*
בשלהי ספרו של המשורר והמתרגם,שלמה אֲבָיּוּ (יליד 1939), מעֵין הבטחה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010) הובא השיר הבא, שיותר משהוא שיר הריהו בעיניי מכתב אהבה (או מכתב פכחון בעת אהבה), שיש בו מיפי-מכתבי אהבה מאוחרים, המציעים פרספקטיבה עשירה על יחסי המינים, על מין ועל האהבה:
גִּלּוּי לִבֵּךְ, לִכְאוֹרָה, בְּהַסְבִּירֵךְ הַיּוֹם
שֶׁמַּה שֶּׁאֵרַע לִשְׁנֵינוּ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת
הָיָה מִין לְבַדּוֹ בְּלִי כָּל אַהֲבָה מִצִּדֵּךְ –
סִלְחִי, אֲנִי מַעֲדִיף לְהִתְעַלֵּם מִוִּדּוּיֵךְ.
עִם מְלֹא הַעֲרַכָתִי לַמִּין וְלִנְחִיצוּתוֹ,
מִבְּשָׂרִי בָּדֶּרָךְ הַקָּשָׁה לָמַדְתִּי לַדַעַת
שֶׁהָאַהֲבָה הִנָּה כּוֹכָב אַחֵר וּמְלֹאוֹ
וְהַמִּין לְבַדוֹ אֵין בְּכֹחוֹ לְמַלְּאוֹתוֹ.
גָּם עַתָּה כְּשֵׁאֲנִי רָחוֹק וּמְנֻתָּק מִמֵּךְ,
וְדָבַר לֹא יָֹשוּב יִתְרַחֵש בֵּין שְׁנֵינוּ –
כְּאִשָׁה בְּמַעַרְבֹּלֶת חוּשֶיהַ וּמְאֹהֶבֶת
מּכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאש אֶזְכְּרֵךְ עַל אַפֵּךְ.
19.8.09
[שלמה אֲבַיּוּ, 'גילוי ליבך, לכאורה', מעֵין הבטחה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמ' 68]
*
זהו שיר המדבר בעד עצמו, מעורטל לגמריי ממסווים, המעלה על נס את תחושת ההתאהבות שהיא זכות השמורה למאוהב גם לאחר שמאהבתו הודיעה לו שמבחינתי דובר במין בלבד שאין עימו אהבה. מהרבה בחינות הופך כאן אביו את קערת הציפיות המגדרית על פיה. תרבות המערב רגילה להציג נשים דוגמת אנה קרנינה, אמה בובארי, סקרלט או'הרה, הנשים של נתן אלתרמן (זמר שלש התשובות, פונדק הרוחות) או של אלכסנדר פן (וידוי) – הממשיכות לאהוב, לעתים עד מוות, את הגבר המכזב שאינו מוכן להשיב להן אהבה, והסתפק רק בפיתוי, או במין, אבל מעולם לא התכוון לתת להן את ליבו. ההיפוך שמציע כאן אביוּ גם אינו הבבואה-המגדרית של הגבר הנטוש, למשל ז'ק ברל ב-Ne me quitte pas,המתחנן בפני אהובתו שלא תעזוב, הוא מוכן אפילו להיהפך לצל-צלה או לצל-כלבהּ, רק שלא תעזוב. אֲבַיוּ בהפוך-על-הפוך נותר רט באטלר הנטוש, שבאמת לא שם קצוץ (או לא שם זין) על וידויה של המאהבת לפיה דובר במין ללא אהבה. לדידו, אין דבר כזה. הוא יוסיף לזכור אותו על אפה ועל חמתהּ.
