*
קראתי את אחות שמש לדרור בורשטיין לפני כמה שבועות, וכדרכי הכתיבה השתהתה עד עתה. בורשטיין הוא ללא ספק ממתי מעט הסופרים הפועלים בישראל, שההודעה על צאת ספר חדש שלהם מעוררת בי ציפיה מסוימת. גם במקרים בהם יצאתי מן הקריאה בספר חדש שלו מעט מאוכזב, עדיין קראתי מצד אל צד, ולא הרגשתי כי קראתי לשווא, ותמיד נותר לי בשוך הקריאה איזה משהו לנטול הלאה ולהתהרהר בו. דומה כי בכל אחד מספריו של בורשטיין עד עתה ישנם מספר עמודים בלתי שכיחים, ככל שזה אמור בכותבים המקומיים, המקנים לו מקום לדידי בחבורה מצומצמת מאוד של פרוזאיקונים מקוריים מקומיים שכישרונם מרקיע מעל המצב המצוי בשוק הספרים העברי של היות הסופר מספר סיפורים המוליך התרחשות תימטית מהכא להתם, אל היות הסופר אמן-כתיבה, לא Writer כי אם Author, ואמני כתיבה המה מעטים במחוזותנו שניים מעיר אחד ממשפחה.
לפיכך, כאשר אני קורא בספר חדש של בורשטיין, יואל הופמן, מיכל בן-נפתלי (יש עוד כמה אחרות ואחרים) איני תר לכתחילה לא אחר מבנים הדוקים של רומן או של נובלה; איני מחפש דמויות עגולות ומעוגנות היטב, לא עלילה תימטית רהוטה של התחלה-אמצע-וסוף, אלא אני תר אחר רגעים אחדים מזוקקים של ספרות מעוּלה, דבר מה שיהרהרני או יערערני, אולם לא יותיר את עולמי כשהיה. בלאו-הכי כל ההבחנות המקובלות בין שירה,פרוזה,מסה בטילות בעיניי. כקורא אני כביכול מהדס בצילו של דיוגנס הקיניקאי ההולך בליל האפל אוחז בעששית ושואל עוברים ושבים אם ראו את האדם. ישנם מעט מאוד כותבים שכתיבתם מצליחה לנגוע בשאלה איה האדם או למצער לנהל איזו זיקה כלפיה.מירב הסופרים מקבלים כמובנים מאליהם את החברה וממסדיה; גיבורם הוא מצליחן כזה או אחר או אדם המצוי במשבר זמני, שלאחריו הוא שב לתפוס את מקומו בסדר הקיים, שאין להרהר אחריו, ושום דבר בכתיבתם אינו מורה כי הם ניגשו לכתחילה לכתיבה מתוך מצוקה או טירדה קיומית או מתוך שאלה בלתי פתירה שנדדה בדעתם. הם לעולם לא יעלו בדעתם להעמיד את האדם עצמו, את כל מה שהאקטואליה היום יומית מוסרת על האדם בסימן שאלה.אלו הבודדים שמצליחים לדעתי לנגוע בסוגיית איה האדם, ויודעים להעניק אפשרויות מקוריות, או להטיל אור על מרחבים של שפה ושל תודעה שהיו מואפלים עד עתה, זכאים בעיניי לתואר אמן-כתיבה. אין לי כל ציפיה שאמן כתיבה יפעל בתוך הנומוס הספרותי, מתוך הסטורוקטורות המקובלות, מתוך הקובנציות האהודות על הציבור הרחב, מתוך רצון לממש את ציפיות המוציא לאור להעמיד עוד רב -מכר אחד. אני מצפה מאמן כתיבה לשבור את המבנה המקובל של רומן, גם אם הדבר יעלה לו באי-אילו פגמים ובהרחקה מכוונת מתמיטיקה הדוקה. ובכל זאת, בתוך כל זה יימצא רגע או כמה מומנטים של ספרוּת מעולה.
