בְּקרקעית הַיָּם

*

בקצת מפרטי חייה דמתה המשוררת הארגנטינאית, אלפונסינה סטורני (1938-1892), לסופרת הבריטית, וירג'יניה וולף (1941-1882), לא במאבק הנוקב באפליית הנשים ובחתירה לעצמאות כלכלית ואמנותית בלבד, אלא גם בבחירתהּ החירותנית לשים קץ לחייה בטביעה לאחר שנתגלתה בה מחלה סופנית. היא אף הקדימה בזה את וולף (שהיתה מבוגרת ממנה בעשור) בשלוש שנים ויותר. סטורני היתה אם חד הורית, מורה בבית ספר, ופסנתרנית בּבּארים בּהם רקדו טנגוֹ. נגינתה בבארים אפלוליים הוציאו לה מוניטין מפוקפק עד שנאלצה לפרוש מהוראה (כך שמעתי מידידה, ציירת ממוצא ארגנטינאי). כמו כן היתה מעורבת בחיים הספרותיים של קורדובה. לאחר מותהּ הפכה סטורני למשוררת לאומית, במידה רבה— חלוצת שירת הנשים הארגנטינאית; אפשר כי מילותיה הבאות של משוררת ארגנטינאית אחרת, אלחנדרה פיסארניק (1972-1936), כוונו אליה:– 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. סטורני מעולם לא היתה זמרת בּלוּז ויש להניח כי פיסארניק התוודעה לכמה חורים קטנים מלאי עשן בהם היה מי שניגנו את הבלוז, בזמן לימודיה בפריס. עם זאת, אפשר כי משהו מהאתוס של המשוררת-הגדולה שחלקה את ימיה בין כתיבה, אמהוּת ונגינה בבארים, דבק בהּ בפיסארניק; אולי כשם שדליה רביקוביץ כותבת בשירהּ טיוטה: " בַּחֹשֶׁךְ לִפְרֹשׁ מִן הַשַּיָּרָה הָעוֹבֶרֶת/אוּלַי אַחֲרֵי מַחֲלָה קָשָׁה/כְּמוֹ רָחֵל"[אהבה אמתית, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1987, עמוד 11], ומתכוונת כמובן לרחל המשוררת (רחל בלובשטיין) ולא לרחל אימנו.

—על כל פנים סטורני זכתה לחיי עד בשיר שחיברו פליקס לוּנה (מלים) ואריאל רמירז (לחן) לזיכרה Alfonsina y el mar (אלפונסינה והים), שזכה למאות ביצועים ויותר. מוכר במיוחד, הוא הביצוע שהעניקה לו מרסדס סוסה. השיר מתאר את יציאתה האחרונה אל הים של סטורני, כמותהּ של לוחמת נחושה שידעה לחיות באומץ ולמות באומץ. ובעצם הופך את מותהּ האלים והקשה של יוצרת המעדיפה בדכאונהּ (נתגלה בה סרטן חשוך מרפא) להחיש עלי עצמה קץ – "מוות יפה". יש להניח כי פליקס לונה מצא השראה לא-מועטה באחד משיריה המפורסמים ביותר של סטורני אני בקרקעית הים בו תיארה עוד הרבה בטרם ההתאבדות את ההליכה והשקיעה במצולות, במה שנראה כעין תמונת-היפוך של העליה השמימהּ במסורת הנוצרית, כי המוות המתואר בשיר, אינו מטיל מורא ולא מחריד, אלא אדרבה נדמה כי אושרהּ של המשוררת רב, וכי רק הקרקעית היא המצליחה להסב להּ רוגע. יש לזכור, זהו שיר המתאר גופה המוטלת במעמקי הים, ובכל זאת המוות כדוגמת המיתוסים היווניים על הורדת פרספונה אל השאול (האדס) או חטיפתהּ של הנסיכה אירופה על ידי השור השחור היפהפה (בו מתגלם זאוס; לשם השוואה: במדרש בראשית רבתי מן המאה האחת עשרה השור השחור הוא סימלו של שר התהום). אפשר כמעין אותה רכיבה מיתית שתיאר פנחס שדה את המוות הרוכב ברחובות ירושלים ופניו כפני נערה, או אף כפייטה הנודעת של ישוע הנאסף מן הצלב ועולה בחיק אימו אל מלכות שמיים.

הנה השיר כפי שתורגם לפני שנים אחדות על-ידי פרץ רזניצקי:

*

בְּקַרְקָעִיתוֹ שֶׁל הַיָּם

נִצָּב בַּיִת

עָשׂוּי בְּדֹלַח

*

אֶל מוּל שְׂדֵרָה

שֶׁל אַלְמֻגִּים לְבָנִים

נִצָּב הַבַּיִת.

*

דָּג זָהָב גָּדוֹל

בָּא לְבַרְכֵנִי לְשָׁלוֹם

בּשָׁעָה חָמֵשׁ.

*

הוּא מֵבִיא אֵלַי

זֵר אָדֹם

שֶׁל פִּרְחֵי קוֹרָל.

*

אֲנִי יְשֵׁנָה בַּמִּטָּה

כְּחֻלָּה קְצָת יוֹתֵר

מֵהַיָּם.

 *

תְּמָנוּן

קוֹרֵץ לִי

מִבָּעַד לַבְּדֹלַח.

*

בַּיַּעַר הַיָּרֹק

שֶׁמְּקִיפֵנִי

דִּין דּוֹן…דִּין דָּן –

מִתְנַדְנֵדוֹת וְשָׁרוֹת

הַסִּירֶנוֹת

מִצֶּדֶף יָרֹק-יָם.

*

וּמֵעַל לְרֹאשִׁי

בּוֹעֲרִים, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

דָּרְבָּנָיו הַמְּסֻמָּרִים שֶׁל הַיָּם.

[אלפונסינה סטורני, 'אני בקרקעית הים', תרגם מספרדית: פרץ רזניצקי, עתון 77, 323 (2007), עמוד 37]

*

—בספרהּ  ספּוּרים יכולים להציל עמדה הסופרת והאמנית הבין תחומית, מרית בן ישראל, בהקשר לאגדת מוכרת הגפרורים הקטנה להנס כריסטיאן אנדרסן, על השניוּת בין מצבהּ של הילדה מוכרת הגפרורים החווה בדמיונהּ את עלייתהּ השמימה בזרועות סבתהּ כאושר מוחלט, ואילו בּממשוּת— היא קופאת למוות. מרית כותבת: "הדמיון והמציאות משחקים בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שממלא בנדיבותו את כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה את הגפרורים ואת חייה" [סיפורים יכולים להציל, סל תרבות ארצי והוצאת עם עובד, ,תל אביב 2013, עמ' 53-52]; משהו מעין-זה מתרחש באגדה השירית של סטורני. הצבעוניות, רב-הגוניות, אפילו דינדון הסירנות הנעים, מלוות את המסע האחרון, הרחק משעטת בין השמשות על פני המים, הרחק מזמן וממצוקה, בלא חרדה, כאב מחנק, או מאבק.      

—הנויורלוג-הסופר אוליבר סאקס תיאר בספרו הזיוֹת [תרגם מאגלית: יכין אונא, עריכה מדעית: רננה איתן, הוצאת מחברות לספרות, אור יהודה 2013, עמ' 257-255] כיצד אנשים שחוו חוויות סף מוות ובהן חוויות התעלוּת או התבוננות מן הגוף מלמעלה (חווייה חוץ גופית) נוטים לתאר את שחוו כממשי יותר מן הממשוּת, כאילוּ כאשר ניתק פתיל חייהם או עמד להינתק, ולא נותרה להם עוד מן המציאוּת החיצונית דבר, בכל זאת –הממשוּת הפנימית עוד נותרת, וזו בהשפעת שיבוש זרימת הדם למח, או הפסקת אספקת הדם לרשתיות, מספקת תמונות מורכבות של מבט מן הגוף מלמעלה, מסע דרך מנהרה אפלה, הוא משיכה מאושרת אל עבר אור בהיר.