קשה להתעלם מן העובדה לפיה את השיר הזה כותב משורר בשנתו השבעים. משורר שתמיד היה בן-סורר שלא ניסה להתיישר עם ציפיות החברה הסובבת אותו,ועל-כן,גם לעת מלאת לו שבעים עדיין אינו מבכר לכתוב שירה מנומסת, ומעדיף קוצים על ורדים. שיריו של אביו תמיד המו טרוניות כלפי אפליית מהגרים, שחיתות בקיבוץ, ובגידת המוסדות הציוניים בעולים החדשים שהגיעו ארצה ונושלו מתרבותם. שירת אביו כוללת שירות כואבות ונוגעות ללב כאחת, כגון: מָה וּמִי לֹא בָּגַד בִּי וּבְדוֹרִי?/דָּת, מָסֹרֶת, עַמִּים, תְּנוּעוֹת או: אֵינִי יָכוֹל אֲפִילוּ לְהוֹכִיחַ שֶׁחָיִיתִי.אֵין הוֹכָחוֹת. [רוקי מרציאנו, גיבור נעורי: מבחר שירים 2005-1973,הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2006, עמ' 117, 119] כאשר נתבקש בשלהי שנות השבעים לכהן כראש "התאחדות הסופרים המזרחים",יוזמה חדשה שהתעוררה אז,הוא סירב בתוקף משום שלדעתו (עד היום) "אין כתיבה אשכנזית וכתיבה מזרחית" רק "כתיבה טובה וכתיבה רעה". עמדה אמיצה מאוד, משום שהיא בודדה אותו ממי שראו בו דווקא כמנהיג פוטנציאלי של מאבק.
כזה הוא גם אֲבַיּוּ בשיחות אישיות (למדתי אצלו לקרוא כתבי יד יהודים-עות'מאניים בלאדינו,כך פגשתיו לראשונה,בביתו בקיבוץ געש,לפני שמונה שנים;מזה כשנתיים אני חבר בחוג בית המתקיים אצלו בקיבוץ אחת לחודש, אשר משתתפותיו ומשתתפיו מעיינים יחדיו בשירה)—שירה אצלו אינה דבר נעים,אורירי ומלטף;משורר הינו לוחם-חופש,מתאגרף בזירה הקיומית (אֲבַיוּ הוא המשורר היחיד שבפתח מבחר שיריו מופיעה תמונה של המתאגרף רוקי מרציאנו מאגרף במכת-וו מתאגרף אחר); מי שלא דופק חשבון לא לעצמו,לא למשפחתו ולא לחבריו;מי שמתערטל ממחלצות וכבודות ומנסה להתנסות ככל יכולתו בעולם (אני עד היום זוכר נאום שהרביץ בי לפני-שנים על הזיקה האדוקה בין יצירה ובין מיניוּת, ועל כך שאדם שכובש את מיניותו הריהו כשור חבוש: פר מטומטם ועקר).
אֲבַיוּ,כפי שעולה מן השיר לעיל,ומשירים אחרים הוא רומנטיקן-חי ומר. למשל בשירו עם מָרִיבֶּל בעיניים, הוא מתאר את זוגתו, באותו עת,מריבל, ממנה נפרד לבסוף בונצואלה (2000) ושב ארצה: בְּאַהֲבָתֵךְ זָכָה הַחַי/וְאֲפִילוּ לְהֶרֶף עַיִן/אֶצְבַּע אֵל נָגְעָה בּוֹ./לֹא לַָֹשּוְא,לֹא לַָֹשּוְא /הָיוּ חַיָּיו (רוקי מרציאנו, עמ' 106). את אחרית הדבר של מבחר שיריו הוא חתם בהצגתו העצמית: "אני הוא האיש שמריבל אהבה לרגע קט",ואלמלא הייתי שומע במו אזני את אֲבַיּוּ מציג כך את עצמו במספר הזדמנויות, כנראה לא הייתי מבין עד תום,עד כמה המפגש עם מריבל שינה אותו ואת כל מערכי חייו.
כמו חברו הטוב,המשורר הקטאלני ז'ואן מרגריט (אֲבַיּוּ תרגם לעברית עד כה שלשה מספריו),הבוחן בספרו זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012) יופי נשי צעיר וחש את הצער על כך שהוא כבר מבוגר מדיי בשביל יופי כזה,ובספר אחר ממליץ לקורא לשמור את מכתבי האהבה שלו כי הם כל מה שיישאר לו לעת זיקנה,דומה כי גם את אֲבַיּוּ מעסיקה יותר ויותר שאלת ה-Dignitat (כבוד, הדרה, יושרה) בחיים ובשירה,כלומר כיצד לשמור על היושרה בשירה ובחיים,כמו גם על הכבוד-העצמי של אדם הולך ומזדקן.–אם אֲבַיוּ,הצטייר עד כה כבעל מזג לטיני,–הוא אמנם בעל מזג כזה,אבל הוא לפני הכל משורר ואינטלקטואל חד-מבע. מה שמדהים אותי במכתב-האהבה לעיל היא עד כמה הוא מעורר את הזדהותי בכל עת בה אני נדרש אליו. גם אני ידעתי כמה אהבות, ודומני כי בדיעבד לו רק היה נאמר לי שאהבתי לשווא, ובשביל האשה לצידי היה מדובר רק במין לבדו,הייתי ממשיך לאהוב מרחוק על אפה ועל חמתה. ליתר דיוק, גם אהבות שנסתיימו מזמן-מזמן לרצונם של שני הצדדים (והיה הייתי אחד הצדדים)—אף פעם לא גמרתי לאהוב.
*
לשלמה אֲבֲיּוּ יוענק ביום ראשון הקרוב, 4.11.2012, 19:00, פרס ניסן הרפז לספר שירה מטעם התאחדות הסופרים העברים, על ספרו מעין הבטחה. הטקס ייתקיים באודיטוריום שפרינגר במוזיאון ישראל בירושלים במעמד חברי צוות השופטים: נורית גוברין, אבנר הולצמן ומירון ח' אייזקסון. יישאו דברים: שלמה אֲבַיּוּ ורפי וייכרט; קטעי נגינה בנבל: בטי קליין.
הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.
*
*
בתמונה למעלה: Mikhail Larionov, The Rain, Oil on Canvas 1904
© 2012 שוֹעִי רז
אני מאוד אוהבת את ההיפוך הזה,
הוא נפלא, ויותר מזה,
הוא מאפשר לי לעשות עוד היפוך אחד,
ואז זה מושלם.
כלומר, ברגע שגבר עושה את זה
וטוען את זה בעוצמה שכזו, כמעט אלימה,
אז אפשר לקרוא ולהבין את העוצמה שהיתה בנשים הלכאורה מושפלות, לכאורה רמוסות, לכאורה מנוצלות שאנחנו מכירים היטב בהיסטוריה האנושית והתרבותית. כמה מהן הזכרת גם אתה. בניגוד לקריאה הרגילה והשגורה הרואה בהן קורבנות, אפשר לראות את העוצמה שיש באמירה כמו (פרפרזה שלי על אביו):
אני זוכרת אותך מאוהב, גם אם אתה מכחיש עכשיו.
מיכל יקרה, מצוין, תודה. נזכרתי לפחות בכמה שיחות שניהלתי עם ידידים וחברים גברים עם השנים שבהם הם הכחישו כל אהבה כלפי מישהי שאיתה היו במערכת יחסים, על אף
שהם נראו לפרקים מאוהבים מעל הראש, או לפחות עד לגובה העיניים, ולפעמים גם משכו את מערכת היחסים הזאת (שלכאורה אין בה כלום, פרט למין) זמנים ארוכים למדיי.
בסרט "ילדי גן העדן" של מרסל קארנה, אומרת ארלטי (תסריט: ז'ק פרוור): "לאהוב זה דבר קל", אני כבר שנים ארוכות מנסה לעקוב אחר ההוראה הזאת, ושוב ושוב מסתבך בתרגום (-:
לא ברורה כמעט הסיבה או שברורה היא מאליה… השיר מרגש, גם ההרחבה של שועי, התגובה של mooncatom והמענה לתגובה של שועי…
תודה onlythesun (אני ירחי בעצמי, השמש קשה לי). ברוכה הבאה לכאן.
אהבה היא דבר מרגש, מדבק, ועיקש– ובמידה זו או אחרת כל הא/נשים סובבים/ות סביבה, כאילו היא היתה השמש עצמה.
שועי יקירי,
שמחתי לקרוא את רשימתך הנהדרת, תוך כדי שיטוט חטוף באתרך, ראיתי את הרמה הגבוהה ואת הגישה הרצינית, האינטילגנטית של החומר שאתה ואורחיך לאתר כותבים. יש לברך על קיומה של פינה כזאת, כאשר כל הארץ, עיתוניה, כלי תקשורתה, לכאורה הכול הכול כמו מכוון לטמטם את האוכלוסייה, להפצץ במידע אידיוטי את כל ערוצי הקליטה בתודעת הקוראים. שנתראה רק בשמחות ובמהרה בימינו אמן סלה. שלך בהוקרה וידידות – שלמה אביו
שלמה יקר, ברוך הבא.
