*
אם יש דבר-מה המעיד יותר מכל על נטייתה של הספרות העברית לדבוק באידיאולוגיה ההגמונית הציונית או לחליפין לראות בה סיטרא אחרא (אבל בכל זאת להמשיך ולראות בה מגמה ראשית, שראויה להתנצחות) – הוא היחס לסוגיית קליטת ההגירה. ככל שחשבתי על זה, מעטים וספורים הם הספרים, אשר זכו לקבלת פנים מאירת-פנים, אשר עסקו בחוויית ההיקלטות בארץ, של העולה החדש, ובמארג חוויותיו ותחושותיו שניעורו כתוצאה מהמפגש עם סביבתו. בזיכרוני עלה למשל, הספר, תרנגול כפרות, מאת אלי עמיר, ספר שמעולם לא חיבבתי ( רומן חניכה יותר מאשר רומן הגירה), ובכל זאת הוכרחתי לקרוא אי-שם בתיכון כתולדה של רשימת ספרי חובה של משרד החינוך. אני חושב שמה שהכעיס אותי אז ומכעיס אותי עד היום, היא העובדה כי עמיר כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ובהחלט זכה בבגרותו לחיבוק החם והמקרב של הממסד הציוני, שגם השפיע בסופו של דבר על נימת ספרו, כילד שבא מן החוץ והפנים את הנחוץ, כלומר הפך לחלק מהממסד (סיפור-הצלחה ציוני); לעומת זאת, לא נתקלתי אז בסיפורי מעבּרות או בסיפורי ימי ראשית העליות הגדולות לארץ, בשנות המדינה הראשונות, שסופרו על ידי אנשים שלא הפכו לאושיות בממסד. בבית הספר לא קראנו רומן חרדי; לא פרוזה פלסטינית המתארת את התחושות לנוכח התגברות גלי ההגירה היהודית לארץ; לא קראנו רומן ממחנות העולים, מ"השטח הגדול", מגבול לבנון או עזה ומצרים; גם לא מעיירות הפיתוח. עד עצם היום הזה, אני זוכר את עצמי, כבן 16.5 אז, מגיע במקרה (תקלה באוטובוס) לעיירה אופקים בדרום, בדרכי לפסטיבל רגאיי, סובב בהפסקה הכפויה בין בתי-הרכבת, בצהרי היום, ובמועקה שהפכה עד-מהירה לבכי, על השקר ששיקרו לי כל חיי, בין בבית, בין בבית הספר, בין בתנועת הנוער, בין בספרים שקראתי, על "כור ההיתוך" ועל "השיויון בין האזרחים". ומאז הבנתי שיש כמה מדינות ישראל, ולא מדינה אחת כפי שדימיתי בנפשי עד אז.
העובדה לפיה ברוב שנות נעוריי יכולתי להיתקל בספרות מזרחית או בספרות ערבית בחנויות הספרים, רק אם הכותב או הכותבת היו מחובקים על ידי הממסד הציוני, או על ידי פרופסור ומו"ל תל-אביבי, שבעצם הפעיל את כוחו וסמכותו כדי לברור לו את הכותבים החוץ ממסדיים, הכותבים לטעמו, שהוצגו לקורא הבורגני בתיווכו המוסדר (סוג של פטרונות קולוניאליסטית) – מטילה להערכתי צל על חיי עד עתה, וכך על חיי אחרים רבים. יש כאן דור שלא קרא סיפורי חיים פלסטינים, של עולים בני המזרח, של עולי אתיופיה, או למצער התוודע אליהם בשלב מאוד מאוחר של חייו. כשנוסיף לזה, את העובדה לפיה, לכתחילה יש ערים בישראל ובהן שכונות שבהן אין כמעט פלסטינים, לא דרוזים, לא יהודים