הַדִּמְעָה, לְמֶחֱצָה,
עֲדָשָּה חַדָּה יוֹתֵר, נַיֶּדֶת,
מבִיאָה לְךָ אֶת הַתְּמוּנוֹת
[פאול צלאן, 'עין, פקוחה', סורג-שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1994, עמ' 35]
*
1
בספרו האחרון, מחשבות על הצילום (1980) כתב הסופר הצרפתי וחוקר הספרוּת, רולאן בארת (1980-1915), את הדברים הבאים, אודות מה לשיטתו הינו סוג של הפשטה של "האני" הניכרת כמעט מכל פורטרט מצולם היטב של יחיד, היקר ללב, המביעה את מהותו- הפנימית, המתגלה דווקא דווקא בעד התצלום הפשוט, ומצליחה בדרך פלא לעבור ולהעיר דבר-מה פנימי בצופה, המתגבר בתורו על חלוף-הזמן, המקום, ועמעום הזכרון:
ואף על פי כן שמדובר בהוויה ולא בחפץ יש לכח-העדוּת שבתצלום גורל שונה לחלוטין. בהסתכלות בבקבוק, בגבעול של פרח האיריס, בתרנגולת או בארמון שצולמו כרוכה רק הממשוּת. אבל הגוף, פנים- ויותר מזה; לעתים קרובות הגוף והפנים של נפש אהובה? מאחר שהצילום (וזו מהותו) מעיד על קיומהּ של הויה מסויימת אני מבקש לגלות בתצלום הוויה זו במלואה, כלומר במהותהּ, "כפי שהיא לעצמה…". מעבר לדוֹמוּת הפשוטה, חברתית או תורשתית. כאן נעשית שטיחותו של התצלום מכאיבה עוד יותר, שכן לא תוכל להיענות לתשוקתי המטורפת והעזה אלא-על-ידי משהו שאין לבטאו במלים: משהו ודאי (זה חוק הצילום) ועם זאת לא סביר (לא אוכל "להוכיח" אותו). אני מכנה משהו כזה בשם "ארשת" [ההבעה, המראֶה].
ארשת הפנים אינה ניתנת לפירוק (כשאני יכול לפרק לחלקים, אני מאשר או דוחה, בקיצור: אני מפקפק, אני מוצא את עצמי סוטה מן הצילום שמטבעו הוא כל-כולו ודאוּת; הוודאוּת היא מה שאינו רוצה להתפרק). הארשת אינה נתון סכמטי, אינטלקטואלי, כמו הצללית. כמו כן, אין הארשת אנאלוגית פשוּטה—רחבה ככל שתהיה—כמו "הדוּמוֹת".
לא, הארשת היא אותו דבר הבוקע מן הגוף אל הנפש—animula , נפש אישית זעירה, טובה בפלוני, רעה באלמוני. כך סקרתי את תצלומיה של אמי בנתיב העולה הזה שהביאני לבסוף לאותה קריאה, שהיא סופה של כל שפה שהיא" זהו! ; בתחילת כמה תמונות חסרות-ערך שהעמידוני רק על זהותהּ הגולמית ביותר, האזרחית; ואחר כך תצלומים (הרבים מכולם) שבהם יכולתי לקרוא את "ההבעה האישית" שלה (תצלומים אנאלוגיים "דומים"). לבסוף, תצלום גן-החורף, שבו אני הרבה יותר מכיר (מה מגושמת) אותה; אני שב ומוצא אותה; יקיצה פתאומית, מחוץ ל"דוֹמוּת", "סאטורי" (Satori) שהמלים אוזלות בו; ודאוּת נדירה, אולי היחידה, של "כך, כן, כך, ואין יותר מזה".
הארשת (במילה זו, באין לי טובה ממנה, אני מכנה את הבעת האמת) היא מעין התוספת הבלתי-מתפשרת של הזהוּת, מה שניתן כמתת-חסד, מעורטל מכל "חשיבוּת": הארשת מבטאת את האדם ככל שאיננו מתייחס לעצמו בחשיבות. בתצלום נאמן זה הנפש שאני אוהב, שאהבתי, אינה מופרדת מעצמהּ; סוף-סוף היא מתלכדת עם עצמהּ. ובאורח פלא התלכדות זו היא מעין גלגוּל. כל תצלומיה של אמי שהתבוננתי בהם דמו במידת-מה למסכות; בתצלום האחרון, לפתע פתאום, נעלמה המסכה; לא נשארה אלא נפש, חסרת גיל אבל לא מחוץ לזמן, שכן ארשת זו, שהיתה אחת בעצמותהּ עם פניה, ראיתי בכל יום ויום במשך חייה הארוכים.
אוליי, לבסוף, הארשת היא דבר-מה מוסרי, המעניק בארוח טמיר לַפּנים השתקפות של ערך של חיים? אוודוֹן צילם מנהיג של מפלגת העבודה האמריקנית, פיליפ ראנדולף (הוא מת זה לא כבר, בעת כתיבת שורות אלה); בתצלום, אני קורא ארשת של טוב-לב (שום דחף של סמכות; זה ודאי). וכן הארשת היא הצל הזוהֵר המלווה את הגוּף. ואם התצלום אינו מצליח להראות ארשת זו כי אז הגוף נע בלא צל, וכאשר צל זה נחתך, כבאגדה "האישה בלא צל", לא נותר אלא גוף עקר. בחבל-טבור דק זה נופח הצָלם חיים; אם נבצר ממנוּ, בשל העדר כישרון או העדר מזל, להעניק לנפש השקופה את צלָהּ הבהיר, נושא התצלום שובק חיים לעולם ועד. אני צולמתי אלפי פעמים; אבל אם כל אחד מאלפי הצילומים האלה "החטיא" את הארשת שלי (ואולי , אחרי הכל, אין לי שום ארשת), דמות דיוקני תנציח (למשך הזמן המוגבל של קיום הנייר) את זהותי, לא את ערכי. אפשרות מסוכנת זו קורעת את הלב כשמדובר במי שאנו אוהבים: ייתכן שלעולם לא יהיה לי "הדמוי האמתי" שלו. מאחר שלא נאדאר ולא אוורדון צילמו את אימי דימוי זה שרד בחסדה של תמונה מעשה- ידי צלם מאחת מערי השדה, אשר כמתווך אדיש—הוא עצמו מזמן כבר אינו בין החיים—לא ידע כי מה שקיבע לצמיתות היה האמת—האמת בשבילי.
[רולאן בארת, מחשבות על הצילום, תרגם לעברית: דוד ניב, סדרת מעוף: מדע, עיון, פרשנות, בעריכת מנחם ברינקר, הוצאת כתר: ירושלים, ללא ציון שנת הוצאה, פרק 45, עמ' 113-109 ]
*
מדובר כאן בבן המחפש בתמונות אימו שנפטרה, זה מכבר, את הארשת, את אותה הבעה נטולת מסכות, חשופה, ללא הגנות ומסווים, כפי שהבן שיוה בנפשו כל חייו, מן דימוי (Eidos) קבוע של האם, שהתקבע בדעתו של בנהּ, והפך לזיכרון המייצג את דמות-דיוקנהּ ואת הווייתהּ בעיניו. דומה הדבר למבקש את היסוד האידיאי הבלתי-משתנה ברוח האדם, כפי שהוא מתגלם בהבעתו הייחודית של האדם היקר לו. איתורהּ של אותה ארשת-אידיאית משולה על ידי בארת לחווה חווית הארה זן-בודהיסטית (Satori), ההתבוננות אל לב הדברים עצמם מתוך הכרה טהורה, שאינה נושאת בחובה את החלוף. לו היה בארת, נניח, בקיא בקבלת ר' משה קורדוברו הצפתי (1570-1522) היה ודאי מדבר על אודות צלם אימוֹ, אותה התגלמות ייחודית של נפשו רוחו ונשמתו של האדם הפרטי, כפי שהיא נרשמת באדם, דבר מה הכרוך לעולם, כפי שבארת ציין בדבר-מה מוסרי עמוק הרוחש באדם (אם אכן רוחש בו), אך בכל אופן מלווה את האדם כל חייו, כך אליבא דקורדוברו, ואפשר שגם עובר לצאצאיו או למקצתם (פרדס רימונים, שער ל"א: שער הנשמה). כללו של דבר, כאשר בארת דן בארשת הוא מתכוון אל אותו מבע ייחודי כל-כך הנוהר מפניו של כל אדם שאנו אוהבים אהבת נפש, עד שלא נהיר עוד האם קירון-פניו הוא ממשי, או שמא אינו אלא אידיאה של קירבה ושל אהבה שאנו חווים בו/בה ו/או מייחסים לאותה דמות אהובה. את הדברים האלה הביע בארת בחתימת דבריו באותה טרנספורמציה דקיקה, כמעט איוושה, בין "האמת" ובין "האמת בשבילי".
*
2
לפני כשנתיים ישבתי לפני סרט תעודי, אליו התוודעתי באיחור ניכר, אשר כלל הקרנת סדרה של תצלומים של דמות אשה חשובה ומהותית מאוד בחיי, שלא ראיתיה שנים ארוכות. לא זיהיתי את מי שזכרתי כמעט באף אחת מן התמונות, ואז הופיעה מול עדשת עיני תמונה בודדה, שהציתה משהו עתיק-מאוד עמוק-מאוד. ישבתי מול מסך טלוויזיה, בבית לא-שלי, לבדי (בכוונה ובתיאום מראש עם מארחיי), ופתאום התפוצצתי מבכי. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. לא בכי חרישי מתגבר, ולא נהי יציב, בכי רגיל. שבר ענן. באותו הרגע הבנתי כמה דברים מהותיים על עצמי. וגם כאגנוסטיקן ותיק, הבנתי כי התובנה שפתע נגלתה לי וסיפרה סיפור ישן באופן חדש לגמריי, היא מפגש בארשת החד-פעמית, הייחודית שנשאתי בלבי, כמעט שלשה עשורים. אולי אין זו "האמת" אבל באותו הרגע הבנתי כי זוהי "האמת בשבילי" ואיני יכול לרצות בדבר אחר, ובשום נראטיב תחליפי. הארשת היא טעם האמת אפוא, ככל שדבר יכול להיות אמיתי בגבולות העצמי.
*
3
בתצלום שחור-לבן שצולם לפני 33 שנים, סביב התקופה שבה זכרונותיי הקדומים מתחילים. רואים את הילד בן השלוש וחצי, שהייתי אז, פוסע על גבי שביל מרוצף אבנים לבנות, מצביע אל עבר שיחים ועצים הנמצאים בהמשך הדרך, כאילו אומר, עליי לצאת לחפש, עליי לתור את החורשה הזאת, לעמוד על גלוייה ועל סתריה, על הארשת המייחדת אותה; כל מי שראה את התמונה הזאת טען, כי "זוהי תמונתו של ילד-פילוסוף-שואל-ספקן", וחלק הוסיפו שיש "הרבה-שמחה-והרבה-ייאוש-בעיניו" (יש הבדל בין המציינים זאת בחיבה ובין אילו המציינים זאת בביקורת; כמובן שכל מי שראה את התמונה כבר הכיר אותי קצת). 33 שנים אחר כך אני עושה בערך את אותם הדברים, ואילו היייתי צריך לתור לי "ארשת" אני חושב שהתמונה הזאת מביעה אותה למישרין. בתי הגדולה (בת 11 כמעט) צחקה איתי לפני כמה זמן על כך שלדידהּ, כל מה שאני צריך בכדי לחוש מאושר, הוא ספסל בטבע, או סתם פינת מדיטציה, שאוכל לצאת אליהם, ולהרהר על הטבע, האדם ועל האלהוּת, ו"אם תמצא שם מישהו לדבר איתו על כל אלו בכלל תהיה שמח". לעתים הצחוק ממש כמו הבכי—הוא הדבר הנכון. כנות היא עדיין הדרך ככל שאני מבין, לתור את החיים, שבהם אנו משיגים לעתים מקצת מה ש"אמיתי לגבינו" אבל איננו יודעים דבר. רק צללים ונשימות אור, בסדרים מתחלפים או בלתי קיימים, ורוח נושב, מי יודע מאין- לאן.
*
*
לקריאות נוספות:
גלגל רפאים של חתולי בר: שלשה רסיסי חיים (רשימת המאה)
על הנפש היפה ועל הנפש המסרבת להכיר ביפיה וטעמיה
בתמונה למעלה: Egon Schiele, Untergehende Sonne (Sunset) , Oil on Canvas 1913
© 2010 שוֹעִי רז
"הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן,
יביא כוס של כסף צרוף
וימלאנו גרעינים של רימון אדום,
ויעטר כּליל של ורד אדום על פיו,
ויניחנו בין חמה לצל – ואותו זוהר
מעין יופיו של ר' יוחנן הוא."
תלמוד בבלי
לא יודעת למה נזכרתי,
אולי זו הארשת, ובטח גם הפרדס,
שממנו הבאת את הרימונים.
כששמעתי את התיאור הזה לראשונה
היה לי ברור שלא על יופי הוא מדבר,
אז אולי באמת זה על אותה ארשת.
וגם חשבתי על הביטוי הזה "מצא חן בעיניו"
וכמה הוא מדבר לא על מושא ההתבוננות,
אלא על יכולתו של המתבונן
למצוא את החן במה שהוא מתבונן בו.
תודה שועי על המדרש הנאה.
שועי יקר,
נגעה לליבי הארשת של הפוסט הזה, נכון יותר הארשת שלך כפי שהיא משתקפת בו. עוררת בי סקרנות לראות את צילום הילד שהיית. מעניינים מאוד ההרהורים על צילום. גם אני חושבת שרק צלם מוכשר באמת בעל "עין טובה" יכול לתפוש ארשת, וגם לא בכל צילום. צלם כזה הוא נדיר, כמו שנדיר בעל מלאכה מוכשר בכל תחום. אני כל כך שמחה שהצטרפת ל"רשימות", וכך יצא לי להכיר את כתיבתך, ואת האדם המשתקף בה. הסבת לי הרבה שמחה בפוסטים שלך, ששוב ושוב ושוב בהתמדה הזכירו לי את הדברים החשובים באמת, המהווים מזון אמיתי לנפש. ברכות מקרב לב לפוסט המאתיים, כן יירבו!
ודרך אגב, יש סופר שאני מאוד אוהבת – תומס ברנהרד – שכתב באחד מספריו דברים מופלאים בגנות הצילום באופן כללי – ב"שקר" של הנצחת רגעים שקריים. הוא, כנראה, התכוון לצילומים ללא ארשת.
מזל טוב ליום ההולדת המאתיים. תודה על ההרהורים, והפעם גם על המוזיקה (שלא הכרתי). אתה מכיר את הרפרנס לצילום שיש ב"הומו פאבר" של מקס פריש? יש שם איזכורים מעניינים של הניסיון למצוא בפניה של המצולמת (שכבר מתה) את מה שנעשה ניסיון להנציחו בצילום, אבל הוא לעולם לא שם, מחוץ לעולם.
כשדיברתי על עניין המצא חן,
התכוונתי שזו תהיה הברכה,
כי הרי זה אתה,
אבל התבלבלתי ושכחתי.
אז אני מברכת,
על המאתיים שהיו,
ולאחרונה נהיו לי לנווה במדבר,
ולמאות הרבות (חחח… עד שיצא לך מהאף!!!)
שעוד יבואו ויהיו.
ובקיצור (אני שרה לך):
כן…תזכה…למאה…הבאה!!
הַדִּמְעָה, לְמֶחֱצָה,
עֲדָשָּה חַדָּה יוֹתֵר, נַיֶּדֶת,
מבִיאָה לְךָ אֶת הַתְּמוּנוֹת
—————————— – – – – – – – – – –
האמת, שועי, אחרי השורות האלה של פול צלאן צריכה לבוא דומיה גדולה ומלאה יראת כבוד מפני העוצמה הנסתרת בכוחה של מילה להעביר תמונה בחדות רבה יותר, ואולי אף כוללת יותר, מכפי שתעשה זאת אי פעם תמונה מצולמת.
פול צלאן שב ומזכיר לי שבניגוד לקלישאה הגורסת ש"תמונה אחת שווה אלף מילים", בעצם מילה אחת גבישית ומזוקקת של משורר שקולה כנגד אלף צילומים.
הבעיה היא עם צילום בעת הזאת שהוא הפך כבר מזמן להיות מושג נרדף למניפולציה. אני כבר לא סומך על צילום.
ראשית משום שישנה לנו קונבנציה שהוא משקף מציאות. ריאליה. ולכן מסתתרת בו הוויה מתעתעת. כמו שהבמאי האיטלקי מיכלאנג'לו אנטוניוני מתאר בסרטו Blowup עם השחקנים ונסה רדגרייב ודיויד המינגס. אגב סרט מצויין בנושא הנידון (וגם הסרט שעשה בריאן דה פלמה Blow Out , כמחווה לסרטו של אנטוניוני, עם ג'ון טרוולטה כאיש סאונד שמחפש את הצווחה הנכונה ואף מוצא אותה כשחברתו נרצחת).
אבל בעצם הפרדוכס הגבישי טמון כבר בעימקי הפוסט שכתבת.
אם אני מחפש תשובה לשאלה האם צילום באמת מתאר את מה שאני
חושב שהוא מתאר, או שמא אני רק מדמה זאת. אזי אני מעדיף את תשובתו
של פול צלאן: "הדמעה", לוחש לי פול צלאן, "מביאה לך את התמונות".
ואני, אני נשאר עם הדמעה של פול צלאן.
מיכל יקרה,
אני מניח כי במדרש הנזכר, התכוונו לסוג של צללית, גוון נע של אור, המורכב מתנועות עדינות בין לבן, אדום, וסגול
עוד בימי-קדם אנשים החזיקו בדיעה כי את גוף האדם הפיסי סובב גוף אתרי המקבל שפע מן היקום כולו (דרך תנועת מערכי שמים, והכוכבים. על כן כונה גוף מאיר זה, גוף אסטרלי).
ראיית הלות (חלק הראש המשתייך לגוף האסטרלי) היא תופעה מצויה באותם זמנים, אף בימינו.
אפשר שהתכוונו לכך.
הרציונליסטיים בני זמננו, ודאי יטעימו, כי מדובר במשל בלבד.
וכן, ברור כי כאשר אני מתבונן בתמונה או בתצלום, קשה לי לייחס את הפרשנות שאני מטיל עליו, או את הפעילות המחשבתית שלי המוסבת עליו לציור עצמו, או ליוצרו.
ותודה גדולה על האיחולים. קשה לי להניח שהרשימות עוד ייצאו לי מהאף. על אף שיש להן נטייה לקפוץ חמושות מתוך הראש שלי כמו פאלאס-אתנה, ללא יותר מדיי שהיות או תכנון מוקדם. יש כמה מהן שיצאו דרך הגומות של הצחוק, או דרך קמטי-זוויות העיניים בשעת צחוק, ואחרות שהן דמעות של אותיות. קשה לי להניח שהן ייצאו לי מהאף כי ארך אפיים אנוכי,
ארך אפיים ורב חֶסֶר.
ואמת, רק בגבולות הסובייקט, אם בכלל יש כזו.
(-:
חני יקרה,
תודה מעומק הלב. אני אמנם מרגיש כי פרק הזמן שאני כותב באינטרנט גרם לי להכיר א/נשים נהדרים/ות וגם פתח את מחשבותיי ואת לבי לרעיונות חדשים ועולמות מחשבה והקשרים, שלפני כן הייתי מעט פחות עסוק בהם (לדוגמא, בשל פעילותי בתחומים של פילוסופיה, היסטוריה של המדע, חקר הקבלה ותרבות אינטלקטואלית אסלאמית, קצת שכחתי את ההנאה שבכתיבה על שירה ועל ספרוּת ועל מוסיקה, מה שממש הפך ללב- הדברים ברשימותיי).
אני שמח על חבר שבזמנו לחץ עליי לפתוח בלוג (לעולם לא אבין מדוע) ושביקש שאשלח הצעה לרשימות, כי אני מתאים בדיוק (לא הכרתי בלוגיות עד אז ובקושי הסתובבתי באינטרנט).
כללו של דבר, הבלוג הביא אותי להכיר א/נשים ויוצרים/ות שלא הכרתי, פתח אותי לרעיונות חדשים, ואף יצר אצלי סוג של שינוי פנימי לגבי מקומה של פעילות ספרותית בחיי.
הי דפנה,
נעלייך נשאוך עד הנה? (לקוראות/ים האחרות/ים בדברים מכוונים לשתי הרשימות האחרונות באתר של דפנה)?
קראתי את "הומו פאבר" לפני זמן ארוך מאוד. כמעט שני עשורים. כבר איני זוכר ואולי אז עוד הייתי צעיר מדיי. אנסה לבדוק בקרוב.
אני מאוד מזדהה עם מה שכתב בארת. ישנם כמה צילומים, השמורים איתי, של אנשים שחלקם הקטן כבר אינם בין החיים, והמשותף לכולם הוא שאין זה תצלום רגיל, אלא משהו הנושא ממילא את אותה ארשת שאני שומר בלבי תמיד.