—כאן, בפירוש תיארה סטורני תמונה פנימית חזיונית, פרי דמיון, של שקיעה מאושרת אל קרקעית הים. ימהּ של סטורני אינו סוער; אין בו חיות טרף, המים אינם קרים; היא נמשכת לכאורה עבר מציאות ידידותית ומפויסת. היא מוכנה לתפוס מקומהּ בתנומת-נצח, כאשר מעל פני המים ימשיך הזמן במסעו התדיר בין בקרים ולילות. קשה להאמין כי משהו באופן הקונקרטי שבו בחרה סטורני לסיים את חייה היה דומה לזה. אבל קשה שלא להיעצר רגע ולהתהרהר על כך שלא את המוות יצאה סטורני לבקש; אלא שיצאה בגופהּ חשׂוך-המרפא   אל הים— בעקבות השיר. כאילו היתה היא סירנה בעצמה המזמנת ספנים למצולות, כך זימנה את עצמהּ—  ניתקה את החבלים, הרימה עוגן מן המציאות החיצונית, ויצאה למסע האחרון בעקבות השיר.

*

*

בתמונה למעלה: איריס איריסיה קובליו, ים, אקוורל, סוף דצמבר 2014 ©

Read Full Post »

מה שלא הסתּיר הכּוֹבע

*

*

רות דולורס וייס, אמנית נדירה וידידת-לב, כותבת עליי ועל סדנת הלימוד (קהילה לומדת) שאעביר בשיתוף בית המדרש הפלורליסטי אֱלּול וחנות הספרים העצמאית סיפור פשוט בנוה צדק.

שבוע לפתיחה… זה הזמן להירשם ולאפשר לסדנה לצאת לדרך שלה בעולם.

*

רות כותבת:

"רגע לפני פסטיבל הפסנתר, אני רוצה לשתף אתכם בדבר יקר לליבי (פוסט ארוך, אבל כל מילה מהלב):

הכרתי את שועי רז בזכות הרשימה שכתב על האלבום ״בעברית״ בבלוג שלו, ״פרא אדם חושב״. בעברית קבל ביקורות מרגשות לפני כן, אבל הרשימה הזו היתה משהו אחר. קשה לנסח את זה בקיצור. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו ניגש אל האלבום בחקרנות. צולל אל כל ניואנס אבל כל הזמן גם עולה גבוה מעל פני השטח וזוכר את המכלול. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו קורא את הטקסטים, ממש, לעומק, מנסה לפענח משלבים של שפה מטאפורות וקצבים. המם אותי לא רק כמה רבדים הוא קלט, כמה רמזים, אלא גם כמה קודים הוא פיצח, כמה הוא ראה, באמת, את העלום. את מה שלא השפה לבדה ולא המוסיקה לבדה ולא הקול שלי לבדו יכולים לספר, אלא את מה שעולה מתוך הצירוף. איך להדגיש את זה? שועי הצליח לראות את מה שלא ניתן לבטא, אלא רק מעצמו מתבטא. אני זוכרת שישבתי וקראתי ואמרתי ליואב עם דמעות בעינים אבל גם צוחקת: זה כאילו באמת מישהו יכול להבין. עד אז באמת לא דמיינתי שהאפשרות קיימת.

מאז הכרתי קצת את האדם הזה, וחי נפשי. שועי הוא באמת אישיות נדירה. צירוף של בנאדם כל כך רגיש, עם אופקים כל כך רחבים, השכלה, יצירתיות, חום ואהבה שמרגישים בלתי נדלים למרות הכירות עומק עם צער, עם יסורים. רציונל עז בתוך ים של חמלה. התעלומה של איך הוא הבין (ומבין) כל כך הרבה ממני, התחלפה בתעלומה של איך הוא מצליח להכיל את כל זה.

ובכן. מתקדמים אל העיקר (בדרכי הפתלתלה, ויש עוד קצת דרך, אבל מתקדמים): אני יודעת ששועי מעריך את היצירה שלי. הוא כתב עליה מספיק פעמים כדי שאפנים את זה. עם זאת נפערו לי העינים (מה זה נפערו, כמו שני סירים של חמין) כשראיתי את השם שלי מופיע יחד עם שמות כמו סימון וייל, זלדה, יונה וולך, חביבה פדיה, אלחנדרה פיסארניק ועוד כמה אדירות ממני – יוצרות שעל יצירותיהן וספציפית על המימד הקיומי הארוג בהן, על חווית החיים בעולם, על העצב ושמחת ההיות, ועל הרגישות לאחר ובפרט לנדחי החברה (הפרטים מתוך המידע על הסדנה) – שועי ידון בשנים עשר מפגשי לימוד משותף, בחנות הספרים הנהדרת בפני עצמה ״ספור פשוט״ בנווה צדק.

