*
*
שירה לדידי היא אמנוּת של תנועות פנימיות; מה שהנפש חווה ורושמת בהסתר, בסתר המדרגה. מוריס בלאנשו (2003-1907) כתב כי היצירה הספרותית היא הֵעָלְמוּת חמקמקה, בחינת חיים נעלמים, החומקים מכל הגדרה. יש שירים שאינם מניחים. מרגע שהתוודעתי אליהם הם מהדהדים והולכים בי, כאילו הם הד של העלם-חיי-נפשי ושל תנודות עדינוֹת שבנפש. אמנם נעלמים הם מכל הגדרה וחומקים אל הנפש פנימהּ בנתיבות משלהם. השיר הבא הוא שיר כזה. התגלות של העלמוּת, אם יש דבר כזה. אני מודה לידידתי היקרה רחל פרליבטר על שהכירה לי את הספר היפה ממנו לקוח השיר:
*
אֵלִי
שׂימֵנִי פֶּה לְאִלְּמֵי-נֶפֶש
הַהוֹלְכִים
בְּצִדֵּי דְּרָכִים
וְהָאֵלֶם קוֹרֵן בִּפְנֵיהֶם.
לַשּוֹתְקִים
הַמְחַפְּשִׂים
אוֹר כּוכָב בַּמָּרוֹם
לִרְאוֹת בּוֹ
נַפְשָם.
לָגָּחִים
עַל פֶּרַח קָמֵל
מִתּחַת לְסַפְסָל בַּגָּן
וְרוֹאִים
אִת עוֹלַם עֲלוּמֵיהֶם
שֶחָרַב.
וּלְלִבִּי שֶנָּדַם
עַל אַחֲרוֹן מֵיתָרָיו
שֶנִתַּק…
אֵלִי,
שׂימֵנִי פֶּה לְאִלְּמֵי-נֶפֶש
תשל"ג/1973
[יעקב רימון (1973-1903), 'תפלה (3)', מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006, עמ' 75]
*
כמובן,ניתן לחוש בשיר כולו הדהוד של אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אולי אי-פעם בשפה העברית אַשְרֵי הַזוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ/ כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹֹד… וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדוּמִיָּה… [אברהם בן-יצחק (1951-1883), כל השירים, עריכה ואחרית דבר: חנן חבר, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1992, עמ' 20], אשר נתחבר בשנת 1930.
ובכל זאת,מה תעיר ומה תעורר סוגיית השיח בין השירים?אני מעדיף לשים עצמי אִלֵּם לרגע,להפריח שפתיי דּוּמִיָּה,לתת לשיר להדהד קמעא בתוכי,לקבל את ההתגלוּת שבשיר,להניח לו להיות פּה לרגע עבורי,כעין בבואה של תנועותיי הפנימיוֹת הנעלמוֹת; רק אחר כך,להמשיך בסדר-היום של תנועות חיצוניות, שם לא בנקל נגלה אור כוכב במרום וְנִכָּר אוֹר הנפש.
וגם נינה סימון, ו-Debka Fantasia [כדאי מאוד לצפות]
*
*
*
חג שבוּעוֹת שמח
חג של עיוּן, שמחה והתחדשוּת, לכל קוראותיי וקוראיי
בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, נוף, שמן על בד, שלהי שנות הארבעים של המאה העשרים.
© 2011 שועי רז
הידד שועי,
כוכב לכל פועל,
ועוגת גבינה לכל פועלת.
לב שמח, לכולם.
מיכל יקרה,
עוגת גבינה טרנס-גלקטית לכל פועל ופועלת,
צלחת מעופפת כפלטת גבינות,
טוסט ממאדים, פחזניה מונוס
אני מקווה שמקבלים עם זה יין
(-:
יין שקיעת שמש,
כמובן.
שועי יקר, איזה שיר משובב נפש הוא התפילה של יעקב רימון.
בשירו של לוי בן אמיתי (נולד ב-1901 ברוסיה ונפטר בדגניה ב-1980) "דבר אלי אתה" מצאתי הדים ובנות קול משירו של יעקב רימון:
דָּבֵּר אֵלַי אַתָּה / לוי בן אמיתי
דַּבֵּר אֵלַי,
דַּבֵּר אַתָּה אֵלַי
נִלְּאוּ אָזְנַי מִשְמׁעַ
קוֹלִי אֱנוֹש,
כָּבְדוּ אָזְנַי מִשְמׁעַ
הֲמוֹנוֹ
מָלְאוּ אָזְנַי
דִמְמָתְךָ
דַּבֵּר אֵלַי
דַּבֵּר אֵלַי אַתָּה,
מֵעֵץ, מִסֶּלַע, מִכּוֹכָב.
(לוי בן אמיתי)
מיכל,
והלבנה –עוגת גבינה.