אני לא יודע אם אני זקוק לתצלומים, כי ממילא הרושם הייחודי של אותם א/נשים הולך איתי לכל מקום.
ובכל זאת, כאשר למשל, אני מתבונן בתצלום של ידידה שכבר אינה בין החיים (נפטרה די מוקדם ממחלה), וזה לא קורה הרבה, שבים אליי רגשות ומראות ושיחות. עולמי הפנימי מתעורר מחדש לחוויות משותפות שאיני מתכוון לשכוח.
הי דודו,
תודה על עוד תגובה מפליאה (-:
כללית, אני איתך לגמרי, בהסתייגות אחת. צלאן טען בקבלת פרס ביכנר, כי לשירה ישנה זיקה חזקה אל האלם. ואמנם שירתו לטעמי הביאתו אליי האלם המוחלט (מימי הסיין). כמוסות-הזכרון-המרוכזות שלו, הוא אמנם בחר בהן, אבל
אין לי ספק שהן החישו עליו את קיצו.
בצעירותי הייתי כותב שירה שהיה לה מבטא של ארץ-המוות (כמו הנשים של שילה).
אחר כך הייתי צריך הפוגה של שנים ארוכות, בכדי להתחיל לחשוב איך ליצור מתוך החיים ואל החיים.
אני מסכים כי יש ושירה היא מזקקת את מבטו של האדם, ואת יכולתו לתפוס את הארשת של האחרים.
למשל השורות האלה של יאיר הורביץ:
"היה לי חבר שמת בעיר זרה,
כשאני קורא בכתביו שבים אליי מכליהם רגעי אפלה שבירה"
קשה לי לחשוב על שורות המבטאות מידה כזו של קירבה אנושית
שועי יקרי כמתנת יומולדת, הגירסה של ביל ויולה למילים של צלאן. זו עבודה שנקראת "הוא בוכה בשבילך" (או אולי בשבילכם?)
http://www.google.com/imgres?imgurl=http://www.medienkunstnetz.de/assets/img/data/2468/bild.jpg&imgrefurl=http://www.medienkunstnetz.de/works/he-weeps-for-you/images/2/&usg=__7sza57y9v6TlZcpUUbE-VeJnyr0=&h=343&w=480&sz=12&hl=iw&start=1&sig2=t7hU8G_y-FRj94OYExfDNg&um=1&itbs=1&tbnid=eEir4OQyunCM6M:&tbnh=92&tbnw=129&prev=/images%3Fq%3Dbill%2Bviola%2Bhe%2Bweeps%2Bfor%2Byou%26um%3D1%26hl%3Diw%26lr%3D%26sa%3DX%26tbs%3Disch:1&ei=UfkWTLb3BJer_Qae2JyUCw
(וזה פוסט שאי אפשר להתייחס אליו בקלות דעת. בגלל זה שלחתי את ויולה לבכות בשבילי)
מרית קרובתי,
את זוכרת שפעם כתבתי לך באחת מן התגובות: "יש בו בבכי, במיוחד בדמעותיו
איכות של אותיות הנופלות מן העיניים ומתחברות למלים שלא בנקל יכול האדם לשמען". אני חושב שאותו הרגע מול הסרט התיעודי היה רגע כזה, עבורי.
מטבע הדברים כנראה הבכי והצחוק הם מספרי הסיפורים הטובים ביותר שיש
[הפילוסוף קרל יאספרס תיאר את מושאי התבוננותו בפנמנולוגיה של האדם כהתבוננות במצבי קיצון נפשיים, שמביעים כנות, וישירות חדת-מבע–אני לא זוכר שהוא התייחס שם לשירה, אבל שירה היא בהחלט אחד המדיומים המציגים מצבים כאלה בצורה עילאית (למשל: צלאן, פיסארניק, טראקל, פוגל,לסקר-שילר) מיצג גם כן, אבל בכל שדה אמנותי ודאי יש יוצרים/ות כאלו… ]
ויולה, זו מניפיסטציה של צלאן (-:
תוסיפי את הצועניה המנמנמת על יד העוּד (זה נראה כמו עוּד או כלי פריטה אפריקאי יותר מאשר גיטרה או מנדולינה) של אנרי רוסו (ברשימה האחרונה אצלך) והא לך תזמורת של דמעות.
כמו שכתב וואלאס סטיבנס (האיש עם הגיטרה הכחולה, XXXII, תרגמה: טובה רוזן-מוקד), שהקשר שלו עם רוסו דק וברור :
סלקו את האורות, את ההגדרות
ואִמרוּ על מה שאתם רואים בחשכה
שזה הוא, או שזה ההוא,
אבל אל תנקבו בשמות המרקיבים
איך תתהלכו בחלל ולא תדעוּ
דבר על טֵרוּף החלל,
על הוֹלָדוֹתָיו הקונדסיוֹת?
סלקוּ את האורות. דבר בּל
יחצוץ ביניכם לבין הצורות שאתם לובשים
אחרי שנהרס קרום הצורות.
אתם כפי שהנכם? אתם אתם.
הגיטרה הכחולה מפתיעה אתכם.
(-:
היי שועי. ישנו לי הסבר קצת אחר לגבי מהות הקץ של פול צלאן (וגם זה של פרימו לוי).
למעשה שניהם כבר מתו בשואה, אך משום שהייתה להם אחריות תרבותית הם נאותו לחשוק שיניים למעננו ולהשהות את מותם עד שיסיימו להוריש לנו את מה שנצטרך כדי להמשיך ולחיות בעולם הזה שמאס בהם כל כך.
אני רואה במעשה שעשו סוג של אלטרואיזם תרבותי המהווה בשבילי סוג של צוואה רוחנית ונפשית.
למעשה פרימו לוי מסביר את המוטיבציה/שליחות להמשיך ולחיות מול אי-האפשרות,
בפתח סיפרו המרגש "הזהו אדם?"
"…והיה כי תידומו – יאבדו בתיכם.
ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד.
ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד".
הזהו אדם ? – פרימו לוי
דוּדוּ,
אני מנסה לשים לרגע את העולם בסוגריים, epoche הוסרליאני, כי אם לא עשויה לצאת לי פה הרצאה מן הלב על הקשר בין מה שכתבת ובין חיי (כל כמה שאני צעיר-יחסית), אבל ברשותך, אנטול את רשות-האיפוק, ואתן לפרימו לוי לומר את דברו, צוואתו-הרוחנית, תוך כדי הליכה עם חברו פיקולו באושוויץ, משום הקאנטו העשרים ושש מחלק התופת בקומדיה האלהית לדנטה אלגיירי:
"המזמור של יוליסס. השד יודע כיצד ומדוע נזכרתי דווקא בו.אבל לא נותר זמן לבחור.חלק גדול משעת-החסד כבר עבר. ג'אן חכם, הוא יבין. אני חש היום כבן אדם. מיהו דאנטי. מהי הקומדיה האלהית. כמה מוזרה היא התחושה שאני מנסה להסביר בקיצור רב מהי הקומדיה האלוהית. כיצד מחולקת התופת מדורים-מדורים. ומהו ה- Contrapasso. וִירְגִילְיוּס המסמל את השכל, בִּיֵאטְרִיצֶ'ה המסמלת את התיאולוגיה […]
רְאוּ, אל צוּר מַחְצַבְתְּכֶם, הַבּיטוּ
לֹא נוֹצָרְתֶם לִחְיוֹת כְּחַיְתוֹ-יַעַר
כִּי אִם לִרְדוֹף יְקָר, בִּינָה וָדַעַת!
ריבון העולמים! נדמה שגם אני שומע את הדברים בפעם הראשונה- כתרועת שופר, כקול שדי. לרגע שכחתי מי אני והיכן אני.
פּיקוֹלוֹ מבקש שאחזור על החרוזים. פּיקוֹלוֹ טוב הלב. הוא שם לב כמה
דקלום דברי השירה מיטיב עימי. אולם, יש כאן משהו עמוק הרבה יותר."
(הזהו אדם, תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד, תל אביב תשמ"ט, עמ' 123,121).
שועי,
אינך סובל יותר
עבור!
הי אליס,
תודה על שהרגשת בדברים החתומים בעומק הדברים, וגם על הציטוט מיונה וולך…
ובינתיים, שיר בשבילך:
ארשת – השם לפוסט הזה, המילה הזו מהדהדת, חזקה. הבאת הרבה דברים, מעוררי מחשבה וגם מחלוקת.. יש גם רפרנס לרשימות אחרות – כל זה מזמין להתייחסות יותר מעמיקה מקריאה מרפרפרת של הרגע הזה, בבוקר מוקדם ואעשה זאת ביום אחר.
. שאלות רבות עולות באשר לקשר שבין העין הצופה, המצלם, הבחירות שלו, המצולם, המצולם המשתקף אצל המצלם והמצולם המשתקף בעיני אחרים – האמת, המציאות והאומנות או הבדיה והנפש, המופשט האם ישנו, האם יכול להילכד או להתבטא, ואיך הוא מוכר ומזוהה.
בעיקר אני מנסה לראות, לראות ממש, את הארשת שלך שמשתקפת כאן, כי נראה לי (והפעם בהשאלה), שזה מה שציירת כאן במילים. אבל כתבת וכתבו האחרים שציטטת שהארשת היא זו שיכולים לראות באמת רק הקרובים והאוהבים. מכל מקום – התגובות, המילים שלך, של בתך – "זוהי תמונתו של ילד-פילוסוף-שואל-ספקן", וחלק הוסיפו שיש "הרבה-שמחה-והרבה-ייאוש-בעיניו". ובעיניי עולה גם ארשת מתוך הצילום העצמי הזה שלך גם כמיהה. אולי רק בעיניי, ובאמת חשוב מי הוא זה הרואה.
הי מחסנאית,
תודה רבה. אני מניח שלאחר מאתיים רשימות אפשר שהצלחתי לטוות חלק מן הארשת שלי במלים (על פניה המלנכוליים, משעשעים, והמוסריים-הומניסטיים). אולי זו כמיהה-נהיה בלבד. הרבה מאוד מן הקרובים לי באמת טוענים שאני שם את עצמי על האתר (לחלקם אגב, הדברים משמשים כהסבר מדוע אינם קוראים את האתר. מישהי יקרה מאוד ללבי הסבירה לי פעם שבחיים אני הרבה יותר מעניין אותה, מאשר ברשימות שלי, וגם יותר מצחיק). לאילו הפחות קרובים, המכירים אותי מלימודים/עבודה וכיו"ב, אני מניח, היוותה הקריאה כאן סוג של הפתעה, לפעמים לטובה, לפעמים לרעה [אני לא בטוח שכל עמיתיי ללימודים/אקדמיה ידעו עד כמה והיכן אני ממוקם פוליטית, וגם לא על צדדים כגון: אהבת כתיבה, אהבת ספרוּת, מוסיקה וכיו"ב]. לאילו שלא הכירו אותי בכלל עד שנכנסו לקרוא – אני מניח כי הדברים מתפלגים בין אילו שאוהבים מאוד את הדברים ונימתם, בין מי שננכנס לכאן מדיי פעם בפעם, ובין מי שמאוד לא אוהב את כתיבתי ואת מה שעולה ממנה, ולא מתקרב/ת הנה. זה בסדר גמור. אי אפשר למצוא חן בעיני כולם/ן, גם לא כדאי. לגבי הארשת, כל הדברים שמובאים בצד השמאלי העליון של האתר (מתחת לתמונתי) בכדי להציג אותי, הם דברים שנכתבו או שעלו מתגובות פה באתר בשנה ותשעת החודשים שאני כותב. כאשר העברתי את האתר החלטתי לתת לחלק מן התגובות, שנגעו ללבי, לסמן את הארשת המצטברת.
הגעתי לאינטרנט, בין היתר, כתוצאה מסוג של ייאוש גובר ממה שנתפס אצלי כניסיון ל"סתימת פיות" אקדמית [לא ארחיב על כך ברשותך, אולי יום אחד. אבל צרות-העין וקטנות-הלב, אינה רק אחת מחולשותיה של האוניברסיטה, אלא משהו המונע, על פי רוב, כתיבה עמקנית-עשירה-כנה וויטאלית, בעיניי, ומשתק כמעט לחלוטין שיח אמיתי בין משתתפיה]. בהתחלה פשוט תפסתי את המקום פה כנסיון להביע בכתב תחומי-עניין נוספים שלי, שעם השנים, וריבוי- המחקר והעיון בפילוסופיה, קבלה, ומחשבה ערבית ימי-ביניימית קצת נדחקו אל הצד. אחר כך פשוט אהבתי את החופש שאתר כזה מציע, והתגלגלתי אחרי הלב, בקפיצות של קנגורו (או צפרדע).
הכרתי דרך האתר פה, כמה א/נשים נפלאים/ות, שאנו מתגלגלים יחד דרך רעיונות, ורגשות וכיו"ב שלהם ושלי. זה משמח אותי מאוד. אף פעם לא מובן מאליו. עם הזמן זה הפך עבורי השיח הזה ללב העניין.
מזל טוב.
אחל'ה פוסט, תגובות, חברים ומוזיקה.
אז תמשיך.
(:
אורי יקר,
תודה על האיחולים ותודה שבאת,
אני משאיר לך את שורת החתימה של סמואל בקט באלושם:
"צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך" (תרגמה: הלית ישורון).
חיוך חוזר
שועי יקר כל כך- מאיפה להתחיל? מהסוף? מלשמוח על כך ש"הרבה יותר מכל דבר אחר – אתה כאן"?
או מהלב שמתכווץ ומושיט ידיים לילד הקט בתצלום שאני רואה בעיני רוחי?
או מהבטן שמתכווצת וחוששת להפריע אבל שולחת גם חיבוק של תמיכה לרגע ההוא מול התמונה ההיא בסרט ההוא?
או בכלל מהתסכולון שלי על שלאחרונה אני לא מגיעה לפוסטיך בזמן ובתדירות שהייתי רוצה?
או מהעניין הזה עם הארשת – המבט המסוים והמדויק של אדם, של רגע, משהו שאני מבינה ומרגישה כל כך עד שכל המילים פורחות ונעלמות לי ולא מאפשרות לי להגיב עליו בכלל?
או מתגובתה של אליס שגרמה לחיוך גדול ומירקור זוהר ובוהק של תקוה?
או מילדתך שמיטיבה להכיר ולתאר אותך כל כך יפה?
או מהמאתיים האלה (כבר מאתיים? רק מאתיים? לא יודעת מה יותר) שהפכו בזמן הזה לתחנת תרבות מאוד מאוד משמעותית בשבילי, וגם תחנה בכלל- לנוח ולנשום בה.
אפשר להתחיל מכולם ביחד בו זמנית?…
יודע מה הכי משמח אותי? (נא לזמר בקול רם בבקשה….) שזוהי רק ההתחללללללה! (((-:
טלי יקרה, אני חושב שהשיחות באתרים ומחוץ לאתרים שהתרקמו עם הזמן בינינו, וגם בינינו ובין כמה וכמה א/נשים נוספים/ות הופכות את חווית האינטרנט מרשת לארשת והארשת הזו מחויכת, כנה וישירה. לפעמים קשה לדעת אפוא אתר אחד מסתיים והאחר מתחיל, אבל נוצרה איזו ארשת בכמה וכמה אתרים, שהיא משותפת לכולנו. והרשת הזו לא צדה דגים היא מחזירה אותם בחזרה לים. וזה כנראה עושה אותנו מעט יותר בני אדם. כך אני מרגיש, בכל אופן (-:
והנה לימדת אותי שאני קצת דג, מבלי שידעתי…(-:
וברור, גםאני.
טלי,
בחזרה. (צריך להמשיך עד שזה מגיע לדג):
כמה פעמים נעצבתי על כך שספק אם יש לי תמונה אחת שהצליחה לתפוס את המבט החי של פניי, לאחרונה, מצאתי הסבר מדעי-נורולוגי לעניין(בכל הקשור לחיוך), ישנם שני מרכזים שונים במוח לתופעת החיוך, האחד לחיוך הטבעי שנמתח מאליו מרגע שפוגשים בפרצופים המתאימים, והשני, שמור לתגובה המאולצת לציווי משפחתי\חגיגי, "תנו לי חיוך גדול"…
לכבוד הרשימה ה200, אני מקווה שתמשיך להתגוון ואת ההתייצבות תשמור למקומות אחרים, אין מילים רחבות דיין בשביל לתפוס את האופקים(בייחוד הספרותיים) שאכסניה זו, שגדולה מזו של ר' עקיבא ומשה(פה יש גם את ז'ורז פרק, למשל), חשפה בפניי.
((-:
ועדיין בעולם הדגה והים אבל לצד היותר רציני של האכסניה-
תמהּ,
תודה על האיחולים והברכות. אני משתדל שלא ייצאו לי אף פעם חיוכים מאולצים
ואני לא כותב אני לא כותב כשעצוב. כלומר, אני תמיד קצת עצוב, אבל תמיד שומר על פרספקטיבה מחויכת. כשאין לי אותה, אני משתדל שלא לכתוב רשימה חדשה.
אני שמח על שאני מצליח לשתף בטעמי א/נשים נוספים. אני מאמין שכולנו בסופו של דבר סובייקטים. לכל אחד יש את טעמו ואת האופן הייחודי שבו הוא חווה את המוסיקה/ספרות/אמנות/תרבות. זה משתנה מאחד לשני, אבל זה נהדר לדעת
שרשימותיי האינטרוורטיות והלא תמיד קומניקטיביות מצליחות לפגוש בדרכן עולמות אנושיים אחרים ולעורר שיחה. אני לומד מן התגובות כאן מכל המגיבים/ות הרבה מאוד כל הזמן.
ובאשר לשבחים, לא צריך להגזים. אני באמת פשוט ורגיל. אחרי שתי בירות אני יותר חברותי וחייכן, בחיי (זה עובד בכל פעם). למשל, גיליתי היום (בוורדפרס מתפרסמות מילות חיפוש בגוגל באמצעותם אנשים הגיעו לאתר שלי) שמילת חיפוש המאפשרת הגעה לאתר שלי היא: 'אלטעזאכן, גבעת שמואל'. עכשיו, אני בטוח שהמחפש האלמוני לא פילל להגיע לאתר הזה כתוצאה מחיפושו, ובכל זאת ראיתי בזאת מחמאה גדולה (תמיד חשבתי שהאתר כאן הוא סוג של בית מרזח רעיוני. היום התגלו פניו האמיתיות). עוד לא קיבלתי הצעה לרכוש תנור אפייה ביתי או פריג'ידר מוסדי. די בעסה. אבל אם היא תגיע, אמכור בשמחה לכל דיכפין תנור שז'ורז' פרק (-:
טלי,
את זוכרת את טוני ניומן ודג פיליפס ממנהרת הזמן (חופשים גדולים, בית ספר יסודי, טלויזיה חינוכית/לימודית)
אז זהו, כבר שנים כשאני הולך לקניות אני שואל את המוכרים בסופר אם דג פיליפס הגיע. יש מושט, סלמון, ונסיכת הנילוס. אבל אני ממתין ליום שבו דג פיליפס יגיע ואז אדע שמנהרת הזמן עדיין פועלת.
המוכרים מצידם בדרך כלל מציעים לי לגשת לאגף בו מוכרים מוצרי חשמל של פיליפס.
וזה תמיד משאיר אצלי איזה רושם קלוש שדג פיליפס הוא בכלל צלופח חשמלי.
אבל דג פיליפס טרם נחזה גם במחלקת החשמל.
היי שועי וכל שאר המתהוללים, תרשו לי רגע להפוך לְאִיָה מפו הדוב: אווירת העליצות שפשתה על הבלוג מהלכת עלי נכאים. ואני הולך הלוך ונכוא מרגע לרגע. המתינו עוד רגע קט ואני מאבד את הזנב…
דודו,
שנהיה לראש ולא לזנב
כמו שהובא בדאו דה צ'ינג (פסקה ע"ג):
רשת השמים, רחבה-רחבה ועיניותיה גדולות
ובכל זאת אינה מניחה לשום דבר לחמוק ולעבור
בטח שזוכרת! (-:
והנני מבטיחה חגיגית שברגע שאמצע את דג פיליפס, אולי שוחה באיזה ים, או באיזה ים בה בה בם, אשלח אותו ישירות אליך (ואז תצטרך לארגן משהו אחר לארוחת צהריים…). ((-:
טלי,
I never eat fish for lunch
או בכלל
(-:
ידוע, ידוע….(-:
ותודה על הדגים
שועי, מסקרן לראות את התמונה ההיא עם הארשת מול השיח והספסל החרוט במצח
איריסיה יקרה, אין לי סורק עימדי וגם הטלפון שלי מצלם באיכות ככה-ככה. בכל אופן, אותה אישה שמוזכרת בפסקה השניה, שכנה שגידלה אותי בשנים משמעותיות, היא סוג של דמות-אם שכזאת עבורי (לבטח דמות שמאוד השפיע על ילדותי המוקדמת) ובתהּ אחותי, למרות שלכאורה לא שוררת בינינו קרבת דם כלשהי.