*
א. אם שואלים את אפיקורוס 'המוות אינו כלום בעבורנו, כי מה שכבר התפרק אינו חש, ומה שאינו חש, אינו כלום בעבורינו' [אמרות היסוד, אימרה 2, תרגם מיוונית עתיקה: יוסף צ' ליברזון].
ב. שפינוזה משיב לאפיקורוס: 'אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים' [אתיקה חלק ד' משפט 67, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל].
ג. הפילוסופיה לאפיקורוס ולשפינוזה: 'ילדים, אל תשכחו לקחת סוודר, קר ביער.'
ד. מהערה של יהודה ליבס למהדורתו העברית לסיפרו של המקובל הנוצרי אג'ידיו דה ויטריבו ספרון על האותיות העבריות למדתי כי ביוונית עתיקה המלה יער זהה לחומר, רוצה לומר: יער= מכלול התופעות החומריות (ראו אות צ', עמ' 92 הערה 414). לא יכולתי שלא להתגלגל במחשבה אל פוליטיאה של אפלטון. ייסוד חברה פוליטית כיציאה מן היער; הפוליס— עיר-מדינה לדידו לא רק מתרבתת את האדם, אלא גם מוציאה אותו מן החומר ומיטיבה את נשמתו עבר הארתה, והתקרבותה אל החכמה ואל חזות עולם האידיאות.
ה. העיר האפלטונית הנעלה היתה טוטליטרית. לאדם השוהה בה לא ניתנה ההזדמנות להחליט כי הוא מעוניין מרצונו החופשי לצאת ליער, והיה עליו לשאת את תפקידיו האזרחיים בכובד הראש, כמידה הטובה שאין בילתהּ. המשוררים וכל מי שנשא בקירבו נפש אפית או מיתית (כלומר מיוסדת על גבי דמיונות)— גורשו מן העיר, כלומר: הוצאו אל היער, כלומר: גורשו אל מה שהשליט-הפילוסוף של אפלטון ודאי היה רואה בו גירוש אל עולם החומר הכוזב (כמו אדם וחוה שגורשו מגן עדן). כאשר מביאים בחשבון את העובדה לפיה מתמטיקאים זכו למלוא היוקרה בעירו של אפלטון, קשה שלא לחשוב על גורלו החברתי של המבקש להתפרנס מהייטק, או מהנדסת תעשיה וניהול בימינו, ובין המבקש להתפרנס משירה או ספרות. עם זאת, ראוי לציין כי העיר המערבית טובה מן הפוליס של אפלטון: ערבי שירה; פרסים, מענקים מלגות; פסטיבל שירה, פסטיבל תיאטרון בובות. ולמי שנפשו כואבת מן הסדר הזה: ישנם רופאי נפש ומבחר נוגדי-עיצבון (מוסדר ומוכר בקופות החולים).
ו. אצל מרסל שווב בסיפרו, חיים דמיוניים (תרגם מצרפתית: שי סנדיק), מופיע סיפורו של מייג'ור סטיד בונט, קצין הצי הבריטי, שלאחר פרישתו בשנת 1715 הפך לבעל מטעים בברבדוס. לסטיד היתה חולשה לפירטים, וכאשר בני מעמדו סיפרו באימה על אכזריותם הוא נהג להלל אותם ואת אורח חייהם החופשי. יום אחד עשה סטיד מעשה. הוא רכש ספינה דו-תורנית בשם "ריבנש" (נקמה). הוא כינס כמה מעובדיו ומשרתיו וקרא להם לצאת עימו לחירות לחיי פירטים. כבר באחת מהפלגותיהם הראשונות השתלט על ספינתם קפטן אדוארד טיץ' ("שחור הזקן"), שנתן את הפיקוד על הספינה לאחד מסגניו, ריצ'רדס, ואילו את סטיד העלה כפירט פשוט על סיפון אנייתו (הוא בכל זאת, חס על חייו). סטיד נטל חלק בשלוש עשרה פשיטות פירטיות בפיקודו של טיץ' וחי חיי פירטים מליאים. אינה אותו גורלו וערב הריגתו של טיץ' בקרב מול צי בריטי, הוא הועבר בחזרה לספינתו "ריבנש" וכך ניצל. עם זאת, שלושה חודשים אחר כך, הוא נלכד בידי הבריטים. הוצע לו לשוב אל חיקו של ישוע לאלתר. ברם, נגזר עליו דין מוות שבוצע בו ביום.
ז. לו רק היתה לו הטכנולוגיה שיש לנו, אפשר שהיה נשאר בעל מטעים, והיה צופה מבוקר עד ערב בסרטי פירטים בטלוויזיה, בדי.וי.די, באינטרנט. מה אני מדבר, בנסיעות לחופשות משפחתיות בג'מייקה, יכול היה סטיד לצפות כל היום בסרטי פירטים כל-הדרך באייפון/אייפוד. הוא גם היה יכול להציע את עצמו לתפקיד משנה בשודדי הקאריבים 5, או לעניין את ההפקה לשכור אותו כמומחה לפירטים.
ח. מרגע שסטיד יצא מן העיר ליער (הפשיטה הפירטית הראשונה) — הוא כבר לא יכול היה לחזור. החברה לא מקבלת בחזרה את הפראים שיצאו החוצה, גם אם לא חלפו 14 יום (יותר לא תעבוד בעיר הזאת).
ט. האם הדבר שונה מאוד בימינו? אדם הרוצח על דעת עצמו בכוונה לנטול מאדם את חייו- הוא רוצח. אם הוא שונה את מעשיו: הוא רוצח סידרתי. אם הוא מעולל את אותם המעשים בשליחות ממשלה, צבא, או ממסד ביטחוני הוא סוכן או גנרל. הוא עשוי לזכות באותות גבורה ובגמול חיובי על מעשיו. אפשר שיהללו אותו בדורות הבאים. ייבנו פסל בתבניתו בכיכר או יקדישו לו סדרת סרטים, בה יציירוהו כגיבור מופת וכמבחר המין האנושי.
י. ביער נרקוד.
*
בתמונה למעלה: Max Weber, Nudes in the Forest, Oil on Canvas 1910
מונה למעלה: Max Weber, Nudes in the Forest, Oil on Canvas 1910
© 2013 שועי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 
מזכיר קצת את "תלמה ולואיז" שהחברה סביבן לא תיתן להן להיות חופשיות. ככל שהן משוחררות יותר כך הן איום יותר גדול על הסביבה.
עידו יקר, אחד הדברים הכובלים יותר במין האנושי היא "התודעה הייצוגית" שאנחנו נוטים לעטות על עצמנו. חשוב כמה פעמים נכחת בחדר אחד עם אנשים שבעיניי עצמם, אילו רק היו יכולים, היו אומרים לך: אני מייצג את החוק, אני מייצג את המדינה, אני מייצג את הביטחון, אני מייצג את הכסף, אני מייצג את התרבות, אני מייצג את הצדק, אני מייצג את ההורות הנכונה…כל אלו, הם כבלים גדולים שאנחנו שמים על עצמנו או שאחרים שמים עלינו. למשל, הרשימות שלי הן ביטוי לדעתי, לרגשותיי ולמחשבותיי (הלך רוחי הנתון לשינויים)– ברגע שאעמיס עליהן דבר נוסף או שאתן לאחרים לעשות כן, אופס, אני בכלא (לא של המדינה, של עצמי).
לכן גם לא אומר לעולם שאני מייצג את החופש. מי שבעיניי עצמו מייצג את החופש מצוי בכלא ארוך ללא ניכוי שליש (כלומר יש להבחין בין מי שמייצג את החופש ובין אדם חופשי/ מי ששואף להיות חופשי).
[עכשיו אני מהרהר ביני ובין עצמי על תכניות הריאליטי ותרבות הסליבריטאים כמכשירים ומחנכים ל"תודעה ייצוגית"].
תכניות הריאליטי הן מעין היפוך מראה של הפאן-אופטיקון, שם המעטים צופים ברבים; בריאליטי, צופים הרבים במעטים, (יש מי שקרא לזה סין-אופטיקון) אבל העקרון דומה: מי שיודע שאפשר לצפות בו כל הזמן, אפילו אם זה לא קורה בפועל, "מנורמל" בהתאם לציפיות הצופים. כך הופכים הצופים הרבים לחלק ממנגנון הניטור והפיקוח ולומדים בעצמם לנרמל אחרים. מין אימון קולקטיבי כזה, לא יודעת אם בתודעה ייצוגית, אבל בטח בתודעה מייצגת. מייצגת את מה שנראה כמו הנורמה הרצויה.
לורסטין יקרה,
העולם שאני רואה מסביבי הוא עולם של "ייצוגיות". למשל חישבי על CV המוגש למקום עבודה.
האם הוא אומר משהו עלינו או על חיינו? הוא אמור להיות ייצוג של השגים ושל מקומות שבהם עברנו. זה לא אומר דבר.
גם ההיסטוריה (לא רק ההיסטוריה הנכתבת בידי המנצחים לא גם זו הנכתבת בידי המנוצחים) חוטאת ב"ייצוגיות", קשה מאוד לבטא תנועה היסטורית של קבוצת אנשים, מבלי לבטל את המורכבות ומשרע ההתגוונויות של כל פרט ופרט.
כנ"ל מדעי החברה, ומדעי ההתנהגות– כל תיאוריה קבוצתית מבטלת את ייחודיות הפרטים, שונותם והתגוונותם.
פעם דיברתי עם מלומד ערבי ובין היתר עמדנו על כך שיש לא-מעט מלומדים יהודים בעולם התרבות הערבי (כמה מגדולי חוקרי התאולוגיה והפילוסופיה באסלאם היו/הינם יהודים) אבל מעט מאוד מלומדים ערבים בתרבות היהודית. נו טוב, הוא אמר לי (בידידות), אתם אפילו לא אחוז מאוכלוסיית העולם. זה קטן מדיי.
אני כבר לא זוכר אם הערתי לו או לא שככה לא מתייחסים למיעוט (-:
אני תמיד מחפש ונובר בדברים האחוריים, הצדדיים, הנידחים– הם מעניינים אותי הרבה יותר מן התופעות "הפופולריות", "המז'וריות" וה-"ייצוגיות", שהן תמיד הכללה, והשטחה, והאחדה של מה שהוא מגוון בהרבה מאופן ייצוגו.
מעניין . אני השתעשעתי לי עם המילה יער שבתוכה מסתתר לו אדם ער. היער מעיר את האדם להתבונן , לחדד חושים . אולי. ואם מסכלים אותיות אז היער הופך לעיר וכדי שיער יהפוך לעיר מבראים יערות. האדם מבקש להדמות לבורא אבל לא ממש מצליח לו. הזכיר לי סרט שמאוד אהבתי ומבוסס על סיפור אמיתי Into the Wild . אני מודה שהתקנאתי בפרא הזה למרות סופו.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A4%D7%A8_%D7%9E%D7%A7%D7%A0%D7%93%D7%9C%D7%A1
ציפי יקרה, על חילופי יער בעיר באמצעות שלט הטלויזיה ראי תחילת הרשימה: R.E.M שהיתה כאן לא מזמן. על Into the Wild אני שומע לראשונה זה עתה לראשונה, תודה רבה.
מצטברים אצלי כבר כמה סיפורים על אנשים שהתגברו על טראומה של פציעה וסף מוות באמצעות יציאה ארוכה לטבע, מקום שבו בהדרגה, אם יירצה האדם ואם לאו, הוא הופך לחלק מהעולם, כלומר: חלק מהכול.
שועי בוקר טוב . קראתי שוב. אני מבינה שאתה טוען בין השאר שהאדם קרי אנחנו בני התקופה ממעטים לצאת ליערות כי היערות כונסו להן לתוך קופסאות המשדרות את העולם ? איני צריכה לספר לך שזהו תחליף עלוב וחלקי. זה גורם לי לחשוב על התאווה הזו לגודל המסך. הרי גם אני מודה שצפיה במסך גדול היא חויה אחרת ממסך קטן וצפיה בקולנוע עם קהל היא שונה מצפיה בגפך. כל זה כדי להדגיש שאין תחליף לפיראטיות . לפראות, לעולם.
הגיבור של הסרט שהמלצתי לך עליו אכן נפצע . הוא נפצע להבנתי בעיקר מהוריו, מהזיוף, מהשיטה.
ציפי, לא הכרתי את סיפורו. אני פשוט מכיר כמה סיפורים אחרים, חלקם מאוד מקרוב. דברים כאלו מוציאים בדרך כלל את האדם לטבע. כי לפעמים אין ברירה אחרת,וכל קבוצה אנושית (החל במשפחה וכלה במדינה) גורמות מחנק בגרון.
ערים הן תחבולה והתחמקות. ביסודן עומד פחד עמוק מן הטבע, צורך גדול לביית את האדם אל תוך הייררכיה חברתית, והכפפה למוסדות.
מעניין שלא חשבת בכיוון של האחים גרים שאצלם היער המקיף את הישובים הקטנים הו מקור כל הרע והפראי והמסוייט. http://www.youtube.com/watch?v=dnboj1T3UEQ
דודו יקר, עיין ברשימה "קצה היער" על אודות המזדאבים שהזכרתי שם. אני מניח שאלו היו מי
שהילכו אימים על "האחים גרים" ואליהם התכוונו האחים כשתיארו את הזאב הטורף בכיפה אדומה.
https://shoeyraz.wordpress.com/2013/01/03/forest_edge/
אפלטון מצטייר כאחד האנשים הטיפשים ביותר בהיסטוריה,נראה שכל כשרונו התמצה בעיוות לרעה של תורתו של מורהו הנעלה ממנו פי אין סוף.
גם שפינוזה ואפיקורס לא יוצאים מי יודע מה מהציטוטים שהבאת כאן.
אנשי הארגון,הפוליטי,האקדמי… ,נשענים על מסגרתו על מנת להזדהות דרך ייצוג רחב ממה שאחרת מרגיש להם כקיום מצומצם,
הארגון,
מקום העבודה,
מעצב מרחב וזמן המאפשר לאדם הקלה מאימת קיומו החלקי,המוגבל,
הקלה שעליה הוא משלם בחירותו,
חירות שאינו רוצה בה ואינו יכול לעמוד בה בגלל שמשמעותה הכרה בחומריותו,
כדי לקיים אשליה של בריחה מקצב התכלותו האדם מוסר מרצון את הזכות לקצוב את זמנו לארגון,
כיוון שהבריחה הזאת היא אשלייתית אז כל הארגונים ללא יוצא מהכלל מתקיימים על גזירת כלייה על האחרים,
זו גם הסיבה שהרצח הממוסד,הממשלתי,המדיני,גדול בכמה מיליוני אחוזים על כל יוזמה פרטית בתחום הזה.
כמו שמסירת הזכות על הזמן לאחרים יוצרת הרחבה אשלייתית של זהות הפרט כך גם הפקעת תחושת המרחב האישי לזה הכללי מחוללת גבולות מלאכותיים,זמניים וחלקיים בין הטוב והרע,
גבולות שמוצגים לאזרחים המטורפים מפחד כאילו היו בעלי משמעות קבועה,
ולכן למדינה אין בעייה לגייס רוצחים שישאבו נחמה רגעית מפחד מותם על ידי חיסול ודיכוי אחרים.
כל המדינות הן רוצחות סדרתיות
כל ראשי הממשלות ואנשי הממשל הם פסיכופאטים גמורים
כל פקיד הוא עבד מנוון ומנוול
ללא יוצא מהכלל
ההפרדה האפלטונית בין מידות הגוף למידות הטובות,
בין החומר לרוח חוללה ומחוללת תרבות שמחללת ללא הרף את מידות האדם
שיודע לייצג את עצמו רק דרך הזדהות חסרת ביקורת עם הכלל
כלל אמיתי הוא כזה הבנוי מהאנשים החיים את מידתם,
הגבול האולטימטיבי,
זה שמאפשר יישום קונקרטי של מידת הצדק התואמת למידת הרחמים,
שמאפשר את האנושי כאוהב באמת,
הוא מידת האדם היחיד כמו שהיא חוזרת ומשתקפת במידתם של אחרים,
ללא מנגנוני המדינה המתווכים
ללא ארגוני העבודה וההשכלה המסרסרים באנשים מסורסים
ולכן
מי שלא מהרהר במוות לעולם לא ידע את החיים
שהגבול בין החיים והמוות הוא הרבה יותר נזיל וגמיש ממה שהאדונים הנורא טיפשים שמופיעים בציטוטים למעלה סבורים
תוכניות הריאליטי מייצגות גם מגמה מאוד חיובית,שנוגעת במישרין לנושא הפוסט הזה,בגלל שהן מפנות את תשומת הלב הציבורית לשגרה,לקיומו הסתמי והיויומי של הבן אדם,
העובדה שפרטי הקיום הקטנים הופכים למוקד תשומת לב הציבור על חשבון האירועים הגדולים של האנשים החשובים מהווה חדשות טובות מאוד ומאפשרת את התנועה לחברה שתתבסס על מידת האדם עצמו,
לכן הגם הטלוויזיה,כמדיום וכמכשיר,שמקטין את המסך למידת האדם ומעביר אותו מאולמות ציבוריים לשגרת חייו הפרטיים מהווה תופעה שבסופו של דבר דווקא גואלת את האדם משעיבודו לקבוצות ייצוג מארגנות.
התנועה היא תנועה לייצוג השווה במידה ובמשקל לדבר המיוצג
לדימוי שהוא אמת
למסכה שחושפת במקום לשקר
ולכן תוכניות הריאליטי(כתופעה,אני לא צופה בזבל הזה) מהווה חדשה נפלאה
ציפי,ההתמכרות לגודל המסך היא שלוכדת את האדם במלתעות הארגון,
ההעדפה לגודל היא שלוכדת את האדם ברצחנות ההיררכיה
התפישה של הטבע כמסך גדול מסתירה מאתנו את העובדה שהטבע אינו ממוסך כלל
או יותר נכון ממוסך בצורה שמאחדת לחלוטין את הגדול והקטן ולכן מפגישה בצורה שאין מאירה ממנה בין האמצעי לבלתי אמצעי
ובכלל
גם כאן
אפשר לראות בתנועה להקטנת המסך(אנשים עברו לסמרטפונים שהם הרבה יותר קטנים אפילו מהטלוויזיה והם גם הרבה יותר פרטיים כי הם כל הזמן איתך גם בתנועה) עדות לקיומה המשמעותי והבלתי נמנע של אוטופיה בעתיד האנושי
ואחרי הכל שועי,
הירח המלא זורח לי עכשיו מעל היער,
ואני מתה לצאת לרקוד,
כי ביער ביער.
כי היער יפה ומפחיד,
עמוק וגבוה, וסוער ברוח,
ומלא ריחות וצבעים ותחושות,
בלתי צפוי ומנחם, הורג ומחבק.
היער הוא בדיוק,
אבל בדיוק,
כמו האהבה.
מיכל יקרה,
ואילו אני תקוע מול נורת המחשב והכי קרוב ליער כאן באזור זאת שורת עצים הממלאת את הרחוב בו אני דר, ושני דקלים גבוהים בחצר.
לפעמים אני מתגעגע מאוד לתקופות שיכולתי ככה-סתם לצאת ליערות. כי ביום יום הדבר הכי קרוב לטבע שנמצא במרחק הליכה הוא הגנים באוניברסיטה, או השדות הבודדים שעוד נותרו בין גבעת שמואל לפתח תקוה.
מים רבים לא יכבו את האהבה (אבל ישקו את היער).
ארנסה יקר, מתנצל על השהות, מרוב תגובות על הפוסטים השונים היום, מזל שהגיבה מיכל כאן, אחרת לא הייתי רואה את תגובותיך פה (על המסך מופיעות תמיד חמש התגובות האחרונות בלבד).
אפלטון טעה בכך שקשר בין תורת האידיאות שלו ובין השאיפה הפוליטית לכינון חברת מופת (ברוח הפילוסופיה) בתוך עיר מדינה.
דעתי שלי לא רצויה אף פעם מפילוסופיה פוליטית; אני נעשה קשוב יותר כאשר מדובר באתיקה של היחיד, או אתיקה בין-אנושית.
אפיקורוס היה איש עצוב וחסר אשליות. אחד הדברים היפים בשיטתו האתית היא העמדת הידידות (בין בני אדם) כאושר עליון בחייו הקצרים של האדם; הוא אף סבר כי על היחיד להימנע מלפגוע ולהיפגע. דא עקא, גם אותו הוביל הצעד הזה להסתגרות בד' אמות ולהתרועעות בעיקר עם הדומים לו.
שפינוזה היה אדם אמיץ. אני אפילו קרוב לומר שמבין הפילוסופים פלוטינוס והוא, השפיעו מאוד על הלך רוחי ומחשבותיי בעשרים השנים האחרונות.
כמובן ברבות הימים אני נעשה יותר ויותר ביקורתי גם לגביהם, ובמיוחד באשר למקוריותם ולדברים שלדעתי היו צריכים להיוותר במשנותיהם בסימן שאלה. ובכל זאת, תמיד אני רואה בהם מורים וידידים במחשבותיי.
ועם ספרי כל אחד מהם ביליתי שעות ארוכות מאוד, אין טעם למדוד אותן.
ארנסה אני חושבת שאנחנו מסכימים . אם הבנתי נכון את כתיבתך. התאווה לגודל גורמת לי לחשוב על הרצון לחוות את היער הלא מתווך. כמו הנסיון לדוגמא בקולנוע לסרטים בטכנולגיית התלת מימד או כל מיני אפקטים באולם הקולנוע שהיית אמור לנסות ולחוות תנועה . לא הבנתי את הקשר שאתה עושה בין זה לבין ארגון והיררכיה. המסך הקטן והאישי של הסמארטפון גורם לבני אדם כולל אותי להחמיץ את העולם. בזה אני בטוחה. ברור שיש גם יתרונות . כמו בכל דבר.
ציפי,נדמה לי שאנחנו לא,הזיהוי בין גודל התמונה לבין חוויה ישירה הוא שמונע את היכולת לחוות את הקסם שבמגע שהוא בו זמני גם ישיר לחלוטין וגם עקיף לגמרי
הקטנת המסך,שבאה עם יכולתו לא רק לשקף תנועה אלא גם לנוע בעצמו,בהחלט מקרבת אותנו עוד מעט לאפשרות של נס המפגש
זו לפחות דעתי ותחושתי