האתר הזה הוא מעין בית מרזח רעיוני, מעט בלוזי ומעט הומוריסטי, בו אני פורט על קלידי הפסנתר (המקלדת) ומנגן ניגונים בעקבות יצירות שמצאתי בהן דברי חפץ. מי שרוצה נכנס, נוטל כלי (גיטרה, בנדרדיאון, צ'לו, תוף, רבאב, עוּד, בנג'ו, שליש ועוד) ומצטרף לנגינה משותפת של רעיונות, דעות ורגשות.
כאשר התחלתי באתר שהיתי בייאוש גמור מן האקדמיה ורוחהּ (מן העתונות ומן המדיה, ברובן, נואשתי עוד לפני כן). כך נוסד מפעל-צללים זה, אני שמח שישנם/ן אנשים שאותם/ן הוא משמח.
וואו איזה ציור יפה. של מי?
איריסיה יקרה,
מיכאיל לריונוב (1964-1881), צייר שהשתייך לכמה קבוצות אוונגרד רוסיות, בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים. הבאתי כאן גם ציור נוסף שלו בתחילת האביב, השנה (2012).
השיר מאד מאד יפה, ואהבתי גם את הרשומה (לא, זה לא היה אהבה.. 🙂
נזכרתי בשיר של עלמה זהר, שאני מאד אוהבת, "שמיים אפריקאים"
מקווה שאיכות השמע טובה.
יעלילה יקרה, ברור שמצדהּ לא היתה אהבה, אני מאמין לה. אבל אני חושב כי זכותו של הצד השני לא להיות נכזב ומאוכזב, אלא אם ברצונו להמשיך להיות מאוהב.
את השיר של עלמה זוהר לא הכרתי. שמעתי אותה רק קצת עד עתה. העיבודים בשיריה משובחים, נדמה לי שהיא עושה בתחום הזה את המיטב.
לשועי היקר (אני אוהבת את הפתיחה הזו (יקר/ה), שמשום מה לא מרבים להשתמש בה בעברית), לא התכוונתי לכך (שמצידה לא הייתה אהבה), אלא חמדתי לצון עם עצמי – כתבתי שאהבתי את הרשומה (ואז ביטלתי את "אהבתי" כאילו לא, זה היה רק מין 🙂
אני חושבת שזה הרבה פחות כיף "רק מין" ובכלל איך אפשר.. ושזה לא קשור למשך היחסים, כפי שאולי אנשים לפעמים בוחרים לחשוב. כך שאני דווקא מאמינה לו 🙂
נ.ב. שכחתי – עלמה זהר כתבה את השיר והלחינה אותו (נדמה לי שעיבוד זה לשיר של מישהו אחר)
יעלילה, זה כמעט מצחיק, עד שהאתר הזה התגלגל בדרכיו המלה "יקר" או "היקר" לא היתה שגורה על לשוני והסיכויים שהייתי פונה בא לאדם אחר או מתחיל בה מכתב היתה בלתי סבירה בעליל. אייכשהו זה קרה, לטעמי יכול להיות שהתחלתי לקבל תגובות שהחלו ב"…. היקר" וכך התחלתי להשיב "… יקר" כגמול-תודה (היקר נראה לי רשמי מדיי ומלא ביידוע שלו). בכל אופן, אני מודה שמאז הפכתי ל"שועי יקר". ובכל זאת, אני מעדיף את זה כך על פני "שועי גמל". בכל אופן, זה נחמד.
בכל אופן ב"עיבוד" התכוונתי לא לביצוע-כיסוי אלא לאופן שבו האמן בוחר לתזמר, לתזמן ולהגיש את השיר שכתב ווהלחין. יש תמיד המוני אפשרויות, המוני קצבים, המונים כלים שיכולים להשתתף, והמוני תפקידים שאפשר לחלק לכלי הנגינה המשתתפים. אני לא יודע האם עלמה זהר היא המעבדת של שיריה, אבל בין אם כן ובין אם לא, יש להם עיבודים מושקעים-מוקפדים, והרבה יותר מהטקסט או הלחן, נעים להקשיב לשיר שעוּבָּד היטב.
ואשר לאהבה, למזלי כבר בגיל צעיר הבנתי שמין ללא אהבה מבחינתי הוא קצת סר-טעם.
ובתקופה בה רבים מחבריי/חברותיי התנהלו, בין לילה פה ולילה שם, אני לרוב חיפשתי במודע קשרים משמעותיים (כלומר: אהבה). ואם קרה אחרת, לרוב זה גרם לי לתחושות לא ממש טובות (ולתגבורת התהום הפנימית שממילא מלווה אותי). אבל שלא ישתמע מזה שאני רומנטיקן חסר-תקנה. אני דווקא קרוב לעמדה שגם אהבה אינה נצחית, ולפעמים גם אינה מחזיקה חיי אדם שלמים, אלא הרבה פחות מכך (לא רק אהבה-זוגית, גם קשרי חברות, ידידות וכיו"ב). לכן יש לי ביקורת לכתחילה (היתה לי גם בגיל עשרים ומשהו) על מוסד הנישואין והזוגיות, שגם ביהדות (חרם דרבינו גרשם) הפך לאיזה בן-ברית של התפיסה הקתולית. ובכל מקרה, אני חושב כי בהרבה מקרים המונוגמיה מתקיימת פשוט כי בת הזוג יקרה ללב, ולא הייתי רוצה לפגוע בה,יותר מאשר אידיאליזציה של אהבה-נצחית, או כמו אצל הקתולים: תפישה פיה בני הזוג נועדו זו לזו מימי בראשית (תפישה שנמצאת גם במקצת מקורות רבניים, וכנראה שימשה בסיס לרבינו גרשם מאור הגולה).
שועי יקר, השיר של שלמה אביו נוגע בקרביים, והציור של מיכאיל לריונוב יפה להפליא. בבית הורי בילדותי אבא גזר ציור שלו ממגזין רוסי (שהיינו מקבלים אחת לחודש ובגלל זה הילדים קראו לו מרגל רוסי) מיסגר אותה ותלה אותה על הקיר, הייתי יושב ובוהה בה שעות על גבי שעות. לריונוב היה צייר גדול וגם רעייתו נטליה גונצ'רובה לא הייתה קוטלת קנים
דודו יקר, אכן אני זוכר שאביך היה קומוניסט נלהב (אני חושב שבדור ההוא היו לא מעט אנשים שהמירו אורתודוכסיה באורתודוכסיה, אני לא כותב זאת כביקורת חלילה, אלא כתופעה היסטורית-תרבותית) (-: לנטליה גונצ'רובה יש ציור משובב לב של רבי עם חתול, מאוד אוהב אותו, גם הבאתי אותו לפני זמן רב מאוד ברשימה שנקראה "העיר היא חידה", השניה ברשימות שייחדתי לספרה של חביבה פדיה "בעין החתול".
לשועי (קשה בלי "היקר", ואגב, אני לא מוצאת את היידוע כרשמי, מכיוון שאחרי ה-ל' שאף היא משמשת ליידוע (לשועי) אי אפשר לא להשתמש בה' הידיעה). ולפעמים הצורך הוא לכתוב ל-מישהו (פנייה יותר ישירה אולי?). תודה על המידע לגבי העיבוד, היה לי מעניין ללמוד זאת. באמת העיבוד מיוחד ואולי אפשר לראות אותו ככוראוגרפיה של השיר. לגבי "יקר/ה", בהתכתבויות באנגלית מרבים להשתמש בפתיחה הזו, ואני לא יודעת אם זה בגלל שבאנגלית זה מקובל יותר, או מסיבה אחרת, זה נעים לי מאד ולא טעון במשמעויות כמו בעברית (או שמא ב'ישראלית'?).
לא מזמן ראיתי תמונה של "דיקדיק" (מין אנטילופה). במקום בו הופיעה התמונה נכתב שהם נשארים עם בן זוג אחד כל חייהם, ועם חלילה קורה משהו לבן/ת הזוג, הדיקדיק הנותר מת אחרי מספר ימים משברון לב. אני לא יודעת אם זה נכון..
יעלילה, אשר לדיקדיק, כמדומני יש כמה בעלי חיים מונוגמיים לגמריי (אחד מהם הוא כלב ים זהוב, כמדומני). אני חושב שכמו שלמינים שונים של בעלי חיים מתאימים (כנראה) דפוסי זוגיות שונים (ובכל זאת, תמהני עד כמה דיקדקו ובחנו את כל הדיקדיקים, כי אפשר שיש גם אצלם תופעות זוגיות אחרות), כך זה אצל האדם (אני בכלל בנסיגה גדולה מדיבור על "האנושות" ונטייה הולכת ומתגברת לראות בכולנו אוסף פרטים, שלכל אחד מהם יש את נטיות הלב האישיות שלו… "האנושות" היא כמו אידיאה אפלטונית, זה רעיון נחמד, אבל אשריי המאמין). אני מניח שישנם אנשים שבשבילם שנים של סטוצים (לא יודע איך קוראים לזה היום, כך קראו לזה פעם) עושים את העבודה; ואחרים שנאמנות ללא מיצרים לבן/בת זוג אחד היא מה שמבוקש. אני מניח שיש גם הרבה מאוד דפוסי-ביניים. לדאבוני אני הרבה מהרהר בכך שהתא המשפחתי המערבי (שנוצר מגלגולו של בית האב הקדום) כונן כיחידה פוליטית, הכפופה לריבון-במדינה. כלומר, אני מניח שלמלכים ולגורמים דתיים היה איזה צורך ליצור יציבות וסדר (אישה אחת לאיש אחד; או כמה נשים לגבר אחד), כדי להסדיר את תופעות האהבה והתשוקה, ולהסדירן בקודקס (ספר חוקים), עם עונשים קבועים למי שאינו נוהג כחוק [בדרך כלל לגברים הוענקו זכויות יתר, כי המולדת עצמה היתה "פאטריה" (בית-אב או נחלת-אבות) שהמילה האנגלית: Father, היא נגזרת שלה. כלומר, לא רק אב, אלא גם ריבון מטעם המדינה ומשליט ביחידה המשפחתית]. מעניין לציין כי גם בחברה הקתולית או היוונית-אורתודוכסית נהגו מלכים, רוזנים, ופריצים– לנהל חיי אהבים מאוד לא מונוגמיים, וכך הוענקה לרבים מהם "זכות הלילה הראשון" עם בתולות נאוות, לבחירתם. מה שבעצם מגלה את יחסיותו של כל חוק (דתי/אזרחי כאחד). החוק הוא רק אות על נייר, אלמלא ישנם אנשים המעוניינים לקיים את החוק.
אני זוכרת שקראתי על מקום (שבט זו לא המילה הנכונה, וגם לא עָם.. אני לא זוכרת מה זה היה, אבל לא שבט בג'ונגל אלא מקום אחר, מודרני יותר עם בתים של ממש (אני ממש מרגישה עילגת היום), אולי איפשהו בדרום אמריקה, שבו זה הפוך, כל משפחה מורכבת מאמא עם ילדים, ולה גברים כפי אוות נפשה (יכולה גם להיות רק עם אחד לבחירתה). אני לא זוכרת אם אותם גברים גם פרנסו אותן, בכל אופן הן גם מתקבצות לקבוצות של אמהות. אני מוכרחה לומר שזה מצא חן בעיני, אם כי לא הייתי רוצה להיות רק אמא, וככל שיש לך יותר ילדים כך את עסוקה בהם יותר.
אני חושבת שיותר קל לחיות עם בן זוג אחד, אותו מוכרחים לאהוב ממש, גם אם זה משתנה (ודווקא נעשה מעניין כי אנשים חיים משתנים עם הזמן ומתפתחים לכל מיני כיוונים ובכלל החיים תמיד יכולים להיות מעניינים אם עושים אותם לכאלה), אבל אני גם חושבת שלפעמים במהלך החיים נתקלים באנשים איתם יש איזשהו קשר עמוק ולפעמים גם צורך לממש אותו.. כפי הנראה אני מדברת על "זוגיות פתוחה" אבל לא באופן הזה, המכוון, אלא יכול גם שזה (מפגש עם מישהו איתו נוצר משהו מיוחד) לא יקרה בכלל, יכול להיות שיקרה. ונכון שאז גם אי אפשר לדעת לאן זה יתגלגל. באמת, אולי עדיף להישאר במונוגמיה (בתנאי שתהיה טובה), זה יותר בטוח (פה צריך להיות חיוך אבל הסמיילי כאן די נורא).
