשיכים לאכול. גם אוכלים בצל וגם מקבלים מכות ולא לומדים. לא משנים קונספציה לאורך כל ימי המלחמה למרות שרואים כי הנשק משיג בעיקר אזרחים. ואם להניה זה לא איכפת (ואף מועיל) אז גם לנו לא.
בית המשפט בהאג לא יזכה לצערי לפתוח את עיניהם ואזנם של קברניטי המדינה. רק שהסירה תעלה על שרטון גדול אולי יבינו ואולי יהיה מאוחר מדי.
תודה, שועי.
סוויפט בהחלט רלוונטי לנו.
הזהו אדם? צריך להבין גם את הזומבי. נראה לי שהגבולות בין אדם לזומבי הולכים ומטשטשים ומישהו צריך לעשות סדר. את הזומבי לא ניתן לבלבל עם עובדות או נתונים. הזומבי צריך דם בשביל להתקיים. הזומבי הוא לא רע מטבעו. הוא יכול להיות קרוב משפחה או מישהי שזכרת מהדרך למכולת. הוא יכול להיות אפילו את\ה ממש בקרוב. מספיקה נשיכה קטנה (אורנה בנאי). למרות יכולתיו הקוגנטיביות הירודות מזהה הזומבי במהרה את אלה שלא ניזונים מלוגיקת הדם. הוא ישתה במהרה את דם הבוגדים יפי הנפש. עכשיו גם הם זקוקים לדם. לכן אם ברצונך לשרוד בארץ הזומבים – התנהג כזומבי.
יואב יקר, אני די מיואש. למען האמת, לולא הייתי איש משפחה, הייתי חושב לעזוב את הארץ.
שום דבר כאן לא צומח, והחלודה אינה נחה. העתיד הנראה כרצף של מערכות חוזרות ונשנות של טבח הדדי, אינו מעורר כל רצון להמשיך לשאת את דגל היישוב הציוני.
ממש נראה בימינו כאילו ההמנון כאן אינו "התקווה" כי אם "חיילים אלמונים" של הלח"י (ארגון הטרור ההוא): "כולנו גויסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות".
הייתי חייל 3 שנים. זה הספיק לי. אני מעוניין לחיות במקום שבו אוכל להיות אזרח שוחר שלום, מבלי להינזף השכם-וערב על שאינני מקדש את צה"ל ואת המדינה.
זיו יקר, הנה נזכרתי בחיבתך ל"ליל המתים-החיים" (והפרשנות הפוליטית שלו הרואה בו תגובה להתגייסות האומה האמריקנית לטבח בויאטנאם). לצערי, הבעיה כאן היא בעיקר דתית ואידיאולוגית. היהדות והציונות מול האסלאם והמקואמה (המאבק הלאומי הפלסטיני). אלו וגם אלו משני הצדדים, אינם מסוגלים להגדיר את עצמם אלא דרך שלילת האחר, ואינם מסוגלים למצוא חזון לעתיד אלא אם כן הוא עובר דרך מחיית האחר (אי הכרה בנראטיבים המקבילים אצל המתונים; מחיית האחר ממש אצל הקיצונים). בכך ממשלת נתניהו, ממשלת הנייה, וממשלת אבו מאזן כל-כך דומות, שזה מפחיד, ולא הממשלות בלבד– אלא גם הציבורים שבחרו בהן.
ובינתיים בשעה שאנו עוסקים בהלקאת עצמנו על מצב באמת מורכב של צורך להרוס מנהרות (כנראה גם אתה לא היית סומך על מצלמות כשמדובר באפשרות שיצוץ לך פיר מנהרה מתחת לגן הילדים של ילדיך, והיית בורח משם כל עוד נפשך בך), נערך בעיראק רצח עם, נשים וילדים נחטפים והעולם (כמעט) שותק. יקומו כל ההומניסטים להפגין לפני שגרירות ארה"ב וברחבת הכנסת – הושיעו את היזידים ועכשיו. ייתכן ולא היינו צריכים להשתולל ברפיח בגלל נוהל חניבעל. זה מייסר אותי. אבל מייסרת אותי יותר המחשבה על ילדה חטופה אחת בשבי דאע"ש, כפול אלפים
גל יקר, לגבי היזידים, ראה לפני שלוש שנים: https://shoeyraz.wordpress.com/2011/02/01
לגבי היתר, אלו הם החיוויים שלךָ. שלי שונים במקצת. כבר דיברנו על זה ב"על שנאת ההפסד".
אני לא חוזר לשם.
לא הבנתי מה כתבת על היזידים לפני 3 שנים, חוץ מאזכור שמם, ומה הקשר בין זה לשואה שהם עוברים כרגע ולשתיקה הרועמת של העולם מאחד הפשעים המחרידים בהיסטוריה של האנושות. צודק, לא נדבר על עזה, כנראה שעמוס עוז וג'ומס שתמכו בפעולה זה ימני מדי וקונפורמי מדי. אבל למה איש לא מזדעק על היזידים? "אוי הם נורא רחוקים ויש להם שם מוזר"
ובלי קשר למה נכון בעזה או מה לא נכון, מפריעה לי הטענה שעולה כאן בתגובות, כאילו כל מי שצידד בשלב זה או אחר בצה"ל הוא קונפורמיסט. כאילו לא יכולים אנשים בעלי נטייה שמאלית בדרך כלל, בדעה צלולה, לחשוב שבנקודת זמן מסוימת צריך לשנות קונספציה. הרי זה דורש ההיפך מקונפורמיות למעגל הקרוב אליהם, החבר'ה שצועדים איתם בהפגנות ומסתובבים בחוגים שלהם, ברשת ומחוצה לה. ההיפך מקיבעון תפיסתי שאומר "אני נגד מלחמות בכל מחיר ולא משנה מה" הרי זה דורש יותר אומץ להגיד – היי, אולי הפעם יש גם צדק עם הצד השני. הלא כן? כמה אומץ נדרש מעמוס עוז לומר – היי, זכותנו להגן על עצמנו, ביודעו שיהיו חבר'ה מהשמאל שיקראו לו בוגד.
שועי,
תודה כרגיל מרתק מענין ומקורי..מעין של ידע מחשבה ורגישות..הלוואי וירבו אנשים כמוך בעלי מחשבה שכזו ומי יודע אולי אולי יהדהד ויחלחל לאזניים הנכונות..אני מודה שאני מתוסכלת ומעט מיואשת ממה שקורה פה..וכשמי כן אני חסרת תקווה..תיקי רותם
תיקי יקרה, תודה על התגובה וברוכה הבאה. אני בספק האם דבריי או דברי אחרים המתבטאים
בנושא יגיעו לאוזניים הנכונות. לצערי אני חש כי חיי שווים בעיניי מקבלי ההחלטות לא יותר ולא פחות מחייהם של אזרחי עזה.
גל, כנראה שעמוס עוז זקוק לתחושת השייכות הציונית, ולחיבוק הקונצנזוס. רק אדם שמעוניין להיות קונצנזואלי עשוי להגיע אל לב הקונצנזוס, ולשהות שם עת ארוכה (זו אינה ביקורת על עוז. אני מקבל לחלוטין את העובדה שלרוב בני האדם ישנה תחושת "שייכות" חזקה).
כתבתי בעבר על חומס בסוריה, ועל מוראות המהפכה האראנית, וב-1995 גם העמסתי מטעם אמנסטי משאיות של סיוע בינלאומי לקוסובו (אם זה חשוב). לא בא לי לכתוב על דאעש.
האיום מבפנים שמהווה היום הממשלה המכהנת ומערכת הביטחון שלנו הרבה יותר מטרידים אותי. לבי עם היזידים לפחות כמו עם העזתיים ועם תושבי עוטף עזה. העובדה לפיה המין האנושי מבצע זוועות בכל יום ויום (ראה שיעורי הרצח בארה"ב או ברוסיה למשל) אינה דוחקת בעיניי מן העקרוניות המטרידה של פשעי המלחמה שנעשו בעזתים.
וחשבת שאולי, אבל רק אולי, חלק מאבירי השמאל החליטו לשנות דיסקט כי באמת הם חושבים שיש צורך בכך? שיש היגיון בכך בשעה זו? או שמבחינתך זה עד כדי כך בלתי נתפס.
גל, אנ'לא אביר שמאל, גם לא בטוח שאביר בעל דמות היגון. סתם בעל דמות היגון. מה שאירע בעזה הוא בעיניי בלתי נתפס. יכול להיות שאני משולל תחושת שייכות (ציונית/ישראלית/יהודית) — אבל אני לבטח לא הולך לשנות את הזיכרון שלי ולא את האופן שבו העולם החיצוני לי מותיר בי את רישומיו.
כשם שהחזבאללה/דאעש/גדודי עז א-דין אלקסאם מטילים בך אימה (רוצחים שמסתובבים חופשי ומבקשים לקטול או לחטוף אזרחים חפים מפשע) כך צה"ל מטיל אימה על הפלסטינים. מה שאתה רואה כהגנה צודקת על ישראל; הערבים רואים כהגנה צודקת על הפלסטינים/האומה הפאן-ערבית/האסלאם. אין לדברים סוף.
לא אמרתי חלילה מה אתה, שועי, צריך לחשוב ולהרגיש, אמרתי רק שכדאי אולי לכבד אנשים כמו עמוס עוז (לצורך העניין איש מחנה השמאל) שאולי חלקם באמת עומד מאחורי דעותיהם, ושאולי אינם רק פופוליסטים וקונפורמיסטים. קיימת האפשרות הזאת.
זכותו של כל אדם לדעתו (גם זכותי). אני מודה כי החיבור בין עוז ובין תחושת השייכות וחיבוק הקונצנזוס היא שיפוטית (מצידי). על כל פנים, מעולם לא ראיתי בו אורים ותומים. אני מניח שהוא מביע את דעותיו לגמריי בכנות (אבל כך עושים גם רוני דניאל, מירי רגב וחנין זועבי; גם אתה ואני).
