*
על ספרו של הדס עפרת מציאות רבה מדיי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.
*
1
*
טקסט חוייתי עשוי להפוך בתודעת הקורא לעין מרצדת בתנועות אישונים מהירות, לחויה המשתקת את הגוף (כלומר את כשרים המוטוריים), ופוקחת את העין הפנימית להביט אל תמונות שבמחשבה. ספר יכול לדובב את תודעתו של יוצרו—כלומר, ליצור מציאות שמקומה אי-שם במרחב שבין מציאות ובין חלימה; בין החיים ובין המוות; בין הפרסונות (מסכות) של הקומדיה דל'ארטה שכולנו עוטים בכל עת שאנו נכנסים למשחק תפקידים חברתי (כהורים, כילדים, כעובדים, כעמיתים, כחברים, כמכרים, כזרים) ובין האני-החשוף, הניצב פגיע ונדיר בעולם . המופען (אמן/ית המופע, מה שמכונה גם: מיצג), בבחינת מושא התבוננות, הוא כל מה שספר עשוי להיות ועוד— הוא נסיין גבולות, המתעקש לבקש את גבולותיו, לגנוב אותם ללא אישור, ללא תעודות מתאימות—ללא ידיעה מוקדמת מה יארע אחר כך; כמשורר המבקש להרחיב כל העת את שימושי השפה ואת כושרה למסור את החוויות העומדות בתשתית עולמו בפנימי, מבקש המופען כל העת להרחיב את תחומיה הנודעים, המוכרים לעייפה, של הממשוּת שאנו שוהים בה. למשל, יש להניח כי בלכתו הימהּ כמופען, לא יבקש המופען לרחוץ, או להשתזף על כסא נוח, לא לבנות ארמונות עם הילדים, אלא למשל, להעמיק לחפור בור, ולחפור ולחפור, עד ייתקבץ קהל שיתהה מדוע הוא נתקל בפעילות כל כך לא-שגרתית; האם יש לה סיבות; מה היא מבקשת להביע. המקום שבו המופע הופך בתודעתו של המופען כמו גם בתודעת צופיו לרצף שאלות הוא המקום המבהיר עד כמה אנו מהלכים סוּמים וכסויי-עיניים, מורגלים-מסתגלים, בתוך הממשוּת. מעשה-המופע בא להציב בפנינו מראה המלמדת גם על העזתנו לפרוץ את גבולותינו, אבל מעמידה את חלקנו דווקא מול מגבלותנו. המופע אפוא הוא מחוז של אפיפניה, הופעה, התבוננות מחודשת במציאות, בעולם, מתוך פרספקטיבות שעד כה לא שיערנו.
הדס עפרת משנה לכתחילה בכותר ספרו את המונח העברי מ-"מיצג" ל-"מופע" ובכך יוצר תמורה בין השתמעות-תיאטרלית (הצגה, כלומר עטיית-פרסונה), ובין השתמעות אקזיסטנציאלית-ופנמנולוגית (הליכה חשופה ופגיעה, כנות של תופעה הקורנת את יישותה כלפינו ומעורר בנו דבר מה). מי שמתבונן במופע מתבונן בהופעתו של דימוי, אבל בד-בבד בהופעת הממשוּת, זהו דימוי הנטוע בעולם הממשוּת. המופע מעורר למחשבה, פוצע את הרגש, טורד מנוחה. הוא אינו מבקש את התיאטרליות דווקא, הוא מתהלך ברחוב (כמו שהשירה מהלכת ברחוב אצל פדריקו גרסיה לורקה— מה שמתנועע, מה שמשוחח, מה שישנו, הוא נושא לשירה), בניגוד לשחקן המחלץ בסיום הטרגדיה את פגיון-הגומי-המתקפל שננעץ כביכול מליבו, וצועד בשמחה עבר קדמת הבמה להשתחוויה; המיצגן הנופל על חרבו, אינו קם עוד, חרבו היא חרבו, חייו הם חייו, דמו הוא דמו; הכל נתון בכל עת בחדווה של ניסוי ותמיהה, תלוי על בלימה, אינו משחר לתשואות. אבל משחר אחר עוררות חדה וחרידה גם יחד. כמוהו כגלאי קוטב, גלאי קטביו של האדם; הוא בבחינת מי שאינו יכול לשאת את ההתנהלות השגורה, היום-יומית, המרדימה ומאלחשת את עירנותו של האדם (גם בשנת חלימה המוח עירני כמעט לגמריי, בכל הנוגע לפעילותו), ומחלץ את האדם מן הרדימה הסוגרת ומרתיעה מפני פתיחות והתנסות חדשים. על כן, אמנותו של המופען אינה מבקשת להעמיד מבנים תרבותיים בני-קיימא-מסורתיים, שגורים לעייפה, אלא להתקדם דווקא דרך הערעור המתמיד על הנומוס ועל המוסכמה.