יעלילה, אני חושב שלכל אדם הולכים ומתבררים (אם הוא רוצה לברר) הדפוסים הנכונים לגביו. לכן, אני רואה כתופעה נפלאה את תופעת המשפחות החדשות. לא כתופעה של אי-ברירה, אלא כתופעה של בחירה חופשית, ושל חינוך הדורות הבאים למגוון דפוסי-חיים (משפחות) ואפני-בחירה אפשריים.
מה שאמרת לגבי נשואין פתוחים… אני חושב שהוא טוב רק כאשר שני בני הזוג נכונים לפתיחות הזאת, כאשר היא אינה נכפית על אחד הצדדים (שמא בן זוגו יעזבנו), ועוד יותר כאשר בן זוג אחד מנצל את החירות הזאת ללא-מיצרים ואילו הצד האחר ספק אם ינצלו אי פעם, או פעמים ספורות בלבד. כאשר חירות מולידה תסכול גדול ואי-איזון היא הופכת סוג של כלא בפני עצמהּ.
שועי יקר,
ממש ממש ממש לפני רגעים לא רבים קראתי את השיר היפה הזה של שלמה אביו בעקבות הערב של אתמול, וחשבתי לעצמי כמה זה יפה ונכון שאדם קובע בעצמו את יחסו לאהובתו ולא ממהר להתאים את יחסו ליחסה. שלמה אביו הוא אכן משורר חכם ומיוחד מאוד, ומתרגם מוכשר ביותר – כתבת מאוד יפה עליו ועל הקשר עם ז'ואן מרגריט. היה ממש מרענן ומרגש לראות אותו ולהקשיב לו אמש בערב קבלת הפרס, ושמחתי מאוד גם לפגוש אותך:)
חני יקרה, שלמה הוא באמת אקסמפלאר…שמחתי כתמיד להיפגש. וכזכור קבוצת עיון השירה שבביתו עומדת לפתוח בקרוב שנה חדשה, בתוכם רבים מבני החבורה שישבו עימנו באותה שורה אמש, וגם כמה נוספים/ות.
שועי,
נראה לי שזו הרשומה הכי ישרה שלך שקראתי, כלומר, הרשומה החפה ביותר ממעגלי האסוציאציות שלך, שהם כל כך שועי-ים והופכים את הקריאה כאן למה שהיא.
באופן מפליא, הרשומה הכי ישרה שלך עוסקת בנושא חמקמק ולא ישר בעליל: אהבה.
ובעצם אולי דו ראשיות הרשימה (אביו-אהבה; אביו אותיות אהבה, פחות או יותר?) מאפשרת את הישרות.
ובעצם אולי האהבה ישרה היא?
נהניתי, זה לחץ על כל המקומות הנכונים.
תודה.
הי רוני, זה מעניין מאוד, גם מרית בן ישראל אמרה לי שלאחרונה הרשימות שלי הופכות יותר ישירות ופחות אסוציאטיביות. יכול להיות שזה נכון. מכל מיני סיבות [אחת מהן, קואוצ'ינג שאני עובר אצל מאמנת יוצאת-דופן, שמלמדת איש בלתי תכליתי כמוני מעט על תכליות; אחרת: בריאות עקלקלת ולחץ מקצועי שגורם לי לשהות פחות סביב הבלוג; נוספת: הרצון לחדש ולהשתכלל בכתיבה וביצירה. לא להישאר במקום]. יוצא שבכתיבתי באתר אני מעדיף כבר כמה זמן לקצר,ולמרות שאני מחבב מאוד קוים מפותלים ויש אפילו פתגם פורטוגלי האומר שאלוהים כותב ישר בקוים מפותלים, אני חש רצון להביע את עצמי באופן יותר תכליתי- מדוד, וגם לגעת ישירות בנקודות שנגעתי בהן בעבר באופן עקיף ופיוטי יותר. בכל מקרה, רשימה שכתבתי על אהבה, שכדאי לקרוא היא "כיצד מודדין פצע ישן". בעיניי, אחת הרשימות הישירות יותר שכתבתי כאן (היא כבר בת שלוש).