במובנים רבים בעיניי אחות שמש אינו שלם ופגמיו לא-מועטים; גיבוריו החיים לא ממש מצליחים להגיע למבע רגשי, האחות-המתאבדת מתוארת בנופך כמעט מיתי, שלפרקים הזכיר לי את האופן שבו אפיין ג'יי די סאלינג'ר את גיבורו המחונן, סימור גלאס, משורר הזן, בתודעתם של בני משפחתו שנותרו לחיות אחריו (הראויה יותר לחיים דווקא היא נחסרה). בורשטיין ויתר מראש על אפיון מעמיק של חיי הרגש של גיבוריו לטובת הרהורים אסטרונומיים, ארכיאולוגיים, מדעיים— קשה שלא לחוש גם כאן בהשפעה הניכרת של וו.ג. זבאלד על עולמו של בורשטיין. ברם, מסעותיו המסחררים של זבאלד בעקבות הטבע, האמנות,הארכיטקטורה, המאובנים מעוגנים ומחוייבים מחיי הרגש ומפיתולי הזיכרון של גיבוריו (דבר הבולט במיוחד ברומן המופת אוסטרליץ). הפער בין זבאלד האוהב מאוד את ז'ק אוסטרליץ שלו, המופרד לנצח ממשפחתו בפראג ויוצא ברכבת הצלה (סוג של אבדון) ללונדון, ובין אורי אולמן, עורך דין לחוזים שפונה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה, ולא תמיד זוכה למידת האהדה של מחברו;לפעמים דומה כי מדובר בסוג של ניכור מכוון, כדוגמת אפיונו של חנוך לוין את גיבוריו, מציב באורח בלתי בהיר את החלטו של בורשטיין להוציא את גיבורו למסע זיכרון בעיקבות הנעלמים הגדולים: החלטתה של אחותו של אורי להתאבד, הימנעותו של אביו (עמוס) מלתרום לו כליה גם כאשר הוא שרוי במצב קשה, אפילו הזיקה הגלויה בין מצב הכליות של אורי אולמן (אבנים) ובין האובססיה של אביו הארכיאולוג לאבני יד פרה-היסטוריות. אולמן אינו אינטלקטואל במלוא מובן המילה כאוסטרליץ של זבאלד. חייו אינם מדובבים את ההיסטוריה הנעלמת של ערי אירופה— על יהודיהן הנפקדים, הוא משתף בזכרונות נקודתיים, שאינם דווקא חותרים אל מקומן של הריגשות, אולי אף מהסים אותם במודע. אסונו של אולמן מינורי בהרבה משל אוסטרליץ (הוא מאבד את אחותו, אמנם עולם מלא, את הוריו אפשר שאיבד במובן-מה הרבה לפני כן, הוא נאבק במחלת כליות— אבל כל אלו אינם דומים לקטיעה של אוסטרליץ הילד מן המשפחה ומן הבית אצל זבאלד), זיכרונו של אולמן אינו נושא נדבכים שלימים של היסטוריה מקומית (ארץ ישראלית), אולם ניכר בו עניין גובר והולך בשירת ימי הביניים, בארכיאולוגיה, באסטרונומיה, כמשקפות את מצבו הקיומי של האדם. קשה גם לומר כי בורשטיין חנן את גיבורו בחן סיפרותי רב. הוא כמעט ואינו שם בפיו תובנות יוצאות דופן או חונן אותו בהתבוננות מעמיקה על חיי סובביו. את הפנינים הספרותיות המתחדשות ובאות בספר מצטט אורי אולמן משם אחותו המתה (סדרה של שירים דמויי האייקו),או משמם של דברים ששמע, זכרונות של אחרים. מספר לספר של בורשטיין, אני מוצא עצמי מתקשה להכריע האם הוא במכוון נמנע מלהאיר את ריקמת רגשותיהם של גיבוריו, או שמא מתקשה לעשות כן לכתחילה. לעתים דומני כי הוא נמלט מכל מה שעלול להיקרא כרגשני או כמלודרמטי מדי. האנלוגיה בין עולמותיהם השבורים של גיבוריו למכלול הקוסמי החידתי והשלם, מעסיק אותו הרבה יותר מאשר הובלתם של גיבוריו בתהליכים של תיקון, פיוס והשלמה. יש בזה יופי. בהחלטה להותיר את גיבוריו פגומים, מעורערים, חולפים ונידפים בעולם. ברם, יש בזה גם הזרה וריחוק, של מי שיודע שהכל בן-חלוף,מתערער ונפגם כל הזמן, ובכל זאת אנו שרויים בעולם לרגעים, וחשים לעתים בפליאת שהותנו הרגעית כאן.
