נוסח ארוך ומנומק יותר לדברים שאמרתי בעל-פה במסגרת שיח יוצרים בנושא: יצירה אחרי השבעה באוקטובר (7.10), שהתקיים ביריד הספרים העצמאי בגינת שפירא ב-18.6.2024, בהשתתפות: האמנית המשוררת והעורכת, מיתר מורן; הסופר, המשורר והמטפל בהתמכרויות, עידו אנג'ל ואני – לרגל הופעת החיבורים "תשומת לב: האטום של התודעה" ו-"התעלומה של האורות" בהוצאת אדרא, תל-אביב (שם מיתר ואני חברי-מערכת בסדרת "דעת תבונות").
*
ג'וזף קיטינג'ר
ב-16 באוגוסט בשנת 1960 בשעה 7 בבוקר, נמצא הטייס האמריקני ג'ו קיטינג'ר (2022-1928) על גבי תא חלל שחג לאיטו בגובה 32 קילומטרים מעל ניו מקסיקו שבדרום ארה"ב. ג'ו נבחר להיות האדם הראשון שינסה לצנוח מטה בנפילה חופשית עד פתיחתו של המצנח. על אף שעל פני הקרקע כבר זרח אור יום, האוויר סביב קיטינג'ר היה חשוך לחלוטין והרחק למטה הוא הבחין בהילת אור כחולה על רקע החלל השחור – היא האטמוספירה.
קיטינג'ר, שעמד בקצה החלל, נמצא בסכנת חיים. תקלה קטנה בחליפת הלחץ – והוא היה נחנק למוות. הוא גם חש בעוינותם של השמים הרעילים הללו. הוא נטל את ציוד המצלמות, המכשירים, המצנח וציוד ההישרדות, שנשא עליו – ששקלו כ-70 ק"ג, נשם נשימת חמצן מתוך הקסדה האטומה שחבש ואז הלך צעד גדול קדימה והפיל את עצמו.
תחילה לא חש לדבריו דבר, כאילו נפל בתוך ים של רִיק, הוא אמנם נמצא תחת הגנת היונוספירה (120 ק"מ מעל פני האדמה) הממננת את הקרינה הרדיואקטיבית של השמש; כמו גם מעבר להשפעת רוח-השמש, סילוני חלקיקים טעוני חשמל הניתכים מן השמש ומתקדמים אל כדור הארץ במהירות של כמיליון קמ"ש, המנווטים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ הרחק מכאן. אולם, רוב-רובה של האטמוספירה נמצאה היה למטה הרחק מתחתיו. הוא חלף דרך שכבת האוזון, ורק אחר כך הגיע אל הנקודה הקרה ביותר של נפילתו שבה הטמפרטורה מעל כדור הארץ יורדת למינוס 72 צ'לסיוס, רק לאחר מכן הגיע לעננים ולחוש את הרוח, ועדיין נמצא בטווח של כ-10 ק"מ מעל פני הקרקע. ברגע שפגע בעננים נפתח המצנח. תועדו 4:37 דקות של נפילה חופשית עד פתיחת המצנח.
הטענה שלי היא שלוּ היה קיטינג'ר אמן היה משהו בחוויית סף המוות הזאת בנפילה חופשית בה כנראה חצה את מהירות הקול גורמת לו לחפש בכל יתר חייו ביטוי לחוויית הנפילה הזאת.
*
ג'ון קייג'
כשבוצעה לראשונה יצירתו של המוסיקאי,הפסנתרן והתיאורטיקן האוונגרדי האמריקני ג'ון קייג' (1992-1912) 4:33 כמעט שמונה שנים קודם לכן, ב-29 באוגוסט 1952, על ידי הפסנתרן דיוויד טיודור. המבצע לא ניגן דבר והקהל לא האזין למוסיקה במשך 4:33 דקות. הדבר מתח את סבלנות הקהל ואולי גם את עצביו של הפסנתרן, שידע מה עומד לקרות, אך לא יכול היה לנחש מה תהיה תגובת הקהל. אני לא יודע מה טיודור חש. מה הקהל חשב ומה עבר על ג'ון קייג' שבוודאי היה קשוב למתרחש, אף שלא היה על הבמה. ברור, שעם כל שניה שחלפה גברה המתיחות או הסיכוי שהקהל יגיב בחומרה. לא היתה כאן נפילה חופשית, שום מצנח לא נפתח. נופים לא התחלפו במהירות הקול ואפילו לא היתה כאן סכנת-חיים. אבל כן הייתה גם כאן נפילה אל תוך ים של רִיק, וכל הפער בין היצירות עמד על ארבע שניות בודדות.
*
7.10
אני רוצה לטעון כי כמו 4:37 אצל קיטינג'ר, וכמו ה-4:33 אצל קייג', גם ה-7.10 היווה איזו נפילה אל תוך ים של רִיק. נפילה מאוד בודדת. כל מי שנמצא כאן נותר בחיים, ככל הנראה עבר תהליך שלם של אבל, אבל יותר משיש צורך לבחון מה נותר מאיתנו אחרי המגע הפתאומי הממושך עם אין ועם חוסר-אונים, לדעתי אף אחד לא יכול לייצג את כאבו של אף אחד אחר או מה עבר בראשם של הנספים או מה עובר בראשם החטופים, אלא עליו להישאר נאמן לחווייתו שלו, ממקומו-הוא. שוב, לא למה שבאולפני הטלוויזיה מנסים לדברר ולא מה שמצפים ממך שתגיד. כל אדם יוצר החי בארץ ועבר כאן את התקופה הזאת, עבר חוויה משמעותית ואפילה – של מגע עם הרִיק, מתח את עצביו ואת סיבולתו הנפשית מעבר לגבולותיה. לפיכך התגובה של "אחדות" ו-"יחד" ו-"ניצחון" אינה דווקא תנועה של חיוּת ומליאוּת, כפי שהיא מפלטם של אנשים שבעצם לא יכולים לשאת את תרגום החוויה הנוראה הזאת למשהו שאינו נוגע בצורך למצוא מחדש את מקומינוּ בחברה. אני טוען שאמן ינסה לתאר את אי-המקום ואת המקום בתוכם הוא נמצא מבחינת נפש ותודעה. זאת הסיבה העיקרית שבימים הללו כלי התקשורת מרחיקים אמנים ויוצרים מסוג הזה. הם אינם מנסים להעלים את החוויה הקשה של אימה קיצונית, של אבדן אמון ושל חוסר אונים שהפכה מנת חלקנו בחודשים האחרונים.
אם עברנו אימה חשכה, ואנחנו עדיין עוברים אותה, כי החטופים אינם עימנו והנופלים בשדות הקרב הולכים ומתרבים, אי אפשר להדחיק אותה בקריאות "ביחד ננצח" או "כל הכבוד לצה"ל"; יכול להיות שבערב ה-16 באוגוסט 1960 שיכנע קיטינג'ר את עצמו שהוא אוהב מאוד את אמריקה ואת חיל האוויר האמריקני, הוא אמנם לא תיאר מעולם את שעבר באותו יום ביצירה כתובה, מצוירת או מולחנת, אבל אני מניח שהוא היה זקוק להרבה יותר מסיסמאות וגם מאהבת הקהל האמריקני, כדי לשוב לאיתנו. יותר מכך, אני טוען שבמידה מסוימת גם ג'ון קייג' וגם דיוויד טיודור לא היה מסוגלים להתייחס לאותן 4:33 כשנוגנו לראשונה, כאילו הן דבר של מה בכך. בכל זאת, היצירה הזאת לא היתה התחכמוּת, אלא נסיון להתמודד עם איזה משך מוסיקלי חדש שבו המוסיקה נאלמת.
ברור שמי שלחם בעוטף עזה או נרדף באותו יום או כל מי שנפגע מאירועי האלימות המתמשכים בעזה וברפיח ישירות או בעקיפין (ישראלים ופלסטינים) רואה את הדברים הרבה יותר מקרוב מאשר מי שרק צפה או קיבל דיווחים עליהם מרחוק. אבל אני חושב שכל מי שמביע את עצמו אמנותית, עמד ועומד בפני משבר גדול, משום שהוא חווה נפילה גדולה, וחש שהרבה דברים שהקנו לו תחושות ביטחון ושייכות פקעו והתנפצו באותו יום, ויש להמשיך עכשיו (וזה תהליך ארוך) במצב של אחרי הנפילה, גם אם המצנח נפתח או הקהל מחה כף. זה לא משנה, כי חודשים נקפו, והכל השתנה ועדיין משתנה מהיסוד, וייקח עוד איזה-משך להגיע למקום, להרגיש במקום ולתאר את המקום בו אנו נמצאים.
למשל, את מקומנו הנוכחי: רח' רלב"ג 15 פינת היש"ר מקנדיאה מבחינה נפשית ויצירתית.
*
רלב"ג : הצלחת הנפש
ר' לוי בן גרשם (1244-1188) אסטרונום ופילוסוף אריסטוטלי, כתב במאמר הרביעי מספרו, מלחמות ה', בעניין השגחת האל, כי הגמול והעונש האמתיים, תלויים בקניין הצלחת הנפש, כלומר במה שפועל ובוחר האדם על-מנת להשתלם במידותיו המוסריות ובידיעותיו המדעיות – המובילות אותו לחשוב ולפעול באופן מיטבי (מלחמות השם, ריווא די טרנטו 1560, מאמר רביעי פרק שישי, דף כ"ח ע"ב), כלומר – עליו לפעול לכך בכל תנאי, גם כשהמציאות מערימה עליו קשיים ואסונות, כי אם אינו פועל כך בעקביות הוא חשוף יותר לקלקול ולהתדרדרות. זה היה נכון אז ונכון גם עכשיו. אבל כרגע, ממקומנו הנוכחי – בפאתי רח' יש"ר מקנדיאה (הרחיקו את מקום הפאנל לקצה הצפון-מערבי של הגינה) זה נראה קצת רחוק.
*
*
יש"ר מקנדיאה : יסוד היצירתיות בשמחה וברצון וההמשך בהגבלה ובדין
ר' יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), היה אסטרונום, בקיא גדול בפילוסופיה ומדעים, למד אצל גלילאו גליליי בפדובה בשנת 1609, ובהמשך השתלם גם בקבלה לוריאנית. בראש ספרו שבר יוסף (קארץ 1736), סיכום שיטתי של קבלת ר' ישראל סרוק (נפטר 1620 לערך), ראשון מפיץ הדרושים הלוריאניים באירופה, כתב יש"ר, כי קודם בריאת העולמות, היה האינסוף לבדו, וכשעלה ברצונו להשתעשע בעצמו בשמחה – כלומר להוציא רצונו לפועל באופן וולנטרי, הבין כי יצירת תווך סופי כרוכה בהגבלה, כלומר: בצמצום ובדין, ובהגבלת האור באותו המרחב, על מנת שיוכלו המצויים לשאת אותו (אצל האר"י כזכור מסתיים הנסיון הראשון בקטסטרופה של שבירת הכלים).
להערכתי, יש דברים אלו נושאים דבר עמוק על יצירה בכלל. ראשיתו של תהליך יצירתי הוא תמיד בתחושות רצון, שמחה, התחדשות, רצון להוציא מן הכוח אל הפועל דבר חדש. לאחר מכן, נדרש לסדר, להגדיר, לצמצם, לערוך. מה שמבלבל אחרי 7.10 הוא שהלכה השמחה, ואדם בקלות רבה שוכח להשתעשע – כלומר לנהל את אותם תהליכים פנימיים יצירתיים בנפשו.
יש"ר מתאר בשבר יוסףאת האור האלוהי ומהלכו בתוך החלל, כשהאור הזה יוצר ובונה, ובו בזמן מגביל, מצמצם, ומקטין את תווך האפשרויות. כל ממשות פירושה הגבלה שיטתית של אפשרויות רבות. יש מחיר להוצאת דברים מהכוח אל הפועל. עם זאת, היופי בתהליך היצירתי הוא שבראשיתו הוא אינו תלוי-חובה, לא אינטרסנטי, אנחנו מבקשים להוציא לחופשי, להאיר, לאפשר. לפעמים העולם נראה לנו רק בבחינה של דין קשה. האר"י כתב בפירושו לספרא דצניעותא כי: "אם אפילו הרחמים כל עוד שהם יורדין מתמעטים והולכין, והם נעשים דינין למטה" [פירוש ספרא דצניעותא מאת האר"י עצמו, בתוך: יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי: ירושלים תשס"ח, כרך ב' עמוד 964]. כלומר, עד שהאורות האלוהיים מגיעים אל כדור הארץ הם מתמעטים והולכים ונעשים דינים. עם זאת, כל תהליך יצירתי הוא אופטימיות ורצון לתת ולהוות, חשוב לזכור זאת, אחרת קשה מאוד להתחיל.
בדמיוני אני רואה את ג'ו קיטינג'ר (יוסף אחר) הולך ובוחר ליפול מגבול החלל בנפילה חופשית מגובה 32 ק"מ אל כדור הארץ, כמקבילה לאותו אור שראשיתו בשעשוע ובשמחה ואחריתו בדין ובהגבלה, אין ספק שכל שניה ושניה החל ברגע הקפיצה מטה, נשאה אימה והגבלה גדילה והולכת, אבל ברגע הראשון – היא כינסה אליה שמחה וחירות.
אני בספק אם הטקסט הזה בשבר יוסףיכול להקיף את נתיבות היצירה האלוהית, כפי שהוא מתיימר; אבל הוא לבטח קולע למשהו שבלב היצירה האנושית. גם אנו נהיה צריכים למצוא בעצמנו את השמחה, השעשוע והחירות, כי מבלעדיהן יהיה קשה מאוד להשתהות בתוך העצמי ולתת לו הזדמנות להיות הוא-עצמו, להקשיב למה שקשה מאוד לשמוע, ואז להמשיך ולחדש את העצמי, כלומר – ליצור.
*
*
*
*
*
היום (25.6.2024) בקמפוס אוניברסיטת בן גוריון בנגב – יום השפה הערבית.
אדבר שם בנושא: ענווה ושיוויון בין בני-האדם ביצירות סֿוּפִיוֹת-יהודיות מן המאה ה-13 //
التواضع والمساواة بين الناس في مؤلفات صوفية يهودية من القرن الثالث عشر
אלבר קאמי (1960-1913) והמשבר האלג'ראי – מגינויו את הטבח בסֶטִיף (בין 15,000 ל-50,000 הרוגים) וביקורתו על הרעבת תושבי אלג'יריה בידי הצרפתים (1945) ועד שלילתו את פעולות הטרור של ה-FLN , חזית השחרור הלאומית (1958-1954) – בסימן המשבר העזתי הנוכחי.
*
אלבר קאמי (1960-1913) גדל והתחנך באלג'יריה הצרפתית (נכבשה על ידי צרפת בשנת 1830). הוא התייתם מאביו הצרפתי עוד בשנות ילדותו וגדל עם אמו האלג'יראית (היא היתה ספרדית במוצאה והיגרה לאלג'יריה עם אביו של קאמי, אך חיה מאז כל ימיה באלג'יריה וראתה בעצמהּ אלג'יראית). יומיים לאחר שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1957, במהלך נאום שנשא באוניברסיטת סטוקהולם ב-12 בדצמבר, נשאל על ידי סטודנט אלג'יראי תומך FLN (החזית לשחרור לאומי שביצעה פעולות מלחמתיות כנגד הצרפתים), מדוע מזה כ-3 שנים (כלומר, מאז פרוץ מלחמת העצמאות האלג'יראית בשנת 1954) לא עשה דבר למען אלג'יריה. קאמי ענה: "תמיד גיניתי את הטרור .אני חייב לגנות טרור שעובד בצורה עיוורת, ואשר יכול להלום באחד מן הימים באמי או במשפחתי. אני מאמין בצדק, אך לפני הצדק אגן על אמי."[אוליביה טוד, אלבר קאמי: חייו, תרגם מצרפתית והוסיף הערות: מיכה פרנקל, אחרית דבר: דוד אוחנה, כרמל: ירושלים 2000, עמוד 572]. אף על גב שכלל גינוי גורף כלפי פעולות הטרור האלג'יראיות, קאמי הותקף על אמירתו זו קשות באופן נרחב. להבנתם של גורמי שמאל מרקסיסטי/קומוניסטי אירופאיים בני הזמן – התכוון קאמי לכך שמחאה אלימה לסיום השלטון הצרפתי באלג'יריה אינה לגיטימית אם היא מסכנת חיי אלג'יראים ואירופאיים – ולכן ציירוהו כאנטי-מהפכן שמרן, המעוניין בהמשך השלטון הקולוניאלי. אמירתו זו עברה לשמש גם גורמים לאומניים. שלהבנתם השגויה – הנה הודה קאמי בכך שבני משפחה, בני-לאום, בני-תפוצה ושבט קודמים-הם בדין לשאר בני-האדם. עם זאת, נראה לי כי קאמי לא אישר בדבריו קיום היררכיה אנושית או אתנית כלשהי, אלא שלדעתו – הצדק הוא אידיאה רחוקה. לפיכך, תחולתו בממשות, לא אחת, רחוקה מאוד בזמן ובמקום, ובעצם – האחריות והמסירות לשלומם ולבטחונם של אנשים קרובים, המצויים בסכנת-חיים מיידית, שאין לדחות את הטיפול בהּ – קודמת היא לכל עיון תיאורטי שאינו מוגבל בזמן או לכל דיון משפטי מנומק על גורלם – שעד שיתקיים, אפשר שלא יימצאו עוד בין-החיים.
כמובן, יש להבין את דברי קאמי מתוך הקונטקסט האלג'יראי ההיסטורי-פוליטי ומתוך אהבתו לאמו ולאלג'יראים – כעם שידע פעולות ענישה קשות מצד הממשל הצרפתי הכובש ואשר הוּעד (עוד אגיע לזה) על ידי הרפובליקה הצרפתית לחרפת רעב ומחסור. בפתחרשימות אלגיראיות, קובץ רשימות על אלג'יריה שנכתבו בין 1958-1939, כתב קאמי: "אכן קיימת רשעות צרפתית שאיני רוצה להוסיף עליה … מכאן ואילך אני מתעניין אך ורק בפעולות העשויות כאן ועכשיו לחסוך שפך דם מיותר ובפתרונות שישמרו על עתידה של אדמה, שאסונה מכביד עלי הרבה מכפי שאחשוב לכוון את דבריי לדעת הקהל"[אלבר קאמי, רשימות אלגיראיות 1958-1939 [הזמן הזה III], תרגמה מצרפתית: שושנה כרם, מבוא: דניס שרביט, כרמל: ירושלים 2015, עמוד 84].
בהמשך דבריו ביאר קאמי את הדברים, שהשמיע שנה קודם, באזני אותו סטודנט ושואל אלג'יראי, אשר הציבוהו בעין הסערה:
*
בדברים שאמרתי בזמן האחרון ושקיבלו פרשנות מוזרה, הזכרתי רק את המובן מאליו, ולא יותר מכך. עם זאת, מי שאינם מכירים את המצב, שעליו אני מדבר – יתקשו לשפוט אותו, אך את מי שמכירים את המצב וממשיכים לחשוב בהרואיות שמוטב שהאח ימות ולא עקרונותיהם, אני רק אעריך מרחוק: אני לא שייך לגזע שלהם.