מימד נוסף אליו מתייחס המופען הוא היופי הגלום במקום ובזמן ספציפיים-חולפים מתוך התפישה לפיה הכל ממילא נתון בהשתנות כל העת, ואין לצורה או לדימוי להחזיק מעמד, אלא להוות דווקא דבר חולף ומתכלה. יתירה מזאת, המופען אינו מבצע בלבד. הוא יוצר-ומאלתר את מופעו, וכל הכנותיו הגופניות והנפשיות לקראת המופע, גם החזרות, אינן אלא מבואות לרגע יחיד שבו פעולה חריגה בסדר הדברים, מאירה את הדברים באור חדש. בבחינה זאת, דומה המיצגן לפילוסוף אפיקוראי, המערער על סדרם הקבוע של הדברים, על זרמם הקבוע התימטי-סדור בהכרח (כפי שצייר דמוקריטוס את סדר האטומים). דווקא החריג, היוצא מן הכלל, הסִפִּי והבלתי מובן מאליו— הופכים ללבהּ של ההתרחשוּת, המביאות על המתבונן תובנות חדשות והתייחסויות חדשות שלא שיער אותן בלבו עד אז.
**
2
*
*
אני מעוניין להדגים את ההתרחשות, ואת ההבחנה בין ההכרחית בין הצגה וביצוע ובין מופע, מתוך המופעים הרבים (הפנומנות, והאפיפניות) שפורשׂ עפרת בספרו:
*
במהלך הצגת התיאטרון בין הספירות, הצבתי מדורה מאפר ומגחלים שאספתי משרידי מדורות כבויות. למופע המדורה יש קיום עצמאי, מעין טקס פרטי המתקיים במרחב ההצגה במקביל למונולוג שמבצעת נעמי יואלי, אבל פועל אחורה בזמן: במדורה נבנית מהשרידים שלה.
לראשונה נדרשתי לבצע את אותה פעולה בכל ערב מחדש. אחרי מספר הצגות התחלתי להרגיש שאני מאבד משהו, שהפעולה הופכת לשגרה, שהיא מתקבעת בתוך תבניות עיצוב, שהיא לא יותר מהפגנה של כישורים טכניים כ"פָסל מדורות". כבר עמדתי להודיע לבמאית ולצוות ההצגה שמיציתי ואין לי עניין להמשיך להופיע בהצגה, ואז החלטתי לשנות גישה. אפשרתי לנשימות שלי להוביל את המהלך. הנשימות שלי מוגברות ומושמעות באמצעות רמקול בס התלוי מעל המדורה. צליל הבעירה של המדורה מיוצג באמצעות רחש הנשימות שלי בזמן אמת..
אחרי שתיים או שלוש הצגות נוספות
בערך בהצגה השלושים, זה קרה. בניית המדורה חדלה להיות הפעולה המרכזית של המופע שלי. הפעולה התמקדה ב"כלי" המוסיקלי שהמצאתי.
אני נושם.
אני נשימה.
גיליתי מנעד רחב של צלילים. אלתרתי כמו נגן ג'ז. הנשימות הפכו לטקסט, למאוויים רגשיים, השלכה של אברי הגוף הפיזי שלי על כל חלל הבמה. נעמי קלטה אותי די מהר וענתה לי בהעצמת הנשימות שלה. המופע נולד מחדש.
[הדס עפרת, 'נשימה', בתוך: מציאות רבה מדי, על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, עמ' 22]
*
עפרת מתאר פה מופע המתרקם בהדרגתיות אך גם בספונטניות במהלך הצגת תיאטרון סדירה. למעשה סוחף אחריו המופען את השחקנית במונודרמה, לדיאלוג של נשימות. זוהי אינה רק התערבות בהצגה או חריגה מן המבנה הקבוע של ההצגה, אלא מהלך שאליבא דעפרת יוצר מציאות חדשה, יוצר מתוך אלתור, ספונטניות, השראה, או טירוף— את מה שמאיר באור חדש ליוצרי ההצגה עצמם את הטקסט ואת המופע.