אתיופיים, לא עולים מהרפובליקות האסייתיות (לשעבר הסובייטיות), לא מהגרי עבודה, לא חרדים וכמעט שאין דתיים – מקבלים אנשים שלכתחילה, בכל חיברוּת שלהם עם אוכלוסיות שלא גדלו לצידם, ולו גם בשל אידיאל של שיוויון ושל זכויות אדם, יחושו איכשהו שלא בנוח, כמי שאינם יודעים מה לומר, מה לדבר, מה נהוג אצל בני הקבוצה האחרת; ממש כאילו מארחים לראשונה אדם שמוצאו מארץ אחרת שהמושגים עליה ועל תרבותהּ לא נהירים עד תום. יש משהו מעציב להפליא בעובדה שאנשים יכולים לחיות במדינה זו במרחק של קילומטרים אחדים זה מזה, ובכל זאת, הם לא יכירו זה את זה לחלוטין, ולעתים כל מה שיפרנס את ידיעותיהם אלו דעות קדומות. מה שמעורר עצבות היא במיוחד העובדה, שככל שאדם יודע מעט יותר על תרבותו, אורחות חייו ומורשתו של האחר, כך קשה לו לראות בו אדם השווה לו בכל: בצרכיו, ברצונותיו, בחיי תודעתו, ובמקומו החברתי.
הדבר הזה הופך נוכח במיוחד כשמעלים על הדעת שר בממשלת ישראל המעכב תקציב העומד לעבור לבני נוער אתיופים, בטענה כי "יש לנו שיקולים קודמים מה לעשות עם הכסף" ומתכוון כרגיל להעביר את התקציב לחטיבה להתיישבות, שמציינת מילייה קטן ודי-אחיד של חובשי כיפות סרוגות – מתוכם כבר עלה מפכ"ל, בוגר ישיבות בני-עקיבא, שטען בפומבי כי "לחשוד באתיופי זה טבעי" (בשנת 2016). ובכן, זה לא טבעי. זה טבעי רק לאדם שהתחנך על כתבי הרב הגזען והקולוניאליסט, הראי"ה קוק (ראו אגרת פ"ט לתלמידו משה זיידל משנת תרס"ד בה הוא כתב כי מצווה מהתורה לשעבד את בני חם ובכללם הפלסטינים ושחורי-העור), ואצל ממשיכיו. כמובן, שלקשת המחשבות, הרגשות והחוויות המוליכות את חייו של כהה-העור – לא נמצא מקום, ודאי לא מקום שווה לזה של "ישראל הקדושים" (כדעת הראי"ה קוק ותלמידיו). מכאן, ועד שוטר שירה בסלומון טקה, שלא בשעת מילוי תפקידו, ומבלי שהוכח עד עתה, כי נמצא בסכנת חיים כלשהי – הדרך קצרה. מה הקשר? ובכן, ראו תגובות בעלי-סמכות ציונים ישראלים, ובמיוחד מחוגי הימין, שמאז הריגתו/רציחתו של טקה, ניסו כבר להשפיע על דעת הציבור בהשמעת נתונים מופרכים על הרשעותיו הפליליות, כמות האלכוהול והסמים בדמו ועוד ועוד, מבלי שעד עתה הוכח כי בכלל נשא נשק, או איים פיסית או מילולית על איש המשטרה, שלא טרח כלל לבצע בו נוהל מעצר או נוהל פתיחה באש כמקובל (חייבים להזכיר, סלומון טקה נהרג; המשטרה מעכבת פרסום תיעוד של האירוע ומפריחה כל מיני האשמות כלפי ההרוג, ועולה השאלה ממה בדיוק מפחדים שם, אם השוטר היורה "רק התגונן"). בהקשר זה, העובדה לפיה כעשרה צעירים מעולי אתיופיה נורו למוות בשנים האחרונות בידי המשטרה, מבלי שמח"ש מצאה ולו את אחד השוטרים היורים חייב בדין.