שועי,
הזכרתי את הזומבי לאות הזדהות עם תחושת הבדידות והניכור שהביעו החברים כאן. גם אני הלכתי עם זומבי, זו לא חוויה פשוטה. אני חושב שהבעיה כאן היא קודם כל של זכויות אדם ולא רק אידיאולוגית או דתית. ישנם גם רבדים פסיכולוגיים וחומריים למצב הזה. אני לא שייך לשום מחנה אקדמי ולכן איני מבקש לעשות רדוקציה של רובד אחד על חשבון האחר, כנהוג שם. הזומבי של רומרו, דרך-אגב, משמש אלגוריה לכל הרבדים הללו. למשל, בחלק השני, "שחר המתים", המתרחש ברובו בקניון, הזומבי הוא הסובייקט של הקפיטליזם.
הגדרת הזהות האישית והלאומית תמיד נעשית מול "אחר" בדרך של יחסי דמיון והבדל (מול דמות הורית סמכותית או מול קהילה מדומינת אחרת). אין בזה משהו טוב או רע. זה פשוט כך. אין אדון בלי עבד, אין כובש בלי נכבש, וכן הלאה. הכובש או הנכבש מוגדרים ומגדירים עצמם על פי "האחר", ולא באמצעות תכונות מהותיות.
השאלה איך עושים את זה. אבות הציונות ניסו לפתור את הבעיה היהודית על ידי יחסי דמיון: "עם ככל העמים". ההבדל היהודי, של "עם סגולה בעל זכויות אלוהיות" מנע מהם להשיג מטרה זו. למרות חוסנה הצבאי של ישראל, היהודים רואים עצמם עדיין כקרבן. גם לאחר טבח חסר פרופורציה באחר לא משתנה תפיסה זו. היהודי הישן, קרבן חלש וגלותי, חי וקיים מתחת לפרפורמנס של היהודי החדש רב העצמה כביכול. הניסוי כשל. הסובייקט של הציונות הפך לסכיזואיד רצחני שמנוהל, לא על ידי עצמה ערכית של "ככל העמים", אלא על ידי הלוגיקה הישנה של יהודים העיירה בוערת.
גל – הזוועות המפלצתיות של דאעש לא מכשירות את שרץ הכיבוש (שקיים עשרות שנים לפניהם). גם לא עלה התאנה המקצועי, עמוס עוז. נכון שדאעש אכזריים יותר מישראל, החמאס וחיזבאללה גם יחד. נראה לי שהעולם מודע לכך. נכון שיש איומים כמו מנהרות, נשק כימי בסוריה, עצמה צבאית של החיזבאללה, נשק גרעיני באירן ופקיסטן, וכו'. תמיד אפשר לשקוע בתאוריות בטחוניות פראנואידיות של מה הערבים יכולים לעשות במקום להעניק זכויות אדם מינמליות ולהדבר איתם באיזאהו פורמט. לאור העובדה הפשוטה שלישראל עצמה צבאית גדולה יותר מזו של כל שכונותיה גם יחד, נראה לי שהסכנה הגדולה יותר היא דווקא דעאסיזציה מבפנים. למעשה זו לא סכנה עתידית. זה מה שמתרחש כרגע. וכך אנו חוזרים לזומבי.
זיו, תודה מקרב לב. ישראל היא שטייטעל עם פריצים, וגבירים, רבנים, מאכערים מוזגים שוחטים בדחנים, סרסורים לדבר עבירה ,בעלי-בתים ובעלי-אגרוף. לא הרבה השתנה מלבד התבססותה של הבורגנות הנשענת על בריונות צבאית. כדי להנהיר יותר את הדברים שהבאתָ, אשתף בכך שלאיזה צורך חזרתי וקראתי השבוע את הפואמה הביאליקית "בעיר ההריגה" (תרס"ד) על שורותיה הידועות: "כי קרא אֲדֹנָי לאביב ולטבח גם יחד/ השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט", וגם את השיר "על השחיטה" (תרס"ג) עם שורותיו המרשימות:
"ואם יש צדק — יופע מיד!
אך אם-אחרי השמדי מתחת רקיע
הצדק יופיע —
ימוגר נא כסאו לעד"
ביאליק חשב על קישינב; אני– על עזה. קישינב ועזה חרוזות על אותה מחרוזת של ערים חריבות שאוכלוסיהן נטבחו בקלות דעת שאננה המאפיינת בריונים. הצדק אינו נחלת ישראל בלבד וחיי לא-יהודים אינם הפקר (המוות כרגיל אינו מחוסר עבודה).
מדהים שנבואת הזעם המדממת הזו מתעדת בדיוק רב לא רק את הקישינעווער שחיטה, אלא גם את אחריתה של הציונות המתרחשת ברגעים אלו:
לְבֵית הַקְּבָרוֹת, קַבְּצָנִים! וַחֲפַרְתֶּם עַצְמוֹת אֲבוֹתֵיכֶם
וְעַצְמוֹת אַחֵיכֶם הַקְּדוֹשִׁים וּמִלֵּאתֶם תַּרְמִילֵיכֶם
וַעֲמַסְתֶּם אוֹתָם עַל-שֶׁכֶם וִיצָאתֶם לַדֶּרֶךְ, עֲתִידִים
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה בְּכָל-הַיְרִידִים;
וּרְאִיתֶם לָכֶם יָד בְּרֹאשׁ דְּרָכִים, לְעֵין רוֹאִים,
וּשְׁטַחְתֶּם אוֹתָם לַשֶּׁמֶשׁ עַל-סְמַרְטוּטֵיכֶם הַצֹּאִים,
וּבְגָרוֹן נִחָר שִׁירָה קַבְּצָנִית עֲלֵיהֶם תְּשׁוֹרְרוּ,
וּקְרָאתֶם לְחֶסֶד לְאֻמִּים וְהִתְפַּלַּלְתֶּם לְרַחֲמֵי גוֹיִם,
וְכַאֲשֶׁר פְּשַׁטְתֶּם יָד תִּפְשֹׁטוּ, וְכַאֲשֶׁר שְׁנוֹרַרְתֶּם תִּשְׁנוֹרְרוּ.
וְעַתָּה מַה-לְךָ פֹּה, בֶּן-אָדָם, קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה
וְנָשָׂאתָ עִמְּךָ שָׁמָּה אֶת-כּוֹס הַיְגוֹנִים,
וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים
וְאֶת-לְבָבְךָ תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים,
וְדִמְעָתְךָ הַגְּדוֹלָה הוֹרֵד שָׁם עַל קָדְקֹד הַסְּלָעִים
וְשַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.
איפה הוא ואיפה עוז והקליקה הצדקנית שלו. פה-להם, ולא ידברו. עיניים להם, ולא יראו. אוזניים להם, ולא ישמעו. אף להם, ולא יריחון.
זיו, לא יודע. נדמה לי דווקא כי הפרוייקט הציוני יוסיף לעמוד כל-זמן שעשירי ארה"ב וארגונים
אוונגליסטיים משקים אותו מים, ושדולות מאורגנות היטב מזבלות את שיכלו ועלעליו בתקציבי סיוע ביטחוני בחסות הקונגרס. מבחינה זו, ההיסטוריה מורה כי לא מעט מלכויות הוסיפו לשגשג למרות ששיעבדו דלים, סחרו בבני אדם וטבחו המונים. למדתי לא לצפות ממדינות וגם לא מקהלים (או ציבורים) לנהוג בצדק. צדק זה דבר די אישי (ולרוב גם לא נח או פרקטי לנופף בו). הצדק מבחינתי מתחיל דווקא בהיתקלות בעוול או באלימות. סוג של טראומה שמכריחה את האדם לאחר שעמד על הדברים להתרחק ולפרוש מאותה התנהגות נואלת שבה חזה.
כמעין מה שכתב פטר קין (1944-1920) משורר וצייר יהודי שנרצח באושוויץ-בירקנאו:
אַל נָא תִּשְכַּח שֶפַּעַם יִהיֶה הַכֹּל שוֹנֶה
שֶאוּלַי תַּגִּיעַ לְמַצָּבִי.
וְיָטִיחוּ בְּפָנֶיךָ אֶת הַדֶּלֶת, כְּמוֹ בְּפָנַי הַיּוֹם.
אֲזַי אֶהֳיֶה מוּדָע כָּלִיל לַיּוֹם הַזֶּה,
אָז אֶזָּכֶר בְּאוֹתָה מִלּה: "אַתָּה מֻכְרָח"
וְגַם בַּ"לֹא" הַמְרֻשָּע וְהַמֻּחְלָט
[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]
מי שהטיחו בפניו את הדלת והסגירוהו לרעב, אלימות ולמוות. אם נשאר בחיים. אפשר ינקום וינטור; אבל אפשר שינסה כמיטב יכולתו לדאוג שהמצב יהיה שונה לגמרי, מן היסוד, כאשר יחסי הכוחות ישתנו. שהוא את הדלת לא יסגור.
זיו, חיים נחמן ביאליק, בעקבות הקונגרס הציוני השבעה עשר בבאזל (1931):
"אל תיבת נח זו, ששמה ריביזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש, וכל פושק שפתיים ופטפטן– וכולם "חרגו ממסגרותיהם" ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות
מיד רוצחה, מיד וייצמן. על אלה נספחה כל הפסולת מתוך יתר הסיעות, כל אשר לו חשבונות קטנים וגדולים עם וייצמן מתמול שלשום, ויחזקו כולם בצוואר וייצמן לאמור: בואה חשבון! מי שלא ראה את המראה הנאלח הזה, לא ראה תועבה מימיו… סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים"
[מצוטט מתוך: אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק, מרכז שזר לתולדות ישראל: ירושלים 2008, עמ' 216-215]
על מה היתה הפרשה? על נכונותו של חיים וייצמן להתפשר עם שלטונות המנדט ועם הישוב הערבי אחר פרעות תרפ"ט, מה שהביא להגבלות על היקף ההתיישבות העברית ועל העליה ארצה. וייצמן ויתר על משרת נשיא ההסתדרות הציונית בצעד שהתפרש בלונדון כמחאה על פרסום הספר הלבן השני. אחר כך ניסה ז'בוטינסקי במחטף שתתקבל החלטה לפיה תחומי המדינה יהודית לעתיד ישתררו על פני שתי גדותיו של הירדן– ומנכשל, קרע בזעם את פנקס חבר התנועה הציונית שלו ועזב בזעם את הדיונים.
