*
"בכיוון ההוא" אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר כובען, מסוּבב על כל הראש, ובכיוון ההוא," מנופף בכפו השניה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים." "אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים," העירה אליס.
"אין לך ברירה," אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת."
"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.
"זה ברור," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".
[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות: הספר המוער, תרגמה מאנגלית: רִנה ליטווין, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 72]
*
אני מאזין בלב הלילה ל- My Middle Name is Misery של רות דולורס וייס וחושב על כך שהחודשים האחרונים בחיי גורמים לי להיראות כמו ניצול מסירה טרופה (אבא שלי חטף זיהום ויראלי חריף שסיכן את חייו; אחר-כך חטפתי בעצמי סוג של בעיית עיניים מבהילה; אחרי כמה וכמה בדיקות היא הפסיקה להבהיל; זה בטיפול ויהיה בסדר). אני מקשיב לרות דולורס וייס על יד המחשב, ומדמה לשמוע את תחתית הסירה משתקשקת תחת הרגליים ואת הים הגדול המשתרע כמדומה שם; הים שש לאחד את הכל, לבלוע את הכל, לטשטש את הכל, למשוך הכל לתהום-נשיה; מלא דגי חורף,זורמים קפואי מבט,תקועים כעצם בגרון. איי,אני מתגעגע לפסנתר אבל לא מסוגל לשוב אליו.–אני לא יכול לשוב גם לפסנתר אחרי על השנים האלה. אבל להתגעגע אני יכול ועוד איך.
ברכב בדרך לירושלים, בערב חורפי, אני מתווכח עם חברי אבי אלקיים, על יופיו של העולם ונצחיות הנשמה; אני אומר לו ששום דבר לא ודאי, וכי קרוב לודאי שאנחנו רק מקרה של מפגש בין אטומים לזמן קצוב עד מועד התפרדם,הולכים ומשתנים,נסחפים ונטרפים,כל העת. גם המפגש בינינו הוא קרוב לודאי מקרה בלבד. אמנם, יכולים למצוא בזה חיוך ויופי, אבל תמיד יהא זה חיוכם של נדונים למוות, שגזר הדין תלוי ועומד מעל לראשם, מושהה עדיין. הוא אומר לי: "תפסיק להיות מדען. אין לך שום אינטואיציה של נשמה?". אני מודה שיש לי,כמו פְּרד שנגזר ממקום אחר ונזרק אל העולם הזה ותמיד אחוז בגעגוע אל מה שאינו מכיר ואל מקום ממנו נלקח, וגם זה דומה בעיניו לחלום או הזוּת, יותר מאשר לממשוּת כלשהי.
אולי אני חלק משיירת-בּלוּז,מקהל מסיעים ארונו של מת בניו-אורלינס של הלב,השרים שירי אבל ועצבות על ימינו-כולנו,ומחכים עד אחר קבורת המת כדי לשנות נימתם,להגביר את הקצב ,לעבר הג'ז, לחגוג את שנותר מהחיים האלה. מתי באה שעה נכונה בהירה להיטיב את מצב הרוח? לפתוח חלונות, לעגל את הפה השמוט לכדי חיוך מאושר? איך ניתן לידע כי זמן כזה הגיע?
אמרתי לידידתי,אפרת רמתי (קואצ'רית מעוּלה,שאני בר מזל על שהציעה לי לבוא להתאמן אצלה),כי לפעמים אני מרגיש כמו מתאגרף הרגיל לחטוף ולחטוף (אולי זוהי מורשת של הילדוּת),אבל תמיד לקום לספירת תשע להמשיך להילחם.–זה קרב שנמשך כבר קרוב לארבעים שנים,וקשה היה לי כל הזמן הזה להושיט יד כדי לקבל עזרה ממישהו (ממש כאילו בכך אני מאבד משהו מן האינדיבידואליות שלי). רק בשנים האחרונות הבנתי כמדומה, שלא צריך להישאר בזירה אחת עם מי שמתעקש להמשיך להחטיף לך, גם אם יש קהל מריע, והשופט מזכיר לך שיש קודים וישנם גם חוקים (שצריך לשמור על שלמות המשפחה, המנגנון, המערכת, המדינה, העם וכיו"ב). ובכל זאת, אני חושש כי טעותו של היושב לפני שער החוק של קפקא, היתה שהוסיף לצפות ולשבת לפני השער בציפיה שייפתח. היה עליו לקום, לנופף שלום-אחרון ולמהר להתרחק לצד השני,כל עוד רוחו בו; אפשרות אחרת כמובן (קצת פחות חביבה, קצת פחות אני) היא לעקור את השער מן היסוד.