כך או אחרת, באחות שמש, אחד הקטעים היפים ביותר מבחינת אמנות הכתיבה הדקה האצורה בו, מובא כסיפור מעשה שהגיבור שומעו והוא לכאורה אינו פרי-רוחו והבנתו:
הרב אמר לו שנכון, שזו ההלכה היבשה, אבל אין מה לדאוג, בפועל לא קוברים בחוץ. אך עמוס התעקש, מעבר לגדר צריך. מעבר לגדר. מה זה ההלכה היבשה כאילו שיש הלכה אחרת, רטובה, תלך לפי הדין. זה מה שהיא רצתה— זה מה שיהיה. והרב הביט בו בתדהמה ושתק רגע ואז אמר לו, לא, היא התחרטה ברגעים האחרונים. איך קראו לבת? אך עמוס נפנה משם בזעם ולא ענה, נכנס למכונית והתיישב עם הידיים על ההגה. רק ראובן ברנע, שגם בביגדו קרעו קריעה, לחש הצידה, השם שלה היה דורית, והרב אמר, דורית, דורית התחרטה. אבל היה כבר מאוחר מדי, לכן נקבור בפנים. וריטה, שכל הזמן עמדה בצד ונשענה על קיר גבשושי ושפכה על ראשה מדי פעם מים מבקבוק זכוכית שציור של הר מושלג היה עליו, התפרצה לפתע, ובאנגלית, מה? התחרטה? ואיך אתה יודע שהיא התחרטה? אולי גם אתה האבא שלה? והביטה בחרון כבוש במכונית הפורד שיצאה והתרחקה לאט ממגרש החניה. והרב נדהם, כי לא הבחין באמא עד כה. אבל התעשת והשיב לה, במבטא אנגלי אף הוא, כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.
[דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר: תל אביב 2012, עמ' 120-119]
*
מדובר פה בסיטואציה שבה הוריה של דורית הבת שהתאבדה מגיעים אל בית העלמין לשיחה עם הרב הממונה על הסדרי הקבורה. ההורים החילונים משוכנעים שהרב יקפיד איתם על שורת ההלכה ועל-כן תיקבר הבת מחוץ לגדר. הרב לכאורה מבקש להרגיע את ההורים שהקבורה בכל מקרה לא תהיה מחוץ לגדר (אולי בפנים בית העלמין, בחלקת מתאבדים?). דווקא בשלב זה האב מבקש מהרב שיילך לפי משורת הדין, אם ביתו התאבדה הרי שהיא ראויה לקבורה שהיא מנת חלקת של מתאבדים. הרב מנסה לדבר אל ליבו של האב. אולם האב פונה בחמת זעם למכוניתו ויוצא משם בשעטה. בינתיים מתברר לרב שמה של הבת והוא מנסה להבהיר לפרופ' לספרות ראובן ברנע הנוכח שם כי דורית ודאי התחרטה ברגעיה האחרונים, ברגע זה מתפרצת כלפיו האם, שאינה מוכנה לשמוע על האפשרות הזאת. היא בעיקר מתקוממת על שהרב מעז מדעתו לחלוק על הנראטיב שחולקים האב והאם גם יחד, ועל מגמת פניו להתבונן בחמלה עליהם ועל ביתם המתה. ההורים רוצים דין. הרב רוצה חסד. ואם בסוף חומק ועולה מן הסיטואציה הנכאבת הזאת מעט מן הרחמים, הרי אלו דבריו המשובשים של הרב שכנראה עוד איננו שולט די צרכו בעברית: כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.