אין זה אומר שהעקרונות הם חסרי תוכן. המאבק בין רעיונות הוא אפשרי גם כשאוחזים בנשק, וצריך לדעת לזהות את סיבותיו של היריב עוד לפני שיוצרים להתגונן מפניו. אולם הטרור, במהלך התרחשותו, משנה את הכללים בכל המחנות. כשמשפחתו של אדם נתונה מייד בסכנת מוות, אפשר לייחל שיהיה האדם הנדיב והצודק ביותר, אפשר אפילו לייחל לזה כל העת, כפי שמעיד הספר הזה, אך זאת (ואין לטעות בכך!) מבלי להתנכר לסולידריות לחיים נוכח סכנת המוות, כדי שלמצער תישאר בחיים (=המשפחה), ושבחייה שוב יהיה לה סיכוי להיות צודקת. בעיניי זה הכבוד והצדק האמיתי, שאם לא כן אני מודה שאיני יודע שום דבר מועיל בעולמנו.
[שם, עמ' 86-85]
*
אם אסכם את דברי קאמי שהבאתי, החיים – גם אם עוותו ומסלולם הושחת באי-צדק, בין אם העוול הושת עליך ובין אם אתה מחולל העוול – קודמים הם לאידיאולוגיה. כל זמן שיש חיים נוכל לתקן את הווייתם, נוכל לייחל להשית בהם צדק וגם לפעול ברוח זאת. אולם משעה שהושת מוות על החיים, ממילא לא ניתן לקוות לדבר, משום שגדיעת החיים היא סוף פסוק להיתכנות התיקון. זאת ועוד, דברי קאמי על קדימות החיים לאידיאולוגיה מלמדת אותנו גם על קדימות החיים לתיאולוגיה – וממילא לכך שהחיים קודמים לכל רעיון מרטירי או למלחמת דת כזו או אחרת. אם הצדק הוא הישועה האמיתית (רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק א' פרק ל'), הרי שישועה זאת קרובה לבוא רק לאלו שעודם בין-החיים. לפיכך יש להימנע מלהמית בני אדם ואפילו השחיתו דרכם ופגעו הזולת. הבנה כזאת של דברי קאמי תואמת גם את התנגדותו המוחלטת לעונשי מוות, שהובעה לא-אחת, בין היתר בחיבוריו: מחשבות על הגיליוטינה ו- האדם המורד. קאמי אף הטעים כי פעולת מרד אמיתית תסכים ליטול נשק רק עבור מוסדות המגבילים את האלימות, וכי מהפכה שראוי לבני אדם לסכן את חייהם בגינהּ היא רק רק מהפכה שבסופהּ יבוטל עונש המוות (אלבר קאמי, האדם המורד, תרגם מצרפתית: צבי ארד, הוצאת עם עובד: תל אביב 1970, עמוד 244].
בין אפריל ומאי 1945, חודשים ספורים לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הגרמני (פריז שוחררה בשלהי אוגוסט 1944), נסע קאמי לאלג'יריה לבקר את אמו. ב-1 במאי החלו מהומות בעיר סֶטִיף, שכללו ירי של מפגינים אלג'יראים על שוטרים צרפתיים. ככל הנראה כמה עשרות שוטרים ועוד כמה עשרות אזרחים צרפתים ואירופאיים נהרגו בהתקוממות זו, שנענתה בהפגזה צרפתית כבידה על העיר מהאוויר ומהים. בשוך ההרג מנו הרשויות הצרפתיות 105 הרוגים אירופאים ו-1,500 הרוגים אלג'יראים-מוסלמים. כך לפחות הודיעה התקשורת הצרפתית. אולם, ועדת חקירה פרלמנטרית צרפתית קבעה לימים שבסטיף נהרגו בהפצצות כ-15,000 בני אדם. זאת בשעה שהאלג'יראים מדברים עד עצם היום הזה על כ-50,000 הרוגים. ההתקוממות הלאומית בסֶטִיף וההרג הצרפתי הרב באוכלוסיה, סימן גם את התחלת ירידתה-קרנהּ של הקהילה היהודית בעיר שמנתה כ-3,000 נפש.
*
*
קאמי פרסם כבר ב-14 במאי 1945, בכתב העת Combat, שהוא שימש כעורכו – דין וחשבון על מה שראו עיניו באלג'יריה במשך שלושה שבועות. לדבריו גמא כ-2,500 ק"מ לאורך החופים ובפנים הארץ, כשהוא משתדל שלא לפסוח על בני שיח, אף אם התגוררו באוהלים ונמנו על דלת-העם.
וכך כתב:
*
ברצוני לציין שגם מבחינה פוליטית העם הערבי קיים. כלומר הוא אינו המון חסר שם ועלוב שהאדם המערבי אינו רואה בו שום דבר הראוי לכבוד או להגנה. להפך, מדובר בעם בעל מסורות חשובות , ואם מתקרבים אלי בלי דעות קדומות מגלים בו תכונות מובחרות.
מלבד תנאי חייו, העם הזה אינו נחות. יש דברים שאנו יכולים ללמוד ממנו, כפי שגם הוא יכול ללמוד מאיתנו. באלג'יריה, ובמקומות אחרים, רבים מדי הם הצרפתים, המדמים אותנו להמון חסר צורה שדבר אינו מעניין אותו…אציין את מה שצרפתים רבים אינם יודעים – שנתיים לחמו מאות אלפי ערבים כדי לשחרר את ארצנו, ארכוש לעצמי זכות שלא להוסיף עוד בנושא זה.
[רשימות אלג'יראיות, עמוד 147]
*
יושם אל לב, כי קאמי ניסה לפעול נגד מערך הדעות הקדומות המפלות והגזעניות שרווח בחוגים אירופאיים, שהתבוננו באלג'יראים-הערבים כערב-רב משולל תרבות ולאום. קאמי יצא חוצץ כנגד הקביעה כי תרבותם של האלג'יראים נחותה מזאת של האירופאים, וממילא לדעתו אין מדובר בבני-אדם חסרי פנים, זהות וכל מאפיינים הראויים לכבוד או להערכה. תפיסה כזאת השוללת את תרבותו ואת זהותו של האחר, עשויה לשמש בעיתהּ כטעם-מספיק לנתינת הכשר-מוסרי לפגיעה בחייו ובזכויותיו, כדבר של מה בכך.
אבל קאמי לא הסתפק בזה. הוא גינה בדבריו את הנהלים הכלכליים, שהשיתה צרפת על אלג'יריה, אשר הביאו את המקומיים לכדי חרפת-רעב ומחסור חריף במוצרים חיוניים – זכוכית, עץ, מתכת, נורות חשמל, ולתלות גמורה ברצונם של הצרפתים לשלוח לאלג'יריה מזון, תרופות וציוד.
קאמי טרח לציין בהגינות כי בעבר דאג הממשל הצרפתי למלא מאגרי-חירום בדגנים מתוך מחשבה על הזנת האלג'יראים בשנות בצורת. אולם לדבריו – מאגרים אלו נמצאו מרוקנים לגמרי בסוף מלחמת העולם השניה, ולא מולאו מחדש. מה שהעמיד את אלג'יריה באותה שנה לא על סף-רעב בלבד אלא במצב ממשי שבו מיליוני אנשים (באלג'יריה חיו אז כ-9 מיליון נפשות) סבלו חרפת רעב.
וכך המשיך:
*
האמנם מבינים את משמעות הדבר? האמנם מבינים שבארץ זו, שבה השמים והאדמה הם הזדמנות לאושר, מיליוני אנשים סובלים חרפת-רעב? בכל הדרכים ניתן לפגוש צלליות אדם כחושות ולבושות בלואים. מדי פעםבפעם אפשר להבחין במראה מוזר של חלקות אדמה חפורות וגרודות. זה משום שמאהלים שלמים הפכו את האדמה כדי למצוא שורש מר אך אכיל המכונה "תרודה", שניתן לבשלו כדייסה כדי להחזיק מעמד, למרות שאין הוא מזין.
שואלים: מה לעשות? אין ספק שהבעיה קשה. אם רוצים להציל את האוכלוסיות האומללות האלה, ולמנוע מהמונים מורעבים ומוסתים בידי כמה מטורפים נפשעים לשוב ולטבוח כפי שנעשה בסֶטִיף, אסור לבזבז רגע אחד, ואסור להסיר תשומת לב.
[ שם, עמ' 152-151].
*
קאמי המשיך כאן באותו הקו המקדים את זכות החיים לזכות לקידום אידיאולוגיה פוליטית, תיאולוגיה פוליטית או דיון בדילמות אתיות. באלג'יריה שורר רעב כבד. מיליונים סובלים בגינו. מצב הרעבון לא יוביל לדיכוי האלג'יראים, אולי רק להכחדתם. עם זאת, הוא עלול להסלים לפעולות אלימות מצידם של אנשים מורעבים נואשים שיונהגו על ידי עבריינים אלימים שיבקשו להשיג עבורם ועבור בני ביתם מזון ואמצעי-מחיה. כאוס תזונתי, אליבא דקאמי, הוא מקור עז לפעילות אלימה ולא להשקטתה. קאמי סיים חלק זה במלים נוקבות:
*
להשקיט את הרעב האכזרי ביותר, ולרפא את הלבבות המרים האלה – זו המשימה המוטלת עלינו היום. מאות ספינות טעונות דגנים, ונקיטת שניים או שלושה צעדים כדי להקפיד על יישום שוויון, זה מה שדורשים מאיתנו מיליוני בני אדם, ועתה אולי יובן שיהיה צריך לנסות להבין אותם לפני ששופטים אותם.
[שם, עמוד 155]
*
ניתן להבין מדוע אותו סטודנט אלג'יראי זעם על קאמי בדצמבר 1957, משום שקצרה מחשבתו להבין היאך אותו הוגה פרו-אלג'יראי בעבר אינו מצדד בפומבי, ככלות כעשור ויותר מאז מאורעות סֶטִיף, בזכותם של האלג'יראים לבוא חשבון עם הצרפתים ותומכיהם ולהוביל ביד רמה (וללא כל מגבלות) לעצמאות אלג'יריה. עם זאת, להערכתי קאמי היה עקבי לגמרי בתפיסתו האתית. הוא התנגד לאלימות פוליטית, לדיכוי ולעונשי גוף ומוות בשנת 1945 – וכך נהג עד תום חייו.
לבסוף, כתבתי על הנושא הזה על שום הקבלתו/זיקתו למצב העזתי הנוכחי. זכות הישראלים להגן על משפחותיהם ואימהותיהם כבר מוצתה עד תום. כעת, בתום חמישה חודשי לחימה בעזה, נראה כי דווקא אלו המצויים ממש-כעת בסכנת מוות מוחשית ומיידית, ובמצב של רעבון – הם בעיקר החטופים הישראליים והאזרחים העזתיים. אני חושב שראוי, ממש כקאמי, לחשוב על החיים – לפני שמפריחים לחלל האוויר סיסמאות פוליטיות, דתיות ו/או לאומיות. יש חיי אדם על הפרק. יש אסון הומניטרי הולך וגדל. קצרה דעתי להבין את אותם המבקשים שלא יוכנס סיוע הומניטרי לעזה כל אימת שלא שוחררו החטופים. האם אין חיי החטופים תלויים כעת במצאי המזון ומי-השתיה הנמצאים בעזה? זאת ועוד, אין ספק, כי הטרור של החמאס הוא טרור שאינו שתכליתו רצח שיטתי וחסר-מעצור וכי כולנו זכאים להגנה מפניו. אבל אני לגמרי לא משוכנע אם צה"ל אינו פונה, ככל שמתארכת הלחימה, להרג שרירותי של מקומיים, דווקא משום הדביקות במטרה להביא לכיליון החמאס. הואיל וכבר כמה חטופים וגם חיילי מילואים שילמו בחייהם כתוצאה מ"אש ידידותית" ואחרים נהרגו בקריסת מבנים או חלקי מבנים שהופצצו קודם-לכן על ידי חיל-האוויר הישראלי, אין להניח כי נהלי הפתיחה באש כלפי אוכלוסיה פלסטינית או החשודים בהיותם פלסטינים – נעשו מחמירים יותר (רק לפני כעשרה ימים נורו בתקרית סביב הסתערות על משאיות אספקה שהוכנסו לעזה כמאה פלסטינים בנסיבות שכלי התקשורת הישראלית ממאנים לפרסם, להוציא את הודעת דובר צה"ל לפיה לא צה"ל הוא שירה באוכלוסייה הפלסטינית). גם לא ניתן להצדיק עוד את המשך הלחימה. מערכות-עבר בלבנון, בגדה המערבית ובעזה הראו, כי הפלת ממשל או אירגון טרור, גורמת בטווח הארוך לכינון ממשל/אירגון טרור אכזר מקודמו. לפיכך, העמידה לצד החיים – הכוללת אתשיקום החיים של תושבי עוטף-עזה וגם של תושבי עזה. כמו-גם, של תושבי הצפון המפונים – היא להערכתי הערך הראשון במעלה האמור לעמוד לעיניי קובעי המדיניות. למרבה הצער, ההיסטוריה תדון בחומרה לא את מעשי הטרור הנפשעים של לוחמי החמאס בשבעה באוקטובר בלבד, אלא גם את ההפצצות, ההרס וההרג המסיביים, שביצעו כוחות הביטחון הישראליים בתושבי עזה בחודשים שבאו לאחר מכן. אם יש לכל זה שורה תחתונה, הרי היא שאין כל סיבה להרג בני אדם למען הגשמת מאבק לאומי או דתי, אבל ראוי להיאבק (או למצער למחות) על הרחקת-ההרג, הנקוט בידיהם של מוסדות פוליטיים וארגונים ביטחוניים פלסטיניים, לבנוניים, איראניים וישראליים – לטובת כל החיים כאן.
*
*
*
בתמונות:Baecelona Bombing by Italian Airforce , Unknown Photographer 1938 ; Town Hall and Central Mosque of Setif, Unknown Photographer 1911
כמו הקטע מתוך אפולוגיה (כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: י"ג ליבס, ירושלים תשל"ה, כרך א', עמוד 226)– בו סוקרטס (399-470 לפני הספירה) מודיע קבל עם ועדה, שמעולם לא עסק בפוליטיקה ציבורית, אלא תמיד רק יעץ ליחידים, וזאת הואיל לו מין Daimon , מלאך הדובר בו, אלוהי או דמוני, שהיה נוהג להזהיר אותו מלחולל דברים הרסניים עבור-עצמו ועבור אחרים, כמו למשל: להיכנס לחיים הפוליטיים, אבל מעולם לא עודד אותו לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את החברה ואת הפוליס (בשביל זה יש מוסר ואידיאות).
אציע בסרקזם, כי זה צריך היה להיות קו ההגנה בהאג. ישראל לא עסקה ברצח-עם או ברצח-רבים או במדיניות מכוונת של הרג אזרחים בלתי-מעורבים, אלא רק ברצח-יחידים, שבמקרה הצטבר כדי 20,000 (להערכת הממעיטים), וזאת הואיל ויש לה Daimon, זה שהיהודים הדתיים מדגישים את קיומו, שמונע בעדם מלחולל דברים הרסניים עבור עצמם ועבור אחרים (גם לחמאס יש Daimon שכזה וכל צד משוכנע שאצלו ה-Daimon האלוהי ובצד-האחר – שוכן הדמוני), אבל מעולם לא עודד אותם לעשות את הדברים הבונים והמקדמים את התרבות ואת האנושיות. זה היה התפקיד שהיה שמור אצל היהודים בעידן המודרני להשכלה ולציונות.
אם נחזור לסוקרטס, מעניין שה-Daimon שלדבריו שמר אותו מכל רע, לא מנע ממנו לקבל את קובעת כוס-התרעלה. וזאת למרות שלפילוסוף הזקן (שאגב, הקפיד לעשות מילואים בצבא אתונה) הוצעו כמה דרכי-מילוט והמתקת-דין (ראו: פיידון). לגימת-הרוש הפכה דבר שאין להשיב, מרגע שסוקרטס, עליו-השלום, הכריע שמיצה את חייו, וממילא הכרעת הציבור לגבי גורלו הפכה טובה בעיניו משיגיונותיו של יחיד. דווקא ברגע האמת, ואולי מפני משך-השנים, הכריע הפילוסוף כי המוסר והאידיאות הולכים עם דין-הפוליס, ולא עם רצונו להתמיד בקיומו העצמי. זה משונה בעיקר מפני שכבר ההיסטוריון האתונאי תוקידידס (395-460 לפני הספירה), בן-דורו של סוקרטס, באותה אתונה, חתם את ספרו על תולדות המלחמה הפולופונסית, בבקשה כי ספרו יישאר לזכרון-הדורות הבאים, על אסונן של מלחמות ועל הקלות הבלתי-נסבלת של מחיית ערים ויושביהן, מה שמחיש על התרבויות ועל הערים הממהרות לנקום על פגיעתן – שקיעה ואולי גם אבדן. אף אחד לא גזר על תוקידידס מיתת-רעל, אף על פי שניכר מספרו, קל וחומר מחתימתו, שדעתו על התרבות הפוליטית באתונה בימי חייו, לא היתה שפירה ואף רחוק מכך.
לא משנה מה ייקבע בהאג מחר. איך שזה נראה כרגע, ישראל תמשיך לספר לעצמה סיפורי גבורה יפים על מה שהיא מחוללת, ולמרות שקרוב לודאי שיוצעו לה כרגיל כל מני דרכי-מילוט והמתקת-הדין – היא תבכר לבקש להמשיך לשתות את הרעל בקשית (להמשיך להילחם בלי-שהיות בעיר חריבה, תוך שיותר ויותר חיילים נהרגים בתאונות של התמוטטות מבנים שהופצצו קודם-לכן או תוך כדי פעילותם בהם). וזהו, שבאולפן טלוויזיה, סח לפני כמה ימים, ראש המועצה קריית ארבע, החובש כיפה סרוגה ולו נכד חטוף בעזה, שאם רק נאמין – הקב"ה יעשה נסים, ואני ישבתי, בהיתי בו, ותהיתי רגע על ה-Daimon האקצנטרי הזה שלו, שלפחות אם היה יעיל כמו זה של סוקרטס, היה אמור להזהיר אותו באופן חד-משמעי טרם שמחת-תורה או שאולי התכוון שפתאום יופיע המשיח עם נסיוב-הנגד, כמו שכבר קרה פעם אחרי נסיון ההתנקשות הכושל (בהרעלה) בחיי ח'אלד משעל, פעם מזמן בקדנציה אחרת של ראש הממשלה.
אבל, על הבעיה האמיתית, עמד כבר סוקרטס: אף פעם אי-אפשר לדעת אם ה-Daimon הוא אלוהי או דמוני באמת. למשל, האל המקראי – רגע אחד הוא מבטיח לישראל סגולה ונחלה ולהינקם מכל אויביהם; ותוך רגע קל— כבר משמיע דברים על רצונו למחות כליל את זה העם. וגם אלו שעושים את הטוב בעיניו, לא מגיעים אף-פעם לכדי תחושת-ביטחון קיומית יוצאת-דופן.
מוסר השכל (למי שצריך שורות תחתונות): לא לחינם נקראים חיילים המבקשים תמיד להילחם, לחזור ולהילחם עד הסוף – חיילים מורעלים. אבל ישנה ודאי גם דרך אחרת: פריסה מחדש מחוץ לרצועה, החזרת השבויים, שיקום היישובים, החזרת המפונים – השבת תחושת הביטחון של אזרחי ישראל והשמתהּ במקום הראשון במערכת השיקולים הביטחונית. כפי שאראה מיד יש להכרעה לבחור במלחמה, לפני כל דבר אחד, גם השלכות רחבות על העורף ועל דעותיו ומעשיו.
*
2
הנה כמה שורות מתוך ספרו של המשורר הרומאי והפילוסוף האפיקוראי, טיטוס לוקרטיוס קארוס (55-100 לפני הספירה), De Rerum Natura (על טבע היקום), השורות הקולעות ביותר על-אודות המצב הפוליטי הנוכחי, שהזדמן לי לקרוא מאז השבעה באוקטובר:
[טיטוס לוקרציוס קארוס, על טבע היקום, תרגם מרומית והוסיף מבוא, הערות ומילון: שלמה דיקמן, מוסד ביאליק: ירושלים 1962, ספר III שורות 71-55].
*
השורות, שכמו נכתבו על המצב הפוליטי הנוכחי (אך נכתבו לפני 2,100 שנים בקירוב). דנות בכך שבעת מצוקה ומלחמה האדם כמו מסיר מעליו את קליפותיו ונותר רק הוא-עצמו כגלעין חשוף. יש המגלים תעצומות-נפש ומתוך כך מתגלה גדלותם ויש המתמכרים לתעמולת ההרג והרצח, מתוך אימת המוות האוחזת בהם — אותה הם משתדלים לכסות בדיבורים על כבוד המולדת וצדקת-העם (אחדות). גרועים מכל אלו הם אלו המקווים להתעשר או להרבות נכסים כתוצאה מרצח האדם. חומר למחשבה לאלו המקווים להילחם עד הסוף ולהתנחל בעזה, ואינם מוכנים לדון בגורלם (השבתם ושיקומם) של החטופות/ים והמפונות/ים.
חשוב להדגיש את המקום המרכזי שהקנה המשורר הרומאי לפחד המוות הגורם להתעוררות נגעים חברתיים, כגון: תאוות ממון ובולמוס הכבוד במולדת (פטריוטיזם), הגורם גם לעידוד פרקטיקות אלימות המתבצעות לכאורה בשירות המדינה והעם, לכאורה על־מנת להגן על חיי האזרחים וכדי להתרחק מתחושת ההתמעטות שמביא מצב הטלטלה המלחמתי, המערער את הנפש.
קארוס הבין דבר עמוק. הרצון להביס את האחר, למוטט אותו, להמיט עליו אסון, להחיש את קיצו – לא נועד כמו שטוענים רבים – כדי להביא להרחקת האיום שנוצר על החיים, אלא הוא צופן בחובו אספקט נוסף – והוא הרצון לעקור כל דבר שמעורר בעצמי את פחד הכיליון וההרס המוחלט. בשל הרצון הזה לבדו אדם עשוי להתחמש על-מנת להיפרע משונאיו, להתעלם מחיי אחרים על מנת להבטיח את שרידותו ואת התמדתו – ועוד ליחס את כל אלה לנאמנותו לעם ולאהבתו למדינה. כך מושלך פחד המוות של היחיד על פני הקבוצה המדומיינת כולהּ.
*
*
3
בספרו, האנושות – בול עץ עיקש, דן הפילוסוף והההיסטוריון של הרעיונות, אייזאה ברלין (1997-1909), באחד הפרקים – בדמותו האלימה והגרוטסקית של ג'וזף דה מייסטרה (1821-1753), בן אצילים מסאבוי שמוצאו מניס הצרפתית, ששירת חבר פרלמנט וכדיפלומט את מלכות סרדיניה, והיה קול עיקש ונמרץ בגנותהּ של הנאורות האירופאית, בעד תשובה דתית נוצרית מקפת, בעד משטר מונארכי בכל אירופה, בעד קולוניאליזם וסחר עבדים, וכנגד כל אותם הלכי רוח ליברליים וחילוניים שבהם ראה אסון שיש למחות עד-תום.
וכך כתב דה מייסטרה בספרו ערבי סנט-פטרבורג :
בכלל מלכותו הענקית של הטבע החי שוררת אלימות גלויה, מעין חמת זעם שכל היצורים מצויים להצטייד בה לקראת גורלם המשותף; ברגע שעוזבים את ממלכת הטבע הדומם מגלים את צו המוות האלים, החקוקבחזיתות החיים. חשים בכך כבר בממלכת הצומח. מעץ הקטאלפה הענקי עד לעשב השפל ביותר, צמחים רבים כל־כך מתים צמחים רבים כל־כך נהרגים; אבל מרגע שנכנסים לממלכת החי החוק הזה מקבל לפתע נוכחות ודאית איומה ביותר. כמו היו איזה כוח, איזו אלימות, סמויים ומוחשים בעת ובעונה אחת … ממנים מספר חיות בכל מין ומין לטרוף את האחרות; כך ישנם חרקי טרף, זוחלי טרף, ציפורי טרף, דגי טרף, טורפים הולכים־על־ארבע. אין רגע שבו יצורים ממין אחד אינם נטרפים על־ידי יצורים ממין אחר. האדם ניצב מעל כל המון הסוגים והמינים הללו של בעלי־החיים וידו המשחתת אינה חומלת על שום יצור חי. הוא הורג על מנת להשיג מזון והוא הורג על מנת לכסות את עצמו במלבוש; הוא הורג על מנת להתקשט; הוא הורג על מנת להתקיף והוא הורג על מנת להתגונן; הוא הורג על מנת להתחנך והוא הורג על מנת להשתעשע; הוא הורג עלמנת להרוג … ומי הוא זה אשר יחסל [בבית המטבחיים הכללי הזה] את מי שמחסל את כל האחרים? אותו מחסל עצמו. בני אדם הם הממונים על טבח בני אדם … וכך מוגשם … החוק המפואר הקובע את חורבנם האלים של היצורים החיים. האדמה נשטפת בדם שוב ושוב, בלא הרף, אינה אלא מזבח ענק שעליו מוכרח כל מי שחי לעלות לקורבן בלא-תכלית, בלא מידה, בלא הפסקה, עד שיתכלו הדברים, עד שימות המות.
[ג'וזף דה מייסטרה, מתוך: ערבי סנט פטרבורג, בתוך: ישעיה ברלין, "ג'וזף דה מייסטרה ומקורות הפאשיזם", האנושות – בול עץ עיקש: פרקים בהיסטוריה של הרעיונות, תרגם מאנגלית: עדי אופיר, הוצאת עם עובד: תל אביב 1994, עמוד 113].
*
במידה רבה, מטרתו של של דה מייסטרה היא להכחיד את פחד-המוות. הדרך היחידה לשם כך היא ההסכמה כי בני אדם הכורתים יערות, מכחידים בעלי חיים, ומחסלים בני-אדם אחרים – היא חוק-הטבע שאין בלתו. על האדם לפעול כתליין, שעל פי דה מייסטרה הוא שלוחו האמתי של האל, למעלה מכל בישוף או ארכי-הגמון, וזאת על שום שהדרך היחידה שבאמצעותה יכחיד האדם את המוות היא הכחדת הטבע – ומכלול כל היצורים החיים לרבות האדם, "עד שיתכלו הדברים – עד שימות המוות".
רוצה לומר, לשיטתו של דה מייסטרה: יש להרוג, להכחיד, ולהלך אימים על הזולת. גם לשטוף את האדם בדם שוב ושוב, וזאת על-מנת להביא בסופו של יום להכחדת מר-המוות. אם אצל טיטוס לוקרטיוס קארוס. פחד המוות עלול להביא את האדם להרבות רצח, הרס, ביזה והכחדה, כאשר הכוח הפוליטי המפעיל אותם משתכנע שבדרך זאת הוא בדרכו לא רק להרחיק את המוות מעצמו אלא גם להביא למות-המוות. ההבדל הבולט בין קארוס ובין דה מייסטרה, הוא שקארוס גורס כי על האדם להתרחק עד הקצה האחרון מדרך הרצח, הביזה וההרס – וכי ההתרחקות מהם היא שעושה את האדם – אדם, שעה שהרוצחים, הבוזזים וההורסים בשל המדינה או העם אינם אלא סוכני-הרס ושחיתות המחריבים את חברת-האדם. דה מייסטרה גורס כי גאולת האדם (והוא מתכוון להדברת פחד-המוות) היא גאולת-דם בלתי-פוסקת. על האדם לאמץ את הכוח ואת האלימות ולהמית כל מה שעומד בדרכו, משום שרק בהכחדה הכוללת – יומת גם המוות.
זאת ועוד, שעה שקארוס טוען כי בשעת מצוקה קיצונית עולה מתוך האדם קול-האמת (הוא לא מדבר כאפלטון על דיימון, על אף שמדובר כאן במשהו שנקל לזהותו כמצפון-מוסרי) – הגורם לו להיות האדם שהוא באמת, לאחר הוא נאלץ להשיל מעצמו את כל הגנותיו ומסכותיו – דה מייסטרה רואה במצפון שותף שקט של המוות. המצפון מעדיף את החיים על פני המוות, את הציוויליזציה על פני ההכחדה, את היוצר ואת הבנאי על פני הרוצח והתליין, ולפיכך שואף להאריך את חייהם של היצורים ולהיטיב עימם, אף־על-גב, שלשיטתו כך הם נאלצים לחיות יותר, ועל-כן לשאת זמן רב יותר את פחד-המוות המדכא אותם. המדינה האידיאלית של מייסטרה היא מדינה, שבהּ תלייני-המלך והרוצחים מטעמו הם האנשים החשובים ביותר, משום שהם תורמים תרומה מכרעת למחיית- האנושות ולמחיקת פחד-המוות המייסר שלה. במדינת העוועים של מייסטרה – עסקי-הקברנים פורחים ואפשר לראות בפעולתם פרוייקט לאומי ממש, הואיל והם תורמים את חלקם לתהליכי-ההכחדה. את המאבק בטרור שממיט על האדם פחד-המוות, מבקש דה מייסטרה לנצח באמצעות הגברת האלימות והמוות. לי נדמה כי הנהגת החמאס וממשלת ישראל הנוכחית – כולן תלמידותיו.
כשאני קורא או שומע אנשים המתבטאים בזכות השמדתה של ישראל ואנשים אחרים המתבטאים בזכות שיטוח עזה, ועוד יותר – אנשים הטוענים כי מכלול האזרחים הנמצאים בצד השני של המתרס הם אזרחים מעורבים (כלומר לא-חפים-מפשע) רק משום שהם תומכים בממשלה ובארגון צבאי ספציפי המשרת לכאורה מאבק לאומי של עם (וזה יכול להיות החמאס או צה"ל), אני מייד לא מבין כיצד הם אינם מבינים שגם מכלול האזרחים בצד שלהם עונה בדיוק על אותן הנחות-מוצא. כל אלו גורמים לי לחשוב על דברי אפלטון, טיטוס לוקרטיוס קארוס וגם על ג'וזף דה מייסטרה, ועל כך שתודעת המוות באדם – בין אם היא מעוררת בו חרדה ובין אם הגיע לכך שהוא מקבל את עובדת מותו העתידי בהשלמה ובעיניים פקוחות – מעוללת לאדם דברים משונים ואיומים, כגון: לעודד פעולות אלימות המתבצעות, השכם-וערב, בשם העם, הדת והמדינה. כאילו שהאלימות הזאת עתידה לפטור את האדם מהמוות. המוות לא ייעשה נוח יותר בעולם ללא-ישראליים או בעולם נטול פלסטינים. מי שתומך בחיים – שומא עליו לתמוך ברעיון לפיו מלחמה אינה פותרת בעיות קיומיות. ספק גדול אם היא אפילו הצליחה לפתור מעולם אי-אילו בעיות פוליטיות בינלאומיות. היא רק מבוא לשקיעה ולאבדן.
*
*
*
4
חַיָּלִים
יוֹשְבִים כְּשֶבֶת
הֶעַלִים
עַל אִילָנוֹת
בַּסְּתָו.
[ג'וזפֶּה אוּנגארֶטִּי, 'חילים', בתוך: פוטוריסטים וחדשנים אחרים 1925-1910, תרגם מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל: ירושלים 1991, עמ' 164].
*
גורלם של אזרחים משני עבריה של החומה/ה גדר העזתית גם לא שפר עליהם ביותר. מסתמא, חל טשטוש מוחלט בין חיל, אזרח וחלל. גרוע מכך, כולם יושבים בראשי-האילנות, כעלי-שלכת המחכים לבוא-שעתם, מכוח מוצא פיהם של מנהיגים פוליטיים בלתי כשירים ומאוד לא מוכשרים להוליך את תהליכי הבנייה והאמון שכולנו זקוקים להם עכשיו.
*
*
הקטע הבא הוקלט בינואר 1964, בדיוק לפני 60 שנה
*
בתמונות: The Red Tree, Photographed by Shoey Raz, January 2024
לפני 100 שנים בדיוק, בשנת 1923, יצר אמן הצילום, מן ריי (עמנואל רודניצקי, 1976-1890), ,Readymade סוג עבודות שעד-אז אפיין במיוחד את חברו וידידו, האמן מרסל דושאן (1968-1887); ה-Readymade המדובר שזכה תחילה על-ידי יוצרו לשם Object to be Destroyed . הורכב ממטרונום מוסיקלי שעל גבי הזרוע המתנודדת-מתקתקת שלו הותקן תצלום של עין נשית, בגרסה הכי מוקדמת נראה כאילו תצלום העין האנושית – נקבע על גבי המטוטלת באמצעות מהדק-נייר (Paperclip). גרסה מפורסמת יותר של היצירה הזאת הוצגה בשנת 1932 ושם טען ריי כי שנת היצירה המקורית היא 1923. עובדה זאת חשובה, משום שעל-פניו ניכר כי העבודה של ריי נוצרה בהשראה סצנת חיתוך העין הנשית, כאובייקט הנתון להרס, בסרטם של סלבדור דאלי (1989-1904) ולואיס בונואל (1983-1900), כלב אנדלוסי, שהוסרט בצרפת בשנת 1928. ריי היה ללא ספק ממיודעיהם של יוצרי הסרט ואין ספק שצפה בו, אבל בטענה לפיה מקורו של הדימוי היא בעבודה שלו משנת 1923, שלל את הטענה לפיה הוא זה שהושפע מיצירתם של חבריו הסוריאליסטיים הספרדיים; הגם שאין ספק שלא הושפעו ממנו, שכן העבודה הזאת לא הייתה מפורסמת עד 1932, וגרסתה המקורית נהרסה כמשתמע עוד בשנת 1923.
בריאיון לאספן האמנות הגדול, המשורר וההיסטוריון, ארטורו שוורץ (2021-1924), אמר ריי כך:
*
היה ברשותי מטרונום והייתי מפעיל אותו בשעה שהייתי מצייר – כמו שפסנתרן נוהג להפעיל את המכשיר בתחילת נגינתו – קולו המתקתק קבע את הקצב ואת מספר תנועות המכחול שלי. ככל שהוא הלך ומיהר, כך ציירתי במהירות רבה יותר. ואם וכאשר המטרונום הפסיק את פעולתו, אז ידעתי שכבר ציירתי משך זמן ארוך מדי. הייתי חוזר על עצמי. הציור שלי לא היה שווה מאום והתכוונתי להשמיד את מה שציירתי. לצייר, בכל זאת, נחוץ קהל. לפיכך, הצמדתי באמצעות מהדק-נייר תצלום של עין לזרוע המתנדנדת של המטרונום בכדי ליצור את האשליה שצופים בי בשעה שאני מצייר. יום אחד לא הסכמתי לקבל את גזר-הדין של המטרונום. הדממה הייתה בלתי-נסבלת, ומאז קראתי לו,באופן שכלל איזו תחושה מוקדמת של הבאות, אובייקט של הרס (Object of Destruction), ניתצתי אותו לחתיכות.
Man Ray, Writings on Art, Edited by Jennifer Mundy, Consulting Editors: Andrew Strauss and Adouardo Sebline, The Getty Research Institute: Los Angeles 2016, p. 105 ;תרגם מאנגלית: שועי רז.
*
אם רישומהּ של היצירה הזאת עשוי לנוע בין הקולאז'ים או האסמבלאז'ים הדאדאיסטיים ובין הפיסול והקולנוע הסוריאליסטיים, בני התקופה, הרי שדווקא התיאור שהעניק ריי למקורות יצירתו המוקדמת נדמים כפוטוריסטיים בעיקרם. ניסיון לגייס מיכשור טכני מוסיקלי וניסיון לבחון להיכן השימוש בו יביא אם הוא זה שייתן את המקצב לתנועות מכחול-הציור. דווקא הפעולה הטכנית הקצובה (המנוגדת כל כך לרוח הסוריאליסטית) מעוררת בצייר התנגדות-פנימית או סלידה הולכת וגוברת, כך שהוא בסופו של דבר מנתץ את הסדר ואת הארגון השיטתי שכביכול כופה עליו המכשיר. זהו אולי הרגע שבו הוא נחלץ מהסדר הפוטוריסטי (שגם השפיע עמוקות על מרסל דושאן בעשור השני של המאה העשרים) ומוצא מקומו בין אותם אמנים המבקשים אחר המקרה, הלא-מודע, הבלתי-מוסדר.
בספטמבר 1932 פרסם מאן ריי איור של אובייקט של הרס מעשה ידיו בכתב העת This Quarter, 5 בעמוד 55 ובתחתית האיור כתב כך:
*
גזור החוצה עין מתוך תצלום של מישהי שנאהבה (על ידך) וכבר לא רואים אותה יותר. חבר את העין למטוטלת של מטרונום וכוון את המשקל כך שיתאים לקצב המבוקש. הקפד להפעיל את המכשיר עד שהוא מגיע לקצה הסיבולת. אז, בעזרת פטיש מכוון-היטב, נסה להרוס את כולו באמצעות מהלומה יחידה.
[Ibid., p.104 תרגם מאנגלית: שועי רז]
*
בספר שהוזכר לעיל, ציינה העורכת את הקונטקסט המדוייק של דברים אלו של ריי. אותה עין של מישהי שחוברה באמצעות מהדק למטרונום נלקחה מתוך תצלום של אמנית הצילום וצלמת-העיתונות האמריקנית, אליזבת ' "לי" מילר (1977-1907). לי מילר החלה כדוגמנית נודעת בפריז של שנות העשרים המאוחרות וכמי שכיכבה בכמה סרטי ראינוע, בני אותם שנים. בשנת 1929 היא פנתה אל מאן ריי וביקשה להפוך לשוליה בסדנתו על מנת להתמחות בצילום אמנותי. ריי סירב בתחילה, ומאוחר יותר היא נכנסה לעבודה צמודה איתו, והם הפכו בני-זוג. היו אלו שנים פוריות מאוד מבחינה אמנותית של ריי. מילר עצמה נעשתה אורחת רצויה בקרב הסוריאליסטים ובחוגו של פבלו פיקאסו (1973-1881) וזכתה לתשומת לב אמנותית. ב-1932 כשעזבה את ריי, שבה לארה"ב, ופתחה שם סטודיו עצמאי לצילום בבעלותהּ – בו יישמה, בין היתר, טכניקות ושיטות שלמדה במשך השנים מריי. האחרון נקלע שלא-בטובתו לחויית-נטישה, שברון-לב, ובגידה – עקב הצלחת מילר כאמנית צילום עצמאית שתצלומיה עיטרו עד-מהירה עיתונים וכתבי עת אמריקניים ובין-לאומיים.
*
*
ניכר כי ריי הפך את ה-Readymade הישן שלו למתקן להתמודדות עם געגועיו ואכזבתו ממילר באופן די אגרסיבי. העין שעל גבי המטרונום מסמלת את נוכחותה המתרחקת בזמן של מילר, את משקלם המכביד של הגעגועים, תחושות-החוסר והמחשבות חסרות-האיזון שמתעוררות בליבו של האוהב המאוכזב. עם זאת, אין בכוונתו להשלים את תהליך האבלות. הוא אינו מגיע לשלב ההשלמה ונותר מרצון אי-שם בין ההכחשה, הכעס והדיכאון – דרך ההחלטה להרוס את המונומנט במכת פטיש אחת יחידה. אולי פשוט הבין שהוא לא יצליח להשלים עם פרידתו ממילר, ולפיכך מעדיף להיפדות בבת אחת ממשקלם המייסר של הזכרונות ושל החוסר באהובתו, ולקטוע את משא הזיכרונות והכאב. חשוב לומר, אין ולא היתה ב- Object of Destruction כוונה של האמן לפגוע פיסית או נפשית במילר או בעצמו. זה בעצם סוג של מכתב אהבה/שנאה/אבדן של יוצרו, לנמענת שלא ברור אם היא כלל מעוניינת לקבלו. אני חושב שריי ביקש להרחיק את אפשרות האלימות הקונקרטית בכך שרק אייר מחדש את המטרונום ולא ממש בנה אותו מחדש (אף שלימים חזר לבנות רפליקות שלו) והצמיד לו את הוראות השימוש המסתיימות בהרס שיטתי. לי מילר הפכה לימים לאחת מחשובות הצלמות של מלחמת העולם השנייה. היא חוותה בעקבות המראות באירופה דיכאון קליני ואובחנה כ-PTSD. לאחר המלחמה היא נישאה לאספן האמנות והאמן הסוריאליסטי, סר רונלד פנרוז (1984-1900), וזכתה בתואר ליידי.
כשאני מתבונן בעבודה הזאת של ריי (בפעם הראשונה שהבאתי אותה כאן היה זה בהקשר למחלת העיניים שלי) בסימן הימים הנוכחיים: השבעה באוקטובר והמערכה בעזה. אני חושב על השורה מתוך "התקווה": עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה, ומהרהר בלבי מי חיבר את העין הזאת למטרונום, עד שהמטולטלת שלו נמצאת בשיא תנועתה או בשיא דעיכתהּ, והאם היד הנחפזת להנחית על המתקן את מכת הפטיש היא יד החמאס או חזבאללה או דווקא ידהּ של הממשלה הנוכחית ושל מערכת הביטחון, העוסקות בכל מקום בטשטוש ההפקרה האיומה של חיי האדם בעוטף עזה. כאילו מבקשים שלא נראה עוד את האבדן, ולא נחוש בחוסר החיים שאבדו או נישבו, אלא נהיה עסוקים במכת ההרס האחת והיחידה, כתנועה הגואלת מכל חשבונות העבר. חשוב להזכיר בהקשר זה את כל המבקשים למחוק את עזה, ואף מתבטאים באולפני טלוויזיה ברוח זאת, ובכך שלשיטתם – מחיקה מוחלטת, מבחינתם פעולה סטרילית ולא ג'נוסייד (כפי שהיא באמת), היא הדרך היחידה להימלט מהבשורה הנוראה של השבעה באוקטובר ושל כל הימים שבאו אחר כך (ההפקרה, השבויים, הפצועים, הרצח, האלימות, ההפצצות, תמונות ההרס, רשימת החללים היומית).
גם לדידו של מן ריי, היה איזה רגע בשנת 1932— בו הוא האמין בפיתרון של זבנג וגמרנו ביחס למערבולת הכאוטית אליה נקלעו חייו הרגשיים. הוא כנראה האמין לשעה, כי פרפורמנס (מופע) לפטיש, מטרונום ועין של אהובה שהוצמדה אליו במהדק-נייר – תהווה פעולה גואלת אשר תשכיח מליבו בבת-אחת רגשות מרירים. תיאטרון החפצים ההרסני הזה לא הוכיח את עצמו, שכן לימים ריי המשיך ליצר רפליקות נוספות של Object of Destruction או: Objet indestructible והעבודה הוצגה במקביל במוזיאונים ובגלריות ברחבי-העולם. יש לקוות בשביל ריי, שהוא לא חזר בכל פעם לגזור עין מתמונה של לי מילר. אבל נדמה לי שהוא בכל זאת היתה צריך בקרבתו את העין הנשית הצופיה הזאת וגם את הוודאות שהוא מסוגל להשתחרר ממנה בכל עת. הם נפגשו שוב (הוא ומילר) בשנת 1947 כידידים ותיקים, וכנראה ללא משקעי עבר.
גם בכל האמור במערבולת האנושית, פוליטית, הדתית והבינלאומית הנוכחית (במידה רבה, דומה כאילו השנה במרחב הזה חזרה להיות 1923), נדמה כאילו הישראלים עושים הכול כדי לנקוט בצעדים הרסניים, כדי לשכוח, וכדי להרגיש כי הפעם נגמור עם זה, אבל גם הם יודעים כי ההיסטוריה עצמה מייצרת רפליקות: תנועת חמאס היא רפליקה אסלאמית של תנועת הפת"ח; הליכוד של נתניהו הוא רפליקה לאומנית יותר ודתית יותר של הליכוד ב-82'. גם בן גביר וסמוטריץ' הם רפליקות של הכהניסטים ושל תומכי הטרנספר באיזו גרסא שנעשית כל הזמן מגוחכת ונפשעת (ככל שהיא הופכת קונקרטית ומנורמלת) המונהגת על ידי אנשים נבערים-מדעת ומשוללי עולם פנימי. אכן מתחשק לקחת פטיש סימבולי ולהנחית להם על קודקודם את הזפטה, המגיעה להם מזמן. עם זאת, אני נזכר, שכמו במקרה חמאס כך במקרה "גוש הימין" – הם חוזרים מהר מדיי ברפליקות חדישות וגרוטסקיות (למשל, פורום קהלת), במגמה להטריד לפחות באותה המידה במלחמתם נגד האנושות, כך שספק אם למאמץ אלים כזה, תהיה איזו תוחלת.
*
*
*
בתמונה למעלה Man Ray,Object to be Destoyed, Metronome with cutout photograph of eye on pendulum, 1964 or 1965, Tate Glallery, London ;A replica of the original work from 1923 retitled: Indestructible Object
מסע שראשיתו באגדה תלמודית על אחד מגדולי החסידים בתקופת התַּנָאים שיצא לפדות שבויים ונתקל בנהר גועש; המשכו בביאור האגדה בכתבי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת) מנהיג קהילת ברצלונה בשלהי המאה השלוש-עשרה, וסופו ב"חברת פדיון שבויים" בונציה בשנת 1666 בראשותו של רשב"א אחר (ר' שמואל אבוהב), אשר פעלה ללא-ליאות למען פדיון שבויים מידי שודדי ים מלטזיים וסיציליאניים.
רשימה על מנהיגי קהילות יהודיות משגשגות, שידעו, בין היתר, לנהל תהליכי פדיון שבויים, ופעלו במתינות, בשום-שכל ובשיקול-דעת, תוך רצון להרבות חסד בעולם; בניגוד גמור לדרכהּ של ממשלת ישראלית הנוכחית.
*
*
בפרק הראשון ממסכת חולין מתלמוד בבלי, הקרוי "הכל שוחטין" (דף ז' ע"א), מובאת האגדתא הבאה:
רבי פנחס בן יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים, פגע ביה גינאי נהרא, אמר ליה: "חלוק לי מימךָ!"
אמר ליה: "אתה הולך לעשות רצון קונךָ ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ואני ודאי עושה".
אמר לי: "חלוק לי מימך ואם לאו אני גוזר עליךָ שלא יעברו בך מים לעולם".
חלק ליה.
*
תרגום:
רבי פנחס בן יאיר היה הולך לפדיון שבויים, הגיע לגינאי הנהר, אמר לו (לנהר): "תן לי לעבור בךָ".
אמר לו (הנהר): "אתה הולך לעשות רצון קונךָ ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה, ואני ודאי עושה".
אמר לו (החכם החסיד): "תן לי לעבור, ואם לאו אני גוזר עליךָ שייבשו מימךָ לעולם".
נתן לו לעבור.
*
על הזמן והנהר
היו שביקשו לא להותיר את הנהר גינאי כנהר אגדי בעלמא (כעין נהר די-נור או הנהר סמבטיון) אלא לקבוע את מקומו הממשי בארץ ישראל. כך, הגיאוגרף והנוסע, ר' אשתורי הפרחי (1350-1270) בספרו, כפתור ופרח, על המצוות התלויות בארץ, המהווה מקור חשוב לתולדות ארץ ישראל בימי הביניים, ביקש לזהות ערים וכפרים ערבים בני-זמנו עם יישובים יהודיים שהוזכרו במקרא ובספרות חז"ל. לסברתו, הנהר גינאי הינו "עין גנים" המקראית – אותהּ זיהה עם איזור ג'נין – ולפיכך, אפשר כי מדובר בנחל הקישון, היורד מהגלבוע מתקדם דרך האיזור מערבהּ עד לים התיכון, המוזכר בשירת דבורה כאילו שטף וגרף את צבא סיסרא שביקש לחצות אותו, צפונית משם, באזור התבור. בזיהוי האזור הגאוגרפי הזה (גם אם לא בכך שבהכרח מדובר בקישון) תמך הגיאוגרף והנוסע, ר' יהוסף שוורץ (1865-1808), בספרו תבואות הארץ שם כתב כי הנהר גינאי הוא נהר קטן בסמוך ל"דשינין" (=ג'נין) שבימות הגשמים מתרחב הרבה (שוורץ הזכיר גם כי הנהר הזה מופיע כאתר ממשי בשני מקומות מהתלמוד הירושלמי, שקדם לתלמוד הבבלי בכמאה עד מאתיים שנה, ויסודו בכתבי רבנים ארץ-ישראליים) . גם בן זמננו, הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ (2020-1937) בפירושו על אתר במהדורתו לתלמוד, סבור היה, כי גינאי היה שם כפר יהודי בתקופת התנאים, שהוקם לא הרחק מעמק דותן המקראי (הוא טוען כי מצא כן בכתבי יוסף בן מתתיהו; יש להניח שבקדמוניות היהודים)– ואכן ג'נין סמוכה לעמק, ושוכנת בגבולו הצפון-מזרחי.
*
*
נס נסתר ושיקול-דעת
ר' שלמה בן אברהם אבן אדר"ת (1310-1235), ראש הישיבה בברצלונה בשלהי המאה ה-13, ותלמידו הבכיר של הרמב"ן (1270-1194), כתב בפירושו על האגדה שהובאה למעלה, כי המחלוקת המתוארת בין החסיד והנהר נסובה על כך שר' פנחס בן יאיר שתואר במקורות חז"ל כראש וראשון לחסידים, לאנשי -קודש ולאנשי המעשה (כלומר כמחולל נסים) ובספר הזהר אף הוזכר כחמו של ר' שמעון בר יוחאי (אף שבפועל, היה כנראה, חתנו) וכאחד ממוריו – נוכח כי חציית הנהר הגועש מסכנת אותו ועלולה לעכבו מלהשלים את מצוות פדיון השבויים שלשמהּ מיהר לצאת לדרכו.
לפיכך, על מנת להשלים את משימתו ולהגיע ליעדו במהירות האפשרית, הוא נכון להחיל שינויים מהירים בסדרי הטבע. הנהר עוד מנסה להעיר לחכם, כי דרכו לזרום ולשצוף – לשם כך בראו קונו, וכך – כאיתן-טבע, הוא חולק על בן האנוש, התובע ממנו לפעול באופן מנוגד לטבעו, וזאת על מנת להציל את שבויים ממאסרם.
פקפוקו של הנהר לנוכח החסיד הטרדן נענית בגערה מאיימת של ר' פנחס לפיו. אם אין הנהר נותן לו לעבור מייד, הריהו גוזר עליו שמימיו ייבשו לעולם. דברי רבי פנחס מתעלמים מכך שהאדם כפוף לחוקי הטבע, סדריו ואיתניו. עמדתו הינה שצדיק גוזר והקב"ה מקיים, כלומר: אם חשב הנהר כי עולם כמנהגו נוהג – וזה רצון הבורא, בא החסיד ומזכיר לו בתקיפות שישנם בני אדם שנושאים בדעתם זיקה אל מה שממעל לטבע, ומתוך הרצון לקיים את מצוות בוראם, עשויים להחיל שינויים בסדר הטבעי – כדי לפעול טוב, ולהחיל – ברשות בוראם – מעט על-טבעי בתוך הטבעי, כלומר: לחולל נסים. לפיכך החסיד מותיר בפני הנהר את הברירה התועלתנית: לסייע לו לעבור בו בשלום לאלתר, או לאבד את כל מימיו ולהיוותר ואדי צחיח.
הרשב"א אימץ בפירושו על האגדתא את תפיסת מורו הרמב"ן בדבר מציאות נסים נסתריםוהיא התפיסה לפיה ישנם יחידי סגולה מקרב תלמידי החכמים שנשתיירה בהם מסגולתם של האבות והנביאים – המסוגלים להחיל שינויים בסדרי הטבע לפלא, וזאת רק לצורך קיום מצווה ועשיית הטוב. אל להם להפעיל כוחות או יכולות אלו אלא לצורך גדול, ורצוי מבלי שכל העולם יזדעזע מכך.
וכך כתב:
וכן היתה הכוונה להם בויכוח החסיד הזה עם גינאי נהרא לפרסם לנו פינת גדולת-התועלת, והיא שמן המחויב להיות האדם נמנע, וכל שכן החסידים, להוציא הדברים הטבעיים לפלא מהם, כי אם לצורך גדול ולמצוה הצריכה לשעתהּ, עם היות להם ממשלה מצד מעלת-הנפש לפעול בפלא …ועל כן גילו כאן שהחסיד הזה הוצרךלפעול עכשיו בפלא, מפני שגדל הנהר ופגעו שלא יוכל לעבור ומעכבו מפדיון שבויים, הצריך לשעתו, שהיא מצוה רבה. כמו שאמרו: מאי מצוה רבה? פדיון שבויים (תלמוד בבלי בבא בתרא דף ח' ע"א) ואמרו: שבי כולהו איתנהו ביה (שם, ע"ב), ונמשך העניין, כי לולי הצורך שהיה טרוד וממהר למצוה רבה היה מן הראוי שלא יבטל אפילו שעה מסידור מנהג עולם רצהו יתברך כן, ואולם מחמת מצוה לצורך שעה מותר, ואף על פי שאינו ודאי שיוכלו לפדותו, והוא אמרם כאילו השיבו הנהר או שר הנהר: אני הולך לעשות רצון קוני ואני ודאי עושה ואתה ספק עושה, ושעם כל זה נמנע החסיד ההוא מלגזור עליו ולפעול בפלא להתעסק בפדיון שבויים.
[חידושי הרשב"א: פירוש האגדות, מהדורת אריה ליב פלדמן, הוצאת מוסד הרב קוק: ירושלים תשס"ט, עמ' קכ"ג-קכ"ד].
*
הרשב"א כאן במידה רבה הופך על פניה את הקריאה העשויה לייחס לר' פנחס תקיפות ואולי גם שרירות לב אלימה בפנותו בגערה אל הנהר המעונייו להמשיך לזרום כדרכו. לדעת הרשב"א, ר' פנחס יודע שפדיון שבויים הוא מצוה גדולה ואסור לעכב את הפדיון, שכן חיי השבי קשים הם מרעב, חרב (כל היזק אלים) ומאסר, משום שהשבי כולל את כול המוראות הללו כאחד. ר' פנחס, המעוכב על גדת הנהר, יודע שעל אף שהשעה כשירה לחלוטין לחולל נפלאות לשם הצלת הרבים, בכל זאת עליו להעדיף לפנות אל הנהר תוך הפעלת הגיון תועלתני מדוד, על מנת שזה יעניק לו את זכות המעבר ולא שיאלץ להפוך את חוקי הטבע על פיהם (מה שאולי יסב פגיעה בזולת). הוא מעדיף להתריע ולא להעניש מיידית. הנהר בוחר ברע-במיעוטו ומעניק לחסיד את זכות המעבר. כך חוקי הטבע נותרים על מכונם. האגדתא מנסה ללמד את קוראיה כי למעשה אירע כאן נס נסתר, בדמות המשא ומתן של החסיד עם הנהר, והצלחתו לחצות את הנהר עד-מהרה, ובאופן שיאפשר לו להתקדם אל התכלית שהיא קיום מצוה גדולה, התלויה בהצלת חיי שבויים, העולה עם הטוב הכללי.
הבאתי את פירושו של הרשב"א, על-שום שנדמה לי כי על אף אופיו הפנטסטי של סיפור-המעשה בגמרא, ועל אף שגם מהמקור עולה כי בשל קיום מצות פדיון שבויים צריך הציבור לעשות כל שביכולתו. בכל זאת, בחר הרשב"א כאן להציג את דמותו של ר' פנחס בן יאיר, לא כאיש קצר-רוח ומהיר-חימה, אץ בן קוצץ, המנסה לנצל את כשריו העודפים כדי לפגוע בכל מי שעומד בדרכו ויהי- מה, בטענה – שאין עם מי לדבר ועדיף להתקדם תוך הפעלת כל כוח, סביר ולא סביר, ושיבוש כל טבע, בעלי חיים, וסביבות אקולוגיות. למעשה, הרשב"א העניק כאן ביאור המעניק לשיקול דעתו המתון של החכם את המילה האחרונה. אם יש בידי גיבורו החסיד יכולות-נסתרות להחיל שינויים בטבע או לפגוע בזולת, בכל זאת ראוי לו לשקול בדעתו היטב-היטב את צעדיו ולהימנע מצעדים נמהרים שעלולים להסב הרס ואבדן לעולם. יש טעם רב להתבונן בפירושו של הרשב"א לאגדה התלמודית הזאת, לא רק מפני שניתן ללמוד מתוכהּ דבר-מה הנוגע למאורעות הזמן הנוכחי, אלא גם על על-שום תפיסת בעל האגדתא, לפיה גם כאשר ניכר כי המטרה מקדשת כל אמצעי, עדיין אין זה אומר – שחובה להתיר, כברירת מחדל, כל רסן, ולהתרכז בעשייה כוחנית ואלימה על מנת להביא לשחרור השבויים או להרג כל שוביהם. לדאבונינו, המדיניות הזאת של מלחמה ללא-פשרות ובכל-מחיר, מתגלה כרגע כלא יעילה במיוחד, ואפילו הרסנית, לכל הנוגעים בדבר.
חשוב לציין, כי הרשב"א לא היה טיפוס גלותי מסתגר המכונס בתלמודו או בחיבורי מקובלים. הוא עמד בראש קהילת ברצלונה, שהייתה עיר נמל בינלאומית, וסוחרים-ימיים יהודים עשירים ורבי-מהלכים נשמעו להוראותיו. הוא הצליח לשמור על מעמד הקהילה היהודית בסביבה נוצרית עוינת למדי, שבהּ היתה הקהילה אנוסה לעמוד בתשלומי מסים גבוהים, ולהתמודד עם אנשי כנסיה מיסיונריים (במיוחד בני המסדר הדומיניקני), שניסו להביא להמרת-דת כולל באמצעות כתבים שחוברו בעזרת מומרים יהודים שבהם ניסו להתקיף את היהודים ולהעלות על נס את הבשורה הנוצרית ואפילו להראות כיצד אמונת השילוש ניבטת מתוך התלמוד. הרשב"א נודע לשם על שום החרם שהטיל על לימוד הפילוסופיה שאת העיון בהּ התיר לבני 25 ומעלה בלבד, ובלבד שלמדו עד אז במוסדות התורה וקיימו מצוות (הוא עמד גם בראשות הישיבה בעיר); אולם, בד-בבד, הגביל גם את העיון בקבלה לבני 40 ומעלה (גיל מופלג באותם ימים). וכפי-הנראה היה אדם מפוכח ומעשי, שהצליח להבין את שיווי המשקל העדין, בין חיי-המעשה ובין חיי-העיון והרוח, ולכוון את הקהילה הגדולה והמשגשגת, בראשהּ עמד, להתמודדות נכונה עם אתגרי התקופה באמצעות שורה של איזונים ובלמים, וכמסתמא – הרבה שיקול דעת. הוא השאיר אחריו תלמידים רבים וכללית ניתן לומר כי בימיו שגשגה קהילת ברצלונה מבחינה כלכלית, אינטלקטואלית ותורנית.
*
*
חברת פדיון שבויים וגמילות חסדים
מנהיג ומלומד יהודי אחר שראוי לדון בו בהקשר של פדיון שבויים, שיקול דעת ושגשוג קהילתי, היה רבהּ של ונציה, ר' שמואל בן אברהם אבוהב (1694-1610), בן למשפחה ממגורשי ספרד ופורטוגל. מעבר לכך שניהל את ענייני הקהילה הונציאנית, במציאות המורכבת מאוד, בהּ פעלה מאז נתמנה לרבהּ של ונציה (אליה עבר מוורונה) משנת 1650 ועד פטירתו, אבוהב דאג למסד יציב של תרומות לקהילות היהודים בצפת, בירושלים ובחברון, שהצטרכו לכספי-סיוע על-מנת להתקיים לצידה של קהילת עזה ששגשגה באותם ימים (זכתה לחסותם של סוחרים יהודים ממצרים). בשנת 1647 הצטרף אבוהב ל"חברת פדיון שבויים" ,בהנהגת רבנים שעיקר פעולתהּ הושתת על פדיון שבויים מידי שודדי הים באיים במלטה ובמסינה שבסיציליה. בין השנים 1666-1657 עמד אבוהב בוודאות בראשות אותה חברה והיה גם איש-הכספים ומגייס המשאבים המוביל בהּ. החברה פעלה באמצעות סוכן נוצרי, איש מעולה במשא ומתן, בשם באצ'ו באנדינלה, שהיה יוצא לשאת ולתת עם נציגי-השובים, והיה כה מיומן ונאמן במלאכתו, עד שתמיד הביא להצלחה. כשפרש לבסוף לגמלאות בסביבות שנת 1666, התקשו בחברת פדיון שבויים, להצליח לפדות את השבויים באותה מהירות ויעילות, שכן חלף זמן עד שהצליחו להעמיד מחליף יעיל. מי שהחליף לבסוף את באנדינלה וייצג את חברת פדיון שבויים במלטה, היה הרב היהודי המרוקאי, ר' משה אזולאי, שבעצמו נפל בשבי והובא לאי בשנת 1666 ושהה בו כשלושים שנים עד שנפטר. בימי שהותו הקבועה במלטה הוא טיפל בעניינים רבניים והסדיר את פדיון השבויים, באמצעות הסוכן הצרפתי, פרנסואה גראסין, שסירב לגבות עמלה כלשהי עבור שירותיו. בשלהי ימיו של אזולאי, כשלא נותרו עוד כמעט שבויים, ביקש לצאת ממלטה לחופשי, אך נפטר בטרם הספיק לעזוב את המקום.
גם באותם ימים היה שיעור פדיונו של שבוי יהודי כפול מזה של שבוי מוסלמי (מאתיים ריאל מול מאה ריאל בממוצע). ומסתמא היה זה עניין של היצע וביקוש. השודדים לרוב הניחו לשבויים ליצור קשר עם ר' שמואל אבוהב באמצעות אגרות שלפעמים הועברו לידי קונסול זה או אחר במלטה או במסינה בטרם הועברו לבאנדינלה או לר' שמואל אבוהב. כך נשתמרו בין אגרות- הרב, עדויות למלאכת הפדיון בהּ עסק. אני מניח כי האינטרס של השודדים היה להעלות באמצעות קשר המכתבים את סכום-הפדיון, ולא משום שהתענו לשבויים, אלא על שום שהבינו שחברת פדיון שבויים תתאמץ כלכלית הרבה יותר כדי להוציא מהשבי במהירה תלמיד חכמים או ראש קהילה, שהציבור צריך לו. רוב ההתכתבויות מסוג זה שנשארו, והובאו לדפוס, אכן מגלים כי רבנים בכירים בני התקופה נפלו בשבי ונצטרכו לשירותיה היעילים של החברה בראשה עמד אבוהב, שתמיד דאגה לחלץ אותם, גם כאשר חברות אחרות של פדיון שבויים התערבו, וגם כאשר נפל בשבי תלמיד-חכמים שאבוהב עלול היה לראות בו יריב פוליטי. ניכר כי עניין פדיון השבויים כ"מצוה רבה" לא היה נתון לשיקולי פוליטיקה או יוקרה, כלל.
על מחויבותו הרבה לגמילות חסדים ולמצוות פדיון שבויים כתב אבוהב כבר בספרו הראשון, ספר הזכרונות, שנדפס לראשונה בפראג בשנת 1650, וראה בעילום שם מחברו. אף על פי כן, רבים מרבני הדור זיהו מייד את המחבר כר' שמואל אבוהב, וכאשר ציטטו מהחיבור בכתביהם, טרחו לציין כי מחברו הוא ר' שמואל אבואב (כך נכתב פעמים רבות שמו) או הרשב"א (אבוהב כונה כך על ידי חכמי דורו, מתוך זיקה והקבלה לדמותו של ר' שלמה בן אברהם אבן אדר"ת בו דנו למעלה). על יסוד כך טען לימים רבה של ליוורנו, מגדולי תלמידי החכמים של המאה ה-18, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, 1806-1724) בספרו שם הגדולים, כי אבוהב הוא ללא ספק מחבר ספר הזכרונות. וכך כתב אבוהב:
יסוד עולם ועמוד חזק הוא לקיומו דבר גמילות חסדים, אשר בו נברא ועליו הוא עומד, ואין לך בריה שאינה צריכה לו … ולשון גמילות חסדים הוא שם נופל על שני עניינים מהמצוות. האחד, שיעזור אדם מישראל בממונו כגון: צדקה ופדיון שבויים. והשני, שיעזור אותו בגופו, כגון: ניחום אבלים וללוות את המתים ולבוא לחופת-חתנים ודומה לזה …
ומכל-מקום להעיר את הלבבות במצוה רבה נחלת אבותינו הקדושים מורשה קהילת-יעקב, אעתיק פה לשון אחד של הר"ם במז"ל בפ"ח ממתנות עניים, וכל הפרק האחרון, כי כלל בו כמה מאמרי חז"ל וראוי לשמוע אותם ואשרי המחזיק בהם, וכבר שמעתי חכם אחד ותיק מחוכם שקרא אותם לפני רבים להעיר רוח המתנדבים והבלתי-מתנדבים בעם. אלו ליתן ואלו להוסיף. והיה זה דרכו לשם שמים, ולכן ראיתי להביא פה וזהו הלשון בענין פדיון שבויים:
"פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותם, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, העומד בסכנת נפשות, והמעלים עינו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידיך" (דברים ט"ו, 7) ועל "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט 16) ועל "לא ירדנו בפרך לעיניך" (ויקרא כ"ה 53) ובטל מצוות "פתוח תפתח את ידך לו" (דברים ט"ו 8) ומצוות "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה 36) "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט 18) ו"הצל לקוחים למות" (משלי כ"ד 11) והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כמצוות פדיון שבויים".
[(שמואל אבוהב), ספר הזכרונות: עשרה זכרונות מדינים רבים השכיחים מתובלים במוסרים נעימים, הוצאת אהבת שלום: ירושלים תשע"ד, זיכרון י' פרק שני, עמ' רס"ט-ע"ר].
*
בדבריו העמיד אבוהב על כך ש"עולם חסד יִבָּנֵה" (תהלים פ"ט, 3). כלומר, כל מציאות העולם לכתחילה הינה חסד שהעתיר הבורא לברואיו, ולפיכך כל הבריות צריכות לחסד זה על-מנת להתקיים. זוהי תפיסה אופטימית לפיה יסוד העולם בטוב וכי הבריאה כולהּ היא שפעת הטוב שביקש להיטיב עם הנמצאים בעולמו. לפיכך, מצווה האדם להידמות לבורא, מצד היותו גומל חסדים ומבקש להעתיר על חסרי הנכסים החומריים או על חסרי-החירות כפי מחסורם אשר ייחסר, ובד-בבד, עליו גם לדאוג להיות חבר ואדם אמפטי לסובביו, המבקש לבוא עימם ביחסי חברות נטולי-פניות, שתכליתם להיטיב, וכנגד זה מצווה עליו ללוותם ולבקרם בימי חוליים, בימי אבלם, בימים שהם מביאים מתים לקבורה ובימים שהם מביאים לחופה חתן וכלה.
אף על פי כן, הדגיש אבוהב מכל המצוות את מצוות פדיון השבויים כמצווה רבה. הוא כלל בפסקה האחרונה שהבאתי לעיל, ציטוט נרחב ממשנה תורה ספר זרעים הלכות מתנות עניים פרק ח' הלכה י' לרמב"ם (1204-1138) וטען כי כבר שמע על חכם ותיק ומחוכם שהיה נוהג לקרוא את ההלכה הזאת ואת כל פרק י' מהלכות מתנות עניים בבית הכנסת או בדרשה נוכח הציבור, וזאת על מנת להעיר את תשומת-לבם לגודל המצווה ולגודל השעה ועל-מנת לאסוף די ממון, מידי מי שנכונים לתרום לפדיון שבויים, ומידי מי שידם קפוצה יותר. לדעת הרמב"ם שם, לא-רק שפדיון שבויים קודם לצדקה, תמחוי, והלבשת-העניים והדלים, אלא משום שהם גם מצויים בסכנת נפשות, עינוי ומשיסה, מי שאינו מתנדב לפתוח ידו על מנת לסייע במצווה הגדולה הזאת עובר במצוות לא-תעשה רבות וחמורות, עד שממש עלול להיתפס כמי שמבזה את התורה ואת עולמהּ.
אבל אדרבה, מה שדרש כאן אבוהב באופן תיאורטי, הוא גם השתדל במרץ-רב לקיים באופן מעשי במשך עשרים שנים לפחות, שבהן פעל במסגרת "חברת פדיון שבויים", ובמשך העשור שבו עמד בראשות החברה, עת היה אחראי על גיוס המשאבים הכספיים, התכתב עם שבויים, ואף עמד בקשר עם סוכנה של החברה היהודית הזאת, באצ'ו באנדינלה, עד פרישתו.
בכ"ד אלול תכ"ו (1666), בעצם אותו התאריך שבו הודיע שבתי צבי (1676-1626) לאחיו כי התאסלם בחצר הסולטן העות'מאני, שלח אבוהב מוונציה מכתב לשבויים נכבדים במלטה, ר' יהודה שאראף ןר' ישראל בנימין. ידיעה זו חשובה משום ששני הרבנים הללו היו מתומכיה הנלהבים של התנועה השבתאית בארץ ישראל (שאראף היה מיהודי מצרים), ועמדו בקשרי-לימוד עם ר' אברהם נתן בנימין בן אלישע, הלאו הוא נתן העזתי (1680-1643), שכנראה שלח אותם לאיזמיר בכדי להעביר אגרות לשבתי צבי, ואולי הצליחו בדרכם, אלא שנשבו ביציאתם מתורכיה. הדברים האחרונים משמעותיים הם על-שום שאבוהב היה מתנגד נחרץ של התנועה השבתאית וכאשר נתן העזתי ביקש להתקבל על יהודי ונציה, האזין לו, והכריע כי אם הוא רואה בעצמו נביא, ינבא-נא למועדים ידועים את העתיד להתחולל, אם ייפול דבר – יקבלו כנביא, ואם לאו – ייאלץ האחרון לכתוב מכתב פומבי שיודפס בחתימת עדים על שהוא שב בו מטענת היותו נביא בישראל. משכשל נתן בתחזיותיו, נאלץ לחבר מכתב התנצלות ושוחרר מיד, וזה פורסם בכמה וכמה הזדמנויות בכתבי הלכה ורפואה של רבנים בכירים בני הזמן, באיטליה ובתורכיה. מאחר שהאירוע קדם לפחות בכמה חודשים להמרת הדת של ש"צ, יש להניח כי אבוהב ידע מיהם השבויים המצויים במלטה ובשליחות מי פעלו, ואף על פי כן לא נמנע מלעזור להם, למרות שבוודאי לא הסכין עם דרכם.
וכך כתב להם אבוהב:
בויניציאה, כ"ד לחדש אלול התכ"ו ליצירה.
לרב כמוהר"ר יהודה שארא"ף ומוהר"ר ישראל בנימין נר"ו (= נטריה רחמנא ופרקיה, תרגום: ישמרם הרחמן ויצילם) למאלטה.
שני שרי צבאות יהוד"ה וישרא"ל, הרבנים המובהקים, הדיינים המצוינים, בתורה ובמעשים … ה' צבאות יגן עליהם ברוב עוז ושלום.
הן קול ענות חלושה, קול ברמה נשמע, וימס לבבנו מתוך האגרות והכתבים החדשים מקרוב באו אלינו מאי מלטה מאת מעלת כבוד תורתכם – להודיע ולהיוודע את כל התלאה אשר מצאתם בדרך בהלכדם בכבלי אניות השבאים ההמה . והנה טרם הגלות אלינו זוהר פני כתיבתם התמה, הדבר יצא מפי אחרים, נכתב ונחתם הנה, למעלת פרנסי פדיון שבויים, יברכם צורם וישמרם, קפץ עלינו רוגזם, ותיכף ומיד נועדו יחד כדת ליראי ה' ולחושבי שמם הטוב הנודע בשערים וייסעו בחרדה לדרוש את פי מעלת הרישיביטור, שהוא הממונה והפקיד של אותה השררה, והגיד להם הדברים כהווייתן בבשורות טובות ישועות ונחמות כי מודעת זאת שמלך צרפת חפץ ויכול לכופם שישיבו אפילו גזל הגזול ויוציאו לחופשי חינם מלקוח הספינה עם כל שמה שבתוכה והאנשים שבכללה, לא יוותר שם מהם אף אחד, וכפי מה שקיים והבטיח מחדש אמריו למעלת הפרנסים הנזכרים נכון לבנו בטוח בה' כי לעת כזאת צדיקים מצרה נחלצו וישובו למחוז חפצם בשלום …
ועל כללותיהם ופרטותיהן של השבויים הנמצאים בעיר ההיא, שהאריכו למעניתם מעלת כבוד תורתכם להליץ בעדם ולעורר ליבות בני האדם הממונים פה בעסק מצווה זו, כי רבא היא, נתוועדתי בייחוד עמהם … ואמרו לי כי נבוכים הם בקרבם זה כמה ימים לבלתי הימצא איש עומד בפרץ שם, ממלא מקומו של השר באנדיניל"ה … ויש זמן רב שכבר נתנו לכסף מוצא ושלחו שמה סך גדול קצוב לפדיון כמה נפשו ואין איש מאסף אותו וגומר מצווה על ידינו …
[אגרת ר' שמואל אבוהב ליהודה שאראף ולר' ישראל בנימין, כ"ד אלול התכ"ו, נדפס: מאיר בניהו, דור אחד בארץ – איגרות רבי שמואל אבוהב ורבי משה זכות בענייני ארץ ישראל, בית ההוצאה של יד הרב נסים: ירושלים תשמ"ח, עמ' שע"ט-ש"פ].
*
במכתבו, הביע אבוהב, את כבודו הרב לתלמידי החכמים השבויים. אף כתב להם כי עוד טרם הגיע אליו מכתבם, הקדימו לטפל בעניין פדיונם פרנסי פדיון שבויים בני עיר אחרת, שקיבלו הבטחה רשמית מנציגו הרשמי של מלך צרפת, כי לפי שהספינה היתה צרפתית, הוא יטפל בכל הקשור להשבת הגזול ולפדיון כל השבויים שהיו על סיפונה. בהמשך דבריו, הודה אבוהב לשבויים על שהאריכו לתאר במכתבם שבויים נוספים המצויים במלטה. הוא כותב כי נתייעץ בעניין עם חבריו לחברת פדיון שבויים ואלו עדכונוהו, כי כבר מסרו סך כסף גדול לשחרור רבים מהם, אלא שמאחר שהסוכן באנדינלה הפסיק את מלאכתו, וטרם נמצא סוכן בשיעור קומתו, פדיונם עוד מתעכב (בחלק אחר של האגרת שלא ציטטתי עולה כי אנשי החברה כבר כתבו בעניין זה לר' משה אזולאי במלטה, שהודיעם שהצליח למצוא סוכן חדש, כדי לפדות את השבויים מידי השודדים, אך טרם הודיע להם את שמו).
ידוע כי ר' ישראל בנימין שב לארץ ישראל ובה נפטר ואילו ר' יהודה שאראף חזר למצרים ולימים עבר לליוורנו שם נפטר. הוא ושבתאים אחרים (למשל בעל חמדת ימים) נהגו בכתביהם כבוד-רב בר' שמואל אבוהב אף שידעו כי היה מתנגד גדול לדרכם. אפשר כי ר' יהודה שאראף לא שכח מי הודיעו על פדיונו הקרוב מבית שביו, ולא את הנימה הדאוגה ושקולת-הדעת של אבוהב, ואף על-פי שכתלמידו של ר' נתן העזתי, ודאי ידע כי ר' שמואל אבוהב הצליח להוציא מרבו מכתב שבו הוא מתנצל ושב בו מטענתו שהינו נביא ונביאו של המשיח. יש להניח כי פעילותו המסורה והנחושה למען אחיו היהודיים, ושיקול הדעת הסובלני שגילה אבוהב גם מול ר' נתן העזתי עצמו וגם במכתב הדאוג לתלמידו ר' יהודה שאראף, עוררו בהם כבוד כלפי אישיותו שלא רק העמידה על ערכי גמילות החסד ופדיון השבויים – אלא גם נאה הייתה לקיימם.
*
*
סיכום
הארכתי בדברי, בעיקר לפי שרוב המקורות שבהם דנתי טרם נדונו באופן הקושר את פדיון שבויים וגמילות חסדים עם מתינות ושיקול דעת, המחויבת מצד ההנהגה המבקשת לקדם את התהליך. כן, שזרתי בדבריי דברי שני רבנים, שניהם כונו רשב"א, האחד פירש אגדה תלמודית משום התנא ר' פנחס בן יאיר, ואילו האחר ציטט בדבריו ארוכות מספר משנה תורה לרמב"ם אבל גם הוסיף לו נופך משלו.