זאת ועוד, הבערת המדורה מתוך רמצי מדורות אחרות שכבו, כמו מזכיר את העשייה האמנותית, ואת הפעילות האינטלקטואלית, שתמיד דומה כי הן מאירות את אורותיהן החדשים מתוך רמצי אורות קודמים ומגוונים, שעדיין עומדים לרשותם של היוצרות/ים החדשות/ים. עם זאת, ההצתה המחודשת מתוך מאורות קודמים הופכת עד-מהירה לפעולה טכנית ריקה-מהתלהבות, אזולת להט-פנימי, ואהבה לדבר. מה שהופך בסופו של דבר מופע ליצירה חדשה הוא דווקא היסוד החתרני, המאלתר, המלהט יש מאין; מתערב ומכניס יחסים חדשים וזיקות חדשות בין המערכת הסדורה, המוכרת לעייפה, של הדברים.
במאמרו 'אקסטזה וביטוי' תיאר הפילוסוף הדיאלוגי מרטין בובר (1965-1878) את חוויית האקסטזיס, כהתלקחות שבה מתמזגים העולם והאני, בבעירה אחת. בסופו של דבר, באופן בלתי תלוי, מתאר כאן עפרת את המופע כסוג של אקסטזה יצירתית, המעלה אור, מבעירה אש, מפיחה חיים באמנוּת, הנוטה במהירות רבה מדי להתקרר ולהתקבע (קרי באמצעות אימוץ תבניות מוסדיות, פורמטים וסטרוקטורות נכונים, נצפים ורווחיים). המופען לדידו של עפרת הוא אדם פרומתאי, שתפקידו לשוב להצית את האש המחייה המפרה של האמנות ולמנוע במו אמנותו החתרנית את דעיכת רוחו החופשית בעלת שאר-הרוח (או שאר-האש הלוהבת) של האדם.
ברם, לא על הפן הפרומתאי, המורד-הענוש, לבדו יישען המופען. הדס עפרת הקפיד לשלב בין הפרגמנטים הרגישים, שעליהם ייסד את ספרו, מן בת-צחוק העוברת, שוזרת-חורזת, את דפי ספרו, בבחינה זאת, המופען אינו אך פרומתאוס או בן דמותו של האדם-המורד של קאמי האקזיסטנציאליסט, אלא גם כעין בן דמותו של הלץ הגרמני, טיל אולנשפיגל, כפי שסיפר אריך קסטנר (שרל דה קוסטר הציג את אולנשפיגל כגיבור לאומי פלמי דווקא), שדימהו ללץ שהסתלק מן הקרקס, מתערב עם הבריות במקומותיהם, ומהתל בהם. אלא שהמופען אינו מבקש להתל ואינו מבקש לצחוק על הבריות, אלא שמעשיו, הנתפשים על ידי כבדי-ראש כמשונים, נועדו לעוררם, להציב מראה לנוכח שמרנותם, סגירותם, צרות-אפקיהם.
המופען אפוא אינו אדם המורד בלבד; גם אינו אדם החושב בלבד או האדם האינטואיטיבי בלבד; אלא הוא גם (ובעיקר)— האדם הצוחק, השב ומעורר להבין כי לעולם ניתן לנער או לטלטל מצחוק את המבנים התרבותיים אמנותיים הרדומים; וכי יש בפעולה זאת (למשל: באמצעות אלתור נשיפות ג'זי סוחף) כדי להפיח בהם רוח חיים.
הדס עפרת, מציאות רבה מדי: על אמנות המופע, קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2012, 160 עמודים.
תודתי למרית בן ישראל על שהביאה את דבר ספרו של המרתק של הדס עפרת לידיעתי
*
בתמונות: Giacomo Balla, A Child Runs Along the Balcony, Oil on Canvas 1908
Francis Picabia, Sunrise, Oil on Canvas 1924
© 2012 שועי רז
Rapid I Movements זו הגדרה יפהפייה של חוויית הקריאה בספר (לעומת המיצגים עצמם שהם Slow I Movements). אני מנסה לדמיין איך זה לקרוא את הפוסט שלך בלי השכבות הקודמות. אולי מישהו מהבאים אחרי יגיד.
מרית קרובתי,
אני מניח שהשכבות הקודמות הן הרשימות שהקדשתי ל"כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" שלך (לרשימה שלי קראו: "הניסוי הגדול"). יש באמת זיקה וקירבה גדולה. קודם כל, גם הדס עפרת הוא 'משורר שירד מן הדף' (כמו ויטו אקונצ'י), כמדומני הוא הוציא ספר שירים בראשית
שנות השבעים עוד בטרם היה למיצגן/מופען.
מלבד זאת, אני כנראה חוצה גבולות/שובר קירות בעצמי (ידידה אמרה לי זאת אתמול וניסתה להבין מה אני חש באותם רגעים), ספּיוּת, בחינתם של מצבי גבול– הם מצבים שקוראים לי.
איני יודע האם עובדה זאת אינה שורש העניין הרב שאני מוצא במופע/מיצג.
לא, בשכבות הקודמות התכוונתי למי שלא ראה את המיצגים של הדס ולא קרא את הספר, ומקבל רק את השכבה השלישית של רשימתך.
ואני חושבת שהדס הוא לגמרי משורר שירד מהדף (כשיהיה לי רגע פנאי לחיפוש אביא גם הוכחות).
שני המיצגים היחידים שנכחתי בהם של הדס, היו קשורים אלייך. הראשון היה בערב לכבוד "גרוסמן/אקונצ'י" במכללת עלמא בה הוא אפה לכולנו עוגת לימון עם ספר צהוב גרוּס. ימים אחר-כך עוד הרגשתי אות י' קטנה מעמוד תשעים מסתובבת לי בחלל הבטן. [בפרפראזה על ויזלטיר: קח שירים/אל תקרא/הכן עוגה מן הספר הזה]. השני, ניתוח הלב השוקולדי המאולתר (כולל הביתור) שהתקיים במסגרת "סעודת הפיות" בירושלים– שניהם היו מלבבים ומצחיקים ביותר, אבל יותר מכך בחנו לטעמי מה עשוי הקהל לעכל ומה אינו מסוגל לעכל. אם היה מקום לטלוויזיה אחרת, היו מוכרחים לתת להדס תכנית בישול (-:
אני אוהב במיוחד את הקצוות. הציור היפה למעלה, הטקסט הנהדר בצבע ירוק למעלה, של היפני, את הקטע המוזיקלי הנפלא של ג'ון קייג', שאני כבר 4 פעמים עליו ברציפות ואת הפלייר ואירוע הפיקניק בגן לוינסקי שלא אוכל להגיע אליו אבל קונספט יפה. תודה שועי. שרון.
שרון יקר, תודה רבה, קייג' של שלהי שנות הארבעים היה גאוני לגמריי. האלבום שהקטע שמצורף למעלה נושא את שמו הוא פשוט יצירת מופת.
שועיקי, כמו תמיד, בפוסט אתה נסיך ובתגובות ליצן, שמגניב את דעתו החתרנית על הספר. 🙂
שרון, חבל שלא תהיה!
מרית, אני חושש שזאת רשימה קצת קשה לקריאה והיתה גם קצת קשה לכתיבה. אם היה מקום למדיה אחרת (טלויזיה/עיתונות) הייתי שמח להגיש אותה במדור התרבות/אמנות מחופש לטבח השוודי (-:
לא ראיתי שיש אלבום שנקרא IN A LANDSCAPE אבל זה נמצא כאן (כן?) :
Works for Piano & Prepared Piano, Vol. 1
כן, זה שם, עד כמה שאני זוכר. כמדומני הוציאו את הקטע הזה שוב בשנת 1995 (אחרי פטירתו של קייג') באלבום שנשא את השם: In A Landscape. הנה כאן:
http://www.amazon.com/In-Landscape-John-Cage/dp/B000003EL7.
שועי פוסט נהדר לשוחרי שירה ואמנות
(הדס עפרת הזה, אני נוטר לו אהבה מאז
שגרס את הספר של מרית לאבקת אפיה ועשה ממנו עוגה).
מרית 1: הדס עפרת הוא משורר שירד מהמדף
מרית 2: לצערך גם אני לא אהיה
דודו, הוצאת לי את המילים מהפה.
דודו יקר.
נכון שכבר הייתי המשורר שנתפס לו הגב, אבל עוד לא הייתי החתול שירד מן המגף (-:
זה היה ערב קסומסום במכללת עלמא, ואם פעם אוציא ספר, אקבל בשמחה כל מתכון לאפיית
בוריקיטוס (עם גבינה בולגרית) שייכלול עותק של הספר טחון בחובו.
במקום בו ייגרסו ספרים כבר מגרשים בני אדם… עוד סיבה טובה להגיע לפיקניק בגן לוינסקי במוצ"ש.
תזכה למלכות שמיים, שועי, רק בזכות הקטע הפלאי הזה של ג'ון קייג'. כבר הזמנתי את הדיסק והוא בדרך.
עידן יקר, אני לא ממש מצפה למלכות שמיים, כוחות מחודשים ויצירה זה לגמרי מספיק, אבל זה באמת דיסק מרהיב. כדאי לך גם לבלוש אחר יצירותיו של קייג' לכלי מיתר, ובכלל כדאי לך לקרוא את Silence שלו. מדובר בפנומן מיוחד בתכלית.