בשנת 2013 ראה אור ספרהּ של דליה ביטאולין-שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, שהוא רובו ככולו, ממואר רגיש ומעורר מחשבה, של ילדה עולה, בת דמותה של המחברת, שעלתה ארצהּ בגיל 5, בשנת 1984, וקורותיה במרכז קליטה בבאר שבע, שחלקו מאוכלס על ידי משתפי-פעולה עם מערכת הביטחון.
ביטאולין-שרמן כתבה כך:
*
איך שהעולם נהיה לבן אימא הלכה לרופא נשים נטלה גלולות אמרה שאנחנו מספיקות לה התנגדה להוראות של סבא והרביצה לנו פחות ופחות כי היא אמרה לסבא שלהרביץ זה לפגוע במורל של הילד. אחר כך היא לא הסכימה שנסתובב ברחובות וישבנו כל היום מול הטלוויזיה החינוכית ראינו סדרות מצוירות ותכניות נוער עם ג'ינס קרעים ודיסק ממצעד הלהיטים והעמדנו פנים שאני גילי ואחותי גלית ושרנו עם המטאטא והבנות של השכנה ליוו אותנו בקולות רקע … וששאלנו הן נשבעו שהן נולדו עם הדגש על האותיות ח' וע' ואנחנו האמנו להן ולא ידענו שאפשר להחליף את ה-ב' ב-פ' ולא להגיד את האמת.
… איך שהעולם נהיה לבן סבא היה מעט דתי ומאוד חילוני ופעם בכמה זמן הלך לבית הכנסת, הוא אהב את הנברשות, והקישוטים הנוצצים, רעש הקהל. הוא אהב להסתכל על האנשים איך הם נעים עם כל הגוף ממלמלים ומשתחווים … הוא אהב שמסדרים לו מקום קרוב לחזן … ובמיוחד אהב לצאת בסיום התפילה ולהציג את עצמו מחדש לכל אדם בקול גבוה 'אני ישראל, אני ישראל' וכשחזר הביתה צחק שוב ושוב על כך שיש עוד אנשים מאמינים. הוא היה מדליק את הטלוויזיה, 'מץ', תוצרת גרמניה, ומרוב התרגשות ואיבוד התחושה של הזמן מגביר יותר ויותר את הווליום של הטלוויזיה. וסבתא יושבת ומנסה להסתיר את הפנים עם המטפחת לא לראות ולא לשמוע מה השכנים מהקומה ומלמעלה ומלמטה אומרים עליה.
… ואיך שכולם הלכו אבא ואימא אהבו לספר איך פעם היה להם כלב, חתול, תרנגולת עם אפרוחים, חמור, כבשים, פרה, עז וסוס, והם כולם התרוצצו יחד באותו בית עשוי מקש וחצר גדולה ולכל החיות נתנו שמות כמו לבני אדם וכולם חיו בשלום. ואנחנו אמרנו שאין לנו כוח למעשיות של פעם ופיהקנו ומרוב פיהוק גלשנו על הכיסוי הפרחוני של הספה עד לרצפה והחזקנו את הראש בשתי הידיים והתגרדנו מעל לחולצה בכל חלקי הגוף ובמיוחד מאחורי האוזן וגלגלנו עיניים "כאילו אלוהים ירד מלמעלה" אימא עצרה ושאלה וחזרה להגיד כמה זה חשוב ואנחנו התעייפנו ובהינו בחלל כמו בשידורים של זומביט שלא הבנו אף מילה עד שהתוכנית הסתיימה ובלי שהרגשנו ירדו לנו דמעות שקופות שעברו את מורד הלחי ונגעו בשפה העליונה ואנחנו ניגבנו אותן עם שתי הידיים על כל הפנים וספרנו בלבד את כל התוכניות שהפסדנו. ואבא ישב מאוכזב ואמר "הילדים של היום" קם וכיבה לנו את הטלוויזיה באמצע התוכנית.
[דליה ביטאולין שרמן, איך שהעולם נהיה לבן, עורך הספר: יגאל שוורץ, כנרת, זמורה ביתן – מוציאים לאור, אור יהודה 2014, עמ' 19-18, 21, 30-29 בדילוגים]
*
ראשית, חוויית ההגירה הבסיסית, יש בה הרבה יותר מאשר מעתק גאוגרפי ממקום למקום. ביטאולין-שרמן מבטאת פה באופן חד את הטרנספורמציה המהותית בנוף האנושי – מחברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור שחור ובין חברה המושתתת על רוב בני אדם בעלי צבע עור לבן; חילוף שמשנה לילד את כל הידוע לו על העולם, ותורם לתחושה של הבדל, שוני, אחרוּת – מן החברה המקיפה. אין ספק כי חוויה זו הועצמה עוד יותר מכוח השמתן של משפחות העולים במרכז קליטה, שהתבסס על עולים מאתיופיה ועל משפחות של משתפי-פעולה פלסטינים לשעבר – כלומר, מקום שבו זכו לכך שהממסד לכתחילה יבדיל אותם מיתר האוכלוסיה היהודית היהודית-הלבנה בבאר-שבע, ועוד יותר – יקבע את מקומם כאנשים סִפִּיִים, כמי שזה עתה באו ארצה, אבל גם ככאלה – שאין כל רצון להפכם לאזרחים שווים מן השורה.
אחר-כך, ביטאולין-שרמן, מדברת על פערי הדורות, בין דור ההורים והסבים-סבתות ובין הצעירים, וכן על התפוררות המסורות הכפריות והסמכויות הדתיות, ההופכות במהירות לזיכרון ישן, שאינו אומר מאום לצעירים שגדלו פה, ואשר תכניות טלוויזיה ישראליות ורצון עז להיהפך לחלק מהישראליוּת, הופכות אותם למעט מנוכרים לזיכרונותיהם של בני-הדורות שמעליהם ששוב אינם שייכים לכאן ולעכשיו.
למעשה, גם בני הדורות שמעל מסתגלים ומטמיעים במהרה את האפשרויות החדשות הרפואיות והטכנולוגיות שמציעה להם החברה המערבית הישראלית. בין אם זו האם הנוטלת גלולות למניעת הריון, ובין אם זה הסב – הזונח טיפין-טיפין את הדת ואת האמונה, ומרגיל עצמו לצפות בטלוויזיה בשבת בקולי-קולות, הגם שזוגתו הסבתא מתביישת מפני תגובות השכנים.
ולבסוף הילדים, ש'אין להם כוח לסיפורים של פעם', מצד; אבל גם את תקוות ההשתלבות שלהם בישראל מבטאת בעיקר הצפייה בטלוויזיה (הם אינם שם ואינם פה). ולא ברור אם הדמעות השקופות יורדות מצער על תכניות הטלוויזיה שהן מפסידות כאשר האב מכבה את הטלוויזיה, או שיש בדמעות גם מטעמו של התסכול על חוסר-היכולת להיקשר לסיפורים הישנים מאתיופיה ולחבור לעולם הזיכרונות מן הארץ הישנה.
עם זאת, לא רק פער בין-דורי נפער כאן (שיבוש רצף הדורות), אלא מובע כאן גם משבר זהות מתהווה. זהות של ילדה ונערה שהיא בת הקהילה האתיופית ואזרחית ישראלית, שאינה מוצאת את עצמה קשורה לעבר האתיופי ולא לעתיד הישראלי (אלא דרך הצפיה בטלוויזיה, כקולקטיב-דמה). זו גם הצרה של כולנו, שהעלמנו עין ואטמנו אוזן ולא תהינו האם יש כאן קולקטיב אמיתי או קולקטיב דמה (עד היום רובנו מסתפקים בהופעות של בני-סמכא ציונים בכלי התקשורת, המשרתים את מוסדות המדינה, המספרים לנו על "אנשים בעייתיים" ועל "פערים תרבותיים"). וכך, במקום שספרהּ של ביטאולין-שרמן יילמד בבתי-הספר (בבתי ספר שבהם לומדים אנשים מקבוצות חברתיות שונות יחד), ודרכו יתוודעו לסיפורי העליה הזאת, ולקשת האנושית המרכיבה אותה, ממשיכים לגלגל את בעיות הקליטה על צעירי העולים שנולדו כאן. לדעתי, הדרך היחידה לשבור את הדעה הקדומה המופצת בישראל השכם וערב כנגד צעירים וצעירות בני העלייה האתיופית – היא כניסתם לכל סוגי התפקידים ונוכחותם בכל שדות היצירה בארץ, לא על ידי אינטגרציה כפויה או על ידי אפליה מתקנת, אלא על-ידי שיויון. שיויון כזה דורש את ותיקי הארץ ולבניה לשינוי תודעתי מהיר. השיויון עשוי להתגלות כאמצעי יעיל יותר ממח"ש, מפני שמשעה שהוא ייהפך לנורמה ציבורית, לשוטרים יהיה קשה לירות בצעירים שנדמים להם כמאיימים, בלי לתת דין וחשבון אחר-כך.
*
*
בתמונה: Augustus Edwin John, Two Jamaican Girls, Oil on Canvas appr.1937
מעניין שאסתר ראדה שרה לרוב באנגלית. אולי כור ההיתוך הצליח קצת יותר מדי?
תודה שועי. יפה כתבת. בהחלט אחד הפוסטים היפים פרי מקלדתך לדעתי.
עדו יקר, דווקא שמעתי לאחרונה שיר של אסתר רדא בעברית צחה; אבל זה נכון, שמקורות ההשפעה שלה הם הרבה יותר אר אנד בי ונינה סימון — מאשר אסתר עופרים, עפרה חזה. וריטה. לומר את האמת, גם אני גדלתי פה, ועיקר הספרות שקראתי אינה במקורהּ עברית. אני לא יודע לגבי אסתר רדא, אבל במקרה שלי, אני מניח שתחושת חוסר-השייכות שלי לתרבות הישראלית הוציאה אותי לכל מני מסעות אקס-טריטוריאלים, ואפשר שהייתי ממשיך איתם הלאה והלאה מפה, אלא שבדרך נקרתה בדרכי גם התרבות היהודית.
תודה נתן (מזמן לא התכתבנו). אני פשוט מוטרד מאוד. אני מבין לאחרונה שיש יותר מדי גורמים שמטרתם ליצור הייררכיה חברתית מובנית. שבסופו של דבר, כמו שהממסד הישראלי מעדיף שהפלסטינים יהיו מאחורי גדירות ומחסומים, כך הוא מעדיף את בני הקהילה האתיופית, בשכונות שלהם, רחוקים מעין התקשורת, כדי שיוכל לנהוג ברבים מהם כאזרחים סוג ב' ויוכלו לירות בהם או לאיים עליהם או לדכא אותם בחסות המדינה בלא לתת את הדין. כל פעם שעולה דיון ציבורי בעניינם או דיון משפטי, מיד תראה את נציגי השלטון מדברים על "אנשים בעייתיים", "תיקים פליליים", "אלכוהול וסמים" ו-"התפרעות". לא המשטרה, לא הפוליטיקאים ולא עיתונאים צריכים להוכיח כלום, כי רוב בעלי ההון ועשירי ישראל מעדיפים את השכונות שלהם נטולות ערבים וכהי-עור. מצער אותי מאוד לכתוב זאת, אבל את רוב מקבלי ההחלטות בארץ מהימין הציוני ומהשמאל הציוני, מאפיינת גזענות (מדעת או שלא מדעת). מבייש אותי ומקומם אותי לחשוב על עצמי כפרט בתוך חברה מנוולת שכזו.
יישר כח שועי יקר על המילים כדורבנות המתארות את העוולות גבות הרוח שהציונות הלבנה קבלה כמו הקולוניאליסטים מאין שלא באו ממשיכים ומונים את החסדים שנעשו עם אוכלוסיית הכהים על פני הגלובוס.
לי באופן אישי גם אחרי למעלה משישה עשורים , הם לקחו ממני את הדבר האהוב ביותר , בית חם אוהב למדני מפנק ודואג לכל הצרכים. פשוט שחטו את כל הערכים עליהם גדלתי, הפכו אותי למפגרת בלי יכולת ביטוי עצמי, המלווה בשטיפת מוח אגרסיבית על התרבות הפסולה של אבות אבותי.
כולי מלאת הערכה על תרומה כה משמעותית לנושא זה.
שלום רחל, ברוכה הבאה. תודה על דברייך. פעם, לא לפני הרבה שנים, היה לי מאוד קשה לשמוע ביטוי כמו "הציונות הלבנה" כי באמת האמנתי שאנשים שמדברים על זכויות אדם, שיויון, שלום ואי-אלימות גם מתכוונים לכך אבל מאז הבנתי שלמרבה הצער תפיסות של עליונות תרבותית, ומועדוני-חברים הפתוחים לחברים אירופוצנטריים בלבד או לאוהדי קשרי היהדות והנצרות בלבד (אבל חלילה לא אסלאם, או יהדות המזרח וצפון אפריקה) הן תופעות מצויות (נתקלתי בהן כבר בכמה הזדמנויות). אותי מטריד מאוד שאותם כוחות שהתקוממו (ובצדק גמור מבחינתי) על פרשת אלאור אזריה (הרוצח) בחברון ממלאים פיהם מים בפרשת סלומון טקה, למרות שסלומון טקה נהרג, ואין עוד הוכחה (גם לא ראיה) שבכלל היה חמוש או שאיים על השוטר. יותר מכך, המחשבות על אזריה מביאות אותי למחשבה נוספת. מה אם הוא לא היה ממוצא מזרחי אלא בן של איש עסקים עשיר עם שם אירופאי מהרצליה פיתוח, או נניח בן משפחתם של עמוס שוקן או של ארנון מוזס, האם אז היתה התקשורת נוהגת באותו קו תקיף? ובדילוג קל, האם ייתכן שההגנה הגורפת לה זוכה השוטר בפרשת טקה נובע ממוצאו וממעמדו הסוציו-אקונומי? לטעמי, חלק מהאידיאולוגיה הציונית נובע מתשתית של הלאומיות הגזענית האירופאית של המאה ה-19 (ארתור דה גובינו), פעם חשבתי שהקווים הללו מאפיינים בעיקר את הציונות הדתית, אבל כעת אני לא משוכנע שגם השמאל הציוני מלא באנשים כאלה, המשוכנעים שהם "גזע אדונים" – תמיד צודקים, תמיד מוסריים, תמיד אבירי הדמוקרטיה, לא משנה במה יפגמו ואת מי יגדעו. לתפיסתם, יש להם קשר אינהרנטי למוסר, וכל מי שמערער על דרכם, חייבים להסירו מהדרך. https://wp.me/pJa8q-laM
תודה שועי. נגעת ממש.
