בשער האין-חוק ואפשרוּת האהבה

                                                                       

             Love will tear us apart again (Ian Kevin Curtis)

       

1

 

כשנולד אדם האפשרות לקיומו נמוגה ואיננה,הואיל ומחליפה אותה הממשות.איש אינו אֲבֶל על האפשרויות שהיו ואינן,אלא הכל עולצים על שהאפשרות אשר באה לידי קיום אחד-יחיד בר חלוף, לרוב מפוקפק, ואשר מתחנך להתנכר לכל רעיון של אוטופיה, ומנגד- להשתייך ללאום מסויים ולאמץ את סמליו. לדבר בשפה שנתנה בפיו ולשנוא את הזר. איש אינו מתגעגע לאפשרות אבל דווקא האפשרות חסרה לי.  

כל אהבת האלהים היא אהבה לזר בתכלית הזרות,זר כל כך,שאין לעשות אל זר על פניו.זר שהוא גֵר ומבקש אחיזה במחיצתנו,אינו מבקש מלוכה או חמלה מיוחדת.אני מתגעגע לאפשרות להבינו, אבל בעל- כורחי אני יודע שעליי להימנע מלהכירו,משאז תחדל ממני זרותו המבורכת.

ישנם דגים, ציויליזציות דגיות שלמות בתעלות אמסטרדם, שאינני רואה פניהן, ואיני זכאי להכירן, גם אינני מבקש. אף על פי כן הן יקרות לליבי, כנומירון (יוונית: מסדר צבאי של מעלה).

חלק מהם יהיו לגפילטע פיש של ערב שבת.היהודי הלאומי ילחץ על כפתור הגזר הכתום, מתוך אמונה שלמה כי הלחיצה על הכפתור תשיב את גוש קטיף אל מקומו ממש. זה לא יקרה, משום שהוא מבקש את הממשות על פני האפשרות.הוא יתנחם בכך כי האל ודאי שובת בשבת.

טעותו הבראשיתית היתה הלחיצה על הגזר.למעשה,כל שצריך,היה למשוך בגזר,כמו סבא אליעזר,ואז האפשרות המקווה אכן היתה נותרת על כנהּ.באותה מידה טעה יצחק לוריא בתורת הצמצום והרשימו. באותה מידה טעה שפינוזה לחשוב שהעצם הוא ממש. אני הוגה בעד החלון האמסטרדמי באפשרויות ההתפשטות והמחשבה.האפשרות שתעלות אמסטרדם נמצאות שם מלהיטה אותי יותר מן היציאה החוצה אליהן והִוָּכחות במציאותן.

איננו שונים בהרבה מלהקות הדגים בתעלות או מבני מעלה,טה פנטה ריי, זרותם המוחלטת מעוררת בי אהבה.

האהבה עושה אותם קיימים יותר עבורי,יותר מכל דבר שאיני רוחש כלפיו אהבה.

 

2

אתה לא כותב באמת.אתה שיר שירים בחתונה בשפה שהחתן והכלה אינם מכירים.אם מישהו מציג עצמו כמתרגם משפה שאיש אינו מכיר.איך מישהו עשוי לידע האם לפניו בעל מקצוע מהימן? אנחנו בהפסקה קלה.אפשר לצאת למזנון. אנחנו מוכרים ביוקר אבנים ואפר.לא בגלל שיש לכך דרישה שהיא (זו תולדה של חפירת קברים מן הימים האחרונים, חייבים להימכר).

בחתונה ההיא שרתי את 'אפר ואבק' של פוליקר-גלעד לחתן וכלה שלא שמעו מעולם עברית ושאינם יודעים מאומה על אודות השואה. הם חשבו שמדובר בשיר אהבה עצוב ויפה ושאלו אם אני יכול לשיר משהו שמח יותר לאורחים. לדוגמה שיר ששמעו פעם.שיר של עם עתיק שאומרים שהכהנים שם היו שרים אותו על המזבח בשעה שהעלו קרבנות בעלי חיים לאלהיהם, 'זה הולך ככה' הם אמרו 'הבא נגילה הבא נגילה הבא נגילה'.נסיתי ללמדם את הסוף, אבל הם לא גילו כל עניין בהמשך. מבחינתם ניתן להיכנס לשמחה אקסטטית על ידי חזרה רפיטטבית על 'הבא נגילה', כסוב מאוורר מקרטע או ידית של מטחנת בשר.

צלילים אחרונים של תודעה ששוב אינה זוכרת דבר.אדם צף בחלל הריק ואינו זוכר עוד דבר, ואף על פי כן חסד משוח על פניו, כפני הכהן הגדול שהיה יוצא מקודש הקודשים ביום הכיפורים, או כפני חתן בחופתו, שאומר 'I do' מרוב אהבה שמציפה אותו, וללא שום מחשבה או כוונה לנקוט אחריות על מעשיו.

אני זוכר שאחד האורחים בחתונה בה הופעתי שאל אותי שאלה ונסיתי לתרגם אותה כך: אולי כל מעשינו בבתי התפילה והמדרש, בבתי העסקים, הקפה והעינוגים, הם נסיון נואש להזכיר לבורא את עצם היותו הבורא, ולנסות להביאו לידי מחשבה או נקיטת אחריות על מעשיו?

לדבריו אלו עניתי מיידית בשפתי, ומבלי שהשואל הבין מה אני סח: 'יש אפשרות כזו, חייבת להימצא אפשרות לדעת משהו על הזר המוחלט, אבל אם הנך מבקש ממשות,דע, האהבה תיקרע אותך לגזרים שוב ושוב'.  

 

3

 

צפניה לא ידע מה לעשות עם עצמו.נמאס לו להיות נביא וגם היה לו מחסום כתיבה.מול המחסום התיישבה חבורת נשים בעלת מודעות פוליטית מפותחת וצפתה במתרחש.היו שם כמה חיילים צעירים שלא ישנו בלילה טוב ולא יצאו מזמן הביתה והיו טורים של מכוניות שביקשו לצאת מן הכפרים הערביים בסביבה.היה גם מואזין על צריח המסגד שצעק 'מבצע במחלקת העופות, מבצע במחלקת העופות' ובשל צינת החורף, עברו להקי ציפורים בשמים בדרכן לארצות יותר חמות,גם כמה מטוסי קרב חלפו במסלול המוכר לעייפה אל העיר הדרומית. צפניה עצם את עיניו ונסה לתוּר במחשבתו אחר צלילי עוּד דמיוניים שישאו אותו אל מעבר לכל זה,אל הסדר השמיימי.כעבור זמן,החל צפניה לצעוק כאילו עובר בו הדיבור האלהי לפחות 'מבצע במחלקת הקפואים, מבצע במחלקת הקפואים'. היה זה אחד הפולמוסים הבין דתיים המתארעים מעת לעת. התקרית עברה בשלום. ברם, תוך פחות משעה ניצב טור אנשים על סף ביתו של צפניה בתקווה לקנות בזול במחלקת הקפואים. צפניה יכול היה לנצל את הקהל הזה שלא צבא על דלתותיו בכל יום ויום, אבל במקום זאת העדיף לנצל את יכולותיו המיוחדות בכדי להשקיף שעה ארוכה במחסומיו האישיים של כל אחד מן העומדים בתור, בשער האין-חוק, על סף ביתו.

 

בתמונה למעלה: Man Ray, Rayograph 1928

 © 2009 שוֹעִי רז