דודו יקר,
תודה מקרב לב על השיר, לא היכרתיו. יש לי חבה בלתי-מדודה לשירי תפלה, ראה למשל הרשימה: 'חשק לי לומר תפילה, למי- איני יודע'.
הי שועי,
תודה על מדיטציה של קריאת שירה 🙂
ודאי שמת לב לכך שתיארת פה קבלת תורה.
חג שמח.
הי אליס,
אייכשהו אני חש יותר בנוח עם היבטים מדיטטיביים בקריאת שירה מאשר עם היבטים שיריים במדיטציה, אבל אולי הדברים לא כל כך רחוקים זה מזה.
כן, סוג של קבלת תורה; בכל קריאה של שיר מפעים יש משום קבלת תורה כמו גם מתן תורה (בעד מסכי הזמן). בכלל, ספרוּת צריכה קוראים בכדי שייחיו את עולם רעיונותיה, את המוסיקה, התמונות וכיו"ב האצורים בה; במובן זה, יצירת ספרוּת מחייה את קוראיה ומחדשת בהם דעה.
חג שמח ומשמח.
הי שועי,
על שהעזת ונגעת בליבת השירה הרוטטת
בהעלמות הנוכחת
השיך לכבודך
רביב גדיש
קוראת בשירים
בתקופת האור השנייה
חיברת עיפרון ומחק
לפעימת התנועה הפנימית
והקו הלך ודייק
מצייר על הבד הלבן
במהלך בין הבהוב אחד
לקווי אור מהירים
בתנועה עגולה ועומק אפל
מפיקה תמונה בהירה,
נקייה מאבק הסופה
חידה נראת כמציאות
בין ממש העולם
והעדרו של הקו
בן שני מרווחים
בו הדהוד דוכיפת
מצרף סיגי בוקר
אל שירה ענוגה
מתחילה אחידה
ומסתימת באלתור
של שחרור
ואחד שחשב
על בריאה כחיקוי
ואחר על הטבע, פועל
ויש שראה את הטבע
מקור ושנוי
בין נסתריות הדהודיך
המישר פיתולי הירדן
הי רביב,
השיר נגע ללבי וגם שעשע אותי בו זמנית, תודה רבה.
כלומר, דוכיפת, ושחרור הן מילים בלתי אפשריות בעליל, איך אפשר לתאר צפורים במלים. מה חשבו לעצמם הוגי השפות? מה אנחנו חושבים לעצמנו כאשר אנחנו מכנים בנות כנף בשמות כאלה? בכלל, אני שקוע לאחרונה וגם לא לאחרונה בגיאומטריה של הדברים, אבל ככל שאני מתקדם פחות ופחות ברור לי אם הגאומטריה הזאת שאני מתכוון אליה, אכן קיימת. ואם היא קיימת, הריהי מעמידה בספק את קיומו של כל עצמי ועצמי.
חג שמח.
הי שועי,
אם התקשת למצוא קשר בין ציפור לשמה והרי הדוכיפת נבחרה להיות הציפור הלאומית של ישראל (הבדואים קוראים לה הודהוד) אז הנסיון לתת לגאוטריה מעמד מוביל בהבנת עצמי יכול להוביל לחוסר…
רביב, להודהוד אכן שמור מקום של כבוד בספרו של המיסטיקון הסופי- הפרסי, פריד א-דין עטאר (נהרג בשנת1221), מנטק א-טיר [לשון/הגיון-הציפורים], וראה על כך ברשימה ותיקה מאוד: 'רוקד מכושף עם טווס דמיוני' שנכתבה כפרשנות לשירו של אהוד בנאי 'נגעת בצמרות העצים' (מן האלבום "קרוב"). אגב, צמרות העצים, אני חושש כי גם בהן אני רואה צורות גיאומטריות. עוד מעט, צורות גיאומטריות יחלפו מעל ארצנו בשובן מארצות קרות. כמדומני כי גם בחדית' ההודהוד היא צפורו של המלך שלמה; וכך התגלגל להיות אם אני זוכר נכון בספרות האגדה וגם בעיבוד הביאליקי של אגדות המלך שלמה בספר "ויהי היום".
……
"….והדממה דובבת ראשית ורמז וגלגול…" [רילקה\סונטות לאורפאוס]
חג שמח שועי יקר ותודה על רשימה יפה ומעוררת מחשבה.
עדיה יקרה,
תודה מקרב לב, אני חושב שאני זוכר את הטור החוזר וסובב הזה של רילקה מן היצירה היפה שלך "באל"ף סופה שתנוח". אגב, אני מעיין כעת ב"הספר לעתיד לבוא: אסופה" למוריס בלנשו בתרגומהּ של מיכל בן-נפתלי שראה אור זה עתה. יש שם דיון מעניין ומפותל ב"סונטות לאורפאוס" לרילקה- אולי עוד אתייחס לכך כאן בהמשך. חג שמח לך ולכל היקרים/ות לליבך.