השיבוש הזה. השיבוש לכאורה. זרותו של הרב. זרותה של ההלכה. זרותו של בית העלמין. זרותה של ההתאבדות. זרותה הבלתי מובנת של החמלה, שכמו אינה שייכת למעגלי ההרס והזעם שכאן, עד שיש צורך לעקם את השפה, כדי להשמיע משפט שכזה בעברית. גם כאן דומה כי יותר מאשר בורשטיין מבקש להפעיל את רגשות קוראיו, הוא מבקש להשאיר בהם חיוך עקום, של מה שהוא בו בזמן גם מאורע אלגי למדיי, ובד בבד, סוג של קומדיה גרוטסקית של רגשות, כמעט הגחכה; שלשה וקטורים הנמצאים זה בקרבת זה, נעים במרחב, כביכול מתוך מגמה להיפגש בנקודה אחת, בלא כל סיכוי להיפגש, אי פעם, לעולם. רב ממונה על בית עלמין מצדיק את השוכבים בקברים. איש מהם לא רצה באמת למות. מי שבחר בכך ודאי מתחרט. אבל המות הוא מוות. וכי יש ברירה.
אני שומע בקטע הזה את הדהודו של חנוך לוין בכולם רוצים לִחיוֹת; אפשר גם את הדהודו של ברוך שֹפינוזה בסיפרו אתיקה (ד, 67) על אודות האדם החופשי שאינו מהרהר במוות לעולם. בקטע הזה, ככל שאני מבין אותו, עולה דמותו של המספר כמי שאינו יכול לחוש קרוב לרחשי ליבם של בני האדם אבל גם אינו יכול ממש להתרחק ולהתיק מבט; נתון בפרדוקס, הוא שומר על איזו עמדה של מתבונן, לא מגלה את רגשותיו, מתבונן בתמהון, עתים גם בחיוך עקום, כלפי המתעקשים להחצין רגשותיהם. נראה כאילו ההתבוננות במקרי החיים, החולפים עוברים, שבירים ומתפקעים, מהר מדיי, כאור נר ההולך ודועך; תל של שעווה— הוא כל שנותר. אחר כך. והחופש? זה החופש להתבונן, לא מקרוב מדיי, לא במרוחק מדיי— מהיכן שעוד אפשר לשים לב לפרטים; זה מה שניתן לבקש; חופש להיוולד או למוּת לא היה כאן מעולם.
*
*
בתמונה למעלה: Jean Dubuffet, The Geometers, Oil on Canvas 1952
© 2013 שועי רז
איי שועי, בסרט של ליבוביץ' כאשר יעל דן שואלת אותו אם הוא חושב על המוות עכשין שהוא קרוב ל-90 ליבוביץ' עונה במשפט חד כמו תער: "למעשה אין דבר כזה מוות. יש חיים ויש אין חיים"…
דובופה הוא מדהים והדמות האנושית כה שברירית ומתפוררת, ומצד שני כל כך גדולה כאילו אנו מתבוננים במישור נסקה בציורי הענק שאמורים להנחית את האלים
דודו יקר, אני שומע הרבה בימים האחרונים על המיני סידרה אודות ליבוביץ'. היו לי כמה שיחות עם השנים עם בני משפחה (נכדים) וכמה תלמידים קרובים שלו. איני ליבוביצ'יאן באופן מיוחד. מכולם שמעתי על הפער הגדול ששרר בין דמותו הציבורית הששה לכל פולמוס, ובין התנהלותו היום יומית
בקרב משפחתו וחבריו שהיתה עדינה, מתחשבת, רגישה, וכמובן הרבה יותר רכה.
אפשר לקיים מצוות ולהיות שמאלן גם ללא השראתו/השפעתו של ליבוביץ'. חוץ מזה, האורתודוכסיה היתה על ראש שמחתו של ליבוביץ', ואילו אני איני מגדיר עצמי לא כאורתודוכסי, לא כקונסרבטיבי, לא כרפורמי, ולא כחילוני. כשם שגם קבוצות השתייכות לאומיות אחרות כגון יהודי, ישראלי, ציוני וכיו"ב לא ממש מדברים אליי יותר, ואני רואה בהם כל מיני תוויות שתולים עליי מן החוץ יותר מאשר דברים המתקשרים איכשהו-כלשהו עם מערך הדברים שמאוד מעסיקים אותי. אני רואה בעצמי יונק (בן משפחת היונקים), בן למשפחת האדם, איש אסייתי (מבחינת המיקום הנוכחי במרחב), אם תלחץ אותי לקיר, לא אתכחש ליהדותי (מבחינת השתייכות תרבותית). כל היתר, כמו הר סיני, נבואה, עולם הבא, שכר ועונש, השגחה– אלו קטגוריות שכבר לא כל כך מדברות אליי.
והזכרת לי על הדרך שברומן הראשון של בורשטיין "אבנר ברנר" מופיע לייבוביץ'(כמובן כ-Fiction) בתיכון חיפאי ומעיף סטירה לאחד הנערים שם, אבל כבר איני זוכר בשל מה.
דיבופה הזכיר לי ציורי מערות קרו-מניוניות (טרום התקופה הכלכוליתית). ואני יכול להבין איך בהשפעת הדולמנים של רמת הגולן (פרלמנט לאלים) בנית לאלים מסלולי נחיתה (-:
בסדר, בסדר, אקרא :- )
מיכל יקרה, את יודעת, אצלנו המערוך שמור רק לעוגיות (-:
היכרתי אותו אישית. בתקופת מלחמת לבנון, מיד לאחר השחרור שלי מהכלא, הוא זימן עצמו לקיבוץ כפר הנשיא הגיע במונית על חשבונו והזמין את כל חברי הקיבוץ לשיחה על גיבורי הסרוב. הייתה שיחה לא פשוטה, הסירוב אז עדיין לא היה לגיטמי בחברה הישראלית (את הלגיטימציה שלו הוא יקבל כאשר יתחילו להופיע הסרבנים מימין). אחר כך הייתי בביתו הצנוע בירושלים והיה מרתק לראות איך האיש מקבל אליו הביתה נרקומנים, אנשים קשי יום ויוצאים בשאלה מכל הסוגים, אנשים שלא פגש מימיו. איזה מאור פנים ואיזו יכולת הקשבה נהדרת. אז נכון לא הייתה לו סבלנות לישראל אלדד, אתה מאשים אותו בכך?
דודו, האמן לי יש לי פיוז די קצר לפרקים, ויש לפחות כמה וכמה אנשים שסירבתי בעבר לשבת בצידם או ללחוץ את ידם בשל מעשים שעשו, התבטאויותיהם המשולחות בסוגיות שונות, או אפילו יחסם הבלתי נסבל לבני אדם .יש גם כמה מקרים שבהם הפסדתי על הדרך כמה מעות ואפשרויות. מעולם לא הצטערתי על כך (אני מתכוון פה על מה שכתבת לגבי אלדד).
אני יכול להבין כמה וכמה מאמירותיו החדות של לייבוביץ. עם זאת, עמדתו של ליבוביץ' ביחס לפעילותו בזמן המרד הערבי (1939-1936) כצלף ברובע היהודי מטעם "ההגנה" היתה ונשארה אחידה. הוא מעולם לא הצר על כך וטען כי לו הערבים היו הצד המנצח, אין ספק בליבו שמעטים בלבד מבני היישוב העברי היו נותרים בחיים. דווקא על רקע זה צריך להבין את התנגדותו הנמרצת לכיבוש ולהתנחלויות. הוא סרב להסכין עם דיכויו של עם אחר. הוא לא ראה במתנחלים "מגיני ארץ קודשנו" אלא "כובשים" ו-"מדכאים". כלומר לא ראה בהתנחלויות נדבך בהגנת עם ישראל, אלא פעילות תוקפנית אגרסיבית, מחרחרת מלחמה. משום כך דומני לא היה יכול לסבול לא את הרב צבי יהודה קוק ולא את ישראל אלדד.
שועי, אני ממליץ למצוא את הראיון של בורשטיין במוסף שבת של ידיעות לפני כמה וכמה חודשים, נדמה לי שהוא שופך שם אור לא מועט על הלכי המחשבה שעמדו מאחורי כתיבת ״אחות שמש״. קראתי את הספר ממש עם צאתו מהדפוס, והקטע שנחקק אצלי הוא שהזיכרון-מחשבה האחרונה של דורית לפני שנפרדה מהחיים הוא שהגיע אליה הביתה ילד מכיתה ג׳, הסתכל על הפסנתר, ושאל ״כמה פסנתר כזה עולה?״, אולי זכרוני מטעה אותי, אבל אני חושב שהסצנה הזו היא ביקורת חדה ומדויקת על הרבה מתחלואיה של החברה היהודית בישראל, ואולי גם ״רמז״ לחמה דורית התאבדה, אולי הייתה אבודה מראש מרגע שנולדה בישראל ולא בלונדון.
תמהּ, כן יש קטע כזה. בי נחקק הקטע שהבאתי לעיל וגם קטע המתרחש בתוך הקפלה הסיסטינית (עמ' 24-22), שיש בו תנופה ותנועה בלתי אופייניים.
אני חייב לומר שהשם דורית העלה בזכרוני את חוקרת הספרות דורית מאירוביץ (היתה בתם של הצייר צבי מאירוביץ ושל הסופרת יהודית הנדל) ואורי כמובן שולח תמיד לשיר ההוא של רחל.
ובחיי, אני קורא מעט מאוד עיתונים, ובכשזה קורה לי, אני בדרך כלל מתעצבן מן הכתיבה, או מן השאלות הרכלניות וחסרות המעוף ששואלים המראיינים. גם מדורים ספרותיים אני כמעט שלא קורא, ולא מרגיש שחיסרתי דבר. אני לא כותב את זה כדי להפליג בשום דבר. אני פשוט חושב שמשהו בעיתונות (הכתובה והאלקטרונית) הפך כבר מזמן לשלוחה של יחסי-ציבור ושיווק, ואני מאמין כי טוב לאמנות בלעדי העיתונות. וכמו שיש המון כותבים ומעט אמני-כתיבה בספרות המקומית, הדבר נכון גם לעיתונות, נותרו שם רק מעט מאוד עיתונאים ראויים לשמם.
למשל, אולי תופתע, אחת העתונאיות המראיינות שאני מעריך יותר היא דפנה לוי, שמראיינת בענייני ספרות ואמנות, לירחון "לאישה" ומאז התוודעתי לבלוג שלה ("המדור לאיבוד קרובים") התלהבתי כמה פעמים מן השאלות שהיא שואלת (ראה ראיונות עם יהודית סספורטס ועם מרית בן ישראל) ועם התובנות שהיא מביאה איתן.
גם לי יצא לפגוש את ליבוביץ. הייתי בסך הכל סטודנטית, סדרנית באולם שהוא הגיע אליו להרצות. איש זקן, עדין, מתחשב, מתוק. ואז הוא עלה לבמה והתחיל להמטיר אש וגופרית. אוי זה היה תענוג.
מיכל, והנה ברי סחרוף ורמי פורטיס פוגשים את ישעיהו ליבוביץ' על המשמרת:
ליבוביץ', לא הייתה אפילו טיפה של זדון ברשעות שלו. לא חושב שראיתי את זה אצל בן תמותה אחר.