[למותר לציין כי דבריו של ביאליק מכוונים כנגד ז'בוטינסקי ותלמידיו. ודי לחכימא. מבחינות רבות זה המשך ישיר של תגובתי הקודמת.חוץ מזה– נכפים ומטורפים זה כמעט זומבים. היו לפני 80 שנה ומסתמא גם היום].
אין היום אישיות כמו ויצמן בנמצא. יורשיו העילגים והמרושעים של ז'בוטינסקי נעדרי כל הדר. קיר ברזל, שתי גדות – כן, אבל לא זכור לי שז'בוטינסקי הציע במפגין להחרים ולהפלות תושבים שאינם יהודיים בדומה למה שעושה עדת טורפי הפגרים שירשה אותו. גם מפלגת העבודה (ונספחותיה מהשמאל הציוני) מציעה פרודיה נלעגת על הפרגמטיזם הנחוש של אבותיה הרוחניים. בפרעות עזה התחלפו התפקידים וישראל משחקת את הקוזאק הנגזל. לכן אני חושב שיש הבדל, סגנוני לפחות, בין הצרועים, טמי הנפש, פוסקי השפתיים והפטפטנים עליהם מדבר ביאליק לבין הזומבים המצחינים של ימינו.
אני לא מנסה לבנות איזה אידיאל רומנטי של ראשית הציונות. אני לא מומחה לנושא. אבל נראה לי שאנו כמה שלבים קדימה בתהליך הדבולוציה. ואני חושב שביאליק מדבר על הדבולוציה הזו בנבואת הזעם שלו. הוא לא מדבר בהכרח על מוות פיזי מבחוץ, אלא על ההתפוררות מבפנים אשר בעיצומה אנו נמצאים, ימין ושמאל: קוּם בְּרַח הַמִּדְבָּרָה… וְקָרַעְתָּ שָׁם אֶת-נַפְשְׁךָ לַעֲשָׂרָה קְרָעִים… אֶת-לבבך תִּתֵּן מַאֲכָל לַחֲרוֹן אֵין-אוֹנִים… שַׁאֲגָתְךָ הַמָּרָה שַׁלַּח – וְתֹאבַד בִּסְעָרָה.
ההיסטוריה מצביעה גם על אימפריות שהתפוררו מבפנים, וישראל, למרות עוצמתה הצבאית והכלכלית, אינה אימפריה, אלא מדינת חסות בדומה לממלכות ישראל ויהודה בימי הנביאים.
אני לא רואה לאן כל הפרויקט הזה הולך. אין שום תשתית פנימית שמחזיקה משהו. אין שום מנהיג באופק שיכול לצקת תשתית כזו. גם מבחוץ לא נראה שיש מושיע. אובמה אומר שרק לחץ בפנים יזיז את נתניהו. כלומר, הוא סומך על ששת המגיבים בששת הבלוגים האלטרנטיביים בישראל. לא נראה לי שזה הולך לקרות בקרוב. קשה להאמין שהמערב יעשה משהו כל עוד הקופות מצלצלות. קרוב לוודאי שימשיכו בציקצוקיהם הצדקניים.
מצד שני, אולי אובמה יזוז. אם לא, הוא יהיה הנשיא הדמוקרטי הראשון, אחרי שני קודמיו, שלא הביא לשום הסכם שלום בין ישראל לשכנותיה (קרטר עם קמפ דייוויד וקלינטון עם הכרה ראשונה בפלסטינים והסכמי שלום עם ירדן ומדינות ערביות אחרות). מצד שלישי, אולי קשה להאשים אותו. זה לא בדיוק שיש לו פרטנר: בשטעטעל ממתינים הזומבים למותם של הפריץ או הכלב. תהיה ארוחת מלכים.
זיו, כאמור ביאליק עוד נשא איזו נבואת זעם על הציונות המדינית ההרצליאנית (הוא ראה בעצמו כל ימיו תלמיד של "אחד העם") ב"מתי מדבר" שלו (אם תרצה סוג של זומבים). ההתעוררות שלהם בסוף הפואמה קצרה ורוגשת, אבל אחר-כך הם שבים לישון שנת עולמים. לא בטוח אם ביאליק צדק. משום שמהרבה היבטים היה וייצמן תלמיד של הרצל הרבה יותר מאשר תלמידו של "אחד העם". מה שכן, 30 שנה אחר-כך, כבר היו רביזיוניסטים ו"המזרחי" (קצת אחר כך גם הקימו את הלח"י), ולכן פתאום גם וייצמן לא נראה הדבר הכי נורא, ובינתיים גם השתקע ביאליק בתל אביב בחווילה נאה (בית ביאליק). הסתייגויותיו הראשונות מן הציונות המדינית חלפו (או למצער התמזערו) אחרי שהקומוניסטים החריבו את התרבות היהודית באודסה, ואילצו את ביאליק וחבריו לתפוס ספינה לכיוון תורכיה ופלסטינה. למה אני כותב את כל זה? כי כמו שביאליק בסופו של דבר הסתגל ולמד לחבב את מי שבצעירותו היה מסויג מפעילותם (לפי כל העדויות בביקורו הראשון בארץ ישראל ב-1909 נשא איתו ביאליק פרצוף-חמוץ לכל מקום שפנה), מה שקורה למי שחי במדינת ישראל הוא שבסופו של דבר הוא נאלץ להתפשר. הוא אומר לעצמו: טוב, ראש הממשלה מנוול ופושע וחדל אישים, אבל אפשר להתפרנס אייכשהו, ויש פה תחושת ביטחון מסוימת (בשביל זה מחריבים את עזה פעם בשלוש עד חמש שנים) והשמש זורחת כאן בכל בוקר ושוקעת בכל ערב, אז נצביע עבורו, זה גם יכול להיות יותר גרוע. וכך נתניהו-ליברמן- בנט- לפיד יכולים להמשיך. כל זמן שמסעדות תל-אביב תהיינה מליאות וצה"ל יוכל להרשות לעצמו להשתעשע בפירוק עזה לגורמים, ולבקשת האמריקנים יוכל ביבי להגיש מדי פעם את מופע הסטנד-אפ-קומדי שלו שנקרא "נאום בר אילן…" (השלם מספר סידורי) הם יישארו במשרתם.
אני לא אתן לפירומאנים הללו גפרורים לעולם (גם מעולם לא נתתי). אבל, קרוב לודאי, ששום דבר לא יפריע להם לשבת על הכיסא שלהם עוד כמה שנים בחסות שלדון אדלסון ועוד מולטימליונרים יהודים רפובליקאים. קרוב לודאי שגם אז הם יצביעו על פייגלין-ברוך מרזל-דני דנון-מירי רגב ושאר שוטי החצר, ויגידו לעולם שצריך לומר תודה שהם (היושבים בכס השלטון) אנשים מתונים והגוניים. אגב, גם אצל הפלסטינים זה עובד כך. תראה כמה אטרקטיבי נעשה אבו-מאזן בעולם מאז נבחר החמאס בעזה (שהריי את דפוסי השחיתות הפוליטית ירשה חמאס מאש"ף ומן הרש"פ). הכל יחסי.
תודה על השיר של פטר קין, הוא שווה פוסט בפני עצמו. חבל שנבלע בתגובות…
ורד, בבקשה: https://shoeyraz.wordpress.com/2012/01/02 [מה שמוכיח שבמחוזותינו,
גורמי הממשל לא מוותרים על אף הזדמנויות לפגוע בזכויות אדם ]
תודה רבה, כפולה ומכופלת על הפוסט המרתק שלא ידעתי על קיומו.
(-:
זיו, אם אתה קורא, אני מקווה שקראת הבוקר עיתונים ושוב הבנת שלא מדובר בפרנויה אלא ששוב ושוב החמאס זומם (הרבה לפני המבצע בעזה, מניח שבמקביל להכנת תשתית המנהרות) להבעיר את השטח בגדה, כמו שעשה בימי אוסלו, כמו שעשה בעזה אחרי ההתנתקות, כל פעם כשיש דיבור על שלום, למשל בשעה של אחדות פת"ח חמאס, מתארגנים תאי טרור בגדה ונחפרות מנהרות. כל פעם כשנפתחים מעברים נכנסים טילים. לא מדובר במאבק לעצמאות כי עצמאות הייתה יכולה להיות להם מזמן. זה לא גשם, הם משתינים עלנו בקשת כבר עשרות שנים. אני דווקא רוצה להאמין לאבו מאזן, אבל כל עוד החמאס בשטח, השלום אינו אפשרי ולצערי גם לא חיים טובים לאף צד. הלוואי שזה לא היה כך. מת לשלום אבל אני מסרב להיות עיוור וחירש למציאות
אם החמאס כל כך נורא, וזה לא שאני מחובבי החמאס, אז מה בדיוק עושים במצרים נציגי הממשלה וצה"ל? עם הזנב בין רגליהם מדברים עם ממשלת האחדות הפלסטינית. שהחמאס הוא חלק ממנה. מה שהיו צריכים לעשות אותם נבלים לפני שטבחו בכ2000 תושבים, רובם לא מעורבים.
בממשלת האחדות הפלסטינית יושב חמאס, כמו שבממשלת ישראל יושבת ש"ס, ועוד מפלגות לא פחות חשוכות מחמאס (למעשה אין שם שום מפלגה או חבר שלמראם לא מתעורר בי חשק עז להקיא).
נכון שמדובר בכוח צבאי שהפתיע את הגוליית הצה"לי.
deal with it
כמו שלסוריה היו טילים כימיים ארבעיים שנה כך לחמאס יש כוח צבאי שעוד יגדל בהמשך. כרגע, מדובר בזיקוקין דינור ופצמרים. וגם מנהרות. ישראל יכולה להתמודד צבאית עם האיום הזה. היא לא ממש מעוניינת ("צריך שתהיה כתובת ביום שאחרי", דברי גורם בכיר).
