בספר-המסע המומלץ של בנימין שבילי, פּה לין הלילה, הרצוף כולו סיפורי חסידים, בעוד יוצרו נע ונד בין כנסיות, בתי כנסת עתיקים, קהילות חרבות ומחנות השמדה, מובאים שני סיפורי מעשה, הכורכים צחוק ובכי, גאולה ואי-ודאות יחדיו:
רבי יחזקאל מקאזמיר אמר פעם, כתיב "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" היינו: יהיה ממש צחוק, כי היו כבר דורות תָּנאים, אמוראים, הבעש"ט ותלמידיו ומשיח עדיין לא בא, ועכשיו בדורנו יבוא, אז איך לא יהיה ממש צחוק. ועוד מספרים שפעם אחת לקח רבי יחזקאל כוס לקידוש ולפתע הניח את הכוס מידו ואמר: "ריבונו של עולם הבט נא רק פעם אחת וראה את עמךָ, אינני רוצה יותר אלא שתביט הבטה אחת ואז כבר יהיה טוב".
[בנימין שבילי, פה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002, עמ' 112]
רבי יחזקאל חי בתחושה כּאילוּ קץ ההיסטוריה הגיע. כל הדרוש הוא רק הבטה אחת מצידו של ריבונו של עולם, הצצה דרך החרכים אל עולמו העזוב, "אז יִמָּלֵא שחוק פִּינוּ" וצחוק גדול ומשוחרר מעקת ההיסטוריה ומוראותיה יישמע בחוצות. יש ברבי יחזקאל מן הליצן-העצוב, המבטיח לחסידיו צחוק גדול בקרוב ממש, ועם זאת מתבונן על אלהיו כאוהב נעזב, המתחנן לאהובתו הנוטשת, שתחון אותו עוד במבט אחד למען ירחב ליבו.
בסיפור אחר, סיפור מעשה מרבי דוד מדינוב בכסות הצחוק המתגלגל נע כצל גם הבכי המר:
רבי דוד מדינוב היה נוהג להרבות בסיפורי ליצנות שבתוכם היו גנוזים סודות עמוקים. פעם סיפר רבי דוד את אחד מספוריו והקהל שסביבו פרץ בצחוק, באותו זמן היה שם גם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין שהתחיל דווקא לבכות ואמר: אתם אינכם מבינים מה הוא מספר, הלא הוא סיפר עכשיו על גלוּת השכינה.
[שם,שם, עמ' 57]
בניגוד לרבי יחזקאל מקאזמיר, רבי דוד מדינוב נאה דורש נאה מקיים. כלומר, הצחוק לדידו אינו מעשה-עתיד אלא תלוי בנוכחות בהווה; רבי יחיאל מאיר מגאסטינין עשוי לגלם את הקוטב האחר, קוטב העיצבון, והתגלמותו בכל רגע בהווה, אבל בד-בבד, הוא כעין עיקרון משלים לצחוק המתגלגל שמעוררים סיפורי הליצנות של רבי דוד מדינוב: בכל צחוק גנוז עצב ובכל עצב – סיבה לצחוק. ההיסטוריה היא נוראה ומבעיתה, ובד-בבד, ממבט אחר, מצחיקה עד כאב בטן, כשם נניח, ששיירת העיוורים שצייר פטר ברחל האב, היא מעציבה ומצחיקה (ובודאי מציקה) בו זמנית. סיפורים חסידיים אלו השיאוני אל קטע מתוך מרסיה וקאמיה לסמואל בקט, שכבר צטטתי בעבר, המגלם את התקווה ואת הייאוש המגלמים תפקיד מפתח בכל מה שמשיא אותנו לבכי או לצחוק:
האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה.
לא, אמר מרסיה.
האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה.
כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף. יהיה יופי, אמר קאמיֶה.
נקווה, אמר מרסיה.
[סמואל בקט, מֶרסיֶה וקאמיֶה, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: ירושלים 1979, עמ' 20]
באמונה יוקדת בתכליתהּ של ההיסטוריה, בגאולתו של המין האנושי בעת יעודה כלשהי, יש משהו מעציב ומדכא אף טוטליטרי; ההיסטוריה, כל מעשינו, הופכים אז לחלק ממכניזם, טבעי או אלהי, המתגלגל באופניו, כמו תכנת מחשב להוציא פלט, לפתור כל בעיה או תעלומה; כאן אין צחוק אמיתי וגם לא דמע, גם לא רגש; והאם באמת יש בכך ציפיה או נהיה?