ובכן, סיימתי לאחרונה לערוך ספר שירה קצר מהרבה מאוד שירים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות (לא ברור לי מה אעשה איתו אחר-כך, בכנות קשה לי לחשוב על הוצאת ספר שירים), וסיימתי גם לערוך בשבוע שעבר גיליון של כתב עת ספרותי שעתיד לראות אור במהלך השבועות הקרובים ומשתתפים בו הרבה חברים וחברות שיצירותיהם שימחו וריגשו אותי באמת ובתמים. גם הדוקטורט שלי הולך ומתקדם מדודות למקום שבו אוכל להגיש אותו סוף-סוף, לאחר משבר של שלוש שנים לפחות, שבהן ממש אבד לי החשק להוסיף ולכתוב משהו משלי עבור ממסד אקדמי כלשהוּ (לא ייאמן איזו שחיתות יש שם בחוץ,וכמה אנשים מוכנים להגן עליה בתירוצים לפיה "המערכת לעולם אינה טועה;–גם אם יחידים גורמים ליחידים אחרים עוול,עדיין בפרספקטיבה מערכתית הצדק איתם"… טיעונים כאלה, שמתאימים לרוסיה של סטאלין, ונשמעים אוויליים ביותר כאשר הם יוצאים מפיהם של אנשים המזהים את עצמם כמשכילים וביקורתיים ומציירים את עצמם כבעלי יושרה ואינטגריטי).גם דומני שאני נמצא בתקופה,שביני ובין עצמי אני מכנה אותה:–מוֹצָאֵי הדת,שבה כבר איני מוצא את מקומי תחת כנפי הרוחניוּת הדתית,אלא כל מה שנותר לי ממנה הם פרטים בודדים-חלקיים מן המערכת הזאת,שלמדתי לאהוב בכל לבי, ועל כן אמשיך לקיים אותם גם להבא (או לפחות בעתיד הנראה לעין). אבל אם, מזה שנים, הייתי נטוע באיזה אזור דמדומים שבין העולם הדתי לעולם החילוני, אני חושב כי אני קרוב כעת להיות סוג של מסורתי,עולם של מסורות שברר בקפידה מתוך לִמּוּדָי וחוויותיי.–אני מעוניין להוסיף ולקיימן במידת-מה ולשיעורין,ויותר מתמיד,הרחק מעולם ההלכה והקהלים הדתיים.
אני מקווה לטוב, מנסה לקוות לטוב, לאהוב את אהוביי ואת בני האדם בכלל. אולי זוהי ראשיתה של שעת התבהרות. אני גם מקווה שביום מן הימים אוכל להשיב לעצמי את חיוך הצ'שייר שלי,לא זה ששגור-רגיל-ומיומן,אלא זה שהיה לְפָנִים,חיוך פנימי ההולך וקורן אל החוץ למישרין (לאחרונה נעשה מכאיב גם לחייך);כל מה שיוותר בשוֹך הגוף הוא החיוך הזה.
*
*
ידידי הותיק דרור ניר קסטל, האיש שאחראי על כך שהתחלתי לכתוב באינטרנט, ובמידה רבה- לולא היה מציק לי בהצלחה לפתוח אתר-אישי, ספק אם פרא אדם חושב היה בוקע, פתח אתר חדש: ילדי הקומדיה, המוגדר: 'אתר לקומדיה ולקומיקאים, כי כל בני האדם נולדו דבילים'. כדאי מאוד לטייל לשם, להתרשם, ולענות לקול הקורא של האתר, שנכתב ונערך על ידי איש אוהב תרבות, ובפרט: הומור וקומדיה.
*
וגם מאמר מומלץ להפליא בנושא תפישׂת הילדוּת וייצוגיה בספרות ילדים ישראלית עכשווית מאת חברתי היקרה טלי כוכבי.
*
בתמונה למעלה: Jankel Adler, No Man's Land, Oil on Canvas 1943
© 2012 שוֹעִי רז
שועי היקר
חיבוק ובהצלחה
מעוד אחת שנוסעת לשעת התבהרות
סביון
אתה איש יקר. הרבה בריאות והרבה עשיה ! יברכו אותך האלים
סביון יקרה, הואיל ואני מכיר רק סביון אחת (ובטח שרק סביון אחת שנוסעת גם כן למקומות חדשים), אני מאחל לך הצלחה במעבר (צפור נגבית לחשה לי שעברת דירה זה מקרוב), חיבוק חוזר, ואם אפשר גם הרבה התבהרות (-:
א' יקר, יש באסטריקס ומרבד הקסמים קטע שבו שני מכשפים הינדואיסטים מקללים זה את זה בשמותיהם של כל אלי ההינדו (אחד אחד, עשרות אלפי אלים), זה עלול לקחת כמה ימים. עכשיו, אני מניח שזה ההגיון העומד בבסיסו של הפוליתיאיזם: יותר אלים יותר ברכות. עד שכל האלים ההינדואיסטים מסיימים לברך אותך בכל ברכותיהם כבר חולף לו מחזור חיים (דווקא הכנענים היו יותר צנועים במניין אלוהיהם, אם איני טועה). מה שכן, האל המקראי ההוא, וואוו, איך הוא יודע לקלל! (ראה ספר דברים. הוא יודע גם לברך, אבל אין ספק, שהכישרון שלו כמו שהבין זאת מחבר ספר דברים, הוא לקלל נמרצות).
ותודה על הברכות והאיחולים, אני מעדיף אותן כשהן מגיעות ממקור אישי ואנושי (-:
תודה. .
אתה נשמע כמעט מפויס… ובאשר לחיוך – זוכר את הענף שעליו הוא צומח? וגם לסירה הקטנה ששולחת אורותיה יש צורה של חיוך. http://wp.me/pSKif-e0K
סביון, ((())), ובהצלחה בתל-אביב.
מרית קרובתי, מפויס? עוד לא יודע. אני פשוט מרגיש שכאדם שמדבר הרבה על שלום ונאבק כל חייו, פשוט הגעתי לשלב בו אני צריך להגדיר את המאבקים שלי מחדש (כי אני חש שלעתים הכעסים שלי הופכים חובקי כל). ובסירה הקטנה השולחת את אורותיה, הצלחת אינטואיטיבית, כבר אז לגעת באיזה שורש נשמה שכזה; יש בשירים שאני כותב הרבה מים, הרבה סירות,, לא יודע כמה אורות (-: [חוץ מזה, הפוסט ההוא מפרספקטיבה של כמה שנים הוא עוד יותר מרגש].
שועי טוב לקרוא אותך ומשמח לדעת שבהמשך הדרך מחכים עוד מפירותיך.
תמי יקרה, תודה מקרב לב, אני מאוד מאוד מקווה אני מרגיש אחרי החודשים האחרונים כאילו אני פליט מסערה; אני חושב שזה שהצבתי כאן הדברים מורה על התחלה של השתחררות מהעבר הקרוב, וסקרנות ותקווה כלפי מה שבא ושיבוא, אנשאללה.
שועי יקר,
בשעה טובה לכל הסיומים וההתחלות 🙂 כמה יפה תארת את השיחה בינך לבין אבי, והשאלה שלו: "אין לך אינטואיציה של נשמה?" – שאלת זן ממש שגם מעלה חיוך
חני יקרה, כמובן לקחתי לי איזו חירות יצירתית. השיחה אכן קרתה וזו היתה רוחה, אבל ממרחק של כמה שבועות קשה לי להתחייב האם כתבתי את השאלה שנשאלה כלשון-נתינתה במקור.
בהצלחה לכולנו עם כתב העת: הגיליון ומוספו (-:
שועי יקר, "כל מה שיוותר בשוֹך הגוף הוא החיוך הזה", אוי כמה שהמילה "בשוֹך" עצובה. משום מה הפוסט הזה עשה בי בלוז, ויענקל אדלר צייר בכחול את הירח שאני רואה עכשיו בחוץ ומיילל אליו. ואני מעדיף פוסט בלוז על פוסט מודרניזם.
