מִכָּל שנוֹלד, דבר לֹא ימוּת
פּוֹשֵׁט כָּל דבר צוּרתוֹ ראשונה
לוֹבֵשׁ צוּרה רק אחרת
[אוריפידס פרגמנט 836, מצוטט בתוך: פילון האלכסנדרוני, פירוש אליגורי לבראשית א-ה (כתבים, כרך רביעי חלק ראשון), בעריכת יהושע עמיר, הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים: ירושלים 1997,עמ' 37]
**
זה היה יום שטוף שמש.המפרץ כולו דמה לְבִיצת זהב שניתן לטבוע בתוכה.–המלך תלמיי הודיע שכאשר תגּע השמש בשולי העולם נצטרך (אנו,שִבעים המתרגמים)לערום את כל כתובי היד בספריה אלו על אלו,כדי ליצור מגדל שכמותו טרם שזפה עין השמש.
אני ירדתי לחוף ונעלמתי בְּבִיצת הזהב,עם אטומים בלתי נראים המזמזמים בָּכֹּל,כיתושים רעבים.–כששבתי אחרי עשרים וארבע שנים גיליתי כי שכחוני לגמריי.–החיים נמשכו בלעדיי (אני לא פגשתי את קובלאי חאן). אומרים כי מי המפרץ עתה מלאים אותיות המתרוצצים בו כדגים; שלוחי רסן,–פרים ורבים, אחר קריסת מגדל כתובי-היד אל תהום-מי המפרץ הזהובים,–וכעת מי שרוצה לילך בספינה לא צריך להמתין אף לא לחסוך כסף כדי לשלם דמי נסיעה. אלא שומא עליו למשות מן המצולה את האותיות א-נ-י-ה ולהמתין. יש המהלכים בגדולות ומושים משם מילים,–כגון: ספינת חלל,–וכבר חיים הם בתוך משימות אינטר-גלאקטיות,–בהם מהלכים בני אדם לצד יישויות אחרות,–כל שיעלה על דעתם;=כל מה שניתן לקרוא בשם.–אפשר למצוא במים הללו הכל:–אלים,כוכבי-שֵׁבֵת,אנשים,מחשבות,רגשות מהוסים;=תאוות גם.=מבלי משים היו האטומים לאותיות והאותיות היו למלים. רק הספרים התפזרו ולא נודע עוד מקומם; אותיותיהם— יצרו ציביליזציית אותיות הולכת ורבה, שבמידה רבה הולכת ומחליפה אותנו.
פעם עוד ידובר ביום שבו האותיות עלו מן המים והחלו לארגן את המציאות באורח שונה לחלוטין מכפי שנדמתה לאדם עד אז. עד אותו יום שבו כולנו החילונו מהמהמים המולת טקסטים שלא אנחנו כתבנו, כולנו באותו הזמן; והואיל ומאז כל הקיום הפך לבִיצה גדולה של שמש,שהדברים מונָחים בה ללא הפרד ומשול (כל הפרדה מלאכותית; כל מושל מפריד). כל שנשאר (אני לא אביא אקליפטוסים) הוא להישען לאחור, להנות מן החמה הים תיכונית, מִן ים התמיד—ביאתו ולכתו;ממקצבי הצרצרים,ממשק כנפי העגורים,מהמיית הצפרדעים;מוסיקה צלילית אשר הולכת ונמסכת גם לאחר שנופלת,כמו מטבע בחוצות,החשֵּׁכה,שלמרות הנור החשמלי שניתן להצית בלחיצת כפתור, עדיין הופכת אותנו, אם נרצה ואם לאו,למעט יותר בלתי-נראים מאשר לאור יום; רוחות הרפאים של כל מה שאבד ואינו.
*
לקריאה נוספת: הרצח בבית האח הגדול
*
*
בתמונה למעלה: Josef Chelmonsky, Concert of Frogs, Oil on Canvas 1895
© 2013 שועי רז
יפה יפה… (תמציתי משהו, תסלח לי)
תודה שכני הכנעני, המצביא מקרתגו, והתחדש על הבלוג החדש (ועל השבת העטרה ליושנה).
כמדומני שעזרובעל היה בין היתר, עוזרו של חניבעל (ומונה אפילו למושל קרתגו בספרד); בסוף מישהו יכתוב על זה ספר שייקרא "שתיקת התיישים" (-:
היו כמה עזרובעלים, אחד מהם היה עזרובעל ברקה, אחיו של חניבעל המצביא וּבנו של חמלקרת ברקה 🙂
עזרו, צריך לבדוק של מי בדיוק היה הרעיון הגאוני לנסות לחצות את הרי האלפים עם פילים; זה לא רעיון שנוסה עד אז או מאז (-:
תודה שועי!
כל כך מרגש מה שכתבת.
אם כך, אני לא לבד שם בשיטוטי.
הלינק הזה מוביל לפנטזיה אחת מני רבות בבלוג שבענווה רבה מחייה אותה הסינפסות האדיבות והחרוצות של גוגל.
http://nonaorbach.com/blog/?p=2454
וכאן יש בדל סיפור על מפתחות חרס הפותחים את הספרייה מכל מקום בעולם. פיזרתי בתל יוקנעם, בפומפיי, ולך אני מניחה את החרס- מפתח- סיפור על ספרית פאפירי בהרקולניום:
http://nonaorbach.com/blog/?p=7849
זהו שהאמת שנחשפה לאוריפידס מהותה שלעולם לא ידובר לפתע מה שמדובר תמיד,דברים לא מופיעים אף פעם כי לעולם אינם נעלמים,הפושט נחשף תמיד ולכן טף פעם כי הדברים הם בדיוק עצמם
המושל הורס לא רק בגלל שהוא מפריד אלא בדיוק באותה מידה בגלל שהוא מאחד
סביב הרס ושנאה לדבר שלכאורה יש באחד ואין באחר
כי הכל לובש ופושט צורה דרך תנועה ללא תנועה ולכן גם בזמן ובמרחב כאחד
שועי היקר, תענוג לקרוא…
נונה יקרה, תודה רבה על הלינקים, נהניתי מאוד גם מן הדימויים של הגווילים, וגם מחלונות האור בשלוליות ומן הסיפור… קראתי אתמול שיר של יוסיף ברודסקי, שבו הוא מתאר ביקור בפומפיי והורקלום, בצל הוזוב של ימינו, וחושב על חיבוק עם אהובתו בדיוק כשענן האבק יירד על העיר
ויכסה אותם לנצח.
ארנסה, בדברי ימינו שבחומר חולפות בנו כל כך הרבה מחשבות ורגשות, והחומר פעם גמיש ונע לכל הכיוונים, ופעם נוקשה, עצור, ומסורבל… עד שאנו כל כך מחליפי צורות, שלא פעם עולה השאלה האם החומר מקבל בדיוק את הצורות שטובעים בו (שפינוזה אגב האמין כי לכל אירוע שבהכרה יש רישום גם במימד הגוף; ולהיפך, לכל רישום שבגוף יש רישום מקביל בהכרה)– כלומר החלק המנטלי פועל מן ה-Mind אל ה-Matter ולהיפך.
והאינטואיציות הפיסיקליות שלך הן כוקטור שאיננו חדל להתקדם (-:
נתי יקר, איטאלו קאלווינו כתב פעם כל בורחס שנדמה לו שבכל פעם שהוא למד שיטה מטפיסית חדשה הוא ניסה לכתוב לאורהּ סיפור. אני עוד רחוק מאוד משני הסופרים הללו (הם ללא ספק, השראה) ובכל זאת מנסה להשתעשע מדיי פעם בפעם, ברעיונות, ולהפכם לסיפורים– תודה רבה על הקריאה (-:
לתחושתי התיאור של שפינוזה מדוייק לחלוטין
וזה גם לגמרי מתחבר לציטוט שהבאת בראש הדברים
ארנסה, לקח לי שנים להבין עד כמה ה-Mind משפיע על ה-Matter אהדדי; נאמר קח אדם אינסומני (שלא ישן בלילות) ותן לו כמה שנים של שנת לילה טובה… או קח אדם שהיה במאבק תמידי בתוך עצמו לגבי כמה רגעים בעברו, ששבו וביקרו תדיר וגם הכאיבו נורא, ופתאום גילה שיש מזה מוצא. דוגמאות כאלה לא חסר, ובכל זאת רק כאשר אם חוֹוֵה שינוי מעמיק באחד ממימדיו, פתאום הוא פנוי לחוש גם בשינוי המעמיק במימדו האחר.
שועי יקר, הבלוג שלך בעצמו הוא ביצת זהב!
איריסיה יקרה, תודה רבה על הקריאה, אני בעיניי עצמי פחות בענייני מראה השמש על הגלים ויותר בעניין קונצרט של צפרדעים ומשק כנפי עגורים. בכלל, מתאים לי הרבה יותר להצטרף לחבובות (על יד קרמיט המנחה ורולף הפסנתרן) בתכנית שהם מארחים את טום ווייטס (לא חושב שהיתה כזו, אחרת בטח הייתי יודע עליה) מאשר לעבוד בספריה באלכסנדריה (-:
כמובן,בשביל לחוש ביופי האמת המדהימה שבדבריו של אוריפדס צריך לשמוע
איך כל תזוזה מתפרשת במקביל דרך ריבוי משמעותיה בממדים ושדות שונים,ואז גם מבינים איך דווקא אנשים שהיו תקועים במשך שנים על איזה רגע זניח לכאורה,או ביזבזו את חייהם על כאב שאותו אף אחד לא מרגיש,דווקא נוטים להיות יותר פתוחים לסוג כזה של חוויה
ארנסה, הלוואי, יש לא מעט אנשים שמגלגלים את הסלע במעלה ואייכשהו בכל פעם שבה הם מתקרבים לפסגה הסלע נופל מטה והם מתחילים שוב מחדש. איני זוכר כעת אם אוריפידס הקדיש לכך טרגדיה, אבל אלבר קאמי ודאי ייחד למצב האנושי הזה אחד מספריו.
בשביל להיחלץ, צריך פעמים הרבה להפסיק לפעול כפי שעד כה פעלת, לנסות להניח את הסלע בצד (כמו שנפרדים מנעלים ישנות שסיימו את תפקידן), לטפס עד למעלה בלעדיו ולהמשיך ללכת. לפעמים כאב מתמשך רק משום שהתרגלנו להאמין כי נועדנו לגלגל סלע ממקום למקום.
לפעמים כאב מתמשך רק בגלל שלוקח לאנשים זמן להבין ש"פשוט" צריך להפסיק לטפס
וזה לא משהו שיכול לקרות בלי שתיפול חזרה לתחתית את מספר הפעמים המדוייק הנחוץ לך
קאמי התעלם מהעובדה שגם דברים מחזוריים מעולם לא חוזרים על עצמם בדיוק אותו דבר
וזה ההבדל הקטן בין טיפוס לטיפוס
זה הזניח והכמעט נעלם
שעושה את כל ההבדל
בדיוק כמו הצליל שפסחו עליו ופתאום מאיר את הצללים כולם
אני לא מאמין בעצות של מאמנים
אני מאמין בסבלנות
ביחוד בזאת הנראית כחסרת תועלת ותכלית
ארנסה, חוסר התועלת והתכלית הן יסוד מהותי בעולמי, כלומר התפישה לפיה גם הדברים הבלתי מועילים והבלתי תכליתיים ביותר עשויים לגלות לנו כעבור זמן פנים מאירות.
אני חושב שחלק מן המרי שלי בתועלתי תכליתי נובע מהתנגדות לכוחות החברתיים המכתיבים לאדם כביכול מה מועיל ומה תכליתי.
ההחלטות שאני הכי שמח בהן היו בעת שקיבלתי אותן מאוד בלתי תכליתיות ומאוד בלתי מועילות לדעת רוב סובביי; האינטואיציה אינה כח מועיל או תכליתי בהכרח (לפיכך הרבה מאוד מהפילוסופים הביטו עליה בחשדנות גדולה). אני בספק אם האתר הזה היה מתחיל את דרכו לו רק היו המועיל והתכליתי עומדים במוקד החלטותיי.
כאמור בשנים האחרונות הולך ומתגלה כי האדם אינו נוטה לקבל החלטות רציונליות,תכליתיות ומועילות לגמריי,וטוב שכך; כל זמן שכך, יוותרו גם הפנים הרחומים, האוהבים, הנדיבים והקשובים שבאדם– שהם פנים שאין להתעלם מהן.
שועי יקר, זה יפה עד כאב.
אתה הולך והופך להיות בורחס.
זה אמנם מזכיר מאוד את לורנס דארל,
אבל מהדהד מרחוק גם את ספריית בבל
דודו יקר, אני לא בטוח עד כמה בורחס הוא מי שתמיד שאפתי לכתוב כדוגמתו (בקרובים ממש-ממש ללבי, אפשר למצוא את פרק, קיש,בקט, וקאלווינו– הרבה הייתי נותן לו יכולתי להיפגש עם השניים הראשונים. עם זאת, זו עדיין מחמאה רבה. בורחס וזבאלד הם אשפי כתיבה, עם זאת, אפעס, קצת רציניים מדיי בשבילי [שאל את מרית, אני לפני הכל לץ… שאל את בני הקט מה אבא הכי אוהב לעשות? הוא יענה לך: שטויות (-: ]
שועי אני איתך בהחלטה הזו,
להשען לאחור וליהנות מזהב הדברים הקטנים,
שמש היומיום, משק כנפי היצורים, ולזכור
שהכל עשוי מאותיות שאבדו ונמצאו.
תודה על הזהב.
מיכל יקרה,
אני ובני הקטן משחקים עכשיו הרבה בפיראטים שמחפשים אוצרות
(הוא הקפטן, אני הטבח)
כך שהמשפט "תודה על הזהב" נראה לי פתאום כנושא כמה משמעויות (-: