הצוענים הם הכתב-רש"י של הדרך

*  

הארכיון שלי נתקע באיזו תקלת-מעבר, ועד שהוא יעבור, החלטתי להתחיל לכתוב כאן בלעדיו. ולפי שהאתר הזה כולו דומה כעת לקרקס-נודד או לקרון מִטלטֵל של צוענים, החולף בדרכו מעם האתר הישן של "רשימות" אל מיקומו הנוכחי, אמרתי בינתיים, להקל את מצוקות המעבר, בשיר של איציק מאנגער (1969-1901), צוענים, המברך את הדרך, שאיבדה זה-מכבר מובן, ואין לה פשר, כי אם במה שאבד ואיננו:

*

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים. בַּדֶרֶךְ- עֲנָנִים.

ו"לֵךְ לךָ" פָּסוּק שֶיֶש עוֹד לְפָרֵש

הָרעָמִים – צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שָל אֵש

וְרֵיחַ שֶל הֶפְקֵר וְגֶשֶם מִתְקָרֵב.

 

לְעֻמָּתָם שָטוֹת עָרִים בְּתַרְדְמָה

אֵי שָם אָבַד אוֹרוֹ שֶל שִיר הָעֶרֶשׂ

לְאִמָּא, בֵּין שָׂדוֹת אֲשֶר קָמְלוּ מִזְּמָן.

"בָּרוּךְ אַתָּה", הִיא תְמַלְמֵל, "הַמִיתוֹס שֶל הַדֶּרֶךְ".

 

קְרוֹנוֹת שֶל צוֹעֲנִים מְקֻרְזְלֵי זָקָן

חָכָם חֲסַר מְנוּחָה כָּאֲדָמָה

שָאֶל חִקְרֵי-עָצְמָהּ הִיא מִסְתַּחְרֶרֶת

 

הָרְעָמִים—צְלִיפוֹת שֶל שוֹט, בְּרָקִים שֶל אֵש

וְ"לֵךְ לְךָ" – פָּסוּק שֶיֵּש עוֹד לְפָרֵש

הַצוֹעֲנִים הֵם הַכְּתַב-רַשִ"י שֶל הַדֶּרֶךְ

(איציק מאנגער, 'הצוענים', מבחר שירים, תרגם מיידיש: נתן יונתן, הוצאת כתר: ירושלים 1986, עמ' 167)

 *

   לטעמי, שיר זה מתאר התבוננות בשמים בעת סערה, כאשר עבי הגשמים השועטים שם נדמים למשורר, מתוך זכרונות עוממים, כקרונות מסע של צוענים. הנה הוא שומע את צליפות השוט, ואת הגשם הכבד העומד ליפול, ושם, אי שם הבהוב נואש של זכרון. ערים, שדות, שאבדו בזמן, ושם האם עדיין עומדת ומברכת את הדרך, ואת 'המיתוס של בדרך', קרי: ההנחה כי יש לדרך תכלית, ופשר יש לנדודים ולסבל. מאנגער  לטעמי הבדיל בין הווה שכולו שבר, סער, נדוּדים ופליטוּת, ובין נצח שבזכרון-עבר, של ערים הנתונות בתרדמה בהן אבד אורו של שיר הערש, ושל שדות אשר קמלו מזמן, בתוכם האם יכולה עדיין לברך את הדרך שנתאררה בינתיים, אך ברכתהּ עדיין איכשהו-כלשהו, נמשכת.

   "לך לך" אליבא דדרשות ר' אבא ור' יוסי בספר הזֹהר (דפוס וילנה: חלק א' דף ע"ז), אינו מוצג, כלל ועיקר, כפי שעולה על דרך הפשט, כצו אלהי לאברהם לילך אל ארץ כנען, אלא צו כללי לאדם להימנע מן החולף עובר ולהתבונן במהויות הדברים בלב פתוח, באזניים כרויות ובדרישת שלום; נאמן לתפישה הניאופלטונית של ימי הביניים לפיה מידיעת האדם את נפשו יגיע לידיעת העולם ולקרבת אלהים האפשרית, מציע ספר הזֹהר לאדם להיטיב את התבוננותו הפנימית (כך הבין את הפסוק המקובל האיטלקי בן המאה השבע עשרה ר' משה זכות); על כן, אדם המביט החוצה אל מהפכות העולם התדירות, יחוש בנקל כי הכל תלוי על בלימה כל העת. ואמנם, גם אדם סחוף-חרדה שכזה, עשוי באמצעות מסע פנימי וקשב לדברים, לגלות מחדש אמון בעולם: לדעת את הזעזוע ואת החלוף, לחוש כמי שהולך ועובר כל העת ממקום למקום, כמסע עננים או כמסע צוענים, לכל רוח.  כגון מה שהביאו תלמידי הבעל-שם-טוב מפי רבם בספר הליקוטים, כתר שם טוב, על הפסוק 'נע ונד תהיה בארץ' כי משל הוא למעמד האדם הנע תמיד בין מעליות ותהומות, אך מצליח לדבוק בעולם הזה מתוך הכרה פנימית באיזה טוב יסודי השוכן במהות הדברים, גם אם נסתר מעיין ונעלם עתים מדעת. כמעט אלף שנים לפני כן, בעראק ובפרס, כתבו שיח'ים סוּפיים כי על הפּרוּש לראות עצמו כאילו הוא זר בעולם הזה. יש אומרים, בכדי שלא ינהה אחר החומרנות, ויש שאמרו בכדי שיכוון ליבו בכל עת להתבונן, ככל הניתן, במהויות הדברים עצמן.

   השורה הנהדרת החותמת את שירו של מאנגער 'הצוענים הם כתב רש"י של הדרך' צריכה ביאור. כי מה לאותיות המשונות של כתב-רש"י ולמסע העננים-צוענים הזה. אלא שכתב רש"י לאמיתו של דבר, אין  לא כל קשר  עם דמותו ההיסטורית של פרשן התנ"ך והתלמוד,  ר' שלמה בן יצחק מטרויש (1104-1040), המכונה רש"י, אלא שבשעה שהודפסה דפוס ראשון של התלמוד  הבבלי בונציה על ידי המדפיס הנוצרי דניאל בומברגי, הודפס בה פירושו של רש"י באותיות דמויות כתיבת-יד ספרדית, כלומר: דמויות האופן שבו נכתבו כתבי יד על ידי יהודים ספרדיים, אשר רבים מהם מצאו את ביתם החדש אחר "גירוש ספרד" באיטליה. עוברים יהודים-מגורשים-פליטים כצוענים ממקום למקום, נושאים את שפתם ואת צורת הכתיבה והאות המיוחדות להם.

   הצוענים- עננים של מאנגער, הנדמים להיות אותיות יהודיות-ספרדיות שהתגלגלו מחמת הגירוש מספרד  להיות אותיות 'כתב רש"י' העלו בזכרוני את שורות החתימה של  רומנסה על הלוּנה לוּנה למשורר הספרדי-אנדלוסי, פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899): 'הצוֹענִים קוֹלָם הרימוּ/בית-הסדנה סוֹאֵן מבכי/אל לוּנה צופיה הרוח/והרוח לבדה מִשמר להּ' (פ"ג לורקה, רומנסרו ספרדי, תרגם: רפאל אליעז, ספרית פועלים: תל אביב 1967).  והנה גם לדעת לורקה, על אף התהפוכות והרצח אשר על הארץ (אצל לורקה, הצוענים הם מקור הסכנה הנשקפת ללוּנה ולנער, עימו היא מהלכת), ניתן עוד לזהות את הלבנה העומדת בשמים והרוח לבדה משמר להּ. מעניין לציין, באופן בלתי תלוי בלורקה או במאנגער, כי על פי חיבורים יהודיים וערביים אנדלוסיים מתקופת ימי הביניים, נמשלת רוח האדם ותבונתו ללבנה במילואה, וכך גם בספר הזֹהר הספרדי-קסטיליאני, בן שלהי המאה השלוש עשרה,שהושפע מאותם חיבורים ממש. קו סהוּר-כסוּף שוזר אפוא בין מאנגער ובין לורקה. חוסר היציבות, הבלהה הקיוּמית, מסע הנדוד חסר הקץ כל אלו הם המציאות של העירות לדידם, ומעברו האחר, הלבנה החלומית, אשר תמיד מצויה שם, אליבא דלורקה, או אם נצחית העומדת לעד בשדה אבוד ומברכת את הנוודים ביוצאם לדרכם, אליבא דמאנגער, הן מקור נחמותיו ותקוותיו של האדם.

*

בתמונה למעלה:  Christian Rohlfs, Two Gypsies, Oil on Canvas 1921

© 2010 שוֹעִי רז