שועי, הטקסט שלך נשלף ממעמקי הזבל המדומה הטמון בקופסת האשליות. כנראה שחפרתי וחפרתי (בהשראת הפוסט שלך שאמנם טרם נקרא) ומצאתי אוצרות מעמקים-
ציורים מרגשים. ג'ון קייג', המתנגן אצלי במכונית מזה כמה שנים, ושכבות שכבות של נסיון יפה להעביר רטט תנועה במילותיך.
אז מה יהיה? תמיד תהיה אצלי בזבל?
איריסיה יקרה,
יש בית זבול ויש בית זבל ויש את בית הבּלוּז
יש אוֹצָר ויש רוֹצָה ויש צוּרה (דומה שהיא הלוּז)
יש אשף ויש אשפה יש גם שאיפה
(לשיר, על כל פנים, אפשר רק תוך-כדי הנשיפה)
(-:
שועי, הכתיבה של הרשימה למעלה כשלעצמה היא סוג של מיצג. האם היא מלמדת על השפעה עמוקה של הספר עליך?
אליס יקרה, אני כותב כאן אך ורק על ספרים שמותירים בי רושם-רב, או שעל כל פנים, יש משהו בהם שהותיר בי רישומו. אני גם מנסה לכתוב באופן המתאר את מסעי-הפנימי עם הספר. אני עדיין חושב כי יצירות אמנות הן דבר מה המשפיע על התנועות הקטנות של הנפש: חוויה, נהיה, אהבה, מחשבה וכיו"ב. במובן זה ודאי שאני מאשר שהספר השפיע עליי עמוקות.
חשבתי, ואולי זה פשטני, שמה שעפרת שינה במופע המדובר (המדורה) הוא שממעשה אוטומטי הוא הפך למעשה חי. הוא היה בתוך הפעולה, בעוד שקודם הוא היה מחוצה לה. זה גם מזכיר לי קטע מ'קולות האדמה' (יואל הופמן), אילו הדג ידע שהוא דג היה טובע (אני מצטטת מהזיכרון). כלומר, ביומיום יש בכל זאת פעולות שעדיף שימשיכו ויהיו בלתי נחשבות. אולי התנועה בין נחשב ללא נחשב היא מה שמהווה חיים.
חשבתי גם על תאטרון החדר (אמיר אוריין), על הרעיון של מופע חי, חושב ומודע למתרחש, שאמנם בכל זאת זקוק גם לאיזושהי מסגרת תחומה (בכל זאת עפרת בחר להתייחס למשהו אחד – הנשימות, ולא למבחר העצום של פרטי ה-לחיות את המופע בכל רגע).
יעללילה יקרה, תודה על כל ההתייחסויות. הזכרת לי את הקיוטי מן סרטוני האנימציה "רואד ראנר" שממשיך בכל פעם לרוץ מעל התהום, עד שפתאום תופסת אותו המודעות להיותו מצוי מעל תהום, ואז הוא נופל מטה… היום דיבר איתי בני הקטן (2.5) על צפורים ותהה אם גם אנחנו יכולים לעוף כמותן. 'כשאנחנו חולמים בלילה… אבל לא ביום-יום. אין לנו כנפיים" עניתי לו. ולמרות שאני כבר בן 38, עדיין הייתי מאוכזב.
התכוונת לקויוט 🙂 אבל נחמד מצדך לקרוא לו קיוטי 🙂
זה חוזר בהרבה אנימציות, הרעיון הזה. בלי ספק מבוסס על התנהגות אנושית.
אני נזכרת ב.. לא יודעת אם זה חלום, אבל בלילה, ואני מרגישה פיזית שיוצאת מהגוף שלי ועפה מעלה. זה כל פעם מפחיד מדי ואני מתאמצת מאד לחזור. אבל לפעמים אני לא שמה לב ונזכרת רק כשאני כבר רחוק, ממש כמו הקויוטי 🙂 מניחה שזה נשמע הזוי מאד, אבל שמעתי שגם אחרים חוו אותה חוויה.
יעלילה, חוויה חוץ גופית היא היא דבר שרק פסיכיאטרים ושומעי לקחם נוטים להתייחס אליה כבעייה בשיפוט המציאות; כמדומני, כי ב-dsm העדכני כבר ישנה התייחסות לכל מיני חוויות כגון אלו, כמצבי הכרה אלטרנטיביים יותר מאשר דיליריום או בעיה בשיפוט המציאות. בכל אופן, ב-Mind של כל אחד מאיתנו מתרחשים הרבה מאוד פעילויות, שלטעמי התווייתן והבנתן מפרספקטיבה אחת, היא סוג של עוול . כך שזה לא נשמע לי הזוי כלל וכלל, ואדרבה, בהצלחה במסעותייך.