בּלוּז החתוּל המתאגרף

*

"בכיוון ההוא" אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר כובען, מסוּבב על כל הראש, ובכיוון ההוא," מנופף בכפו השניה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים." "אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים," העירה אליס.

"אין לך ברירה," אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת."

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.

"זה ברור," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות: הספר המוער,  תרגמה מאנגלית: רִנה ליטווין, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 72]

*

אני מאזין בלב הלילה ל- My Middle Name is Misery של רות דולורס וייס וחושב על כך שהחודשים האחרונים בחיי גורמים לי להיראות כמו ניצול מסירה טרופה (אבא שלי חטף זיהום ויראלי חריף שסיכן את חייו; אחר-כך חטפתי בעצמי סוג של בעיית עיניים מבהילה; אחרי כמה וכמה בדיקות היא הפסיקה להבהיל; זה בטיפול ויהיה בסדר). אני מקשיב לרות דולורס וייס על יד המחשב, ומדמה לשמוע את תחתית הסירה משתקשקת תחת הרגליים ואת הים הגדול המשתרע כמדומה שם; הים שש לאחד את הכל, לבלוע את הכל, לטשטש את הכל, למשוך הכל לתהום-נשיה; מלא דגי חורף,זורמים קפואי מבט,תקועים כעצם בגרון. איי,אני מתגעגע לפסנתר אבל לא מסוגל לשוב אליו.–אני לא יכול לשוב גם לפסנתר אחרי על השנים האלה. אבל להתגעגע אני יכול ועוד איך.

ברכב בדרך לירושלים, בערב חורפי, אני מתווכח עם חברי אבי אלקיים, על יופיו של העולם ונצחיות הנשמה; אני אומר לו ששום דבר לא ודאי, וכי קרוב לודאי שאנחנו רק מקרה של מפגש בין אטומים לזמן קצוב עד מועד התפרדם,הולכים ומשתנים,נסחפים ונטרפים,כל העת. גם המפגש בינינו הוא קרוב לודאי מקרה בלבד. אמנם, יכולים למצוא בזה חיוך ויופי, אבל תמיד יהא זה חיוכם של נדונים למוות, שגזר הדין תלוי ועומד מעל לראשם, מושהה עדיין. הוא אומר לי: "תפסיק להיות מדען. אין לך שום אינטואיציה של נשמה?". אני מודה שיש לי,כמו פְּרד שנגזר ממקום אחר ונזרק אל העולם הזה ותמיד אחוז בגעגוע אל מה שאינו מכיר ואל מקום ממנו נלקח, וגם זה דומה בעיניו לחלום או הזוּת, יותר מאשר לממשוּת כלשהי.

אולי אני חלק משיירת-בּלוּז,מקהל מסיעים ארונו של מת בניו-אורלינס של הלב,השרים שירי אבל ועצבות על ימינו-כולנו,ומחכים עד אחר קבורת המת כדי לשנות נימתם,להגביר את הקצב ,לעבר הג'ז, לחגוג את שנותר מהחיים האלה. מתי באה שעה נכונה בהירה להיטיב את מצב הרוח? לפתוח חלונות, לעגל את הפה השמוט לכדי חיוך מאושר? איך ניתן לידע כי זמן כזה הגיע?

אמרתי לידידתי,אפרת רמתי (קואצ'רית מעוּלה,שאני בר מזל על שהציעה לי לבוא להתאמן אצלה),כי לפעמים אני מרגיש כמו מתאגרף הרגיל לחטוף ולחטוף (אולי זוהי מורשת של הילדוּת),אבל תמיד לקום לספירת תשע להמשיך להילחם.–זה קרב שנמשך כבר קרוב לארבעים שנים,וקשה היה לי כל הזמן הזה להושיט יד כדי לקבל עזרה ממישהו (ממש כאילו בכך אני מאבד משהו מן האינדיבידואליות שלי). רק בשנים האחרונות הבנתי כמדומה, שלא צריך להישאר בזירה אחת עם מי שמתעקש להמשיך להחטיף לך, גם אם יש קהל מריע, והשופט מזכיר לך שיש קודים וישנם גם חוקים (שצריך לשמור על שלמות המשפחה, המנגנון, המערכת, המדינה, העם וכיו"ב). ובכל זאת, אני חושש כי טעותו של היושב לפני שער החוק של קפקא, היתה שהוסיף לצפות ולשבת לפני השער בציפיה שייפתח. היה עליו לקום, לנופף שלום-אחרון ולמהר להתרחק לצד השני,כל עוד רוחו בו; אפשרות אחרת כמובן (קצת פחות חביבה, קצת פחות אני) היא לעקור את השער מן היסוד.

 ובכן, סיימתי לאחרונה לערוך ספר שירה קצר מהרבה מאוד שירים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות (לא ברור לי מה אעשה איתו אחר-כך, בכנות קשה לי לחשוב על הוצאת ספר שירים), וסיימתי גם לערוך בשבוע שעבר גיליון של כתב עת ספרותי שעתיד לראות אור במהלך השבועות הקרובים ומשתתפים בו הרבה חברים וחברות שיצירותיהם שימחו וריגשו אותי באמת ובתמים. גם הדוקטורט שלי הולך ומתקדם מדודות למקום שבו אוכל להגיש אותו סוף-סוף, לאחר משבר של שלוש שנים לפחות, שבהן ממש אבד לי החשק להוסיף ולכתוב משהו משלי עבור ממסד אקדמי כלשהוּ (לא ייאמן איזו שחיתות יש שם בחוץ,וכמה אנשים מוכנים להגן עליה בתירוצים לפיה "המערכת לעולם אינה טועה;–גם אם יחידים גורמים ליחידים אחרים עוול,עדיין בפרספקטיבה מערכתית הצדק איתם"… טיעונים כאלה, שמתאימים לרוסיה של סטאלין, ונשמעים אוויליים ביותר כאשר הם יוצאים מפיהם של אנשים המזהים את עצמם כמשכילים וביקורתיים ומציירים את עצמם כבעלי יושרה ואינטגריטי).גם דומני שאני נמצא בתקופה,שביני ובין עצמי אני מכנה אותה:–מוֹצָאֵי הדת,שבה כבר איני מוצא את מקומי תחת כנפי הרוחניוּת הדתית,אלא כל מה שנותר לי ממנה הם פרטים בודדים-חלקיים מן המערכת הזאת,שלמדתי לאהוב בכל לבי, ועל כן אמשיך לקיים אותם גם להבא (או לפחות בעתיד הנראה לעין). אבל אם, מזה שנים, הייתי נטוע באיזה אזור דמדומים שבין העולם הדתי לעולם החילוני, אני חושב כי אני קרוב כעת להיות סוג של מסורתי,עולם של מסורות שברר בקפידה מתוך לִמּוּדָי וחוויותיי.–אני מעוניין להוסיף ולקיימן במידת-מה ולשיעורין,ויותר מתמיד,הרחק מעולם ההלכה והקהלים הדתיים.

אני מקווה לטוב, מנסה לקוות לטוב, לאהוב את אהוביי ואת בני האדם בכלל. אולי זוהי ראשיתה של שעת התבהרות. אני גם מקווה שביום מן הימים אוכל להשיב לעצמי את חיוך הצ'שייר שלי,לא זה ששגור-רגיל-ומיומן,אלא זה שהיה לְפָנִים,חיוך פנימי ההולך וקורן אל החוץ למישרין (לאחרונה נעשה מכאיב גם לחייך);כל מה שיוותר בשוֹך הגוף הוא החיוך הזה.

*

*

ידידי הותיק דרור ניר קסטל, האיש שאחראי על כך שהתחלתי לכתוב באינטרנט, ובמידה רבה- לולא היה מציק לי בהצלחה לפתוח אתר-אישי, ספק אם פרא אדם חושב היה בוקע, פתח אתר חדש: ילדי הקומדיה, המוגדר: 'אתר לקומדיה ולקומיקאים, כי כל בני האדם נולדו דבילים'. כדאי מאוד לטייל לשם, להתרשם, ולענות לקול הקורא של האתר, שנכתב ונערך על ידי איש אוהב תרבות, ובפרט: הומור וקומדיה. 

*

וגם מאמר מומלץ להפליא בנושא תפישׂת הילדוּת וייצוגיה בספרות ילדים ישראלית עכשווית מאת חברתי היקרה טלי כוכבי.  

*

בתמונה למעלה: Jankel Adler, No Man's Land, Oil on Canvas 1943

© 2012 שוֹעִי רז