הרשב"א בביאורו על האגדתא בחר לציין דווקא את מתינותו ואת שיקול דעתו של התנא החסיד, ר' פנחס בן יאיר, שאף על פי שהייתה בו שררה להפוך את חוקי הטבע על פיהם, ואת העובדה שביכר את הדרך השקולה והמתונה על פני השררת אינדרלמוסיה כוחנית. דרך זו היתה, ככל הנראה, גם דרכו של הרשב"א בהנהגתו את הקהילה היהודית בברצלונה, ואפשר שההתנהלות הזאת תרמה הרבה לשגשוגהּ בימיו. הראיתי גם כי אותן מידות ממש את ר' שמואל אבוהב, בראשות הקהילה בונציה ובראשות חברת פדיון שבויים שם. לא כוחנות משולחת, ולא זילזול או זילות בגורלו או בכבודו של אדם, ואפילו לא היה מנוי על המחנה הפוליטי שלו. אולי יש יתרונות לכך שבראש הקהל עומד אדם מיושב בדתו, שקול דעת ומתון, ואולי הדרך הזאת, ודאי בתולדות היהדות, הוכיחה את עצמה הרבה יותר מאשר דרכם של בריונים כוחניים, המנסים להשיג או להשיב כל-דבר בכוח ובדרכי איבה, וההופכים גם פעולה פשוטה של עשיית חסד גדול, כגון פדיון שבויים, לפעולה צבאית כוחנית מתמשכת, שאינה נרתעת מהרג רבים, בפרט שמתברר שגם חיי השבויים אינם נחשבים בעיניי ביותר, לא כמו המשך ההפצצות והפעילות הצבאית.
*
*
בתמונה: Ludolf Bukhuizen, Ships on Stormy Sea, Drawing (Brush and Grey Ink) 1698
יצאתי לטייל אתמול עם הכלב. הרחקנו נדוד יותר מהרגיל. על יד איזה מעלה בתחילת המורד – ניגש אליי בן אדם כבן גילי; אומר: "אתה עמנואל?"; עונה לו: "אני לא עמנואל". "אתה בטוח?". "כן, אני לגמרי בטוח". "אתה רציני?". "לגמרי רציני". "אתה פשוט דומה כשתי טיפות מים לחבר שלי עמנואל, שגר כאן בבית, ולכן הסקתי שאתה זה הוא ולא הבנתי מדוע אתה לא שמח לראות אותי". "מבטיח לך שאני לא עמנואל". "אתה אפילו לא מכיר אותו?". "שמע, אני לא גר כאן, אני גר באזור ההוא (מורה עם היד). יצאתי עם הכלב. הוא הביא אותי לכאן. אני לא מכיר את עמנואל". "זה ממש משונה מה שאתה מספר; הכלב הביא אותך הנה, לעמנואל?". "לא, לא, זה לגמרי-מקרי. אני חושב שגם הכלב לא מכיר את עמנואל". לא התעכבתי כדי לבדוק מה שם משפחתו של עמנואל. עם כל מה שקורה כאן בשבועות האחרונים, עוד היה מתברר שהוא נעדר מאז שמחת-תורה. פעם לפני כעשרים ושבע שנים הייתה לי שיחה עם אדם שטען שחבר שלו שהיה נראה ממש כמוני, נפל למוות מצוק בסקוטלנד, ושהוא נדהם לראות אותי בסינמטק בתל-אביב, כי הוא חשב לרגע שנתקל ברוח-רפאים.
*
2
אני רץ על גשר הולכי-הרגל מעל כביש 4 בין גבעת שמואל ובני ברק. "עמנואל, עמנואל", קוראים הרצים אחריי. "אני לא עמנואל" אני אומר להם ומחיש את צעדיי כל כמה שאני יכול. "אתם כולכם ירדתם מהפסים", אני טוען, "אני שועי לא עמנואל". "אנחנו מעדיפים את עמנואל" הם אומרים ומושיטים ידיים לתפוס, כאילו שאם אפול לידיהם אהיה מי שהם יורו לי להיות. "עמנואל הוא איש שלמד בישיבה. עמנואל הוא איש שמתפלל במניין שלוש פעמים ביום. עמנואל שומע לרבנים. עמנואל הוא איש שמאמין שאין אמונה בערבים ואפילו ארבעים שנה בקבר". "אבל אני לא עמנואל". "אתה יכול להיות".
אני צועק והמלים כמו מתפזרות באוויר שמאחוריי, תוך כדי ריצה: "מה שהתגלה בשבועות האחרונים בבירור הוא שישנם אנשים אכזריים מאוד וגם רחמנים מאוד בקרב הישראלים ובקרב הפלסטינים, ושפוליטיקה או דת, רק עשויות לשלהב איזה יסוד פנימי או נטיית לב של האדם, לנהוג כך או אחרת, אבל מה שבאמת גורם לנו לרצות בשלומו של האחר ולהעדיף זאת על רצח עם, דיכוי ואפרטהייד, אינו נובע דווקא ממערכת חינוך או מגורם חברתי, כזה או אחר, אלא ממשהו בתודעתו של האדם הגורם לו לראות את עצמו רק חלק מהעולם ובאחרים חלקים כמוהו. זה לצד סקרנות גדולה, לראות מה קורה כשאנשים שונים (חלקים שונים) נפגשים ומחליטים לעשות אחד למען השני".
"הוא מנפח לנו את הראש", אני שומע אותם מאחוריי ממש, "עמנואל לא היה מדבר ככה".
אני ממשיך: "למרות שלפעמים האכזריות האנושית מניבה פוגרומים ואדם עלול להיסחף למחשבה שרק החזק שורד. אין שום הכרח שלולא האדם יטרוף — הוא ייטרף; אין הכרח בפוגרום".
כאן כבר חלה תמורה ממשית. "זה לא עמנואל" הם אומרים "אין שום סיכוי שבעולם שזה עמנואל".
אני מקפיד להיעלם מייד אחרי הפינה הקרובה. נכנס לאחד הבתים. עולה בחדר המדרגות כמה קומות ומנסה להשיב את הנשימה, להאט את קצב-הלב. עוד כמה דקות ארד למטה ואלך הביתה. אני מקווה שאז אף אחד לא יחשוב שאני הוא.
*
3
אזעקה. זה בניין רב-שכנים בן יותר מארבעים שנה. אנשים יוצאים עד-מהרה מהדירות אל חדר המדרגות, נראים מעט לחוצים. השכן שדלתו נמצאת באלכסון ישר מהנקודה בה אני עומד, יוצא ומפטיר: "מה המצב, עמנואל? טוב שבאת! באת לעשות איתנו את זמן-האזעקה?". "לא, לא, הגעתי לגמרי במקרה ואני לא עמנואל". "מה זאת אומרת במקרה", הוא אומר, "אתה יהודי, נכון?". "כן, אבל אינני עמנואל". "יהודי זה לא מקרה, עמנואל, הקב"ה רצה שתיולד יהודי עם נשמה יהודית!" (קולות פיצוץ במרחב הרחוק). "אני קצת חולק על כך. אני מאמין שאנחנו נולדים באופן מקרי למדי, ושלקב"ה לא ממש איכפת אם אנחנו עמנואל, אלפונסו, עבדאללה, או שוּ אִי". "עזוב אותך, עמנואל, אתה מין פילוסוף כזה, שחושב באופן עקום לגמרי, תאמין שהכול כתוב מלמעלה, כמו שצריך, ושאתה יהודי בארץ ישראל". "אבל, אני לא עמנואל". "בטח שאתה עמנואל. אתה הפילוסוף עמנואל לביבה!". "לביבה?". "כן, לביבה, כתבו עליו בעתון פעם ולא הבנתי שום-דבר, גם כשאתה מדבר אני לא מבין שום-דבר". "זה מה שעושה אותי עמנואל?". "אם כול היהודים אומרים שאתה עמנואל, וברוך-השם יש לנו מסורת ארוכה, אתה מעז לומר שאתה לא עמנואל?". "לא, אני לא עמנואל". "אתה מכחיש אמונת חכמים?". "אני פשוט לא עמנואל". "ואם היתה יוצאת בת קול ואומרת לך – אתה עמנואל, עמנואל אתה, גם אז היית מכחיש שאתה עמנואל?". "אני פשוט לא מאמין שעִמנו אל באופן מיוחד". "ומה תעשה עם אתה בחרתנו מכל העמים?" "אנשים מחפשים העצמה. רוצים להרגיש שהם בצד הנכון, שהם גם הטובים ביותר, גם המושגחים ביותר, אם הורגים אותם – שהם קורבן העולה הרצוי ביותר, שהם גם זוכים לחיי העולם הבא ולתחיית המתים והאל מאוהב בהם עד מעל הראש, לא היה יכול לקיים עולם בלעדי קבוצת-היחס שהם במקרה נולדו לתוכה. ככה זה בדיוק גם באסלאם, בפרט אצל האחים המוסלמים". "באמת, אתה מקרה קשה; להשוות אותנו לחיות-אדם האלו?".
*
4
אין לי פתרונות, הצעות ייעול, מתכוני ריפוי, משאבי איחוי — יש לי רק הצעה קונקרטית: אל תהיו צד במאבק הפוליטי, הלאומי או הדתי של אף אחד. אם חיילי צה"ל צריכים ארוחה או גרביים, שילחו להם, משום שמדובר באנשים צעירים שנקלעו לסיטואציה קשה; ואם משפחה מהדרום מחפשת מקלט, נסו לעזור מפני שהם אנשים שידעו ימים קשים וצריכים מקלט; ואם לבבכם דואג בקרבכם גם על גורל פלסטינים בעזה, דעו כי ראויים אתם לשמוע סתרי תורה; ואם מבקשים מכם עזרה באיתור שבויים ונעדרים נסו לעזור בידיעה שזו המידה הטובה; גם להתאבל על תושבי העוטף זוהי מידה טובה, מה שאין כן התביעה לנקמה, הרצון לשטח ולהיפרע. לא לחינם נגמרת המילה להיפרע ברע, משום שדומה הדבר למי שמכה ידו בחרב ואז חושב שאם ייפרע מהיד המכה (ידו האחרת) בשתי מכות חרב ירגיש טוב יותר. כמו כן, דאואיסטים אנו ועל כן גם ניצחון במלחמה אנו מציינים בטקס אבל. אנו לא צוהלים למפלתו של אף אדם. אנו גם דאיסטים ולכן איננו מאמינים לא בהסתר פנים ולא בגילוי פנים, לא בהשגחה אלוהית על ההיסטוריה, לא בעמים נבחרים ולא בארצות קדושות. אנו גם דאדאיסטים, ולכן יורשה לנו להקדים תרופה למכה ולטעון שאין לנו נפש יפה במיוחד וגם נפשנו הטובה, זה מכבר, עזבה לסצ'ואן. ככה זה, חיים. ניסוי וטעיה. אין לנו מושג איך העסק הזה באמת מתנהל. זאת אינה קוביה. היא אינה הונגרית. אם זה מעגל דמים אין בו 360 מעלות ומזמן כבר לא נתקלנו בקו ישר. ויתרנו על האפשרות לשלוט בחיים, ולו בחיינו אנו, רק לכוונן מעט, לשפר את הקליטה, באמצעות אתיקה ותבונה. אלה מורות לנו בבירור (מכל פרספקטיבה) שאיננו עמנואל.
*
*
*
בתמונה למעלה:עבד עאבדי (נולד 1942, חיפה), בנאים, שמן על מזוניט 1963.
במסה עיונית מרחיבת-דעת, "מסה על הדרום: דרומית מזרחית", תיאוריה וביקורת, גיליון 54 (הוצאת מכון ון ליר בירושלים: ירושלים 2021, עמ' 134-115), תיארה המשוררת, החוקרת והיוצרת הרב-תחומית, פרופ' חביבה פדיה, את חוויית חייה כתושבת הדרום הישראלי (דרה בבאר שבע ומלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב) מפרספקטיבה גאו-פוליטית-חברתית ותרבותית. אנסה להעביר כמה מרעיונותיה (אחדים בלבד) בראשי פרקים. יש להעניק להם לדעתי, קשב רב, במיוחד, לנוכח ממדי הטרגדיה בדרום וביישובי עוטף עזה. בסיום הסקירה, צירפתי כמה הערכות משלי בעקבותיהם – על ההווה הפוליטי ועל העתיד.
*
הצפון והדרום
פדיה טוענת במסה, כי המחשבה המערבית המודרנית הבנתה את מושג "הדרום" ואת "התרבות הדרומית", באופן המתייחס לקבוצות אוכלוסייה נחשלות ומפותחות פחות, מאלו הנמצאות בחציו הצפוני של כדור-הארץ. לדבריה, במיתוס המערבי המודרני, הפך "הצפון" לסמל של עושר, תבונה, טכנולוגיה ואיפוק, ואילו "הדרום" הפך לסמל של עוני, רגשות-בוערים, נחשלות ופריעת-סדרים. תפיסה זאת מעוגנת גם בתפיסות אורבניות מודרניות, המבחינות בין שכונות צפוניות ובין שכונות דרומיות, או בין שכונות הממוקמות ב-Upper City ובין שכונות השוכנות ב-Lower City, שכן כאמור במחשבת המערב הוצב הדרום במחצית התחתונה של כדור הארץ ואילו מחציתו העליונה היא הצפונית.
חשוב לציין, אין בתפיסה מערבית זאת כל הכרח. למשל, במפות ששרטטו קרטוגרפים ערבים בימי הביניים החצי הדרומי של כדור הארץ מופיע במעלה המפה ואילו צפונו של הכדור – בחלק התחתון – הפוך מהמקובל במערב. מה הוביל לכך? רצונם של הקרטוגרפים ושליטיהם, לציין כי תרבותם היא שנמצאת במרכז-העולם, ידהּ על העליונה והיא נחשבת יותר בעיני האל. אם נחזור לתפיסה המערבית המקובלת, הרי שהצפון נתפס כמקור רווחה מתמיד ואילו הדרום – כאתר של מצוקה מתמדת, שתושביו מוּעָקִים על-ידי חום בלתי פוסק, מגיפות ומלחמות, ובמידה רבה אינם יכולים להיחלץ ממעגלי עוני וסבל, אלא על ידי סיוע מהצפון. הואיל ורוחות השמים או הכיוונים הגאוגרפיים הם עניין של פרספקטיבה אנושית ושל מיקום-יחסי. קשה לומר, שלהבחנה הזאת בין צפון ודרום ובין מעלה ומטה יש תוקף ממשי.
פדיה טוענת, כי המחשבה המיתית באדם, ובמיוחד מחשבתם המוטה של בני צפון- המערב על החברות והתרבויות המצויות בחצי הכדור הדרומי היא שהביאה להתקבעות המושגים האלו. ולכך, שבאופן בלתי מותנה, חושבים "הצפוניים" כי "הדרומיים" נועדו מטבעם לזכות במשאבים פחותים וגרועים ולהיות שמחים בחלקם, כי "הצפון" הוא שמקיים אותם ומשפיע עליהם מהונו התרבותי והחומרי. כמובן, שתפיסה זו היא תולדת המחשבה האימפריאליסטית שזכתה לביקורת חדה בהגות הפוסט-קולוניאלית. עם זאת, מקוריותהּ של פדיה ניכרת בכך, שהיא טוענת שמשהו מהלך-הרוח הזה אפיין ועדיין מאפיין את ממשלות ישראל לתולדותיהן ביחסן לתושבי-הדרום, הואיל וראשיהן הטמיעו מראש את תפיסת העולם המודרנית הצפון-מערבית, ולפיכך הם רואים לכתחילה במרחבי הנגב והמדבר – אזורי פיתוח, שצריכים לברך על כל משאב המוזרם לדרום הארץ, משום שהם מעריכים (בטעות) את כושר ההתפתחות והצמיחה באזור זה, כחלקי ומוגבל.
*
האם כושר ההתפתחות ממערב למזרח גדול מכושר ההתפתחות מצפון לדרוֹם?
פדיה מביעה בדבריה רעיון מעניין שהובא בספרו של הביולוג והביו-גיאוגרף, היהודי אמריקני, פרופ' ג'ארד דיאמונד (נולד 1937), רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברוֹת אדם (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2002, 376 עמודים), לפיו הואיל ותנאים אקלימיים ועונתיים משתנים מאוד בין קווי הרוחב של כדור הארץ – התהווה יתרון התפתחותי-עצום בכל המקומות שבהן התקיימה רציפות טריטוריאלית ממזרח למערב על פני אותם קווי רוחב, פחות או יותר, בהשוואה למקומות שבהן התהוותה רציפות טריטוריאלית מדרום לצפון. למשל, האזור שבין צפון מזרח אסיה ובין צפון מערב אירופה נהנה יחסית מהצלחה של נדידות ידע חקלאי, מדעי וטכנולוגי בין אזורים מרוחקים. לעומת זאת, מי שביקשו להעביר מסורות וטכנולוגיות מקבילות מצפון אמריקה לדרומהּ או מצפון אפריקה לדרומהּ נתקל בקשיים ובמהמורות, ובהצלחה פחותה לעשות כן. טענה זו מרתקת, לא רק משום שהיא מנכיחה לנו עד כמה תנאים אקלימיים יציבים הם אקוטיים להתפתחות חברתית ותרבותית מתמדת, אלא משום שהיא מסבירה את הקיבעון היחסי השורר במחשבת המערב בדבר הפערים הבלתי-גשירים בין הצפון ובין הדרום, לעומת המחשבה המוכנה להכיר בקיומן של ציוויליזציות מפותחות במזרח אסיה, ולקבלן כעניין של מה-בכך.
פדיה מציעה להוסיף לרעיון של דיאמונד על אפשרות נדידות הידע גם את ממד הזמן. לדבריה, הציוויליזציות חוו את ההתפשטות ממזרח למערב או ממערב למזרח כמהירה יותר וכמשתלמת יותר כלכלית, לעומת זאת התנועה מהצפון לדרום נתפסה כתנועה איטית ומשתלמת פחות. כל אלו יצרו את ההבניה המיתית לפיה צפון-מערב מסמל קִדמה ונאורות, ודרום-מזרח – נסיגה ונחשלות. לדעת פדיה, זאת אחת הסיבות לפיה מדינות מערביות מודרניות נוטות להותיר את האזורים הדרומיים, גם בתוך גבולותיהן הריבוניים, מפותחים פחות ומוגנים פחות, מאשר החלקים הצפוניים.
*
הדרום: המקרה הישראלי
לטענת פדיה במסתהּ, ובמאמר נוסף וחשוב פרי-עטה, "העיר כטקסט והשוליים כקול: ההדרה מן הַסֶּפר והניתוב אל הַסְּפר", שהובא, בין היתר, בין דפי ספרהּ: שיבתו של הקול הגולה: זהות מזרחית – פואטיקה, מוזיקה ומרחב [עורכים: דנה פריבך-חפץ, קציעה עלון וישראל (רולי) בלפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2016, 216 עמודים] – עולי המזרח וצפון אפריקה בשנות החמישים נותבו בהמוניהם אל עיירות הפיתוח בדרום הארץ, ומכיוון שכך – נתפסו על ידי החברה העירונית בצפון-היחסי, כהערות שוליים בטקסט הציוני המערבי ההגמוני, וכפועל יוצא של אותה הבניה מיתית, שסקרתי לעיל, על אודות נחשלות-הדרום. לדבריה, רוב מכריע של העולים נושל במהלך העלייה מהונו הסימבולי-תרבותי (למשל מספריותיו הגדולות ומזיקתו הישירה לתרבויות המקור ולשונותיהן). כך ניתן למשל להבין את העובדה כי חיי-הפיוט נותרו עשירים כשהיו, משום שהיו זקוקים אך ורק לעולים נושאי ידע שיכולים היו בקלות רבה להעביר את המסורות המוסיקליות ואת הריטואלים הקשורים בהן בעל-פה הלאה לתלמידים צעירים במהלך התפילות והטקסים הדתיים.
לדברי פדיה, על-אף חוויית ההדרה והנישול שהייתה מנת-חלקם של רבים מהעולים שיושבו בדרום, דווקא שם שאריות ההון הסימבולי ותודעת הקיום העמוקה של העולים סייעו בכינון התחדשות רוחנית של קהילות שנאלצו להגר במהירות ממקומן, והצליחו לשמור על עצמן בארץ וגם לחדש פניהן.
*
הזהות הדרומית הייחודית כשיטוט דינאמי בין תרבויות
הזהות הדרומית-מזרחית, מורכבת אפוא מחוויית העצמי המערבי המאדירה את הסובייקט מחד גיסא, יחדיו (באופן סינתטי) עם תודעת העצמי הקולקטיבי, הקהילתי-מזרחי, המקיים זיקה אל המסורת ואל חוויית הקדוּשה, מאידך גיסא. מבחינה תופעתית, טוענת פדיה, כי התודעה הדרומית שואפת לשיטוט ולפיזור במרחב; שעה שהתודעה הצפונית – עוסקת במיקוד ובאיסוף. המרחב הדרומי שהצפוניים מועידים להפקר, משמש הזדמנות לנדוד בין קהילות ומסורות. בנוסף, יוצרים/ות ואמנים/ות, בני הדרום, המקיימים את התודעה של הֳיּוֹת דרומי עם הבנה עמוקה של הצפוניות, הם שעשויה לאפשר למרחב הישראלי כולו (כפי שכבר קרא בעבר בתחומי המוסיקה, הספרות, הקולנוע והאמנות הפלסטית) – התוודעות אל מרחבים פתוחים ואפשרויות קיום חדשות, שטרם נחקרו. דוגמא נכוחה, לטענתהּ זו של פדיה ימצאו הקוראים – בספר הפרוזה, פרי עטהּ, בעין החתול (הוצאת עם עובד: תל אביב 2008, 367 עמודים) –בו שיטוטי המחברת בעקבות חתולי באר שבע וכלביה, ונדודיה בחברת משוטטות ומשוטטים אחרים במרחב הבאר-שבעי הניבו חוויה ספרותית מקורית, עזת-רושם ומפעימה, המתקיימת מתוך כל אזורי-התווך שהציעה בנוגע לייחודיותה של הזהות הדרומית.
*
*
כמה מחשבות על ההווה והעתיד לאור הקריאה במסתה של פדיה
קריאה בפדיה מלמדת אותי כי הטרגדיה בדרום עשויה להשפיע עמוקות לא רק על תפיסת הביטחון הישראלית או על המצב הכלכלי בישראל כולה, אלא גם על ההוויה התרבותית של הישראלים ועל עתידה הפוליטי של ישראל. הפגיעה בדרום והפקרת גבול עזה, בנסיבות שטרם התבררו עד-תום, מלמדת על כך שהנהגה ישראלית צפון-מערבית הייתה שבויה בקונספציה לפיה יש להעדיף את ביטחונם ואת תרבותם של אזרחים ישראלים אחרים (למשל, מתנחלי השומרון או תושבי המרכז והצפון). תוצאות סקר שהתפרסם ב-22.10.23 (ב-YNET) מורות כי לראשונה 50% ממצביעי הליכוד חושבים שעל בנימין נתניהו לוותר על ראשות הליכוד בסוף המערכה הנוכחית. כמובן, נתניהו וגוש הימין, יעשו הכול כולל-הכול, על מנת שהמצב הזה ישתנה עד תום הלחימה. הם כמובן ינסו לעשות זאת דרך מצג לפיו הם החריבו את עזה וגדעו את ראש-החמאס, אבל אם עוד 200 שבויים ישראליים ירצחו על ידי החמאס או ייפגעו מאש הכוחות הישראליים במאמץ להחריב את עזה (הגם שכניסה קרקעית עלולה להביא למאות הרוגים ישראליים נוספים מקרב החיילים), מסופקני אם גם הפרשן הפוליטי, עמית סגל, המצווח מדי ערב כי החמאס הם "החיה הנאצית", בניסיון תעמולתי נואל בשירות נתניהו, לא לדון בגורל השבויים, אלא להתייחס אליהם כמי שכבר לא ישובו שהרי הם נלקחו כביכול בידי "הנאצים", יוכל להושיע את הממשלה הנוכחית.
אני חושב שגם תושבי הדרום שברובם הצביעו מח"ל (כך הראו תוצאות הבחירות) ורצו בממשלת "גוש הימין", מתחילים להתחלחל ולהבין את אסונהּ; לא רק את סכנתהּ לביטחונם, אלא גם להמשך תרבויותיהם, קהילותיהם, מסורותיהם ויכולותיהם לקיימן. כאשר היכולת לקיימן תלוי לא מעט בניידות וביכולת להתנהל בבטחה בין כבישי הדרום. אני חושב שמאחר שמדובר בצאצאי-עולים שתקומתם התרבותית בארץ והתמד-מסורותיהם, הנכרכת אצלם בחוויות של קדוּשה – מאוד חשובה להם, לא פחות מאשר ההשתייכות לייחד הציוני ולמעגלי ההתיישבות ובניין הארץ. לפיכך, הם כנראה ישובו ויצביעו לימין ולליכוד, אבל לא להנהגה הנוכחית. להערכתי, הסיבה שהשר המושעה אריה דרעי למשל יושב בשקט כבר שבועיים וחצי, נובעת מכך – שהוא מבין שהתגייסותו בעת הזאת באופן חד משמעי לצד האנשים שהפקירו את יישובי העוטף ואת שדירות, אופקים ונתיבות – עשויה לעלות לו ברוב כוחו הפוליטי בדרום. גם תושבי הדרום המסורתיים, הדתיים והחרדים, לא ייסבלו פגיעה באורחות חייהם ובמרקמן של הקהילות. אני מניח שגם עיניהן רואות את שאירע לקהילות בארי, ניר עוז וכפר עזה ויודעים שכך גם עלול לקרות לקהילותיהם.
דבר נוסף שיש לתת עליו את הדעת הם הדיווחים הגוברים על חוסר התפקוד של הממשלה הנוכחית ברוב משרדיה ואגפיה. כולנו נרגיש את זה, אך בערי הדרום ואצל פליטי-הדרום ירגישו זאת ביתר שאת. יתירה מזאת, כל מי שעיניו בראשו כבר מבין שהחמאס הביס את ממשלת נתניהו (אותו נתניהו שלפני 15 שנה האשים את ציפי לבני שהיא אינה יודעת להתנהל מול חמאס, וכי רק הוא יודע איך להפילם; ואז טפל על גנץ שהוא "לא-אפוי" ועל לפיד ובנט שהם "טירונים"), אבל גם בחמאס מבינים שהם לא הביסו את "עם-ישראל" או את "הציונים" – רחוק מכך. אני מניח שאת העניין הזה מבינים כעת רבים מאנשי הדרום. לא תועיל מכונת התעמולה של נתניהו, לא ערוץ 14, לא ברדוגו ולא עמית סגל. ממשלות ישראל הפקירו את עוטף עזה שנים על גבי שנים, אבל אף אחד לא עולל להם כמעשי ממשלת "גוש הימין", ששיתקה לחלוטין את אפשרות החיים שם ומשבשת אותה גם עתה.
הואיל ועירי (שבמרכז) כרגע מליאה פליטים מהדרום, המבכים על הרוגים, פצועים וחטופים, חלקם מערים כנתיבות ואופקים (בקומה מעליי כרגע; כך שאתמול הייתה לי שיחה ארוכה עם בן נתיבות שאיבד בני משפחה, ובשבוע האחרון גם עם ידידה ששהתה 24 שעות בממ"ד עם בני משפחתה ועם מחבלים סביב), בתוך כמה שבועות כשתובן עוצמת הפגיעה בקהילות עצמן, לא יעזור לנתניהו דבר. כבר קרוב ל-20 יום מסתובבים ברחבי הארץ אלפי אנשים שנאלצו לצאת מבתיהם, מקהילותיהם, שאיבדו בני משפחה וחברים קרובים, החווים גלות בארצם. הדבר היחיד שהתגלה להם מאז ה-7.10 אינה אכזריות החמאס (הם הכירוה גם קודם לכן), אלא אוזלת-ידה המוחלטת של הממשלה בהּ בחרו.
ככל שיחלוף זמן, והאנשים לא יוכלו לשוב למקומם בבטחה, אפילו כדי להתאבל יחדיו ולהתפלל יחד, תתעצם התסיסה. מצביעי הליכוד בדרום הם אלו שהעלו את ממשלת "גוש הימין" והם יהיו גם אלו שיפילו אותה משום שהיא מאיימת על ביטחונם ועל עתיד קהילותיהם ועל הדינמיקה בין הקהילות בדרום, שהוא ביתם.
ספר שיריו וציוריו החדש של המשורר והצייר דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר, הוא הספר הפוליטי ביותר שלו שקראתי עד-כה. פלמה תר בו אחר תגובות פואטיות-פוליטיות למציאות החיים הישראלית העכשווית, על שלל המאורעות הבלתי-מתקבלים-על-הדעת שהיא מערימה בפנינו. לצד חשבון-נפש ואולי גם חשבון-חיים של המחבר, על החיים הומי-האכזריות שכולנו חשופים אליהם. למקרא הספר דימיתי לרגע את החברה הפוליטית הישראלית לחיה הגדולה המוזכרת באפוקליפסה של יוחנן, על שלושת-הגווים שלה, ואולי אף יותר מזה – חיה חדשה: מרובת-עוולות (אם יש מרבה-רגליים למה שלא תהיה מרובת-עוולות?). מן המציאות הזאת של המדינה, הזוללת את אזרחיה ואת נתיניה הפלסטינים, ברי לגמרי מדוע בוחר המשורר לראות בעצמו סוג של פליט בהווה או פליט בעתיד, ומדוע הומה בו תחושה עזה של גלוּת. אם חביבה פדיה תיארה בספרהּ הליכה שמעבר לטראומה (הוצאת רסלינג: תל אביב 2011) את חיי התיקון והחבירה-יחד של מקובלים מצאצאי מגורשי-ספרד בני המאות השש-עשרה והשבע-עשרה ושל ראשוני החסידות במאה התשע-עשרה, כניסיון רב-חוגי ורב-מערכתי למצוא את הדרך לאחות את השברים, שהותירה ביהודים – היסטוריה של אלימות, הרי שמהספר של פלמה ניכרת באופן חד-משמעית החוויה לפיה דווקא במדינת ישראל, שבנו לשוטט בגיא-צלמוות ואנחנו מהלכים על פי תהום, אלא שהפעם לראשונה זה שנים – האחריות לביזה, לעוול, לגזל, לרצח ולפוגרום היא בהנהלה יהודית-ישראלית-ציונית.
וכך כותב פלמה בשירו פלנטת היהודים:
*
פַּעַם, כָּל כָּךְ
מִזְּמַן עַד שֶׁכְּבָר
כִּמְעַט שָׁכַחְנוּ,
הָיִינוּ יָחַד עִם קָצֶטְנִיק
עַל פְּלָנֵטָה
אַחֶרֶת.
*
הַיּוֹם, אֲנַחְנוּ לְכוּדִים
בַּדֶּמוֹקְרַטְיָה הַיְּחִידָה
בִַּמִּזְרָח הַתִּכוֹן –
וְזֶה כְּבָר
כִּמְעַט
אוֹתוֹ
דָּבָר.
[דודו פלמה, אין לה מנוחה אפילו בקבר: שירים וציורים, עורך: רן יגיל, הוצאת עמדה: תל אביב 2023, עמוד 76].
*
השיר לכאורה כולל היגד חד, חריף ובהיר, על התופת הישראלית, לכאורה "הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון", הנדמית כבר כאותה פלנטה אחרת שעליה הרחיב דיבורו, הסופר ניצול השואה יחיאל די-נור (2001-1909), אבל גם זכתה גם למהלכים אחרים מחוץ לעולמו של דינור, למשל ברומן כוכבו של מר סאמלר מאת סול בלו (2005-1915), או בסיפור הקצר הכוכב השקט מאת פרימו לוי (1987-1919).
יתירה מזאת, דווקא איזכורו של ק. צטניק כאן, מעלה על הדעת את הפולמוס שהתקיים ומתקיים אשר לספריו, עד כמה אם בכלל, הם מהווים עדות מהימנה למה שהתרחש באושוויץ-בירקנאו. זאת משום, שמאז פרסם די-נור את ספריו, רבו מאוד הספרים והממוארים מאושוויץ-בירקנאו, כולל עדויות משום זונדר-קומנדו יהודיים, שראו דברים שגם אנשים שנכלאו במחנה והושמו בתפקידים אחרים – לא ראו, ואין בכל-אלו זכר לדברים שתיאר ק. צטניק בכתביו. על כל פנים, הבעיה והיא אולי זאת שגרמה להתמוטטותו בעת עדותו במשפט אייכמן, היא שבמידה רבה אין עדים לכך שדי-נור היה שם. אין ניצולי אושוויץ-בירקנאו שזכרו אותו, וקשה לדעת מה הגרעין "הממשי" בזיכרונותיו. ייתכן שאף הוא התקשה להעיד בפני בית המשפט את מה שנוצר בקרבו כריאליזם-פנטסטי-תופתי ולא יכול היה לברור מתוכה את העדות הריאליסטית העירומה מקישוטים, כפי שארעה כהווייתה.
לסיוע עמדתי זו ניתן להביא שורת מחקרים על טראומה, כגון ספריהם של ג'ודית לואיס הרמן ושבתאי נוי, המדווחים כי עדים טראומטיים הם עדים גרועים, משום שהם מנסים להעיד באופן כרונולוגי-תמטי את שאירע, כאשר בנפשם אין למאורע האיום שחוו שום התחלה-אמצע-וסוף והוא גם לא הסתיים אף-פעם. המתח הפנימי הקיצוני בו הם מצויים והפער בין מה שהם חווים בעולמם הפנימי ובין העובדה שהם מצווים להעיד על הדברים כסדרם וכהווייתם, גורם להם לשנות פרטי-עדות, ולכן בתי משפט נוטים לראות בהם בדאים או עדים בלתי-מהימנים. לא בהכרח משום שלא היו שם או שלא חוו את מה שהם מספרים, אלא משום שהם מצופים להפיק טקסט קוהרנטי לחוויה שלגבי דידם אינה קוהרנטית.
מי שגדלו כדור שני ולפעמים גם כדור שלישי בחברת ניצולי-שואה, וזה בדיוק המקרה של פלמה (הספר קרוי על שם אמו שושנה, שהייתה "רוב ימיה, רדופת שדים חיים ומתים") – ודאי מפתח נטייה להזדהות עם כאבם, ובמידה רבה, להשלים בדמיון את מה שלא נאמר עליו דבר. כך גם בישראל, בת זמננו, מקורות מידע שונים מעניקים לנו פתחי-שערים מרובים למאורעות אכזריים, מקרי אלימות קשה. אנחנו יודעים שמדי יום נעשים מעשים שלא ייעשו בגדה המערבית ובעזה. חלקם מדווחים וחלקם אינם זוכים לשום דיווח. השיר של דודו פלמה מנסה ליצור מכל זה טקסט קוהרנטי על מצבנו עתה, אבל דווקא הטקסט המושחז והתימטי הזה, בסופו של דבר, מלמד עד כמה גדול הפער בין הצורך להעמיד טקסט קוהרנטי ובין החוויה הפנימית של כל האלימות הנוראה הזאת, שאינה יכולה להסתכם בשום חוויה קוהרנטית. האם אדם בן זמננוּ יכול ללקות בפוסט-טראומה ממאורע אלים בו כלל לא-נכח פיסית? אני חושב שכן. רצח איאד אלחלאק, תמונות שג'אעיה החריבה או חווארה העולה באש, אפילו הפוגרום בשמיני עצרת (7.10.2023) – שיכנעו אותי שכן בלי ספק, גם אם אין לי דמיון יוצא דופן על-מנת למלא את החללים ואת הפערים על-מה שלא ראיתי או שלא נמסר לי.
נוסף על כך, למרות שחלקים נרחבים של אזרחי ישראל מצויים כבר עת-ארוכה תחת מתקפת פשעי-שנאה של אזרחים אחרים, המוסתים לבצעם על ידי ממשלה-נבחרת, הרואה כתעודתה את הרחבת האלימות בכל המגזרים ואת העמקת השחיתות בכל פעולותיה, בכל זאת איננו חווים מתקפת מתנחלים או המון-מוסת אחר על שכונותינו, אבל גם החוויה היומיומית הזאת של היתקלות במקרה אחד או יותר מדי יום ויום, שבהם אדם קורא פומבית להרג ערבים או שמאלנים, או האשמת אנשים בבגידה כלאחר-יד וללא כל-הוכחה, היא גם כן עילה מצטברת לתחושת דחק ואולי גם – לחווייה טראומטית, אף שבדרך כלל האדם רק שומע דברים או חוזה בהבעות זעם ומשטמה, ואינו נפגע פיסית ממש. זוהי אלימות קשה. אפילו לא ניתן לומר שאלו רק דיבורים. שכן מדברי-השיטנה הללו הולכים וצומחים מדדי-האלימות בחברה הישראלית.
יש המבקשים להשוות בין הגרעין היהודי האלים הזה ובין הנאצים. לטעמי זוהי השוואה קשה מדי. בעיני רוחי, בכל עת כשאני נתקל בקונפורמיזם חברתי סביב מפיצי פשעי שנאה בזמן הזה, וההתבוננות בזה כדבר נורמלי, אני חושב על מחזאי האבסורד הרומני, אז'ן יונסקו (1994-1909), שאמו היתה ממוצא יהודי-מתבולל ואילו אביו היה פשיסט רומני, ששירת בעמדה בכירה בראשית שנות הארבעים (הוריו כבר היו גרושים, אולם יונסקו הצעיר אולץ לשבת בבוקרשט עם משפחת אביו) – שנים בהן נערכו ברחבי רומניה פרעות קשות כנגד יהודים וצוענים, שהיו כרוכות בשיתוף פעולה של אנשי המשמרות הלאומניים הרומניים (משמר הברזל) עם מדיניותם של הנאצים. בממואר שלו, הווה עבר, עבר הווה, חשף יונסקו, כי את היסוד למחזהו הנודע הקרנפים (1958), ינק מהתנסויותיו החברתיות בבוקרשט בסביבות שנת 1940, עת לדבריו:
*
כל חברי האנטי-פשיסטים הפכו לפשיסטים גמורים וקנאים משום שויתרו בתחילה בפרט קטן אחד … מתחיל תהליך הדגירה ואלו סימניה הראשונים של המחלה, בזקוקה לשלושה שבועות עד שני חודשים כדי לחדור למערכת כולה … עתים אין לי צורך לשמוע את דבריהם כדי לעמוד על התמורה שנתחוללה בקרבם. שתיקה רבת משמעות או חיוך מסוים.מגלים לי מיד, כי נפל דבר שאין לו תקנה. ארשת פניהם משתנה. ניצוץ זר נדלק בעיניהם. ולכולם אליבי אחד: הטוהר … טוהר זה אינו אלא אחיזת עיניים.
… דיברתי עמו. הוא היה עדיין בן אדם. והנה, לפתע פתאום ראיתי במו עיני, כי עור גופו נתקשה ונתעבה בצורה מפחידה. הכפפות שלו ונעליו נהפכו לפרסות וידיו לטלפיים. קרן צמחה על מצחו והוא הפך פרא והתחיל להשתולל. אין הוא מבין דבר ואינו מסוגל עוד לדבֵּר. הוא נהפך קרנף. לפתע פתאום. הייתי רוצה מאוד לנהוג כמוהו, אך אינני יכול.
[איז'ן יונסקו, הווה עבר עבר הווה: פרקי יומן מקוטע, תרגם מצרפתית וצירף מבוא ואחרית דבר: אריה לרנר, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1971, עמ' 157-156]
*
הבאתי בפרוטרוט מדברי יונסקו, הואיל ורבים משיריו של פלמה מצביעים על הזעזוע מהתקרנפות-הכול, ובמיוחד מכך שהאלימות, השנאה והפשע הפכו נורמליים וקונפורמיסטיים, עד כדי כך שפוליטיקאים בכירים שוב אינם חוששים לתמוך בעבריינים בכירים מוכרים בבחירות המוניציפליות, ועד כדי כך, שכאשר בחור צעיר פלסטיני על הרצף האוטיסטי נורה למוות בכוונת-מכוון – רבים המריעים והמשבחים או כאשר נפטר שובת רעב פלסטיני – מברכים על פטירתו וכאשר מעל לאלף יהודים נטבחים על ידי פורעי חמאס, והנרצחים לא שייכים בהכרח לגוש הימין הדתי (חוגגים במסיבת טבע ברעים וחברי קיבוץ בארי) – הקרנפים ומקורנפיהם רואים צורך לדבר על "שעה קשה" אבל לא ממש רואים בזה את קץ דרכם הפוליטית, כי יש מאחוריהם עדר אוהד, שימשיך להצביע עבורם, ורואה בכל המתרחש, רק סימן דרך להשבת יישובי גוש קטיף למקומם הראשון, למעלה משהם רואים את החובה המוסרית שבהשבת השבויים ואיתור הנעדרים.
לפני שבועות מספר כשקראתי לראשונה את השיר פלנטת היהודים של פלמה חשבתי שיש בו משהו קיצוני מאוד, אולי גם מתעתע, ממש כמו זכרונותיו המסוייטים והגרוטסקיים של ק. צטניק, שיש בהם גרעין של אמת אבל גם תחושת הגזמה של סיוט שרק מתעצם והולך; כמו טלטול של חרב דמוקלס מעל ראש-אדם, כשמרגע לרגע קטן הסיכוי שבמציאות כזאת הוא יוכל להאריך ימים ולא נהיר האם המערפת הזאת בכלל מונפת או מתנדנדת. אזי בא יום הפוגרום בעוטף עזה, ובאו תגובות ראש הממשלה, שריו ויועציו, וחשבתי בליבי שאולי זוהי הדמעה-קרטיההיחידה במזרח התיכון אבל נדמה כאילו כל המציאות הישראלית הזאת מניפה על ראש כל אחד ואחת מאיתנו חרב חדה (לא מוכרחים לחדול מן הרחמים). ושאולי, בין גוש הימין לגוש חמאס-התנועה האסלאמית (הפלג הצפוני)-חזבאללה והג'האד, אנחנו מתדמים-והולכים ליוסף ק' של קפקא, מובלים אל מחוץ לעיר, על ידי שני מרצחים (אחד מהם יהודי לאומי הפועל בשירות "בורא עולם" אחד מהם פלסטיני לאומי הפועל בשירות "בורא עולם"), המבקשים להמית או להפקיר אותנו למות ככלבי-חוצות, וכי במידה רבה פלמה רואה באופן בהיר וחד – משהו שאני התקשיתי לראות ,הוא שהותר איזה רסן במציאות בחודשים האחרונים וכי בני אדם בסביבתי הקרובה והרחוקה יותר, כבר לא מבחינים ממש בין ממשי ומדומיין, ובין מה שהוא תולדת חרדות ופוביות ובין מה שקורה במציאות היומיומית המתארעת בפתח-עיניהם. אולי נחצה כבר קו ההפרדה – והוא היכולת להבחין בין מציאות לסיוט או בין פנטזיה אלימה לממשות. כך או אחרת, נוצר גשר המוביל מפלנטה אחרת לפלנטה אחרת.
*
*
*
בתמונה למעלה: Max Ernst (1891-1976), Earth Seen from Venus, Oil on Wooden Panel, ca. 1962
על סיגפריד שָׂשׂוּן (1967-1886), שהיה קצין בריטי מצטיין, נצר למשפחה יהודית אריסטוקרטית ממוצא עיראקי, שלקחה חלק גדול במסחר שהתפתח בין הודו, עיראק ואנגליה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים; ועל הצהרות האנטי מלחמתית בזמן מלחמה, "גמרתי עם המלחמה", ייחדתי רשימה בימיו הראשונים של האתר הזה, כשפרץ המבצע הצבאי המכונה "עופרת יצוקה" (שלהי דצמבר 2008 וראשית ינואר 2009). שָׂשׂוּן, שהיה קצין מעוטר ביותר, נאלץ לאחר הצהרתו שפורסמה בעיתון בריטי, לעזוב את החזית בצרפת, ולצאת לפלסטינה עד יעבור זעם; משם הושב כעבור זמן למלחמת החפירים בצרפת לפקד על חיילים – אף שלאיש לא היה ספק (גם לא לו עצמו) כי הוא לקה ב"הלם-פגזים". הוא הורחק לבסוף מהחזית ומהמלחמה סופית, לאחר שנורה בראשו ונפגע קל (הקסדה בלמה את הקליע) מ"אש ידידותית" של אחד מעמיתיו שלא הצליח לזהות אותו ואת סגנו בערפל ההפגזות. את זכרונותיו מהחזית ומראותיה סיכם בממואר עב הכרס: זכרונות של צייד שועלים: פרקי זכרונותיו של גו'רג' שרסטון, שראה אור לראשונה באנגליה בשנת 1930 ובתרגומה לעברית של ג' אריוך בשנת 1990.
השיר הזה, Everyone Sang, חסר תאריך. אבל נראה שקשור למאורעות החזית, וכי מדובר בחיילים שמעט טרם יציאתם מהחפיר לגיחה אל מול האש הגרמנית, מתוך תקווה להסיג את כוחותיו של הצד השני, החלו לשיר כאיש אחד, כאומרי שיר על סף-המוות. בזכרונותיו של צייד שועלים, למיטב זכרוני, לא מופיע קטע דומה או תיאור דומה. עם זאת, המחבר הרבה לתאר נופים וציוצי ציפורים, בין ההפגזות. למשל הוא מתאר את האווירה לפני פשיטה מתוך לחפיר, שבמהלכה הוא מצליח לגרור אחריו חזרה לחפיר את גופתו המרוסקת של אחד מחבריו, כך:
*
בשמים הדולפים נתנו עפרונים קולם בצווחה. כשירדתי תוך "71 צפון" חשתי התפעמות פרועה. הזוועה והחושך היו מאחורי. קינג'ק הודה לי. מה שנפלא שעודי בחיים, הרהרתי בלכתי במורד הגבעה, מתחמק מגומות-פגזים ומדלג על-פני חפירות-קישור, שכן לא היה לי חשק לטרוח ולהשתרך בתעלות רטובות. הנוף השתרע סביבי, והנוף היה נופם של החיים, המשתרע הלאה הלאה עד לחירות.
[סיגפריד שָׂשׂוּן,זכרונות של צייד שועלים: פרקי זכרונותיו של גו'רג' שרסטון,תרגמה מאנגלית וצירפה הערות ואחרית דבר: ג' אריוך, זמורה, ביתן – מוציאים לאור, תל אביב 1990, עמוד 270].
*
חשבתי הרבה על שירו של שָׂשׂוּן השבוע. לבסוף החלטתי לתרגמו. מול כל האבל, חרדת-הרבים, הזוועה והחושך, ומבלי תת-היכר בין יהודי ובין לא-יהודי, חייב להימצא איזה מקום, ואפילו הוא דמיוני או אידיוסינקרטי, בתוך כל האכזריות האנושית והטבע האינדיפרנטי, שבו כולם שרו. כל הוויית החיים והחירות עומדת על הזימרה "שלא תתם אף פעם" הזאת.
לבסוף חשבתי על הזמרה המתוארת בשיר למול קץ מסען של שלושים בנות-הכנף בספרו של המשורר הסוּפי פריד אלדﱢין עטאר [נהרג בבע'דאד או בנישאפור בפלישה המונגולית בשנת 1221] עת הן מתאיינות ומתאחדות עם הציפור הגדולה הפלאית, החיה בהר אלברז שבסין, הסימורג (מופיעה למשל באפוס הפרסי שאה נאמה לאבו אלקאסם אלפירדוסי, שחי כמאתיים שנה לפני עטאר). לא רחוק בעיניי כי שָׂשׂוּן, הכיר את החיבור הפרסי המפורסם הזה, אם בעד מסורות משפחתיות ואם דרך תרגומיו ואזכוריו בשפה האנגלית. גם שם במידה רבה, מחלקת-הציפורים הופכת לצפור אחת שזמרתה אין מלים מצויה ערטילאית ובלתי-פוסקת מעבר לעולם.
*
*
בתמונה למעלה: איליה קבקוב (2023-1933), מעוף, שמן על בד, 2022. מוצג במוזיאון תל אביב לאמנות (ניתן ללחוץ פעמיים על התמונה על מנת להגדילה. במקור גודלה כחמישה או שישה ציורי שמן גדולים).
יותר ויותר איני מסוגל לשמוע או לראות דבר המתחולל סביב המלחמה בעזה. בודאי שלא את המוני הפרשנים המלהגים בכל יום ויום על האופן שבו יש להיכנס בהם ושישראל אינה גרועה כמו משטר אסד בסוריה, והדברים הרגילים על ערפל הקרב ועל המוזות ששותקות כשהתותחים רועמים, לחיות על החרב, במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, ובמלחמה כמו במלחמה (מעודי לא שמעתי אדם אומר: בשלום כמו בשלום). אתמול בערב, במהלך "סיכול ממוקד" של איש הזרוע הצבאית של החמאס נקטלו 25 בני משפחה אחת בזמן שסעדו סעודת אפטאר. כמעט שגרה. אבל מיום ליום מעמיק העצב.
באחד הבקרים השכם חיפשתי באינטרנט שיר על שלום מאת משוררת פלסטינית, וקיבלתי תמונה של גופת ילדה פלסטינית קטועת ראש ומתחתיו אוסף של תגובות הקוראות להרג יהודים מצד מוסלמים ואירופאים. אני יודע, לוחמי צה"ל ההרוגים, והמחבלים הצצים מתוך מנהרות ביישובי עוטף עזה, והרקטות המשוגרות כבר שנים ליישובי הדרום והכל. אבל ילדה פלסטינאית בלא ראש. גווייתה מורמת מן הקרקע על ידי בני משפחה. האם צווחת. אחת מתוך 500 ויותר הרוגים פלסטינים, מרביתם אזרחים חפים מפשע. ועימם 25 וחמישה חיילים ישראלים. לבסוף, כל צד ייקבור את מתיו, ישקם הריסות, וכעבור זמן במאמץ הדדי יוכלו להתניע מחדש את מכונת ההרג.
אט אט ניכר בעיניי השיח שאני שומע סביבי, כאילו אין פה חלוקה המתבססת על יסוד פוליטי דווקא, אלא שוררת מחלוקת עמוקה בין מיליטריסטים ובין הומניסטים. הראשונים: כובשים יעדים, משיגים מטרות, מוציאים להורג, מונים הרוגים, מחריבים שכונות; האחרונים: שמים במרכז השיח את האדם, ובימים האחרונים את חורבן האדם, וכל רצח, או הרג, או הרס באחד הצדדים טורד את מנוחתם. לחשוב שכל התנועה הסואנת הזו של רקטות ושל מטוסים מפציצים, של לוחמים פלסטינים ושל לוחמים ישראלים, התבקעה והתפרצה סביב רציחתם של ארבעת הנערים, ומאז נוספו עליהם עוד כמה מאות הרוגים, רובם כמותם— אזרחים, היא משהו שקשה לשאת.
בינתיים, כאילו שלא דיי בעתונאים קשקשנים, הולכים ומתפרסמים פסקי הלכה של רבנים המוצאים להתיר הריגת אזרחים פלסטינים חפים מפשע ואפילו להחריב את עזה כולה. כבר שמעתי בסיבובים הקודמים רבנים ותלמידיהם שמצאו (על יסוד סוגיה תלמודית) כי הריגת שישית מאזרחי עיר במצב מלחמה מותרת. רובם חוזרים לפסקי הלכה של הנצי"ב מוולוז'ין (לגבי חיילים יהודים בצבא הצאר) ושל הרב שאול ישראלי (לאחר פעולת קיביה, 1952), שהתירו בזמן מלחמה לישראל להתנהג כפי שמקובל בזמן מלחמה בין האומות. מה הם הורגים אזרחים— כך מותר לישראל. אבל כעת, כבר הוצא פסק הלכה, הנשען על ביאור של המהר"ל מפראג (בפירושו על פירוש רש"י על התורה, גור אריה) על פרשת החרבת שכם על ידי בני יעקב— והרי התורה עצמה מוסרת שם את זעזועו של יעקב על מה שחוללו בניו, ויעקב אף טורחת לקלל את שמעון ולוי על חלקם ברצח הזה בצוואתו (פרשת ויחי); יתר על כן, פסק ההלכה החדש נשען ביאור על התורה, טקסט בלתי משפטי (משפט עברי) בעליל, שאין בו משא ומתן עם מקורות משפטיים קודמים ועם פסיקתם של ראשונים. העובדה כי יש רב בישראל (במקרה הספציפי, בקריית ארבע), החושב כי כך פוסקים הלכה היא כל כך מגוחכת ומרתיעה, עד שבנוסף לזילות חיי אדם, יש יסוד לתלות בו את זילות ספרות ההלכה ומקורות היהדות הרבנית. עם זאת, אני משוכנע כי רבהּ של קריית ארבע נח היטב על משכבו בלילות, שכן קדמוהו כמה וכמה, למשל רב בבית אל שפרסם בשלהי שנות השמונים חיבור בשם שו"ת(=שאלות ותשובות)אנתפאצ'ה שבו התיר לקהל שומעי ליקחו לירות למוות בילדים ובנערים פלסטינים, משליכי אבנים, כמצווה מן התורה. דומני כי רוצחיו של מחמד אבו ח'דיר דילגו על הקטע של השלכת האבנים (שכן כל נער פלסטיני לדידם הוא משליך אבנים), ומכאן הדרך עם פח הבנזין ליער ירושלים היתה קצרה.
נזכרתי אמש בשירו של המשורר, העורך, ואיש התיאטרון והקברט היהודי, ולדיסלב שלנגל (ורשה, 1943-1910), אני מחפש את האדם, שאפשר שמציע איזה מענה לשון חד כלפי אותם מיליטריסטים (חילונים ודתיים) המתירים בקלות רבה כל כך דמם של בני אנוש:
[ולדיסלב שלנגל, 'אני מחפש את האדם', אשר קראתי למתים: שירי גטו ורשה, תרגמה מפולנית: הלינה בירנבאום, הוצאת טרקלין: תל אביב 1987, עמ' 32-31]
*
השיר הזה נכתב כנראה בשנת 1938 והובא לארץ במקורו הפולני על ידי עולה חדשה עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם. מרבית שיריו של שלנגל, שמעולם לא הוציא ספר שירים, נאספו ונלקטו על ידי אנשים ששמרו גזירי עיתונים בהם הם נדפסו לפני המלחמה, או שהעתיקו אותם בכתב יד בימי גטו ורשה; לעתים אף נלמדו בעל-פה על ידי הצעירים בגטו. הלינה בירנבאום המתרגמת מקדישה את הספר כולו לחבריה שקראו עימה את השירים בגטו טרם חורבנו המוחלט. תרגום אחר של בירנבאום לשירו של שלנגל התחנה הקטנה טרבלינקההולחן ונכלל באלבום אפר ואבקמאת יהודה פוליקר ויעקב גלעד (בנהּ של בירנבאום).
כמובן, שלנגל הולך אחרי הפילוסוף הקיניקנאי דיוגנס, הנושא עששית בלילות ושואל עוברים ושבים האם ראו את האדם. גם שבעים ושש שנים אחר שלנגל, עשוי איש ללכת, נניח ברחובה של עיר ים תיכונית כשהשאלה הזו טורדת מחשבתו. אלא שאם יישאל אותה בקול עלול להתגולל עליו גל עכור של אלימות מילולית, אפשר גם מכות. והאיש בן ארבעים, והוא שואל את עצמו, האם ילדיו יאלצו לגדול במציאות הזו, המייאשת כל-כך, ומה תקווה לה. ושואל את עצמו האם האנשים האלימים והילדים האלימים במחיצתם גדל— רק גדלו, ועל כן אותה מציאות אלימה של ימי ילדותו, נגזר עליה להשתכפל ולהשתכפל, כי האנשים הם אותם אנשים, ואלימותם— אותה אלימות. וכך או אחרת נדמה לו כי בעיקר בספרים שכוחים או עם מיעוט של בני אדם הוא חש כי עדיין ניתן למצוא איזה מכנה אנושי משותף, מתוך קול המקהלות הצועקות נקם, הרג, ושפיכות דם.
הזכויות על חלק מהטקסטים המצוטטים באתר, חלק מהתמונות ומהמוסיקה - אינן שלי. עם זאת, האתר אינו מסחרי . לפיכך שיתוף היצירות, תוך ייחוסן המפורש ליוצריהן/ם, ומתוך כוונה עיונית/לימודית, הוא בבחינת שימוש הוגן. כמובן, יוצרות/ים ובעלי/ות זכויות, המעוניינים/ות להסיר מהאתר תכנים, יכולים/ות לפנות אלי דרך "כִּתְבוּ אלי" ואפעל כבקשתן/ם לאלתר. בהתאם, ניתן לצטט מרשימותיי במקומות אחרים או ללמד תכנים המובעים בהן, אך ורק באמצעות ייחוס מפורש (שמי המלא ושם האתר), ובמידה שהשימוש אינו מסחרי וללא ייצור יצירות נגזרות
All rights reserved to Shoey Raz and protected by law
The rights to some of the texts quoted on this website, some of the photos and the music - are not mine. However, the site is not commercial. Therefore, the sharing of the works, with explicit attribution to their creators or authors, and with a theoretical/speculative /educational intention, is considered fair use. Of course, creators and copyrights holders, who wish to remove content from the site, can send me a message and I will act on their request immediately. In accordance, it is possible to quote from my texts in other places or to teach contents expressed in them, only through explicit attribution (My full name and the full name of the website), and insofar as the use is not commercial and without producing derivative works
![Red Tree.Januar 2024 [2]](https://shoeyraz.wordpress.com/wp-content/uploads/2024/01/red-tree.januar-2024-2.jpg)
פֶּרֶא אדם חוֹשב 