דודו, אולי בזה אני דומה לו, אני עלול מאוד לכעוס על דברים מסוימים (אני מאוד כן, ולא תמיד דיפלומטי ומחושב תועלתית), אבל ללא זדון או רצון לפגוע או להרע. עוול תמיד מרתיח אותי ועוד יותר הנטיה החברתית לסגור, להשקיט ולהסות עוולות על ידי שימוש במכבסת מילים או מיני רציונליזציות אחרות, שבאמצעותן ניתן להכשיר כל שרץ.
ולגבי סרבנות מכל סוג, אני חושב שזכותו של הפרט שמורה לו לסרב, אך שומא עליו להיות נכון לשלם מחיר חברתי כבד. את "תג המחיר" המציא הקונצנסוס החברתי, המעניש תמיד את סרבניו ומבקריו. השמרנים הגדולים ביותר דווקא מטבע הדברים נמצאים תמיד במרכז.
שועי אם תשים לב (ואני עושה את זה לא כדי לצבור הון פוליטי אלא משום שזה פשוט נכון) ישבתי מאה יום בכלא לא בשמחה אבל שלם לגמרי עם הבחירה הזאת. הסרבנים מימין הם סרבני שוקולד. קודם כל מסרבים אחרי זה מלוטפים ואחרי זה נמחלים. סוקרטס מתהפך בקובת הרעל שלו בגלל הימין
דודו יקר, לא יודע איך הייתי נראה אחר מאה ימים בכלא, ועל כך אני עוד יותר מכבד את הנחישות שלך. מבחינה אידיאולוגית, אני יכול להבין סרבני ימין על אף שאני רחוק מאוד
מתפיסת עולמם. בניגוד להתנצלויותיו של נפתלי בנט ערב הבחירות האחרונות, אני יכול
לחלוטין להבין לליבו של חייל מתנחל שיסרב פקודה לפנות יישוב, בין אם יושיבו אותו בכלא
ובין אם לאו ,לפחות באותה המידה שאני יכול להבין חייל מודיעין אחד (לפני כתשע עשרה שנה) שסירב לאפשר ירי שרירותי בפלאח ערבי (צרכי ביטחון) והיה מוכן לשלם על כך את מלוא המחיר על כך (ולמזלו לא הכבידו עליו במשפט אח"כ). פינוי ההתנחלויות יהיה תהליך מסובך למדיי, קודם כל מפני שצמח שם דור שההתנחלויות ונופי יש"ע הם תבנית נוף מולדתו. ומבחינה זאת כל פינוי מוצדק חוקית ומוסרית בכל זאת יחווה על ידי כ-300,000 מתנחלים כ"נכבה", כשם שכיום רוב-רובם של המתנחלים רואה בפינוי גוש קטיף "נכבה", כך או אחרת, תהליך של פינוי ההתנחלויות, בקרוב או ברחוק, יחייב את כלל הציבור בארץ לשורת התמודדויות ארוכות ומורכבות, לא שזה צריך להרתיע, אבל אני ודאי אוכל להבין לליבם של ציבורים שלימים שלא יהיו מוכנים לקחת בזה חלק או לשתף עם זה פעולה, לפחות כמו שאני יכול להבין לחלוטין את הימנעותם של פלסטינים-ישראלים משירת "התקווה" או מחגיגות יום העצמאות או אפילו מציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. אגב, כדי להמחיש עד כמה אנו נתונים במצב שמרני, לא ברור לי עד הסוף מדוע הקונצנסוס הציוני מעולם לא שיווה לפניו את אפשרות צירופן של מפלגות ערביות לקואליציה. מדוע ישנם מעטים כל-כך החושבים שיש כאן הדרה מכוונת של מגזר אזרחי שלם מהשפעה על ריקמת חייו של הרוב היהודי-ציוני?