החמאס ניצח מעצם זה ששרד מול צה"ל ומעצם העובדה שמנוהל איתו, ובזכות המאבק שלו, מו"מ עבור תושבי עזה הנצורים (גם אם בעקיפין כחלק ממשלת האחדות). ישראל לא ממש התכוונה להביס את החמאס, ומי שקרא בין השורות המתלהמות ידע את זה עוד לפני הטבח. ויודע את זה עכשיו.
זיו, גם אני ידעתי את זה וצחקתי על "חזק מול החמאס" של ביבי, אבל האמת שהפעם ביבי (בניגוד לחברי קבינט אחרים) לא דיבר על מיגור החמאס. לזכותו ייאמר. ונכון שכעיקרון צריך היה צריך לעשות הסדר כזה בכל מקרה, כמו שעושים עכשיו. אבל לא יודע למה, משום מה אני אישית יותר רגוע שעושים הסדר כזה אחרי שנכנסו לגדה (לא הבנתי למה, עד היום בבוקר) ועצרו את מי שצריך, את מי שאמור היה להרוס את השקט רב השנים שיש בגדה ואת התקוות לשלום עם העם הפלסטיני, וגם אחרי שפוצצו את החלק המסוכן לנו של מערך המנהרות. ולגבי הפרנויה רציתי להדגיש – כבר שנים מדברים על הפרנויה של הימין שמזהיר מפני אנטישמיות בעולם, וצחקו על ביבי שאמר חמאסטן וטילים על תל אביב, ולדאבוני הרב הם צודקים פעם אחר פעם. בדיוק צחקתי עם אשתי על המצב הדומה לסרט המשעשע-מזעזע "הפלישה ממאדים" של טים ברטון אם אני לא טועה, בו האמריקאים מנסים לפנות אל החייזרים בדרכי שלום וכל פעם מחדש החייזרים יורים בהם ומכסחים אותם, כאשר האמריקאים פשוט לא לומדים. די להגיד פרנויה. לא מתווכח איתך ועם חברי הוותיק שועי על ההגדרה של טבח שאיתה אני לא מסכים מהמון בחינות, אבל אותי הרבה יותר מזעזע כרגע מה שקורה פה עם הדמוקרטיה, עם השיח והתרבות, עם ההסתה והגזענות כנגד ערביי ישראל והגזענות בכלל. אבוי, אחים, כמה הידרדרנו.
המון אינפורמציה מעניינת ורלוונטית במאמר מעמיק. החכמתי. משתף
http://www.maariv.co.il/news/new.aspx?0r9VQ=FMMKI&pn6Vq=EE
גל, מה שמציק לי מעבר לפגיעה האנושה בזכות החיים הבסיסית של אזרחים (וכנגזרת ממנה פגיעות נוספות של זכויות אדם) היא הפיכתה של המלחמה לנורמטיבית לגמריי. כאילו המלחמה
היא אכן המשכה של הפוליטיקה (קולונל פון קלאוזוביץ', ראה במעלה התגובות) כלומר מתדיינים
ואז כחלק משיפור עמדות אסטרטגית הולכים לטבוח אזרחים (זה נכון גם לממשלה בירושלים וגם לממשלה בעזה). אם תשאל אותי מה אני מציע? אוכל לענות לך רק באוטופיה שהחלה להתגשם באירופה חמש שנים לפני עליית היטלר לשלטון בברלין, וגרמניה של ווימאר, צרפת, בריטניה וארה"ב היו חתומות עליה: http://en.wikipedia.org/wiki/Kellogg%E2%80%93Briand_Pact
כלומר, עוד לפני הסכם שלום, הצהרה והסכם על הוצאת הפעילות האלימה מאזורנו מחוץ לחוק עוד בטרם יידונו בחלוקה טריטוריאלית וכדומה. אוטופי (גם ראשי מערכת הביטחון וגם ראשי הזרוע הצבאית של החמאס, גם תעשיות הנשק הישראליות וגם תעשיות הנשק של אראן יחטפו מזה חום), אך תנאי בל יעבור לקראת חיים נורמטיביים שבהם האלימות השרירותית כלפי אזרחים (הפגזה הדדית ופעולות טרור) אינה חוקית (בהסכם בין מדינות).
בשולי הדברים, שים לב לתאריך שבה נחתם ההסכם המקורי. באותו יום בשנת 1896 גם התרחשה המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה בין אנגליה ואנגולה (9:00-9:45 בבוקר). זו אינה הסיבה העיקרית בעטייה אני לא סובל מלחמות והצדקתן, אבל אולי יש כאן איזה סימן.
ודבר נוסף, עוד ב-1941 הזהירו הרביזיוניסטים, שאם נחלק את הארץ יירו פגזים מגבעות השומרון לכיוון השפילה והמרכז העבריים. לא חילקנו את הארץ (הפלסטינים אחראים לכך לא פחות מאיתנו). 70 שנה אחר-כך יורים על ערי המרכז מעזה. ונרצה או לא, קרוב לודאי שמעתה ואילך יימצאו ערי המרכז ושפילת החוף תמיד תחת איום טילים (איראניים, עראקיים, סוריים, לבנוניים, תורכיים, עזתיים, גדתיים). אני לא חושב שישראל יכולה לכבוש את כל שכנותיה רק כדי למנוע את הירי הזה. לא יעבוד. כיבושים לא הוכיחו את עצמם לא בלבנון, לא בגדה, לא בעזה. גם ארה"ב שנכנסה לעארק כדי להפיל עריץ, שילמה מאז באלפי הרוגים וקיבלה את דאע"ש.
מבחינה זאת דוקטרינת "חומת הברזל" הז'בוטינסקאית מעולם לא הוכיחה את עצמה ולו לרגע. השלום, הדבר הנשכח הזה, לא יגיע בכח הזרוע ולא בחסות החימוש האטומי (כפי שסבר יהושפט הרכבי). ישראל צריכה הגנה וצבא (אין חולק). היא גם צריכה מוחות חושבים יצירתיים ומקוריים וגם מקבלי החלטות שקולים, ולא אנשים שעיקר האסטרטגיה שלהם מתבססת על "אם ניסינו בכח ולא הלך, סימן שצריך לנסות ביותר כח".
וכספית… אני לא קונה "מעריב", בין היתר, כדי שלא אצטרך לקרוא אותו (פראפרזה על הפרסומת מהטלוויזיה). גם לא אתחיל לחזר אחר דבריו שבאינטרנט. יש לי כמה חומרים קריאה מעניינים יותר לעיין בהם כרגע אני לא חייב לקרוא את מי שאת כתיבתו איני מחבב ושנדמה לי שמנסה לרכוב על גל הרגשות הציבורי ולהגדיל את התפוצה. אני גם לא קורא את אתר החמאס ואת "אלקדס" הפלסטיני ואת "אלספיר" הלבנוני (גם לא את "ישראל היום" "ידיעות אחרונות" ו"הארץ"). למרות שאני מניח שוודאי יש בהם דברים שהיו עשויים לפקוח את עיניי, ולגרום לי אולי לראות דברים אחרת. באותה מידה (אבל אחרת) אני מבין לחלוטין את מי שגולש באינטרנט, נקלע שלא בטובתו לאתר הזה, ומעוניין למחות זאת מזכרונו. זכותו (וגם) זכותי.
אוקיי. לא צירפתי את המאמר בשל דעותיו של בן, אלא באמת בשל תיאורו העיתונאי את השתלשלות העניינים הפוליטית במבצע זה כמו גם במבצעים הקודמים, מה שמוציא את ביבי, ולא רק אותו, מאוד רע. מומלץ לקרוא ולו רק כי "ידע זה כוח" ו"דע מה לענות ל". חוץ מזה, באמת מרתק, דברים שלא נכתבו עוד. המאחורי הקלעים. אבל כרצונך. זיו, קרא אתה 🙂
מה אעשה. באמת, יש איזו התנהלות עיתונאית בימינו-בזמננו שמתאימה לי כמו ספוג-סירפדים או נייר שיוף לעור רגיש. זו באמת לא התייפייפות. יש דברים מסוימים שנחשבים לחלוטין בגדר הנורמטיביים כעת, שגורמים לי לאלרגיה או לעיקצוצים עצביים, כל אימת שאני נחשף אליהם. כאילו אפשר לחטוף דלקת ממלים.
גל: בניגוד לשועי, אני משתדל לקרוא הכל. מהבלוגים המצוינים של יוסי ועידן ועד לתיק דבקה מהצד השני. מעניין לבדוק את כל הפרספקטיבות כשמתרחש מרחץ דמים. מיהו אדם? מיהו זומבי? הרי יש להבחין בין הקטגוריות.
בדומה לשועי, אני מקבל את אותם סימפטומים בדיוק כאשר אנחנו מגיעים לזומבי מהגושם, כספית: הגרסה הימנית של יואל מרקוס ונחום ברנע (בעיני עצמה בעיקר), אבל בשני גרוש. אם אתה מחלץ את הטיעון המרכזי מהלינק ששלחת הרי שקיבלת את התשובה משועי, וזאת במבלי שטרח לקרוא את המאמר. הטענה שם היא שמה שלא הלך בכוח ילך ביותר כוח. אין לי מה להוסיף על מה ששועי אמר על כך.
כספית מאתרג פעם נוספת את בנט ומכין אותו כיורש של שולחו, נתניהו -מאתרג בנט המקורי. נתניהו הוא השוטר הטוב. בנט וליברמן, השוטרים הרעים. הבנו. ההבדל ביניהם טקטי. התוצאה: טבח. שימשך, כך, על פי הדוח המודלף של צה"ל, חמש שנים. עד שנגמור את החמאס. ואולי לא. נראה. שקט זמני.
המאמר גם מתאר בחיבה את שליטתו של האתרוג בנט בצה"ל, שעל פי התמונה המצטריית בכתבה (ללא כל מודעות מצד הצייר), היא של צבא העם שהפך לצבא המתנחלים. כלומר, גם אם היה ראש ממשלה שפוי, ולא, גל, לא מדובר באדם שפוי (נתניהו לשגריר ארה"ב: "לעולם אל תטילו ספק בי"), גם אם היה מישהו שמוכן לעצור את שפיכות הדמים, זה מאוחר מדי כי צה"ל הפך למיליציה, למעשה.
אז מה קיבלנו כאן: אלמאר פאד (ביבי), יוסמטי סם (ליברמן) ודאפי דאק (בנט) במרדף חסר תכלית אחרי באגס באני (חמאס). כל מי שראה את הסרטונים האלימים של הלוני טונז יודע איך זה נגמר:
חדשות אחרונות: ישראל שוב נסתה להתנקש במוחמד דף. דף בסדר, מספר גדול של לא מעורבים נהרגו ונפצעו. באירופה כבר הפסיקו לקנות בשר וירקות מישראל.
And that's all fox!
אז כמו ששועי אמר, אלרגיה ועקצוצים עצביים.
ומה שהכי עצוב – שאי אפשר באמת לקום וללכת, כי גם ב"נכר", ואפילו בארצות הברית הרחוקה, הייתי ממשיכה כמו זיו, לעקוב ולקרוא הכל ולקבל את אותם סימפטומים כאילו לא עזבתי. והכי גרוע – גם הסביבה הלא יהודית היתה מתייחסת אלי כאל ישראלית שאחראית למה שקורה כאן. אבל עם הזמן אפילו השיקול הזה כבר לא ממש משחק, כלומר – אם תהיה לי אפשרות לעזוב אעשה זאת. "צוק עתים 2" שכנראה החל הלילה רק ממחיש עד כמה אין כאן עתיד.
זיו, את לנדו אני קורא. מעריך מאוד את כתיבותיו. מעבר לתחקיריו האיש יודע לכתוב, להתבונן ולבקר [לא תמיד אני שותף למסקנותיו (למשל, ראה רשימתו על הרצח באיתמר); אבל כבר זמן רב שאני קוראו]; לעתים רחוקות קורא גם את "אישתון" ובמיוחד את רשימותיו המעניינות על שיעורי ההתאבדות בצה"ל, שהראו שבימי הזיכרון אנחנו זוכרים לא-מעט חיילים שקצו בחייהם תחת הטוטליטריזם הצבאי, או שטורטרו עד מוות, ולהוריהם דווח על תאונת אימונים או על כך ששלחו יד בנפשם (הואיל והיה לי את הכבוד כמעט להיות מודח מן החיים בחסות מפקדיי בראשית שירותי הצבאי ושמעתי לכל אורכו על עוד סיפורים כאלו, אין לי ספק כי בנתונים יש קורטוב אמת). ל"תיק דבקה" אני לא מתקרב, גם לא עם מקל. יש לי הרגשה משונה שחלק מן הכותבים שם כותבים גם ל"בשבע" וחלקם האחר שירתו ב"דובר צה"ל" (פינוקיו עם כיפת ברזל שקצה חוטמו כבר מזעזע את הכורים הגרעיניים האראניים) וזה מעורר בי גירודים. את גורביץ' ניסיתי פעם או פעמיים וחשבתי שהוא היה יכול להיות עתונאי מוצלח ב"הארץ". אותו שעמום חד מימדי, שכנראה עונה על צרכי הצד השני של המטבע של קוראי עמודי החדשות ב"מקור ראשון ו"בשבע" (יש גם קוראי שמאל כאלה) ועיקר הוראתו טהרנות פוליטית (הצדק והטוהר הוא נחלתו של צד אחד), המחלקת בין שמאלנים-מספיק ובין שמאלנים-בלתי-מספיק. חוץ מזה, אני באמת לא קורא על פוליטיקה ואקטואליה, גם בימים כתיקונם.
אני חושב שכל טוריי על המלחמה אינם פוליטיים (גם אם גלשתי לזה פה ושם בתגובות). אני מתעסק באתיקה והומניזם. זה שלא אצביע לחונטה השלטת. זה נכון. אבל ישראל כבר בכל מקרה דומה בהרבה מפרטיה לרפובליקת בננות עם מיליציה ציונית-משיחית בחסות מכינות בהתנחלויות ואוניברסיטה רמת גנית המחלקת תעודות אקדמיות לקציני צבא כמטבע עובר לסוחר ומתגמלת אותם על הדרך בקורסים ביהדות המועברים על-פי-רוב על ידי מיטב בניה האידיאולוגיים של הציונות הדתית (שם כבר ילמדו אותם מהי "מלחמת קודש" וכיצד התלמוד מתיר לרצוח עד שישית מאוכלוסי עיר ולראות בזה צדק, ומדוע הפלסטינים זכאים לחיות כאן רק אם ימלאו את חובותיו של "גר-תושב"), כך שלא ממש משנה למי נצביע. ימין או שמאל. זה יהיה די דומה בעצם.
אחרי שלפיד וחבריו (צאצאי הבורגנות היהודית השבעה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית), דבר-ראשון, העלו את אחוז החסימה, בכלל אבדה תקוותנו, לכך שיהודים וערבים יחיו פה אי-פעם חיים שיויוניים משותפים, ושאי פעם נזכה לייצוג הולם בכנסת של יישובי הפריפריה (ח"כ מאיר כהן כעלה תאנה).
ורד, אילולא הייתי נשוי, ולאשתי (וכתוצאה מכך גם לילדיי) היתה חשובה ההשתייכות הישראלית-ציונית-יהודית שכאן, אני חושב שהייתי עוזב לאלתר (ממסקנות החודש האחרון). הדבר היחידי שאני מחבב כאן קשור בכמה א/נשים בכמה נופים ובשפות העברית והערבית. חוץ מזה, אני משולל תחושות השתייכות ושותפות-גורל (אני לא משוכנע שיש דבר כזה גורל; אם מותם של חיילים צעירים העציב אותי, זה בשל גדיעת חייהם הצעירים מדיי, ולא בשל השתייכותם לצה"ל או לעם היהודי).
ספרים אוכל לקרוא גם מעבר לים.
זיו, מבריק הדימוי שלך ללוני טונס! אולי צירפתי את בן כספית כדי להראות שאולי לא מדובר ב"טבח שיטתי" אלא בהתנהלות שלומאלית ונגררת במקרה הטוב, ובמקרה הרע, ב"הבנאליה של הרוע". ובתכלס בדימוי הלוני טונס הגדרת את זה גם גם. בסופו של דבר ביבי מתואר כפחדן והססן, כלל לא כמי ששֹשֹ אלי קרב, ההיפך הוא הנכון. מעניין לזכור את זה. לאחרונה קראתי על העבר הצבאי שלו בויקיפדיה. נורא צחקתי.
שועי, מקווה שישקע האבק, לכשישקע, ונחזור לנורמליות, אולי בוגרים יותר, כחברה. וגם אתה תוכל להישאר כאן ולהשמיע את קולך השפוי.
שועי, מסתבר שהשפה היא המכשול הגדול ביותר בעניין הזה, אפילו יותר מנופים. אחת הפנטזיות שיש לי עדיין, היא הקמת מושבה של דוברי עברית במקום כלשהו בעולם, שבו הצפיפות נמוכה והאקלים מזכיר את הים תיכוני. גל, אני חוששת שגם כשישקע האבק עדיין יישארו הנתונים הקשים מנשוא – למעלה מ2000 הרוגים בשני הצדדים (כבר מתקרב ל-2100), כ- 10,000 פצועים וכ- 100,000 עקורים שאין להם לאן לחזור, פליטים בפעם השניה (או השלישית) מאז הנכבה. את הכתם הזה לא יהיה קל להסיר.
גל, היו תקופות בהיסטוריה שבהם מתנגדי משטר מילאו בתי משוגעים (אנשים שאי אפשר היה לזרוק למחנה ריכוז או להעלים כי היו יותר מדיי ידועים). ב"הארץ" מדברים תמיד על שפיוּת,נאורות ופיכחון (איי, בּוּרגנֵי-בּוּרגנים). אני מעדיף את הפסוק המקראי "באו ימי הפקודה, באו ימי השילום–יידעו ישראל; אוויל הנביא, משוגע איש הרוח–על רוב עוונך, ורבה משטמה" (הושע פרק א'). אין בי ולו גרם אחד של נבואה (אני לא שומע קולות) אבל אני מקווה שאני במידת מה-איש רוח, מה שנותר לי אפוא בעת הזו הוא סוג של שיגעון (עיין גם בפיידרוס לאפלטון). ולהתבגר? נו, זה כבר מעל לכוחותיי:
ורד, בחיי, איזה חזון (-: זה השיא אותי לדנטה ב"קומדיה האלוהית" שם התופת שוכנת תחת הר ציון בירושלים, אבל מי שיוצא ממנה (דרך המעגל התחתון ביותר שבו שוכן השטן), עולה לכור/טור הטוהר: מוצא את עצמו באי בצד השני של העולם, אי שם בלב ים. שם מתחיל הטיפוס התלול (ההתעלות) לעדן השמיימי.
המלאכים לא מדברים אצל דנטה. כל היתר דוברים איטלקית (-:
איטלקית כבר אין לי סיכוי ללמוד. חבל, כי אחת הדרכים לברוח מהתופת במציאות ובפייסבוק בחודש וחצי האחרונים היה בקריאת "תחת שמי טוסקנה" של פרנסס מאייס, ספר שממש עושה חשק לעבור למקום כלשהו סביב הים התיכון (אין מתאים מאיטליה) שבו כל המלחמות כבר הסתיימו, ושם אוכל לשפץ בית ישן, לגדל גפנים ועצי תאנה ורימון וזית ולעסוק בנחת גם בנושאים שאינם קשורים בפוליטיקה ו/או באתיקה.
ורד, בכל פעם שנעשה לי מעיק מדיי נפשית, אני תופס הליכה של שעה וחצי שעתיים לים. לפעמים סתם כדי לטבול את הרגליים. אני לא סגור על האם אני מוכרח גפנים, תאנים, רימונים
וזיתים כחלק מהנוף,אבל כן, כנראה, ים ושמים.
כשאני קורא את הפתיחה של "מובי דיק" שם ישמעאל באיזה הלך-רוח-דכאוני מחליט שישועתו תבוא מחיי הים. אני אומר לעצמי, רבאכ, קצת פרופורציות, לפעמים מספיק רק לטבול את הרגליים (-:
ודאי, את זה אנחנו עושים כל הזמן, אבל ביולי אפילו זה היה בלתי אפשרי. אחרי שרקטה אחת תפסה אותנו בדרך, ויתרתי על הרעיון כליל. בים התחושה היא של חשיפה גדולה יותר, במיוחד בקיץ. הבריחה נעשתה כמעט כולה בדמיוני, דרך ספרות, אמנות, מוזיקה ושירה. וגם – בהתעקשות בלתי מוסברת לצאת לעבוד בגינה הקהילתית (גם שם תפסה אותנו אזעקה, וביום אחר נפלו בה רסיסי גראד). אין דבר מרגיע יותר במצב המחריד הזה, מלראות נבט של תירס ומלפפון שזרעת במו ידיך, לנכש עשבים, לקטוף חציל ראשון והרבה עגבניות שרי, יש לנו תאנה ענקית והיא חנטה פגיה, פרחי קיץ… כוח החיים של הגינה משכיח את הזוועות לרגע. ממש מקום מפלט.
ורד, על כך כתב ברטולד ברכט (אני מסתדר איתו ככה-ככה; גל ומרית אוהבים אותו יותר):
"יהי הכל שייך לְכָל/שיוכל להיטיב עימו/הילד לאישה האימהית למען יגדל/העגלה לעגלון הטוב, למען ינהג בה היטב/ והאדמה למשקים אותה מים, למען תתן פריה בעיתו". (-:
על זילוף מים בגן
הה, זילוף המים בגן, לאושש לב הירק!
השקות אילנות צמאים! תן יותר מן הנחוץ
ואל תשכח את השיחים. וגם לא
את מחוסר הגרגרים, היעף,
הדל, ובין העצים אל תדלג לי
על העשבים, כי גם הם
צמאים. ואל תרביץ
על הדשא המוריק בלבד, או על החרוך בחום;
גם את הקרקע העירומה תרענן!
(ברטולט ברכט – מבחר שירים, ספרית הפועלים, ספרי מופת בעריכת א. שלונסקי, עברית: מרדכי אבי-שאול, 1976)
ורד – תודה רבה על המלים החמות וההזדהות. אני מסכים שקל לצאת מישראל אבל קשה להוציא את ישראל ממך. האמריקאים בלוס אנג'לס רובם קודם-כל מנומסים. הם לא יכנסו לטריטוריה שלך אם לא תזמיני אותם. אם יעלו את הנושא זה זה יהיה בדרך-כלל כדי לשאול איך המשפחה מסתדרת והאם הם בסכנה, לא פוליטיקה. כששואלים מה אני חושב אני פשוט אומר שעצוב לי מאוד על מה שקורה ומשנה נושא. מספיקות לי השיחות עם הישראלים שמסתיימות ברע בדרך-כלל. קליפורניה היא מקום מצוין ויפיפה לקומונה בנוסח שהזכרת, רק שמזג האוויר טוב כאן הרבה יותר. אביב רוב ימות השנה, אין צורך להזיע. תודה גם על הרשימות והתמונות הנפלאות מהבלוג שלך, תמונות וזכרונות ממקום הולך ונעלם.
זיו, מה מקום הולך ונעלם? נצח ישראל לא ישקר? (מתוך ספר האפוריזמים של פינוקיו).
זיו, עכשיו תורי לומר תודה, גדולה מאוד, על שקראת ועל המילים מחממות הלב:)
לגבי שאלות הסביבה על מה שקורה כאן – קצת מזכיר לי את הקשר שלי עם השכנות המוסלמיות שיש להן קרובים בחן יונס. שואלת בעדינות, חוששת מהתשובות, המרחק בין החיים ביפו לאלו שבעזה רחוק כמו החיים בקליפורניה מהחיים בישראל. המלחמה ביולי הבהירה לי עד כמה ההפרדה מלאכותית, הלוא אלו אותם פועלי הבנין שעבדו כאן לפני 10 שנים. הסגירה ההרמטית של המעברים אולי מנעה פיגועים אבל התהפכו היוצרות – אנחנו מפגעים בהם ואין דין ואין דיין.
כן, קליפורניה בהחלט אופציה, לו היתה לי אפשרות… את ניו-יורק מכירה קצת, אבל הכל פתוח, בכפוף לתנאים,:)
ורד וזיו, לדעתי כל מדינה, כל חברה, כל ציבור הוא כלא. השאלה היא עד כמה מרגישים את הסורגים ואת השרשרת. אני לגמריי לא בטוח אם ארה"ב היתה גורמת לי להרגיש טוב יותר,
עם מפעלותיה הבין לאומיים, והחלוקה המעמדית הבוטה הנוהגת גם שם. אני מעדיף את האי הקטן שתושביו לא נוהגים לגמול זה לזה בסכינים (או בטילים). למעשה, אני מנסה כמה שאפשר לקיים אותו בחיי היום-יום (כמובן, שישנם אלמנטים המקשים על כך. זה לא תמיד אפשרי) כמיטב יכולתי.
ידידי היפואי הסופר יוסי גרנובסקי, כתב את הסטטוס הבא בפייסבוק: "מציע לפרק את המדינות ולחזור לשלטון הערים. משהו בסגנון ה"פוליס" היווני העתיק, אך משופר יותר. נראה לי שעידן המדינות והממשלות צריך להיעלם. אנו חיים בעולם גלובאלי עם תקשורת בלתי אמצעית. למה אנחנו צריכים את המתווכים המושחתים והמשחיתים האלו?"
נזכרתי בהקשר של: "אי קטן". יתכן שיש בזה משהו. אבל כמובן הייתי רוצה לחיות באתונה ולא בספרטה.
ורד, אני לא בטוח שהשלטון המוניציפלי במקומותנו מושחת פחות מהשלטון הכללי. יש לי נטיה להתייחס גם לשלטון המוסרי והחירותני ביותר בתור הרע במיעוטו. תמיד אני מגלה חוסר אמון וגם קוצר אמון כלפי אנשי שררה.
אני גם באתונה לא הייתי רוצה לחיות. עבדים, נשים, עניים, מהגרים, כל מי שלא נכלל ברשימת טובי העיר הפטריאכלית, לא השפיע על השלטון ולא על המדיניות. היא היתה רחוקה מאוד מהדמוקרטיות הליברליות המוכרות לנו, שגם הן לדידי מהוות את הרע במיעוטו.
כמובן, לא הייתי רוצה לחיות בספרטה (אבל גם לא באתונה או ברומא). ולמען האמת, גם לא הייתי רוצה להיות יהודי באותם זמנים (גם אם היתה כנסת גדולה ואחר-כך סנהדרין ובית מקדש). נדמה לי עונג מה-זה-מפוקפק. אין בי שום חמדה לתקופות הללו. בתקופת בית חשמונאי ואחריו יהודים שחטו פה אחד את השני במספרים מבהילים ("קדמוניות היהודים" ליוספוס).
הכוונה שלי פרוזאית לגמרי – אני לא רוצה לחיות לפני אלפי שנים. נוח לי מאוד בתל אביב – יפו, כאן ביתי, על אף שהוא רחוק מאוד משלמות, במיוחד לא אוהבת את ההגמוניה היהודית – אשכנזית במועצת העיר, ואת הג'נטריפיקציה המואצת ביפו. אבל מרגישה קצת יותר שליטה במצב, כאזרחית חסרת פריוילגיות, כאישה, יש סיכוי טוב יותר למאבקים שאנהל כאן (וכבר ניהלתי והצלחתי פה ושם). השכנים המוסלמים מוכרים לי, ואני בקשר יום יומי איתם. לא אעלה בדעתי להשליך עליהם פצצה ממטוס קרב. בית שמש גם היא עיר במדינה שלי, אבל היא עולם אחר לגמרי, אין כל קשר ביני ובין האנשים בבית שמש, למרות ששתי הערים באותה מדינה.
בכל מבנה חברתי אהיה כבולה, אבל אלו כבלים מרצון כי על אי בודד אמות מבדידות ומשעמום. נכון שיש ערים שמתנהלות בידי מושחתים, אבל יותר קל לעבור מעיר אחת לאחרת בעלת אופי אחר מאשר ממדינה למדינה.
ורד, את מזכירה לי בדבריך, את משנתו של הפילוסוף הפוליטי האמריקני מייקל וולצר באשר לקהילות. לדעתו על חברה דמוקרטית ליברלית להיות בנויה קהילות-קהילות, שמגלות זו כלפי זו סובלנות, אבל גם מאפשרות ניידות של אנשים מאחת לשניה, מבלי שנגזרים עליהם או על בני משפחותיהם או חבריהם עונשים או סנקציות. למשל, אם הבנתי את שיטתו, אדם יוכל להצטרף לקהילה אסלאמית וזמן אחר-כך לקהילה יהודית וזמן אחר-כך לקהילה חילונית. הוא יוכל לבקר בפאבים, דיסקוטקים, אולמות קונצרטים, ישיבות ומסגדים וכנסיות, מבלי שיוער לו על מקומו, ומבלי שבכל מקום יימצאו מי שינסו לשים קץ לניידות שלו. לפי וולצר אפוא המפתח אינו עירוני כי אם קהילתי (מה שהוא מאוד אמריקני מצד ומאוד יהודי מצד). דא עקא, כמעט ואינן קיימות קהילות, שאינן חוות נדידה של אחד מחבריהן כנטישה (משום שמשהו באורחותיהן החליט כי כל מי שמצטרף אליהן סר למרותן).
כן, דבר כזה היה מתאים לי מאוד. כמו תנועת שורשי העץ שמתפתלים בהתאם למים, מזון ומכשולים באדמה, תנודתיות והתפתחות מתמדת וכביכול אין סדר אבל יש הגיון פנימי, זה שתיאוריית הכאוס הצביעה עליו.
אני לא ממש יודע לגבי הטבע או היקום, רק שהמין האנושי נוטה שהציב מכשולים, גדרות, ותחנות גבול. לעודד אנשים להישאר במקומם, או לאיים עליהם שאם רק יעזו לחצות לצד השני יהיו מי שייפגעו מזה. זוהי חשיבה קבוצתית. שבה מתייחסים לפרט כפריט השייך (לכל החיים) לבני הקבוצה, שהנהגתה תגביל בטובה את צעדיו ותורה לו איסור והיתר. רוב האתר שלי הוא מחאה ארוכה כנגד תפיסה כזו (למעשה גם רוב החיים). חיי האדם קצרים מדיי מכדי שיורו לנו לאן ללכת ולאן לא ללכת. כלומר, כהורה או כחבר אני יכול לחשוב על כך שיש לי אחריות להזהיר
בנקודות מסוימות. אבל אני שונא חרמות, וענישה חברתית מכל סוג. זה לא השיא האנושי. זה ברוב המקרים נקודת השפל שלו. זה אחד הדברים שיותר קשים לי ברשתות החברתיות.
שלום שועי,
אני מבקרת לראשונה אצלך (או כך זכור לי, לפחות) ופשוט רציתי להודות לך על הכתיבה, על פרסום הכתוב ועל נכונותך להשיב למגיבים.
בשבת בצהרים נקלעתי שלא בטובתי לויכוח מהסוג שאותו תיארת עם בני משפחתי. הענין הוא שפני הדיון הם כפני המלחמה, והפתרון היחידי שנמצא לי באותו הזמן, אף שצפיתי בעצמי מהצד רותחת בנסותי לספר לכולם על הזוועה ועל שטיפת המח, היה להמשיך להתווכח ולהוכיח אותם, להמשיך לבטא במיקרו את המתרחש במאקרו. כמה קשה לאדם בודד לוותר על הרצון לנצח בויכוח ולהותיר -גם אם מרצון טוב ולמטרות נעלות- את העומד מולו חסר תשובה; כמה קשה לוותר על כלי הכח ולתת לזולת לחשוב ולפעול כרצונו; כמה קשה לוותר על האמונה כי האמת שלו היא אחת ואין בלתה וכמה קשה לוותר על הזהות שלו כאדם הנוקט כלים אלה ומנוע מלהשתמש באחרים. ואם כך אדם בודד, ציבור שלם על אחת כמה וכמה.
הנה שיר שלי העוסק בדיוק בעניין הזה:
http://mealellet.blogspot.co.il/#!/2012/06/blog-post_25.html
תודה,
יעל
הי יעל, ברוכה הבאה. במלחמה הזו יוצאות החוצה המון רגשות. בני אדם מוצפי צער, חרדה ותסכול, ואחד מן המנגנונים הרווחים אצל רוב בני האדם הוא לתרגם את הרגשות הללו לזעם. אישית, יצא לי לשמוע המון בשבועות האחרונים על הצורך "להיכנס בהם עד הסוף" ועוד כהנה וכהנה; אצל מרבית האנשים האלה, אני מניח, יש קושי מהותי בהתמודדות עם המצב. הם יצטערו ויזעמו על רצח הילד דניאל ז"ל מבלי שיבינו שבכל פעם שמטוס חיל אוויר מפציץ את עזה ישנם ילדים פצועים ורצוחים אצל הפלסטינים. אני פחות-או-יותר אבל על מצב מזה חודש. איני רואה ישראלים ופלסטינים וגם לא איכפת לי מי ירה על מי או איזו הצדקה הוא מוצא לעצמו לעשות כן. אני רואה מתים, פצועים, נכים. זה כל מה שהמלחמה נוחלת. והתקווה הזו ל"שקט" היא כל כך מגוחכת, כי היא רק מסמנת את ההפוגה עד לסיבובים הבאים.
שועי, זה בדיוק ההבדל בין התפיסה שלך (ושל ה"הומניסטים" כהגדרתך), שרואה במי שנמצא בצד השני אדם כמוך, לבין רוב הציבור הישראלי, שאחרי שנים של שטיפת מוח רואה בפלסטינים נחותים, משל היו תרנגולות או חרקים שיש לחסל. (גם בשמאל הציוני משתמשים במילה הזו: "חיסול" בלי לחשוב פעמיים).
רוב היהודים בישראל לא כואבים את כאבם של ההורים השכולים, הילדים היתומים, הפליטים שאין להם לאן לברוח או לאן לחזור, המשפחות השלמות שנמחו מעל פני האדמה. והם לא רוצים לדעת. מי שמביא את הנתונים היבשים נחשב בוגד (ע"ע בצלם). דרוש שינוי תודעתי עמוק, כי הציונות הפכה חלק מהעם היהודי לחברה שהקודים המוסריים שלה מתקרבים (או כבר זהים) לאלו של חברות שרדפו ודיכאו ורמסו את העם היהודי, מתוך הפיכתם ליצורים נחותים שדמם מותר כי הם מסוכנים, מפיצים מחלות וכו'.
ורד יקרה, אני בהחלט שם את האדם ואת זכויות האדם במרכז. בניגוד לישעיה ליבוביץ' שהיה תיאוצנטרי, כלומר ראה בדת ובהלכה סדרת מעשים באמצעותם מביע האדם כי הוא עובד נאמן
של האל האחד שאין עוד מלבדו, חביבים עליי דבריו של הפילוסוף היהודי צרפתי עמנואל לוינס:
"הסדר האתי אינו הכנה לאלוהות אלא עצם הגישה אליה. כל השאר הזיות". ליבוביץ' היה מבקר נמרץ של ההומניזם (אם כי העדיף אותו לאין שיעור על פני הלאומיות/לאומנות או המיליטריזם), לוינס– קיים מצוות, אך התנגד שיכנו אותו "דתי".
אני מאמין כי מתוך מארג הטקסטים שיצר האדם (פילוסופיים, אמנותיים, דתיים), עשוי אדם לבור לו דרכי מחשבה, התכוונות ומעשה שייטיבו את מעשיו עלי אדמות. לכן, איני פוליטיקאי ואיני פעיל חברתי (אני יכול להתנדב לסיוע במצבים הומניטריים, עשיתי כך בצעירותי, אבל לא להשתייך לאף ארגון או אג'נדה); אני אמנם יהודי בתרבותי אבל אוניברסליסט בהשקפתי. על אף שאני מקיים חלק מן המצוות איני מגדיר את עצמי כ"דתי" וגם לא כ"חילוני". לבי לאדם ולהשתדלות המוסרית להיטיב. אני כבר חודש ימים אבל על הרוגי המלחמה ופצועיה. לא משנה עבורי מאיזה דת או לאום הם באים. ממש לא מרגיש כקול של שפיות ומתינות. רק מרגיש ככל שימי הלחימה הללו נמשכים כמה הכל מסביב מנוול. רק מר ומר.
[למשל, ליבוביץ', יש להניח, היה רואה בג'האדיסטיים בצד הפלסטיני וגם באנשי מלחמות הקודש בצד הישראלי עובדי עבודה זרה, בהיותם שופכי דמים בחדווה, ועוד משתמשים בשם האל בכל רצח ורצח. אני מוותר על הקטגוריות הדתיות-תיאולוגיות הללו, ומבחין פשוט בין הומניסטים (הדוגלים בחיי אדם, בכבוד האדם ובחירויות האדם) ובין מיליטריסטים (שתמיד יימצאו איזו הצדקה להמשיך את מעגלי ההרג וההתחמשות ולהרחיבם)].
אתה עושה כמיטב יכולתך. כמובן שמעצם החיים במסגרת המדינית הזו – כולנו שותפים למעשה גם אם לא באופן פעיל, והתסכול עמוק, ואתו גם הפחד ממה שעוד עלול לקרות בהמשך, ומהידיעה שייתכן שמדינה זו היא אנקדוטה זמנית שתיעלם / תתפרק מתי שהוא. רוחנית ותרבותית היא כבר עכשיו לא משהו. שוב אני מציעה – להקים מדינה עברית נוספת מחוץ למרחב הזה, הלוואי שזו היתה אפשרות. ואולי? אם תרצו וגו'…
ורד, בין בני משפחתי מצויים ציונים נלהבים שגם בימים אלו משוכנעים כי המדינה הזו תאריך ימים. איני משוכנע בטעותם (למרות שאיני ציוני נלהב). שחיתות, שפיכות דמים, ורדיפת בצע של הנהגות מעולם לא סימנו מפלה מתקרבת. האימפריה הרומית גססה לאיטה כשלוש מאות שנים בטרם התפרדה סופית, וכנ"ל האימפריות העות'מאנית והספרדית. הבריטים גם הם החזיקו מעמד בקולוניות עוד הרבה אחרי שהועם זוהרם (ואגב היו גדולי סוחרי העבדים במאה השמונה עשרה). למיטב הבנתי, כל מדינות העולם, מירבן הגדול לכל הפחות, נגוע ברצח, שחיתות, כיבוש ועינוי. כמו שאני כותב תמיד, אני רואה את עצמי כְּסָף-אנרכיסט, רק מכיוון שאיני נוטה לבטוח בכך שבלא הקיום המדיני יהיה המצב האנושי טוב יותר (כך או אחרת, בהינתן בני אדם אלימים, סביר להניח כי עם מדינה או בלעדיה תמיד יישתלטו בריונים). ברמה המהותית כל שררה, כל חוק המגדיר הייררכיה חברתית, ומאפשר לרדות בבני אדם, הוא גרוע, או למצער, הרע במיעוטו. אחת הסיבות לפיה לא הלכתי ללמוד משפטים קשורה בתפיסה הזו. חוק, כל חוק, גם המיטיב, התומך והסועד ביותר, הוא הרע במיעוטו. לרוב תמצאי כי דווקא באותן מדינות רווחה מתקיימת (בחסות אותה מערכת חוק ובחסות אותם בתי משפט) אלימות נוראית. מה שעשוי לפרק את ישראל היא האנומיה החברתית, הפערים המעמדיים ההולכים וגדילים, תופעת עובדי הקבלן ההולכת ורווחת, אי תשלום הפנסיות. אני חושש כי המלחמה הזאת בחודש האחרון מוכיחה שעבור רוב מכריע של ישראלים אפשר להמשיך להרוג ולרדות בפלסטינים. זה מדיר שינה מעיני מעטים. שימי לב שגם נציגי השמאל הישראלי בכנסת ממלאים פיהם מים.
מסכימה ומזדהה (ומהנהנת בראש). בקיץ האחרון איבדתי כל כך הרבה חברים וחברות רק כי נחשפתי לדעותיהם והם לשלי. סף- אנרכיסטית, גם אני. בכל תחום שהוא. תמיד על הסף, משם רואים יותר טוב את שני הצדדים.
[…] מסתמן שאני במצברוח אינטלקטואלי היום. הפוסט הצעה צנועה של פרא אדם חושב הוא טקסט אינטלקטואלי פנטסטי על המצב […]
חשבתי על הילד חבוש הראש, ואחר כך חשבתי על כך שגם דיויד פוסטר וואלאס הסתובב בניינטיז חבוש ראש, עם בנדנה אירונית על הראש. כאילו להרגיע את כל מה שמשתולל שם ולמנוע מהראש להתפוצץ.
ואגב לפוצץ, ואלאס הושפע מג'ון בארת. זוכר את ה"אופרה הצפה" שועי? ספינת התענוגות מתקופה אחרת, שהנוסע בה היה פצצה מתקתקת של כאב ואלימות, וזה נגמר בדם על המים.
טוב לקרוא אותך בטקסט ישן, במכונת הזמן הזו. אני כבר לא בפייסבוק, סתם מעציב אותי, לכן נתקלת בך כאן. ודואגת כיצד אראה את תמונת הפורים השנתית שלך.
שלך
שרון ג. בלונדינית 2017
חשבתי על הילד חבוש הראש, ואחר כך חשבתי על כך שגם דיויד פוסטר וואלאס הסתובב בניינטיז חבוש ראש, עם בנדנה אירונית על הראש. כאילו להרגיע את כל מה שמשתולל שם ולמנוע מהראש להתפוצץ.
ואגב לפוצץ, ואלאס הושפע מג'ון בארת. זוכר את ה"אופרה הצפה" שועי? ספינת התענוגות מתקופה אחרת, שהנוסע בה היה פצצה מתקתקת של כאב ואלימות, וזה נגמר בדם על המים.
טוב לקרוא אותך בטקסט ישן, במכונת הזמן הזו. אני כבר לא בפייסבוק, סתם מעציב אותי, לכן נתקלת בך כאן. ודואגת כיצד אראה את תמונת הפורים השנתית שלך.
זה מוזר לפעמים שאתה יכול למות מוות פייסבוקי ואיש לא שם לב, זו רק הכנה לדבר האמיתי הא?
צימוקים שקדים וטווס זהב והרבה געגוע
שלך
שרון ג. בלונדינית 2017
אויה למה כפול??? מממ פוףףףףף
ובכל זאת יש הבדל בין התגובות! מצא את ההבדל וצבע בצבעים עליזים, שלח למערכת ואולי תזכה בחוטם גוגולי לפורים!!!
שרון יקרה, מוות בפייסבוק שלא מודיעים עליו דומה למוות בחיים שלא מודיעים עליו. אתה לא שומע מבן אדם הרבה זמן ופתאום מגלה שהוא איננו, ואז אתה אומר לעצמך הלוואי שהיתה דרך שבה הייתי יכול לפחות לומר שלום. אני גם-כן בתקופה מעציבה משהו; יותר מדי עבודה פחות מדי חיים. אני אפילו לא משוכנע אם אשאר בה, באם אמשיך להימצא בירושלים כל-כך הרבה, ולמצוא מעט כל-כך פנאי חוץ מזה לעסוק בדברים שאני אוהב (גם את בני משפחתי אני רואה פחות משהייתי רוצה, שלא לדבר על חברים/ות). זה נכון שהמחשבה על כך שאני מתפרנס ולא נתון לגחמות של בכירים באקדמיה מאוד מעודדת, אבל כשעבודה תובענית מטביעה את שיירי העירנות הנצרכים כדי לחשוב וליצור, אני מתחיל להרהר האם המחיר כדאי.
שלך
שועי ר. מאפיר והולך 2017.
שועי היקר
טובה העבודה, גם אם רבה היא ושוחקת, ממצב של היעדרה. כמי שילדותה עברה עליה בצל אבא מובטל חודשים הרבה, ועד היום לא החלימה, אומר לך: טובה העשייה, טובה השוקקות, גם אם הראש מתנדנד על הברך באוטובוס, והלב מצמח מן עובש פרוותי בשעות הבוקר והערב, בהמתנות החלולות ובצפיפות ובעוורון הרב- קו ובאדישות לנופי ירושלים, כי מי שגר ליד הים כבר איננו שומע רחש גלים. ומי שנוסע להרים כל יום ליבו ריק מהרים. לפעמים.
ועדיין טובה העבודה, והחופשה תבוא בחגים והקיץ יביא עימו הצעה צנועה של נחמה.
גם שודדי ים ליבם ריק משודים עזי נפש כשנוקף הזמן. אבל הכל יהיה בסדר. וכל המסיבות של מחר מחכות.
מחכה לתחפושת. אדום אף אדית פי-אף
שרון ג', זה לא כל כך פשוט; אני נמצא כעת בסדר יום שבו אני מסתובב לפחות 12-13 שעות ביום מן הרגע שבו אני יוצא מן הבית ועד הרגע שבו אני שב אליו. זוהי גם עבודה תובענית מאוד המצריכה ריכוז גבוה; בקיזוז זמן חיוני עם המשפחה וצורך בסיסי לישון – נשאר לי מעט מאוד פנאי לדברים שהייתי רוצה לעשות (הייתי מעריך אותו בשעה ביום לערך). למשל, העברתי סדנה לפני כמה זמן — בימים שהיא התקיימה יצאתי מביתי ב-6 בבוקר וחזרתי אחרי 23 בלילה. מאוד נהניתי ממנה לבסוף, אבל בתחילה הייתי מזועזע — אני זוכר שיום אחרי המפגש הראשון בה — התעוררתי ולא זכרתי מה אמרתי בה כלל (כל כך עייף הייתי) וכבר הייתי צריך לצאת שוב לירושלים. בתווך גם דיברתי בקבוצת מחקר באוניברסיטת תל-אביב וגיליתי שבמחיר של יום חופש מהעבודה, וקוצר זמן מהותי להכין שיעור כמו שהייתי רוצה — זה לא שווה לי (השיעור עבר בשלום ובטוב — מזל שאני יודע לאלתר היטב ואין לי צורך לקרוא מן הכתוב). בכל אופן, אני צריך להסתפק הרגע (גם בענין כתיבת בלוג זה) בלעשות את המירב עם הזמן הפנוי הקצר שעומד לרשותי, וזה לא קל בכלל.
מבינה אותך לגמרי.
הלוואי תוכל להשתלב כאן קרוב באקדמיה ולקבל קתדרה חיננית וחמה ומעודדת ומתקנת.
למה לא בעצם? האוניברסיטה יודעת שברגע שאתה מקבל ניהול חוג וכמה קורסים בתנאים טובים מיד "כל הבחורות יבואו" ( בפרפרזה על "כל הערסים יבואו"), החוגים ישקקו ויהמו סטודנטיות הומיות וגם סטודנטים הומיים ויכפילו רווח.
במעשייה עממית פלאית כלשהי אני פיה ( קצת זקנה) שמזמינה אותך לקחת את הזמן הפנוי שלי, מוגזם ומוחמץ ומושרה בפורמלין בשלוש השנים האחרונות. חינם אין כסף.
ברצינות, אין לי מה לעשות בו, בזמן הזה. אני צוברת שעות- תיקרה ומכלה את ברנר. ברנר כתב מעט, והתקרה קטנה, לא קפלה סיסטינית, עוד מעט יהיה ממד לא כלום.
זה ככ לא הוגן החלוקה הזו. או שאנשים נפלאים ואהובים סביבי מתים צעירים, וליבם של אוהביהם מרוסק מגעגוע, ודווקא אני בריאה כמו עשרה שוורים אוקראינים, עם כל התאים הלבנים והאדומים במקום הנכון. לא דרושה איזו עיסקת חילופין מפיסטופלית – נותנת לך בכיף עוד ארבע שעות משלי ליממה הקשה שלך. לישון, לשבת עם המשפחה ולשקוע בפוך ובכסתות ולרקום סדנאות ולטבול את הרגליים.
ניחא
שרון, האקדמיה בכלל היא פוליטית מאוד ויש לי כישרון מפוקפק לא להתחבר לפוליטיקאים הגברתניים בהּ (אני די אינטרוורט סך-הכל), וכך בתקופה שהרציתי למרות שהיו לי בשנה הנתונה את המשובים הגבוהים ביותר, ותלמידים באו לבקש עוד קורסים שלי, ובשנה הבאה הייתי אמור ללמד שני קורסים ונאמר לי שהם התמלאו מהר — בכל זאת שבוע לפני התחלת השנה הודיעו לי שלא אלמד; בברכתו של גברתן אקדמי שמקבל בבר אילן כל מה שהוא רוצה כבר שנים ומפטר וממנה אנשים על פי מוצא-פיו. בשלוש השנים האחרונות הייתי עמית מחקר בתל-אביב (עוד עודיני, למרות שאין לי כרגע פנאי לזה) וגם שם הבחנתי בעובדה שמי שמקודמים הם הפוליטיקאים שקושרים קשרים עם האנשים החזקים במערכת ואני מקסימום הפעילות הפוליטית שאני מסוגל הוא לשים מדיי פעם רשימה שלי באינטרנט או לכנס סדנה בחנות ספרים עצמאית. כך שאיני רואה כרגע שום סיכוי עתידי להשתלבות באקדמיה (מה גם שמשלמים שם רע ולא מקבלים שם כמעט כל זכויות אלמנטריות כמו חופשות, פנסיה וכיו"ב). אני יכול להמשיך לפרסם בכתבי עת או לדבר בכנסים — אבל ברי לי ששום דבר לא יועיל לי בגזרה האקדמית. מקווה להמשיך לכתוב (בעיקר ספרותית, מדי פעם — אקדמית) ולצרכי הפרנסה – להמשיך לעבוד.