תודה מלב, נתן. יש לי בעיה. אני שונא שמשקרים לי. אני חש שאני חי בחברה שגם רוב-שמאלניה משקרים (מדעת או שלא מדעת). בעצם, הם יכולים להמשיך לדבר על שלום ושיויון ועל מתן הזדמנויות שוות, אבל זה די נוח להם שהשיפוצניקים והרוקחים ערבים, ועובדי בית הקפה והמטפלים הסיעודיים פועלים זרים והעובדים בתחנת הדלק אתיופים ושיש להם רק מרצה מזרחי אחד באקדמיה. זה נראה להם צודק. סדר עולם. ואז הם אומרים, אבל אנחנו לא כאלה! יש לנו ב"הארץ" כותבת ערביה אחת ואתיופי אחד. ועו"ד לענייני זכויות אדם שכותב על זוועות גירוש הילדים, ואפילו משורר שמוקיע את האפליה כנגד המזרחים, וכך אדם יכול לנהל חיים שלימים בתודעה כוזבת שהוא אביר זכויות האדם וחלוץ הדמוקרטיה ושגריר של רצון טוב לענייני אתיקה ומוסר (ואפילו להשתתף בקבוצות מחקר בעניינים האלה במכון ון ליר), כשבפועל הוא מקדם בכל יום ויום, את החברה ההייררכית ואת הרחבת הפערים הבלתי-גשירים בחברה. כאמור, זו בעיה אקוטית שלי. אני רגיש מאוד לשקרים. לרוב האנשים שמקיפים אותי — כל ההונאה החברתית המתמדת הזאת נראית סבירה.
שש כנפיים לאחד של חנוך ברטוב הנהדר. סיפורים פלשתיניים בתרגום שמעון בלס בהוצאת עקד. כפיפה מצרית, 1954, האנתולוגיה הראשונה שתורגמה מערבית לעברית.
תקלה ברכבת
והנה השקר נחשף
חני יקרה, לעניין זה, ניתן להזכיר גם את ספריה המוקדמים של יהודית הנדל: "אנשים אחרים הם" ו-"רחוב המדרגות", אבל גם היא וגם ברטוב לא נתפסו כחורגים מן הנראטיב הציוני אלא כמתייחסים עליו. לגבי האנתולוגיות שהזכרת — ובכן, הם מעולם לא היו חלק מחובות הקריאה במערכת החינוך ומעולם לא הוצגו בקידמת חנויות הספרים. דומה להם היא האנתולוגיה שערך סמי שלום שטרית על מאה שנים של ספרות מזרחית, שהיא מצוינת מצד עצמה, אבל לא זכתה לשום מקום במערכת החינוך ולא בחנויות הספרים, וכן האנתולוגיה המצוינת בה השתתפת כמתרגמת — קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננו, בעריכת: עמי אלעד-בוסקילה, שמעולם לא הבנתי מדוע לא הפכה לאירוע מקומי, או מדוע שירים מתוכה לא נלמדים בבתי הספר. נדמה לי שחשוב לדעת שגם העמים שלצידם אנו חיים באזור זה של העולם, מנהלים חיים תרבות ושירה. בכל אופן, כנער — איני זוכר בתכנית הלימודים ולא בחנויות הספרים ולו ספר פלסטיני אחד וגם כתיבה מזרחית היתה מודרת אלא אם הוצאה לאור על ידי מנחם פרי בספריה החדשה (למשל, "עקוד" מאת אלברט סוויסה וספרי סמי ברדוגו). חשוב לומר שבסופרים פלסטינים, ערביים ותורכיים: כגון פדוא טוקאן, מחמוד דרוויש, אדוניס, נזאר קבאני,נאזים חכמת ואורחן ולי קניק, נתקלתי לראשונה הרבה אחרי נעוריי.
שרון יקרה, איני יודע אם ירדתי לסוף דעתך. אני באמת חש את עצמי בכל מיני סיטואציות בחיים כאילו אני חסר את הידע המתאים כדי לפנות כמו-שצריך לחלק מהאנשים שבחברתם אני חי (לאחרונה חשתי זאת במחיצת תלמידות בדוויות, שהייתי צריך להדריך לאיזה צורך, ובאמת חשתי במלוא החדות, שאולי יש לי ידיעות באסלאם, בתרבות ערבית, ואולי בנורמות פלסטיניות– אבל לא די צורכי בחברה הבדווית), ושוב תהיתי כל כך שאני חי בחיים שכוללים כמה וכמה תרבויות, כשאת חלקן התרבות המרכזית (הישראלית-ציונית) מתעקשת להסתיר ולהדיר ככל יכולתה.