דודו יקר, ב"מקף" החדש יהיה לי שיר שייקרא "הנה בא הבּלוּז" שהוא נסיון-מה לבאר מה קורה לי תחת השפעת התוגה הכחולה. אם חסר לך תָּן בכפר הנשיא או חתול הרים גלילי אני מוכן להגיע להופעה מאולתרת לכיוון הלבנה. העברתי כמה לילות משמעותיים בחלד תחת שמי הגולן, יש מצב שאז התחלתי לילל אל הירח.
אנחנו תמיד פוסט-לידה ופרה-מות, ובאמצע משתרעים מסעות בחד אופן, מהמורות בדרך,סימני שאלה, דברים שקשה להבין (לא ברור אם ניתן),וכמה בתי מרזח שבהם ניתן לתת קול חלוד בבלוז אל הירח.
העובדה לפיה לרשימה מעלה מצורף שיר חדש של רות דולורס וייס שמלחינה את אלתרמן מתוך 'כוכבים בחוץ' פתאום נראית לי כלא מִקרית לגמריי (-:
"אין לך ברירה," אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת." אני חושב שזה צריך להיות חקוק על שעריה של כול פקולטה, תהיה אשר תהיה! ואם כבר להיות ניצול מספינה טרופה, עדיף לצאת ממנה עם דוקטורט שמגיע לסופו, ספרון שירה וכתב עת בעריכתך, ולא כנוספרטו\דרקולה…וother lives בשבילך:
ושכחת להזכיר ברשימת היש גם פרא אחד חושב, ומרגיש , וחי, ומחייה.
בברכת אינטואיציות של זריחה שועי יקר, וזריחתן.
שועי יקר, קודם כל חיבוק. לצערי מכירה מקרוב את חוסר האונים שמרגישים לפעמים מול מערכות ענק מסואבות. זה לא הזמן לצאת לקרבות מאסף, לדעתי. הם החזקים, הם אלה שקובעים את החוקים. אולי אם יום אחד אם יהיו מספיק מאנשים עם חשיבה יצירתית בתוך המערכת (דוגמת חברינו אבי אלקיים), עוד נזכה לראות אותם משתנים.
ולגבי השהייה באזור הדמדומים. מעניין שאני מוצאת את עצמי לא פעם במקום הזה, אם כי אני לא אוהבת אותו בכלל. חשבתי על זה אתמול בהקשר למסלול הרכיבה על האופניים שאני עושה בכל בוקר – בכל פעם שאני עוברת מתחת לגשר צר ומתעקל עם ראות מוגבלת, עוברת בי עצבנות קלה. מין חשש מפני רוכב/רץ/משהו אחר שעלול להתקל בי ממול. עם הזמן המתיחות הזו פוחתת, אם כי לא נעלמת לגמרי. החדשות הטובות – אפשר להתאמן על זה ולהקטין את החשש. חבר טוב או יועץ טוב יכולים מאד לעזור.
בין מרחב פתוח למרחב פתוח יש מדי פעם גם מקומות צרים ומלחיצים שצריך לעבור.
אין לי ספק נזכה בקרוב לחיוך צ'יישרי ענק ומנחם.
תמהּ יקר, תודה-תודה. בינתיים זה רק כתב העת (שבו אני עורך אורח של גיליון מוסף לכתב העת "מקף" שייצא בקרוב),ובעיקר שחרור ממצוקת החודשים האחרונים,שאני מניח שרסיסי אנוש שלה הצליחו להשפיע כלשהו על רוח האתר. ואשר לערפדים, מאז שעברתי ל-"סטיוויה" הם לא מגלים בי עניין (-: ואנשי-הזאב (מגרמנית: "מזדאבים", אנשים שחיו ביערות בשולי החברה ומחוץ לחוק שגילמו הערים), טוב, איתם אני יכול לזמר את Raindogs של טום ווייטס בכמה קולות.
לא הכרתי את Other Lives. נשמע כאילו הם צנחו עם Coldplay ויצאו לשחיות לילה עם
REM:
נטלי יקרה, אבי הוא אבי, פנומן בלתי-שכיח. גם הוא וגם חביבה אמרו לי בנפרד כי לדעתם הסיבה שהצליחו להיקלט באקדמיה הוא שעד אחרי הדוקטורט הם לא חרגו מן השורה, ונדמו למוריהם באונ' העברית כמי שעומדים להמשיך את דרכם ואת מחקריהם, ללא עצמאות או דעתנות חריגה. אחר כך משזוהו כבעלי אמירה משל עצמם, כרגיל, נשלפו סכינים.
דווקא המיצרים האחרונים שאני מתחיל לצאת מהם לא היו קשורים באוניברסיטה אלא יותר בבריאות, מצב הראיה, ופרספקטיבת-הדורות שהתעוררה כאשר פתאום נתבשרתי כי מצבו של אבא שלי הורע מאוד.
[ולגבי האופנים, אני חושש שבעיות האקדמיה שלי החלו כתוצאה מכך שכולם שם חשבו שאני רוכב-אופניים ספורטיבי ואיש לא זיהה כי הכלי עליו אני רוכב הוא בכלל חד-אופן, שהתנהגות הכביש שלו מעט שונה בעליל] (-:
שירלי יקרה, תודה מקרב לב, לא הכרתי את השיר, האנימציה בקליפ נראית לפרקים כאילו
היא מבוססת על איורי הפחם של ברונו שולץ.
לא יודע למה, מכל מגוון האסוציאציות השיר של לאשה זרק אותי לזה:
[ואת צודקת, את האתר הזה שכחתי, יכול להיות שאני מתחיל להרגיש בו בבית מדיי?]
אני שמח לשמוע על ההתקדמות בעבודותיך השונות ומאחל לך הצלחה רבה בהמשך הדרך.
אליעזר יקר, תודה רבה, מאוד שמחתי על בשורת ספרך החדש: פרקי דר' אליעזר נוסח, עריכה ודוגמת סינופסיס של כתבי יד. ספר מרתק, מלומד להפליא ומועיל. אני מקווה לכתוב עליו בקרוב משהו, ובינתיים להמליץ עליו לכל העוברים/ות פה (במיוחד למי שמדרשי האגדה יקרים ללבם).
תודה שועי על המילים החמות על ספרי. ולעניין ההקדמה שבה פתחת את רשימתך אזכיר לך את סיפורו של ר' נחמן מברסלב שיש בו מוטיבים דומים (מועתק מאתר האינטרנט של הלל):
"פעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך: באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע. אם כן ונטכס עצה.
ענה לו, שעל כן יכינו לעצמם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן, כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע, אז יהיה להיפך, שאנחנו נהיה משוגעים.
על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל נסמן סימן על מצחינו, שנדע על כל פנים שאנחנו משוגעים. שאם מסתכל על מצחך וכן שתסכל על מצחי נדע מהסימן שאנחנו משוגעים."
מכאן עולה שדווקא האנשים שמתחבטים מדי פעם במהות הסבל בעולם ובשאלת השפיות – הם הם השפוים האמיתיים.
אליעזר, בבקשה, זה ספר שמגיעות לו כל התשבחות.
אשר לר' נחמן, הסיפור שלו תמיד מזכיר לי את "ממנון" לוולטר שבו יישות תבונית מן החלל החיצון, מתקדמת בהרבה מן האדם, מגיעה לביקור בכדור הארץ, ולאחר סיור קצר מגיעה להכרעה כי הכוכב הזה הוא בית משוגעים גדול.
וגם את "הנסיך הקטן" של סנט-אכזופרי, ששם האסטרונום התורכי מנסה לפרסם ברבים תגלית מרעישה ואיש מבאי כנס האסטרונומים אינו מאזין לו רק משום שהוא לבוש כתורכי
וחובש תרבוש…. לכנס הבא הוא כבר מקפיד להגיע לבוש בחליפה ולנהוג כאחד האירופאיים ואז נשמעים דבריו. גם זה לדידי משל גדול על הטירוף האנושי.
ואחרון חביב, אגדתא מן ממסכת תענית מן התלמוד הירושלמי שבה מתפללים בחבר העיר ציפורי לירידת גשם ולעצירת הבצורת, והנה עולה ענן גוביי ומכלה את שארית היבולים.
יופי יופי של פוסט
לא תמיד אני אוהבת לקרוא את הבטנה. אצלך היא הדבר עצמו
יופי
והעניין הזה של געגועים לפסנתר, זוכר את זה?
http://hologramit.wordpress.com/2012/02/16/%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A0%D7%AA%D7%A8-%D7%97%D7%A1%D7%A8/
ואיך שדולורס חורצת על דפנות האוזן. מכמורות ממש
איריסיה יקרה, אלבאטן בערבית: הנסתר, הפנימי, הנעלם. אני כנראה מעדיף את הבטנה.
לפעמים אני גם לובש את הביטנה כלפי חוץ ותוהה אם יש מישהו ששם לב לכך.
את הפסנתרנית הקטנה, מי יכול לשכוח?
ורות, יש לה את הבלוז ואת הקאנטו חונדו, וזה אינו דבר שכיח כלל.
זה מעניין שועי,
שאתה חושב שאתה מיטלטל בסירה קטנה בים גדול
בעוד שלי תמיד יש תחושה שאתה ים גדול בעצמך.
ואני כל כך שמחה שהדברים הצטברו ונאפו לאורך זמן
ועכשיו נראה אותם באור.
תודה על כל היופי.
ותהיה בריא.
מיכל יקרה, ברוך שובך, 'תגעגעתי.
בדיוק חזרתי עכשיו מנסיעת-חזור מצפת (שם הייתי בשבת), ודיברנו אני ואשתי על העוגנים שאין לי, ואשתי (שהיא מאוד יציבה) אמרה: כל אדם הוא העוגן של עצמו. אמרתי לה שאני צריך לחשוב על זה, לא יכול לומר כן ולא יכול לומר לא. אני חושש שאני עושה על הרבה אנשים רושם הרבה יותר יציב מכפי שאני באמת. אני נוטה להיטלטל בכל רוח, ולהתכלות כמו סיגריה. ובעיקר, כמה יציב כבר יכול להיות אדם שמדמה את עצמו שוב ושוב לרוכב על חד-אופן? (-:
הכל פה מרתק ונוגע, אבל מצאתי את עצמי נשאר בעיקר עם המשפט "כל אדם הוא העוגן של עצמו". חשבתי על החיפוש אחרי עוגנים, אני כעת מחפש גם להשתחרר מעוגנים שכלאו אותי. מה הפירוש שאדם הוא עוגן של עצמו, אני מרגיש שלפעמים אדם לא רואה את זה כי הוא לא נוגע בעצמו ממש, בגוף שלו, במה שיש בו, בחיים שמפכים מתוכו, לא יודע במה בעצם במה, אני מחפש את זה, אני לא יודע אבל יש לי אינטואיציה שיש שם הרבה.
חד אופן מזכיר לי את האימרה "כל העולם כולו גשר צר מאוד". זו אמירה מפחידה, ואיך היא מתחברת, מהווה הקדמה, אקסיומת נביעה, ל"לא לפחד כלל"?
ניר יקר, יש אנשים שאינהרנטית מלאי עוגנים כגון נאמנות ואמונה למשפחה, לחוק, לדת, למערכת כזו או אחרת (כולל מקומות עבודה), לשבט, לחמולה, לקבוצה, אפילו לטקסטים; יש לעומתם אנשים שאת העוגנים שלהם קשה למצוא. מה שמוביל למסקנה כי יש יורדי ים קונקרטיים וישנם גם ספנים החיים בערים
וברבי-קומות ובכל זאת בנפשם הם מהלכים (או שטים) על פני הים הגדול.
החד אופן אצלי הוא מערכת מורכבת, הצד ההגותי והליצני עשוי להישען על הרדי-מייד המפורסם של מרסל דישאן, אבל גם על ה-" האופן אחד הארץ" דספר יחזקאל. יש גם איזה זיכרון לא קל שעומד מאחורי כל-זה, שמבוסס על אדני אוסציאציה רופפת (שמקורה בילדותי), אבל בזה אני לא בטוח שאני מוכן עדיין לשתף.
אבל שועי שועי באמת,
למי יש שיווי משקל הכי הכי הכי?
לזה שרוכב על חד אופן :- )
יש לו והוא ואתגר אותו כל הזמן,
זה נפלא.
וזה בהחלט אתה.
צריך להיות: והוא מאתגר אותו.
מיכל, אני בכל מתעקש כי חייו של מי שאינו צריך להתאמץ-להשתדל- לשים עין כל הזמן, כדי
להצליח לשמור על שיווי המשקל נינוחים בהרבה (-: