*
אתה לא מוצא
לא מוצא את הבית, שיכור
מאבק שריפה ואור
(רונה קינן, 'כשהקוצים היו קוצים//יואל רץ אל האור', שירים ליואל, 2009)
1
רונה קינן ואביתר בנאי הוציאו במרוצת החודשים האחרונים אלבומים חדשים. את אלבומי הביכורים שלהם למשל, קניתי ביום הוצאתם. בהופעותיו הראשונות של אביתר שהתרחשו מעט אחרי שהתחלתי לקיים מצוות לפני כשתים עשרה שנים הייתי כנראה, ככל הזכור, הדתי היחיד בקהל. את רונה קינן אני אוהב מאז שמעתי לראשונה את 'Train' ואת 'מבול' (במקור האנגלי, דווקא: Earthquake), שירים מופתיים. אלבומהּ לנשום בספירה לאחור מהווה עבורי יחד עם בעברית של רות דולורס וייס את העדית שבעדית של האלבומים העבריים שיצאו בעשור האחרון. אלבומה השני עיניים זרות כלל כמה טקסטים יפים מאוד של אהבה לסבית גלויה (נס, עיניים זרות, במערכת הדם), מן החשופים, העדינים והמורכבים שנשמעו במקומותינו, אשר הצליחו להנגיש את האהבה החד מינית גם לקהלים שאינם מורגלים בהם.
מהאזנה חוזרת בחודש האחרון ל-שירים ליואל לרונה קינן ול- לילה כיום יאיר של אביתר בנאי שמתי לבי למוטיב החוזר ועולה בשני האלבומים גם יחד: הנסיון להחיות את זכרו של האב ההולך ונעלם, להנכיח אותו בתוך המציאות ההולכת ושוכחת. אצל קינן מדובר באביה הקונקרטי, עמוס קינן ז"ל, אצל בנאי מדובר באביו שבשמיים (אביו החי של אביתר בנאי, יצחק בנאי, מזמר עימו את הפיוט בן המאה השש עשרה, שימו לב על הנשמה ברצועה השמינית באלבום) .יותר מאשר קינן מדברת על יחסיה הרגשיים עם אביה היא בוחרת לספר עליו, על משפחתו, על אבדניו, לספר על התרחקותו, העלמו בתוך מחלתו, התרחקותו/היפרדותו מן העולם והליכתו אל הנעלם (היער האפור); בנאי לעומת זאת, שב ומדבר על האל כאב שמיימי, שהוא צריך את אישורו, את אהבתו, קרבתו, עזרתו. המינוחים לכתחילה אמוציונליים-רגשיים אצל בנאי. יותר משיש כאן ברית, מביע בנאי אהבה יוקדת, מחוייבות גלויה לאב שבשמיים. ברם, כמו אצל קינן, ניכרת אצל בנאי נואשות מסויימת, זעקה למשמעוּת הבאה לידי נחמה באמצעוּת כיבוד/מסירות אין קץ לאב (האל) ולאם (התורה האין סופית), המשפחה השמיימית. כאבהּ של קינן עצור לכל אורך האלבום. היא מעדיפה להתבונן. לרשום קוים לדמותו של אביה בימיו האחרונים ותהליכי שקיעתו, ולצייר מעט מקורותיו הביוגרפיים. עם זאת, אין פה ניכור, כי אם תהליך נפשי-רגשי של השלמה עם הפרידה הממשמשת ובאה לצד היווצרות של פער ושל חסך, הנובע מכך שיחסים בין בני אדם, ודאי יחסים של קירבה, אינם באים לעולם לידי מיצוי. מבחינות מסויימות הזכיר לי המהלך האמיץ של קינן את יצירתו המשובחת באמת של פול אוסטר (לדידי הספר הטוב והשלם באמת מבין ספריו) המצאת הבדידות: 'חמש עשרה שנה חי לבדו. בהתמדה עיקשת, אטומה, כחסין מפני העולם. הוא לא נראה כאדם הממלא חלל, אלא כגוש חלל בלתי חדיר בדמות אדם. העולם ניתז עליו, התנפץ אליו, לעתים דבק בו, אך מעולם לא חדר פנימה. חמש עשרה שנה שוטט כרוח רפאים בבית העצום, הוא לבדו, ובאותו בית הלך לעולמו' (הוצאת הקיבוץ המאוחד וסדרת סימן קריאה: תל-אביב 1995, עמ' 11). אוסטר אף פעם לא היה קרוב ממש לאביו. באשר לקינן, מן השירים עולה כי היא נהגה לשוחח עם אביה אחת ליום. אבל קשה למאזין להעריך את הקִירבה, רק את הקשב הרגיש ואת הדאגה העולים מתוך הפער ומתוך המרחק. גם מתוך התובנה כי אביה היה במידת מה הלוּם קרב רוב ימיו, והיה מתעורר מדי לילה בלילה כשפקדוהו חלומות על אשר ראה בשדות הקרב.
2
החוויה הבסיסית אליה מושך אביתר באלבומו היא חווית חדוות הגילוי של ההורים המטפיסיים. נראה כי אביתר עדיין רחוק מטרמינולוגיה תיאוסופית ואינו מזהה בין אבא ואמא ובין חכמה ובינה בקבלה הספרדית. קרוב הוא יותר לזהות את אבא כקב"ה ואילו את האם כאורייתא, כלומר: התורה, כפי לימודהּ בנגלה ובנסתר. אמנם, על דרך הקבלה, לפי תלמודו של המעיין כך מידת דביקותו באלוה, ועל כן כפי העיסוק בתורה נמדדת מידת מחויבותו של העובד לריבונו. תפישה זו דומיננטית היא הן בספר הזהר ששם תלמודו וחידושיו של תלמיד חכמים יוצרים רקיעים חדשים של תובנות ממש. עבור דרך תפישתו המובהקת של ר' משה קורדוברו; אך גם הולמת את התפישה הליטאית, כפי שעצב אותה בספר נפש החיים ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מוילנה. ושוב, על אף שההתרפקות על התורה נדמית כאילו שאובה היא מעולמם של הליטאים, גילויי הקרבה ההורית, של הבן אל אביו השמיימי, מסמנים את אבייתר כקרוב דווקא גם אצל הקוטב החסידי-ברסלבי, בעולמם של ליקוטי מוהר"ן. הפיוט שימו לב אל הנשמה המושר בניגון הפרסי, מצביע על כך שבנאי לא התנתק ממקורותיו בבית הוריו, וכי היהדות שבחר לעצמו הנה יהדוּת מורכבת, שאינה מקבלת בהכרח לכתחילה את מרותו של זרם ו/או חצר מסויימת, אלא שיש בה מן הבחירה ומן היצירה. למי שמאזין היטב, רוב קשב, מתקבל הרושם לפיו האלבום מתאר את מסעו האישי של בנאי אל עבר היהדוּת. שיבוצי הפסוקים משיר השירים המופיעים למשל בשיר הפותח אבא מעידים על מסע נפשו של בנאי ('יונתי בחגווי סלע, השמיעיני את קולך') עבר קרבת האב המקווה לדידו, וחשוב להדגיש כי אין זה שיבוץ בעלמא—הבא לשאת חן בעיניי מאזינים דתיים הרגילים לשמוע פסוקים מספרי הקודש במוסיקה החסידית-יהודית. גם השיר אב הרחמן לדידי הטוב בשירי האלבום, הן מוזיקלית והן טקסטואלית, אינו בא להציע למאזין את נחמות הדת אלא דווקא פורט באופן מדוייק ומעודן על נימי הנפש. התיאור של החזרה בתשובה, של הפיכת הלב והזהות, כמו מי שמשליך עצמו מצוק, אינו פראזה בלבד. גם לא שורה כמו 'אני מוזר לכולם, זר לעצמי' (אותיות פורחות באויר). בדרך מן החיים החילוניים לחיים דתיים עובר ההלך שלב מפחיד מאוד של טרנספורמציה, כעין זחל מתגלם, שבו שוב דבר בזהות אינו ברור עוד, ואף העתיד לוט מאוד בערפל. זהו רגע מפחיד מאוד, שאלמלא עשיתיו-חציתיו לפני כשתים-עשרה שנים, אפשר כי לא הייתי מבין במה מדובר. ואף על פי כן, למרות שבנאי כדרכו הוא זמר נהדר המצליח שוב להעביר לשומע מהרהורי לבו וממשאות נפשו באופן כן, ישיר וחודר, דווקא הלחנים מהווים את נקודת התורפה של האלבום. חלקם נשמעים בפירוש כעין בנות- קול, הדהודים של Radiohead, Coldplay,ו- The –The. לילה כיום יאיר הוא אלבום המתעד את מסעו האישי של יוצרו אל היהדוּת, וכדרכו האישית והנוגעת של מחברו- יש בו גם הרבה בירור טעייה ותהייה על המשך הדרך המוסיקלית/אמנותית וסימנים מתגבשים של דרך חדשה.
3
את קוי פרידתהּ מאביהּ החלה קינן לרשום כבר בשיר שינה ישנה מאלבומהּ השני, עיניים זרות: 'אני רואה את הצל שלך ורק אחר כך אותך/וכמו שכתוב בשיר: אין קץ לאין שובך/את הקוים החסרים לדמותך ציירתי בעיפרון שקוף/אולי משהו יתבהר לכדי תמונה מתוך החסר'. השורה שצטטה שם קינן 'אין קץ לאין שובך' שאובה משום המשוררת הארגנטינאית אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה בעולם הזה בתרגומהּ של טל ניצן).שינה ישנה היא שנת ילדים הבוטחים בהוריהם שבחדר האחר, בחסנם בכוחם. קינן מתארת בשיר את היפרדותה מן האב השוקע והולך, הולך ומתנתק מסביבתו. באלבום שירים ליואל יש משום העמקה של הפער ושל המרחק, אין כמעט ביטוי ישיר לרגשותיה של קינן בתהליך, זולת אולי בשירים אתה מתעורר, הסולם II, ובשיר החותם: למה הלכת ליער האפור. חשוב לקינן מאוד לתאר את אביה כאיש מלחמות שהפך לאדם שונא קרב. כאיש שהתענה כל ימיו משום הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק. אף את המנון ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, חיילים אלמונים) המושר על ידי קינן ברוך ובכאב בסיום השיר כשהקוצים היו קוצים מסבה קינן באופן נוגע ללב מהיותו שבועת אמונים מיליטריסטית ללח"י, למשל על חיי האדם וכליונם בכל אתר וזמן: 'כולנו גוייסנו לכל החיים/משורה משחרר רק המוות'. כל הטעיות, כל תקוות השווא, הזיות הגאולה מתאיינות בעת המוות, או למעשה עוד לפני כן, בשלהי ימי הזקנה, כאשר הגוף קמל, והזכרונות נסוגים—והאדם צריך אולי פה אחר שידבוב במקומו, וייתן פנים ושמות אחרים לזכרונותיו.
לקמילת הגוף רומזת קינן גם באתה מתעורר,בוסה נובה המצטטת באחריתהּ משום אנטוניו קרלוס ז'ובים. קינן מדברת שם על אביהּ המצטט לה שורה משיר של אבידן בהיותו מצוי במטבח, מתבונן על כתם קפה על הקיר (ככל הנראה מדובר בשיר: הכתם נשאר על הקיר). עם זאת, אני התהדהדתי דווקא לשירו הנודע של אבידן ערב פתאומי, המתחיל בשורות: 'אדם זקן מה יש לו בחייו?/הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם/הוא מדשדש אל המטבח, ושם/ המים הפושרים יזכירו לו/שבגילו,שבגילו, שבגילו'. את ההומורסקה האבידנית של ראשית השיר מחליפה האחרית כבדת הראש, שיש בה מן הכאב ומן הנהיה: 'אדם זקן—מה יש לו בערבו?/ לא מלך/ ויפּוֹל/לא על חרבו', המהדהדת כמובן בחוּבּהּ את האלגיה של נתן אלתרמן על שאול המלך: 'הנה תמו יום קרב וערבו/והמלך נפל על חרבו'. בניגוד למלך שאול, השולח יד בנפשו, בכדי שפלישתים לא יכו אותו נפש, מכוון אבידן אל הקמילה, אל התהליך הדֶמנטי-דועך של הזקנה, את המסע האחרון הזה אצל אבידן מאמצת קינן אל חיקה. יודעת כי אין מה לעשות, ואין איך להתקומם כנגדו. כדרך שאביו של אביה עמוס (או יואל, כפי שהוא נקרא באלבום, עוד שם של נביא מתרי-עשר נביאים אחרונים) שכל את אביו, כך היא כעת הולכת ומאבדת את אביה, ההולך אל 'שנתו העתיקה' או 'אל היער האפור' מבלי לחזור. היא עוד מרשה לעצמה מחאה שקטה אחרונה:'אל תהפוך לאיש העצוב מהשיר'.
העיבודים, כדרכם, באלבומיה של קינן, משובחים, עשירים ומורכבים במיוחד. גם הטקסטים הומי משמעויות. ועם זאת, לפחות בראשיתו של האלבום, מורגשת מאוד נטייה חרזנית, באופן שלא אפיין את כתיבתה של קינן עד כה, שתמיד היה בה חספוס, אבל גם כנות בלתי מצויה, ומוסיקליות של רוק ובלוז, שאינה תרה אחר הפתרון המילולי המצלולי-הרמוני ביותר, אלא דווקא אחר זה המביע-חודר ביותר. דומה גם, שאם על צמד אלבומיה הקודמים של קינן ניתן היה לומר כלשונה של אלחנדרה פיסארניק 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת', הרי בשירים השני והשלישי, נעדרת משפתהּ של קינן הבלוזיוּת המשגעת, ואת מקומהּ תופסת חריזה מצלולית מוטעמת, חגיגית מדיי לטעמי. אייכשהו, וגם די מלאכותית- מנוכרת (קראנו לו יואל/במלרע ולא במלעיל). ברם, הדברים משתפרים מאוד בהמשך האלבום. ודומה, כי אם בראשיתו נשמע האלבום יותר כהפקה מיוחדת לפסטיבל ישראל, הריי ככל שהוא הולך ומתקדם הוא מעמיק וחוזר אל המימד האינטימי, קיטון ההופעות הקטן והחמים, שבו אני מעדיף, על כל פנים, להאזין למוסיקה של קינן ולמילותיה.
מה עוד אוכל לכתוב על האלבום הזה? רצועותיו החותמות 15-11 גורמות לי לעצב רב, וזה יותר מהסתיו עם הענן, וגם אינני ציניקן, אז זה צובט מאוד בלב. כאב העובר דרך האזניים אל הלב, ומותיר אותו בתהיה מובסת: לאן הולכים האבות העולים על סולם ושוכחים איך לרדת? ואיך יחזרו אם לא יזכרו לאן לחזור? ברגעים כאלה הופך אלבומהּ של קינן למה שכינה הסופר והמסאי היהודי (מצד אביו), ז'ן אמרי: 'נסיונותיו של אדם מובס לגבור על תבוסתו' , ויש בתהיות הקיומיות האלה, משום מה שהורס כל ניכור, ומוסך כעין פשטוּת עמוקה, רצינות כנה מאוד, על נפשו של המאזין, כי עוד לא נמצאה הדרך לשאת את מותו של אדם אחר, להיפרד מאדם קרוב באמת לשלום אחרון, או להוביל את היחסים למיצוי השלם, ואחר-כך: אחר-כך נותר רק העדר נורא, ושקט שאין לו קצה או מובן.
דברים חשובים של טלי (טלילה) לטוביצקי והתכנסוּת חירוּם, הערב 19:00, בגינת לוינסקי כנגד תכנית העיוועים הממשלתית לגירוש ילדי מהגרי העבודה כאן.
*
בתמונה למעלה: Louis Le Brocquy, Torso, Oil on Canvas 1964
*
© 2009 שועי רז
אכן האלבום של רונה קינן, את של אביתר בנאי אני לא מכיר, הוא יצירת מופת. כל האלבומים שלה נפלאים ולשירים ליואל יש מקום מיוחד כיצירה אחת שלמה ומושלמת, עם שירים כה מיוחדים, ואי אפשר שלא לחשוב עליה יחד עם "על דעת עצמו", הספר שנורית גרץ, אמא של רונה, כתבה על עמוס קינן.
תודה, שועי רעי, על הרשימה היפיפיה.
אם נניח לרגע לביטויים, שהמשמעות הניתנת להם עלולה להחטיא [בכללם, "חוזר בתשובה"], מעניין שדווקא לאוזניי נשמעו בקולו של אביתר בנאי, כבר למן השיר הראשון ששמעתי בתחילת דרכו, אותם יסודות תכניים-אמוניים, שהינם שרירים כיום, כבעבר, תהא החזות החיצונית אשר תהא.
מעבר לחיבורים היפים והמעמיקים שאתה מאיר ברשימתך, אין ספק שהשניים הם מהיחודיים שביוצרים שנתברכנו בהם.
איזו סקירה נפלאה של שני אלבומים יוצאי דופן בעומק ובחשיבות שלהם.
(אתה רואה, לפעמים יש קרבה בין הספריות שלנו, גם אם דווקא במוזיקה)
האמירה שלך לגבי הלחנים של אביתר בדיסק הזה עוררה בי מחשבה. אני אוהבת את לילה כיום יאיר, את כולו, אבל הוא לא מרגש אותי בעוצמה של הראשונים. זה נכון. וזאת על אף שהמסע האמוני שהוא מתאר ומתעד מאוד מדבר ללבי.
יש משהו בעוצמת הזעקה של תתחנני אלי ויש לי סיכוי, שני שירים שעושים קאמבק גדול כאן בבית לאחרונה, שקשה לשחזר. ואולי בפאתי גיל 40 (אני חושבת שאבי בן 37 בערך עכשיו) אי אפשר לזעוק בעוצמה של גיל עשרים וקצת. משהו מתרכך בנו, לטוב ולרע, כי הוא גם מעמיק.
אני מאוד אוהבת גם את רונה, והדיסק הזה הוא כמעט מושלם. כשהקוצים היו קוצים פוצע ממש. יש משהו מהמם ומפתיע ביכולת להוציא דיסקים כאלה בישראל היום וגם להצליח למכור אותם ולהתפרנס מהם. משהו נפלא באמת.
באלבומו הראשון של אביתר היתה המון אהבת אם
וחוסר מהותי באב
לא יכול לומר שחשתי אז ברוח ריליגיוזית ו/או ספיריטואלית הרוחפת מעל אלבומו
אבל כן חשתי בסוג של טרדה, משבר קיומי, ועם זה יכולתי להזדהות בראשית העשור השלישי לחיי
אביתר של אז הזכיר לי את גרוניך הצעיר ב'למה לא אמרת לי' (1974) המופתי, ואולי שילוב גרוניך וכספי ב'מאחורי הצלילים' או לפחות שתיה ממי אותו המעיין. אבל אביתר היא מדוייק וטקסטואלית חד יותר מגרוניך. ואני מקווה כי יצירות מופת, כגון: 'קונצרט' (1980) ו-'נטו' של גרוניך עוד עומדות לפניו.
רונה היא לדעתי אחת משתי היוצרות הישראליות המעניינות ביותר במוסיקה הקלה, כפי שכתבתי למעלה
אבל אני עדיין רואה בלנשום בספירה לאחור את המיטב שבמיטב, אולי מפני שהיה שמור בו קסם המפגש הראשון ועצמותיו, כאשר עדיין אין המאזין מפתח ציפיות/תקוות וכיו"ב, אלא מאזין באופן משוחרר לגמריי
'מבול' הוא שיר נדיר
הסיטואציה המתוארת בפזמון
היא כל כך מדוייקת, ומבטאה גם משהו מרוחו של שירים ליואל:
לחבק ולעזוב'
כאילו שאפשר בכלל
לדעת להרפות
לאהוב פחות'
תודה מקרב על הדברים. אביתר צריך באמת להיות מבוגר ממני בשנה-שנתיים, אהבתי מאוד את המשפט שלך לפיו במחצית השניה של שנות השלושים משהו בנו מתרכך ומעמיק.
זה נכון, אבל עדיין אני מסוגל לפרקים כנער אינפנטיל להגביר את המערכת ולצווח עם שירים שאני אוהב במיוחד.
כפי שאשתי אומרת, יש כאלו שגיל ההתבגרות שלהם נמשך ונמשך.
באחת מנסיעות הלילה שלי
אז אני שמה לי את כל הדיסקים אני הכי אוהבת, ושואגת, ומתפרעת, ואף אחד לא אומר לי כלום.
אתה בערך בגיל של תומר, נכון? ואבי היה חבר של צפריר, אחינו האמצעי, ובן גילו בערך.
אכן "מבול" שיר נפלא, יצירת מופת. אני חוזר אליו פעמים רבות, ולצד כמה שירים מהאלבום הראשון של עברי לידר אלו שירים שיש שבועות שאני מקשיב להם כמעט כל יום.
את אהדתי העמוקה לשני האמנים אתה בוודאי יודע.
בוקר וליל מתנגנות להן על שפתיי המילים של 'כשהקוצים היו קוצים', במיוחד עם הסיומת המופלאה והצובטת של 'חיילים אלמונים'.
אביתר… הוא אביתר. שונה תכלית שינוי מרונה אך שיריו גורמים למאזיניהם לשים ליבם על הנשמה. [ביצוע מקסים ואותנתי].
כתבת יפה, מעניין להיזכר בחוזר בתשובה ברסלב אחר שביצע בכנות את "יש לי סיכוי", עד כמה שזכור לי זכה הביצוע לגינויים מקיר לקיר ועם זאת הוא יפה מאוד בעיני, ובצורה אירונית מנבא את מה שרמזת עליו.
כו, אני מניח שבערך בגיל של תומר, אולי גדול ממנו בשנה? אני לא סגור על זה.
היה איזה אירוע השנה שיצא שמיקרופון הגיע אליי
בזמן שאיזה פסנתרן ידידותי פרט על הקלידים
ומה שיצא הוא ארבעה ביצועים בלוזיים רושפים לקלאסיקות עבריות, תשואות שדי הביכו אותי, ושאלה של כמה מהנוכחים, האם אני מתכוון להקליט אי פעם. ספונטני לגמריי, מה שהוכיח לי כי גם באמצע שנות השלושים
עוד אי אפשר לקחת ממני את הבלוז.
על שהעלית את נושא המוסיקה וגם נושא האבות על ראש שמחתינו.
לפני כמה זמן היתה לי שיחה עם חברה שטענה שאמא זה "חובה" בעוד שאבא זה "בונוס".
ואני דווקא מאלה שחושבים שאבא, כצורך, כגעגוע, כמושא הוא חשוב באותה מידה בדיוק.
גם כל החלק האנגלי החותם את 'לנשום בספירה לאחור' הוא מהמיטב שהקליטה רונה קינן עד היום
אל עברי לידר אני פחות מתחבר. את 'תמיד אהבה' ו'בחולצת פסים' מאוד חיבבתי בשעתו משום הרוך, העידון, המורכבות והאינטיליגנציה שהתפרצה מהם, בין היתר משום שהפופ הישראלי אינו מצטיין על פי רוב בתכונות כאלו. גם באשר לעברי לידר, הכישרון קיים, אבל לטעמי הוא טרם לדעתי הקליט יצירה שלימה, מן הסוג שיישאר.
אגב, המון נשים מעריצות אותו, ממש.
בשעתו בחוג לפילוסופיה בו למדתי, היתה חבורת בנות שהיתה נודדת עימו מהופעה להופעה.
הראלה, ידידתי, פילוסופית ההיי-טק, אם את עוברת כאן
המשפט האחרון מוקדש לך.
דווקא כאשר שרתי אני את 'יש לי סיכוי להינצל' לא התכוונתי להינצל על ידי הדת היהודית או מורא שמיים, אלא להינצל ממתווה מסוים של חיים ושל זכרונות שכרסמו אותי בשעתו, ולצאת לדרך חדשה. האם היהדות עזרה בזה? באופן חלקי מאוד, במידה שבה התפילה והלימוד מכוונים אותי לזכור ולחיות ערכים מסויימים שאמורים להנחות אותי. אני בהחלט חושב כי ניתן להגיע לתובנות- הכרות דומות דרך שיטות רוחניות/דתיות אחרות שגם בהם התנסיתי.
ואגב, כשנתיים שלוש, אחר כך, כבר יכולתי לשיר את 'יש לי סיכוי להינצל' על יציאתי מתוך עולם הישיבות, ולמרות שהוצע לי להצטרף בהמשך ללמודים לקראת הסמכה מזורזת לרבנות, ויתרתי עליהם. היום נראה לי המהלך כסוג של יציאת מצריים.
אבא ואמא הם מושגים מורכבים וטעונים לדידי מכמה וכמה סיבות וטעמים. אני יכול להבין את אידיאת המשפחה המטפיסית אצל אביתר בנאי וגם בספרות הקבלה. אבל איני מניח אפשרות של קרבת האל כנהיה וכאהבה בין יישויות. האל אינו יישות עבורי. אני נוהה אל מה שמעבר לכל תפישה ומעבר לכל מהות. נעלם, העדר, אור נחשך.
כל הקירבה היא פועל יוצא של קירבתנו לנקודה הפנימית בעצמינו, שהיא שער להרבה מאוד חידוֹת ופשרים, ולעירנוּת פנימית בלתי שכיחה.
כדאי לך לשמוע את האלבום 'ים' של אתי אנקרי
בו החל תהליך התקרבותהּ הפומבי ליהדוּת
עדיין טיפין-טיפין
אבל עדיין הוא סוחף ועשיר, עם עיבודים מופלאים לגמריי, אין מה להשוות בינו ובין 'מיליונים' שהגיע אחריו.
בשעתו, התפלאתי מאוד על כך שהוא לא הצליח.
לא כל השירים ב'ים' אחידים ברמתם, ואפשר היה לגזור חלק החוצה, אבל האלבום בכללו הוא מרשים, ממש.
עוד יגלו אותו, אין לי ספק בכך.
אני שותף לדעתך באשר לאביתר
חלוק עליך מאוד באשר לרונה
אני מאוד אוהב את הקול שלה
כשאנחנו היינו צעירים היה מקובל שכדי להיות זמרת צריך שני תנאים מוקדמים בשביל בכלל להתחיל: אחד, שיהיה לך קול, ושתיים, שאת לא תזייפי. היום, כנראה, מספיק אבא מפורסם ומקושר (או, במלים אחרות, ר.ק. יכולה לכתוב לאחרים. חבל שהיא שרה)
גם אלי השירים של אביתר בנאי דברו בלא מעט רגעים, בעיקר "יש לי סיכוי להינצל" וגם, בזמן אחר, בזכותו, כשיצאתי מזה (מכתיבת התיזה הקשה והמייגעת, האמת), באמת קניתי מתנות לכולם, בהשראתו (-:
לא שמעתי את הדיסק החדש של רונה קינן למעט השירים שהושמעו בתקשורת, אבל גם היא מהיוצרים הכי הכי, כמה לא מפתיע שהם מככבים אצלך.
ואני מצטרפת לכל מילה על "ים" ועל אתי אנקרי בכלל- זמרת ויוצרת שאני מאוד מאוד אוהבת (אבל גם את עברי לידר, האמת… מודה. לא הייתי רצה אחריו או מעריצה אותו, רחוק מזה, אבל גם לא יש שירים שמציירים לי מפות נפשיות או צובעים חלקים או נוגעים).
מתנצל על העיכוב. לא ישבתי מאתמול אחר הצהריים על יד המחשב (שפעת לא קלה בכלל( והצלחתי אפילו לישון מ-18:00 ועד הבוקר
אשמח לשמוע חוויות מן המפגש…
'ים הוא ים במיוחד 'לילה ויום', 'גלגלי המים', 'אהבתך' ו-'טול עומרי' אבל גם 'ים' עצמו
כל פעם כשאני חוזרת לקרוא ברשימותיך לאחר תקופה של העדרות, הלב שלי מתמלא בחום האנושי הזה שאתה מביא לכאן.. תודה
השבוע, בתחילתו, קניתי את 'לילה כיום יאיר' ואחרי כשהקשבתי לו כמה פעמים התחלתי להרגיש באינטימיות הזו שנוצרת לעיתים עם אלבומים, וממלאת את הימים.. מרגשת היתה גם התחושה של מפגש מחודש עם יוצר שלפני כעשור הרגשתי מאד קרובה ליצירתו, ושבשנים האלו שנינו עברנו דרך במסע הזה מספק לאמונה.
כמה נעימה הנפילה הרכה המתמסרת ב'ליפול אל זרועותיו המושטות' אחרי הקפיצה מהצוק..שוב ושוב
שבת שלום
כמה משמח לשמוע ממך שוב.
אני מצטרף אל שניכם (אלייך ואל אביתר), על אף שמסעי הוא כזה, רצוא ושוב, בין אמונה לספק. לא משנה מה אעשה, לעולם כנראה לא תהיה בי שלוות נפש מספקת על מנת להצליח ולשים את מלוא לבי במקום מסוים
וכך בחסוּת יערות העד הירוּקים של האמוּנה
אני מטפל בגינה קטנה, שבה אני מטפח לילכים סגוּלים למלכוּת הספק
ובאשר להשגחה–
כאשר אני נאלץ להכריע מתוך תבונתי במהות המעשה הנכון והמיטיב מבין כמה מעשים שבאפשר, אזיי ההשגחה לדידי חלה עליי. ספק גדול הוא האם ניתן ליחס השגחה לדברים חולפים-עוברים.
החיפוש הלא הוא אין סופי, על כל פנים, אבל אפשר כי הוא גם הולם במדוייק את משך חיי האדם
היא כותבת ומבצעת חכמה, עדינה וייחודית. את אביתר בנאי אהבתי יותר באלבומים "החילוניים" שלו.
כתבת שהטקסטים שלו אינם מיועדים לאוזניים של דתיים. זה ככה בדרך כלל. הטקסטים של חוזרים בתשובה, גם בכתיבה וגם בדיבור, מופנים לקהל החילוני שדומה להם אבל בעיקר לעצמם, כי זו פשוט שיטה לחזק את עצמך. לא ככה?
הטקסטים של אביתר מיועדים לכל אזן המוצאת בהם חפץ. אני יכול להבין קושי של מאזין/ה חילוני/ת להיות עד להתפתחות הדתית אצל אביתר. לפני כמה שנים נכחתי בהצגה ערבית של 'מיסיה אברהים ופרחי הקוראן' המתאר את מסעו של הגיבור-היתום-החילוני אל האסלאם דרך הסוּפיוּת. בסוף ההצגה, כאשר הגיבור סובב סביב עצמו כאחד המוולווים מתלמידי-תלמידיו של מולנא ג'לאל א-דין רוּמי, הזלתי יותר מאשר דמעה אחת, משום שראיתי בסיפור שם כעין מקבילה למסעי אל היהדוּת. לכן, דומני כי כל מי שיש לו רגישות וקשב לעשייתו הרוחנית של אדם אחר יכול למצוא את הנקודה שמרגשת אותו באלבום של אביתר. זה לא קל, אבל אפשרי. אני דווקא לא חושב כי שיריו של אביתר הם דרך לחזק את עצמו, אלא יותר סוג של תעייה ותהיה לגבי המשך עשייתו האמנותית, כפי שכתבתי למעלה אני מקווה שיצירתו של אביתר עוד תאיר באור חדש, אולי באור חדש-ישן, ובכל אופן שאלבומיו הבאים, יהיו שופעי יצירתיות כקדם.
שלום נהנתי לקרוא, אני חושבת שהאלבום "שירים ליואל" הוא באמת יצירת מופת שמחברת הסטוריה אקזיסטנציליזם פסיכולוגיה לסיפור שבו כל שיר הוא חלון לעולם
האם יש לך מחשבה למי יואל חולה געגעגועים בשיר "אתה מתעורר"?
שלום אסנת, ברוכה הבאה. אני מניח כי יואל (עמוס) קצת כמו בשיר של אבידן "אדם זקן מה יש לו בחייו" בעיקר מתגעגע לעבר, לחברים שאינם. רבים משירי האלבום מתעדים לדעתי את הרגעים הללו שבין געגועים עזים לעבר (קינן היה מיושביו הקבועים של בית הקפה "כסית" שנסגר סופית אי-שם בשנות השמונים-תשעים, לאחר שרוב יושביו הותיקים כבר הלכו לעולמם) ובין התקדמות הדמנציה– ההליכה לאיבוד, הנשיה.
תודה על הקריאה.
שלום שועי אני לא חושבת כך, הוא לא מתגעגע לעבר כללי אלא לאישה מאוד ספציפית שישנה לידו במיטה וחסרונה מורגש כמו איבר רפאים- איבר מגופו, אישה אליה מתקשר והיא כבר אינה, ועוד, השיר "העצב אין לו סוף" הוא חלק מהפסקול אורפאו-נגרו: גרסה ברזילאית למיתוס על אורפאוס שירד לשאול אחרי אהובתו אורדיקי ולא הצליח להצילה משם
כמו כן וזה לא קשור לגעגועים, השיר מתייחס בצורה ישירה לגמרי לשיר של אבידן "הכתם נשאר על הקיר"
http://clickit3.ort.org.il/Apps/WW/Page.aspx?ws=8fd87108-364f-40f7-a7cc-50a9dd662b99&page=e62556ae-2550-497b-a2ac-e4bc80fac222
אסנת, תודה שהסבת את תשומת ליבי לרשימה ותיקה זו (כמעט 5 שנים. הייתי צעיר יותר אז). לגבי "הכתם נשאר על הקיר" כבר העירוני בעבר, הפעם גם תיקנתי- כי ראיתי את הדברים. זה גם מתאים לביעותיו של קינן בעיקבות הפעולות הצבאיות בהן נטל חלק (כתם הקפה וכתם הדם, החונקים אותו לאט).
לגבי כאב-הרפאים והכרית שעדיין חמה של תחילת השיר. הדעת אכן נותנת כי מדובר באישה. איני בקיא בהיסטוריית הזוגית של קינן ומבקש גם שלא להיכנס לזה. אותי השיר תפס במקום שבו ראיתי ישישים לא-מעטים אחוזי געגועים לעולם שכבד אבד (חברים, תרבות, נופים וכיו"ב), במיוחד באותם רגעים אחרונים של זיכרון, שבהם ניסו להיאחז בשאריות זיכרונם. זו גם הסיבה שהלכתי אחר "ערב פתאומי". כשקראתי את "חזיונות שווא" לברנלף (עם עובד: 2013) חשבתי על "שירים ליואל".
שוב, תודה על הקריאה.