ועוד לדודו, לייבוביץ' הניאו-קנטיאן היה איש של חוק: חוק דתי (הלכה) וחוקי הטבע (מדע). התמודדותו עם עולם האידיאות ועם עולם המעשה היתה התנהלותו של איש חוק, שמתבונן על הדברים מתוך שורת הדין ולעולם מעמדה שיפוטית. לייבוביץ' בז למושגים כגון אנארכיזם, הומניזם, אקזיסטנציאליזם, ואני משוכנע כי גם כמה פעילויות אמנותיות ממש לא עניינו אותו, משום שלא ניתן לקבוע בהם חוקים, מידות, ומשקלות, וגם כי קשה לטעון כי ציור או מחול מושתתים על הכח האנליטי שבאדם.
גם בעולם האלהות נותר מן האלוה אצל ליבוביץ בעיקר החוק והמשמעת לחוק. ליבוביץ סבר אמנם כי חוקי התורה (כלומר ההלכה) קודמים בתודעתו של האדם הדתי לחוקי המדינה (על כן אגב הירשה לעצמו לצאת בשצף קצף כנגד מפעל ההתנחלויות או כנגד פתיחת בריכת השחיה לאנשי הסגל של האוניברסיטה העברית בשבת) את ליבוביץ עניין לחיות במדינת ישראל משום שהתורה מצווה על היהודים במצוות יישוב ארץ ישראל הרבה לפני שכלל את עצמו בין שורות הציונות המדינית. למעשה סיפרו החשוב משנת 1952 היה ניסיון לישב בין החוק הדתי ובין המציאות המדינית המתחדשת, ובמוקדו עמדה השאלה: כיצד יהודי אורתודוכסי (כפי שליבוביץ' ראה את עצמו ללא ספק) יכול לשבת בתוך מדינה יהודית חילונית, אשר שריה ויועציה מפירים ביודעין את דיני התורה (ליבוביץ' היה ראשון ההוגים הדתיים שהרגיש בכך שלא ניתן עוד להתנגד למציאות כזאת אבל להנות ממנה– כמו שנוהגים החרדים, וגם שלא ניתן עוד להתייחס לחילונים כ"תינוקות שנישבו" ולקדש את המעשים הנעשים בשמה של הציונות, אליבא דהראי"ה קוק, וראה לעניין זה תגובתם הקוטבית של ליבוביץ ושל הרב שאול ישראלי, הפוסק של ישיבת "מרכז הרב", אחר פעולת קיביה). את שצף הקצף שלו כלפי "גוש אמונים" יש לראות לא כביקורת פנים-דתית, אלא יציאה בקול רם בריש גלי, כלפי מה שתפס כפריעת החוק (החוק הדתי), ועל כן גם תיאר פעמים רבות את צאצאיו התיאולוגיים של הרצי"ה קוק כעובדי עבודה זרה.
המרחק שלי מליבוביץ נובע מכך שאיני רואה בתורה מערכת חוק מחייבת, גם סמכותם של חוקי המדע (הניתנים להפרכה או לערעור, כפי שכבר הוכח כמה פעמים בעבר) וודאי-וודאי סמכותו של החוק המדיני מאוד מפוקפקות בעיניי. כל חוק נועד כדי להגדיר ולכן גם להגביל. אני הומניסט וגם ספקן ולכן גם סף-אנרכיסט (או לפחות טורח להעמיד הכל בסימן שאלה, גם אם איני מפר את החוק ממש), לא מתבייש בזה, גם הדברים שאנחנו מקדשים ומקימים להם מקדשים (דת, חוק, מוסר, תרבות, חברה, בישראל גם צבא) הם תוצרתם של בני האדם (והאדם לדאבוני, עדיין מקים ממסדים); צריך להבין מה מזה יש לכבד ומדוע, ומבחינה זאת ליבוביץ ודאי לא הסכים שייכפו עליו הר כגיגית. עם זאת, הוא כפה על עצמו הר כגיגית (הכרע דעת), וכמו צב לא הסכים להוציא את הראש החוצה מגיגיתו, אלא כדי להצביע על אי-עיקביותם וכשליהם של מחוסרי-החוק או של נבלים ברשות התורה.