לאי-הודאות, לאי-הידיעה, יש תפקיד חשוב; לולא אי-הודאות, לולא הספק, איך היינו אוזרים אומץ להאמין או לקוות? מה שוודאי אינו מקווה. בכדי לקוות צריך להתייחס לעתיד כנעלם, כסימן שאלה שלא עתיד להתבהר בקרוב ממש. כאשר מניחים הנחות ודאיות על העתיד הופכים אותו למה שלכאורה כבר ידוע. אי-הידיעה היא מקור תקוותו של האדם. על כן בשעה שהקהל צוחק מבדיחותיו של רבי דוד מדינוב מוצא בהם רבי יחיאל מאיר מגאסטינין רמזים לגלוּת השכינה ובוכה. לא את הגאולה מוצא הוא בדברי ר' דוד מדינוב; אלא את אי-הודאות ואת המצוקה—כשם שגם רבי יחזקאל מקאזמיר מקווה לגאולה (ולצחוק המשחרר שהיא נושאת עימה) דווקא מתוך אי-הודאות הדאוגה-מייחלת, האם ייענה לו ריבונו של עולם ויזכה את עולמו בעוד מבט חונן אחד. כשם שמרסיה מאמין, לא בכל ליבו, אבל מאמין בשיבת הדברים למקומם. דווקא אי הודאוּת, אי הידיעה, הסודקות או מנתצות את האמונות המוחלטות הודאיות, מקיימות בנו איזו תקווה רגישה קטנה, שישנה אפשרות שהדברים עוד ייסתדרו אייכשהו-כלשהו, ועל כן, עשויות לחייך את פנינוּ בעתות בהן, לוּ-לרגע, משהו בהן ממאן להעלות חיוּך קל, כי קל לחייך וקל לאהוב.
בתמונה למעלה: Pieter Breugel the Elder, Die Parabel von den Blinden, Oil on Canvas 1568
© 2011 שוֹעִי רז
חזר ואמר להם (ר' אליעזר): אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו,
יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי לא בשמים היא?
שכבר ניתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחים בבת קול
שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות.
מה עשה הקב"ה באותה שעה?
היה מחייך ואמר
נצחוני בני נצחוני בני.
אוי ואיך שאנחנו צוחקים מאז…
שועי, עכשיו אתה צריך לכתוב את צד הצחוק של הפוסט הרציני הזה.
הי שועי
חשבתי לי שמי שמספר בבדיחות הדעת על גלות השכינה בטח חווה אותה במלואה ממקומו
א. כנראה כל אירוע משמעותי וקיומי כורך בקרבו שחוק ובכי יחד. חז"ל דורשים בכמה מקומות את הפסוק "מוציא אסירים בכושרות": בכי ושירות, אך עדיין מפרשים, על פי הפשט, שהבכי הוא לאדם אחד והשירות לאדם אחר. כנראה התקיימותם בכפיפה אחת היא חזון עתידי.
ב. הפרשנות שלך לבכי והשיר הכרוכים יחד כיון שהם גנוזים בחיק העתיד הלא-ידוע היא הרמנויטיקה משובבת לב. אכן, החכם הוא היודע יותר מהאחרים את גודל המועקה שבנסתרות העתיד, ורק הנביא הוא היודע לגול ממנו את הלוט. אולי גם זו מצטרפת כסיבה לבכי, אובדן הנבואה?
דודו יקר,
נצחוּנִי הוא אח של יוסי ז"ל או של אהוד יבדל"א?
יש כל כך הרבה בנאים ובנאיות בתולדות התרבות הישראלית
שקצת קשה לעקוב אחר ההסתעפויות בדרך.
הנה גם לתלמוד הם הגיעו.
מרית קרובתי,
נתתי למאיה דוניץ ולאוי דיויז'ן לעשות את העבודה בגשמיות (של הצחוק)
אוי גיוולד א-גנעב שלהם מצחיק אותי נורא,
אולי משום שיש בו מזיגה של צחוק ומצוקה.
אור יקר, (שמת לב שהצירוף הזה מקנה לך את שמו של ביאור הרמ"ק על כל חלקי ס' הזהר?), כן הוא, צחוק ובכי הם מאוד קרובים זה לזה, כמעט תאומים זהים, האחד אהוב על הבריות, השני– במסתרים.
הי רזאל,
הנביא אמנם מנבא את העתיד להיות, אך ילמדנו יונה הנביא, כי לא בהכרח מתקיימת נבואתו, באופן אותו שיער בליבו.
הנה מצינו בבבלי מסכת סנהדרין דעת יחיד לפיה במשיח שכבר בא בימי חזקיה המלך ומעתה אין משיח; ואילו כל מי שהמשיכו להחזיק בתיזה המשיחית והלאה, עשו זאת על בסיס אמונה יוקדת בדברי הנביאים שעוד יתקיימו, מבלי שהעלו בליבם ספק קל, או הכניסו רמץ אי-ודאות שכל אותן נבואות עוד יתרחשו יום אחד.
ובכי ושירה יחדיו, בעיניי אינם דבר עתידי, אלא מציאות יום-יומית, המשותפת לבני אדם רבים. הרבה מאוד יצירות אמנות לדעתי הן מזיגה של בכי, שירה וצחוק בנפשו/ה של יוצרם/יוצרתן.
שועי,
זה לא סתם
שדמעות מגיעות
גם בבכי וגם בצחוק,
זה מן מסך כזה שקוף,
שמאפשר מבט
נסבל יותר על העולם…
יהיה טוב,
יהיה בסדר,
נסתדר,
נחיה,
אבל בינתיים…
נ צ ח ק.
מיכל יקרה,
הנה שיר של טום ווייטס שיש בו מן הדמעה והשחוק:
Dream away the tears in your eyes
Dream away your sorrows
Dream away all your goodbyes
Dream away tomorrow
I promise when the sun comes up
I promise I'll be true
and just like before the band starts to play
they always play your favorite tune
and dream awawy when everyone's gone
dream away your grey skies too
dream away and nothing is wrong
dreams have wishes that are waiting for you
and up ahead the road is turning
turning for you and me
and just like before
the band starts to play
now there's that twinkle in your eye
and dream away
ויש את דמעתו השקופה של הליצן- המלאך- המזמר- ששר עכשיו בשדות הטרובדורים הנצחיים את טרמינל לומינלט והוא שר והוא שר
והוא שר:
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה
לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן
לוקח את עצמי לשירותים להרגע
גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע
חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה
עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר
כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר
קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר
ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
רץ ללוח הטיסות למצוא לי המראה
יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה
רמקולים מנומסים נותנים לי התראה
כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה
הולכת ונילחצת לי החוצה הכרעה –
איי לאב יו טרמינל בלה מיה!
רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל
חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנל
אך היא כבר לא שם וקצין הביטחון כנ"ל
רמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף
אני צריך כבר לעלות למעלה להשקיף
כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף
כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה
אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה
בואינג של סוויסאייר מחליק עוצר מחכה
בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם
לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם
דרך הדמעה של הליצן המשתומם
טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה
כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות
פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות
בשדה למטה מתחילה התרוצצות
כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה
דודו,
מאיר זכור לטוב מאז נעוריי, ראיתי הרבה מאוד הופעות שלו: חלקן לפני קהל של כעשרה אנשים; הוא תמיד היה אהוד מאוד בקיבוצים, אבל בסוף שנות השמונים ובתחילת התשעים מעטים בלבד הגיעו להופעותיו במרכז.
שמירות בתחילת שירותי הצבאי עברו עליי בשירת "שירי חג מועד ונופל" "וגלוי עיניים" ו-"ירוקות" על פי סדרם שיר אחר שיר.
יש לי איזו רשימה על תפישת האלהות אצל מאיר אריאל. אני חושב שתיהנה.
"והדמעה של הליצן המשתומם"
מוּכּרת לי לפני ולפנים
(-:
כן ידידי,
גם אני חשבתי,
ועוד איך,
על מטוס ממריא דרך דמעה שקופה,
ועל העין השטופה, הצלופה, הטרופה, הקלופה…
וכי איך לא?
שועי ידידי, לכבוד שהפנת את תשומת ליבי לעניין פניתי לויקיפדיה ובאתי לדעת שמשנת הרמ"ק דנה בעולמות התוהו לאומת זו של האר"י שדנה בעולמות התיקון. איך אפשר להפריד בכלל?
שועי,
לא משנה לאן אתה בוחר לטייל, זה תמיד נוגע ללב 🙂
מיכל, דודו
הנה לכם דמעה של ליצן משתומם:
אור,
הפרשנות המקובלת בזה היא שקבלת רמ"ק דנה היא בקונסטרוקציה שלימה של מערכת האלהות, קרי: עולם הספירות, שאמנם יש בהן מצבי פירוד ואיחוד לכאורה,
אך הן מבנה מתוקן-הרמטי-אחוד; באה קבלת האר"י ובמחי יד שברה את הכלים האלהיים, התיקון (שאגב האר"י, כך אליבא דר' חיים (ויטאל) קלבריז, סבר כי בתקופתו שהוא קרוב להשלמתו) היא תיקון מערכת העולמות האלהיים, המבנה הארכיטקטוני השבור, ההרוס, הדיסהרמוני, שיש לתקנו ולהשיבו כקדם. כמובן שהכרתו של המקובל בקבלת האר"י היא פעילה ודינמית יותר וגם אחראית לתהליך התיקון ולהעלאת ניצוצות הקדושה למקומם בעולם האלהות; אצל קורדוברו מדובר בעיקרו של דבר בתפילה ובכוונת שעיקרן משיכת שפע תיאורגי בעד עולם הספירות (כזכור, המתוקן להפליא) אל עולמנו אשר בספירת מלכות, יש בחינת "אור חוזר" ויש גם בחינה של יצירה כביכול של עולמות חדשים דרך תלמוד התורה של המקובל (רעיון ששורשו בספר הזהר), אבל מבנה המערכת האלהית לשיטתו הינו מתוקן.
מבחינת העולם הנודע לנו, יאמרו המקובלים הלוריאניים, הרי העולם הגלוי לנו הוא עולם התיקון; העולם האידיאי הראשיתי המסתתר בה מערכת האלהות מתוקנת להפליא ושופעת אל עולמנו תדיר הוא דווקא עולם התוהו.
אליס יקרה,
תודה. תמיד שמח בתגובות שלך.
הצחוק הקורע לב, היורד חדרי בטן, המזעזע עולמות עליונים: ועוד לא דיברנו על כריסטיאן מורגנשטרן. וגם לא על ג'ואנג-דזה, למשל בקטע המדהים הבא (בתרגום דן דאור):
גְ'וָאנְג דְזְה והְוֵי דְזְה טיילו על גשר הנהר הָאוֹ. אמר ג'ואנג דזה: "הלַבְנוּנים יוצאים ושוחים כרצונם, זה אושר של דגים". אמר לו הווי דזה: "אתה לא דג, מנַיִן אתה יודע שהדגים מאושרים?" אמר לו ג'ואנג דזה: "אתה לא אני, מנַיִן אתה יודע שאני לא יודע שהדגים מאושרים?" אמר לו הווי דזה: "אני לא אתה, ולכן אני בוודאי לא יודע מה איתך; אבל אתה בוודאי לא דג, ולכן אין ספק שאתה לא יודע שהדגים מאושרים". אמר לו ג'ואנג דזה: "הרשה לי לחזור אל ההתחלה. אתה אמרת: "מנַיִן אתה יודע שהדגים מאושרים", כלומר, כששאלת אותי כבר ידעת שאני יודע את זה; ידעתי את זה מהגשר על הנהר האו."
נדמה לי שהבנתי, קורדוברו הוא נונדואלי במהותו, הבכי הוא צחוק והצחוק הוא בכי וזה הכל טוב עכשיו, ואילו האר"י חש בצורך לתקן. אצל קורדוברו אין זמן ואצל הארי יש
אור, האינטואיציה של האר"י קולעת לתפישת 'בורא עולמות ומחריבן' ותיקונם מושת ברובו עלינו בני האדם. לדעת רח"ו ככל שהבנתיה מעולם הבריאה ולתתא ניתן לדבר על רע; קורדוברו אמנם קרוב יותר לתפישת "הטוב שבעולמות האפשריים" כדרמב"ם (מורה הנבוכים ג', י"ב), אלע'זאלי ולייבניץ (אחריהם)– הרוע הולך ומתהווה (כהיעדר טוב) ככל שמתרחקים מן המאציל ומתקרבים לעולמינו הניכר, החומרי והגס. אף על פי שהוא מקבל את קיומו של הרע (כספר הזהר תחת ספירת המלכות, משכן הס"א); לדעת ישעיה תשבי, תלמידו הפחות ידוע של האר"י ר' יוסף אבן טבול, אמנם סבר כי ראשית הרע היא כבר בעצמות/ מחשבה האלהית או קרוב מאוד לכך. אני מקווה לבדוק זאת בקרוב טקסטואלית.
הי עמוס,
תודה על "שמחת הדגים" (זה אמנם קטע מדגדג למדיי; הוא הופיע עוד ב"קולות האדמה" של הופמן עד כמה שאני זוכר; טוב, גואנג דזה, כמדומני, הוא גרסא מליאה יותר) . שולח לך דג שמח אחר שתיאר סאישי ימגוצ'י (1993-1901):
דג זהב עומד
על ראשו, מציג את
צורתו המקסימה
[סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגום מיפנית מבוא ונספחים: ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001 עמ' 283]
(אגב, אני לא מצליח למצוא עותק של הספר של סוצקובר שבשעתו דברנו עליו… אבל דרכו הגעתי לספרון "הלילה הראשון בגטו" שיש בו כמה שירים יפהפיים שלא הוכללו משום מה באסופה "כינוס דוּמיות")