(והנה העיקר, הגענו. הידד!!):

מעבר לכך שהכבוד שאני זוכה לו כאן הוא מעט בלתי נתפס, אני רוצה להגיד שאם מסע כזה הוא דבר שיכול לעניין אתכן/ם – קחו את המסע הזה עם שועי. בעיני הוא שותף שלא יסולא בפז. ממליצה בכל החום".

*

תודה לנרשמות עד עתה. תודה מעומק הלב לרות.

אשמח מאוד לראותכן/ם. הגיעה עת שתגיע עת.

 

עוד על הסדנה:
http://www.sipurpashut.com/event/12

 

בתמונה למעלה:  Eduardo Arroyo, Fausto with a Hat, Oil on Canvas 1976

Read Full Post »

אוּשְׁפִּיזוֹת

*

דוֹבְרוֹת הַנָּשִׁים

שִׁירָתָן

רַכָּה וַחֲזָקָה.

אַךְ מְעַטִים עוֹצְרִים

לְהַקְשִׁיב לַקוֹלוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁבְּהִתְמַזְּגָם, 

כָּךְ אֹומְרִים, נוֹלְדָה שָׂפָה

חֲדָשָׁה, בְּעֹמֶק הַמֵּאוֹת

[מונסראט אַבֶּיוֹ (2014-1918), 'דוברות הנשים', בטירוף הרצון הזה להיות לידךָ, תרגם מקטאלנית: איתי רון, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמ' 73]

*

ישבתי בקיץ האחרון ולנוכח המצב בחוצות דימיתי לשמוע את האוויר שורק מתוכי כגלגל מפונצ'ר. התגובות המתלהמות סביב גם-הן גרמו לי להיות יותר ויותר עצוב. כשדובר על כך שבשנה הנוכחית אנחה סדנת לימוד בתל אביב (קהילה לומדת) מטעם בית המדרש הפלורליסטי אלול בשיתוף חנות הספרים סיפור פשוט בנווה צדק היה לי ברור שזה צריך להיות משהו שונה מכל מה שאני רגיל ללמד (פילוסופיה, היסטוריה של המדע, קבלה), ועם-זאת מגיב למלחמה בדרכו. הבנתי שאני מעוניין ללמוד בקבוצה שירה והגות שנוצרה על ידי נשים, ולהעמיק עיון באופני מחשבה ויצירה העולים מתוך יצירותיהן.

החלטתי לקיים מסע משותף, עם מי שיירצו להצטרף, ביצירותיהן של 12 יוצרות: סימון וייל, אלחנדרה פיסארניק, ז'קלין כהנוב, אודט אלינה, זלדה, אביבה אורי, דליה רביקוביץ, יונה וולך, מרית בן ישראל, חביבה פדיה, מיכל בן-נפתלי, רות דולורס וייס. כל יוצרת ויוצרת מציעה כיווני התבוננות והתכוונות חדשים, וחושפת מימדים חדשים של מחשבה, רגש ותובנה. ננסה לעמוד יחדיו על המימד הקיומי הארוג ביצירות, על חוויית החיים בעולם, על העצב ושמחת ההיות, ועל הרגישות לאחר ובפרט לנידחי החברה ומתוך כך נבקש ללמוד גם על עצמנו, על רגשותינו ועל בחירותינו.
מדובר כמובן בקבוצת לימוד ולא בהרצאות פרונטליות, ומטבע הדברים יוקדשו המפגשים בעיקר ללימוד משותף, ולדיון ושיח פתוחים. אני אגיע ללמוד יותר מאשר ללמד. כלומר, בחלק הראשון של המפגשים אציג את הפרספקטיבה שלי לגבי היצירות הנלמדות, ומעבר לכך ייוחד הזמן לדיון ועיון משותפים לגמרי.

ידידתי היקרה, סופרת הילדים  ואשת החינוך הדמוקרטי, טלי כוכבי, כתבה על סדנת הלימוד האמורה בדף הפייסבוק שלה את הדברים הבאים:

*

   אם אתם תל אביבים/יות או שבא לכם לנסוע למרכז כדי לעשות משהו למען הנפש והשכל שלכם, להשתתף בקבוצת לימוד אצל אחד האנשים הכי מבריקים, עמוקים, מרתקים, ומשכילים שאני מכירה, מה שלא מפריע לו להיות גם אחד האנשים עם הלב הכי טהור וטוב שיש, ושלגמרי לא עומד בסתירה לעובדה שהוא בעצם בעיקר בנאדם נורא מצחיק- לכו ללמוד בקבוצת הלימוד של שועי רז .

*  

התרגשתי עד לעומק כובעי למקרא הדברים, אפילו קצת נבוכותי, ותעיתי רגע האם אכן מדובר בי. תלמידים בקורסים אקדמיים שלימדתי דווחו על אווירה מאוד חופשית (בלתי הייררכית ובלתי אוטורטיבית) ודיאלוגית. אם לאסוף במצטבר תגובות טובות שקיבלתי בכל מיני הופעות פומביות, הריי שלשומעיי יש נטייה לראות בדברים שאני משמיע דברים עמוקים, מצחיקים ונוגעים ללב.

חשוב להדגיש, זו אינה סדנת כתיבה. כי אם סדנת קריאה ולימוד משותף. ביסודהּ עומדת התפישׂה כי קריאה ודיון פרשני מתפתח הינן אמנויות מורכבות ומהנות, לא פחות, מאשר כל יצירה אחרת. אני מניח כי העיסוק ביוצרות אפשר שיזמן אלינו כמה מוזות משלנו, ובכל אופן, נדמה לי כי העיסוק בכתבי היוצרות האמורות עשוי מאוד להתגלות כחווייה פורה ומרתקת לכל המשתתפות והמשתתפים, ואפשר גם שדרך המיזוג בין היוצרות, אמנם נשגיח  באותה שפה חדשה אשר נולדה בעומק המאות.

*

הסדרה תכלול 15 מפגשים, כל מפגש ייארך בין שעתיים לשעתיים וחצי; מפגש לכל יוצרת ויוצרת, שני מפגשים עם אורחות (פרטים בהמשך) ומפגש סיכום.

מחיר ההשתתפות בסדנה ובקהילה הלומדת 1,200 ש"ח (עד ארבעה תשלומים; או: מספר תשלומים גדול יותר כרצונכן/ם בתיאום עם משרדי אלול בירושלים); לינק ליצירת קשר איתם מצורף למטה.
*

מתחילים ביום שני 27.10.2014 בשעה 19:00 בסיפור פשוט, רח' שבזי 36, נוה צדק, ת"א.

אשמח אם תבואו. ברוכות/ים הבאות/ים.

*

לפרטים והרשמה: 03-5107040 או בדוא"ל info@sipurpashut.com:

לשאלות נוספות ניתן לכתוב אליי.

להרשמה: ספור פשוט, אלול

דברים נוספים על הסדנא כתבתי כאן.

לדברים אחדים שנכתבו עליי, ראו: כאן

*

חג שמח, אוֹר זָרוּעַ ושִׂמחת לב  

 *     

*

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, סירות בירקון, שמן על בד 1930.

 

Read Full Post »

הֵרָגְעִי פִּרְאוּתִי

*

   מבחר שיריה של משוררת היידיש מלכה חפץ-טוזמאן (1987-1894) גוהרת על עצמי (תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, קשב לשירה: תל אביב 2013) הוא מסוג ההפתעות המשמחות, התוודעות לאמנית-כתיבה או יוצרת, שלא שמעתי שמעהּ, וגם לא ידעתי את דבר מציאותהּ, ופתע-פתאום מתוך ממלכת הצללים בוקעת נוכחות חיה ומרשימה. שמחה שכזו ידעתי בשנים האחרונות, למשל כאשר התוודעתי לשירתן של אלחנדרה פיסארניק, אלפונסינה סטורני או פרוע' פרח'זאד.

    חפץ-טוזמאן נולדה בווהלין למשפחה חסידית. בשנת 1912, בהיותה בת 16, הפליגה לארה"ב לבדהּ, שם חי כבר אחיה. הוריה ואחיה הנוספים הצטרפו אחר-כך. שנתיים אחר-כך נישאה לחזן, אולם התנתה את זוגיותם בכך שיהיה לה חדר משלה, ושלא תיאלץ להשתתף בפעילויות הדתיות, הציבוריות והפוליטיות של בן זוגהּ, שכן ראתה את עצמה כבעלת ראיית עולם חילונית מודרנית רדיקלית. היא החלה לפרסם באנגלית בשם בדוי רשימות על חיי פועלים אמריקנים, ושירים ברוחו של וולט וויטמן, בין היתר בכתבי עת אנארכיסטיים, ואחר כך החלה לכתוב גם שירה ביידיש. עד 1939 היתה שירתה משוללת מאפיינים יהודיים, ואולם מלחמת העולם השניה ומוראותיה, הביאוה לא רק לבחון מחדש את זהותה, אלא גם לתחושה של שותפות-גורל וייעוד עם בני העם היהודי, ולפיכך צידדה לימים בהקמת מדינת ישראל, בה ביקרה לראשונה רק בשנת 1959, ואף התגוררה בה בשנת 1972 (שנה אחר פטירת בעלהּ). היא אף כינתה את מדינת ישראל הצעירה באחד משיריה, "נס".

   היא עמדה בקשרי כתיבה עם כמה מן ממשוררי היידיש הניו-יורקיים הגדולים, כגון: אהרן ליילס, ויעקב גלאטשטיין, ואף על פי שהחמיאו ברשימות לשירתה, לא הצטרפה לחבורתם. הללו הדגישו את התכונות הנשיות של שירתה, וראו בה פורצת דרך בתחום שירת הנשים היידית. ברם, חפץ-טוזמאן לא ביקשה לכתוב שירת נשים ולא להצטייר כמובילת דרך לנשים. היא סברה כי שירה אמורה לפנות לקוראים, ללא אבחנות או הדגשים מגדריים. לאחר שבשנות השבעים זכתה שירתה להיכלל באנתולוגיות שונות והחלו להיכתב עליה מאמרים, זכתה בשנת 1981 (היא היתה אז כבת 87) בפרס איציק מאנגער לשירה יידית.

   האסופה שלפנינו הוכתרה בשמו של כליל-סונטות (15 סונטות, שכל אחת מתחילה בשורה שבה הסתיימה קודמתה) שחיברה חפץ-טוזמאן, מחזור השייך לשיריה המוקדמים, שנתכנסו לראשונה בספר בשנת 1949 (חפץ-טוזמאן היתה אז כבר כבת 55). אותי הרשימו דווקא מחזורי שיריה שפורסמו, בין השנים, 1974-1958, ואולי  היה נכון יותר, ודאי בעיניי, להעניק לאסופה העברית את שם ספר שיריה השני של חפץ-טוזמאן  הרגעי פראותי [מילד ויין וילד], ובו מודגשות הפנים האקספרסיביות, המרדניות-חופשיות של המשוררת, וניכרת בה איזו שמחה של השתחררות משירה שקולה וממושמעת. הנה, למשל, השיר ליד הבית הנטוש, שבו המשוררת מתעקשת על מוסיקליות א-טונלית ודיסהרמוניות של רוח סערה נושבת:

*

דֶּלֶת תְּלוּשָׁה לְמֶחֱצָה

תְּלוּיָה עַל צִיר יָחִיד

מִתְנַדְנֶדֶת:

מֶ

            לַנ

              כוֹל

                        יָה.

*

חָלָל מְעֻקָּם

נוֹשֵׁף מָרָה שְׁחֹרָה

אֶל הָרְחוֹב.

*

נַעַל מֻשְׁלֶכֶת

נֶחֱרֶדֶת עַל סַף –

אָ-

            סוֹן.

*

יֵאוּשׁ מַתִּישׁ אֶת טְוַח

הַסַּכָּנָה

וּמְדוֹמֵם אֶת הַצַּעַד

כְּמוֹ לָרוּץ בְּלִי תְּנוּעָה בְּשֵׁנַה

כְּמוֹ לִצְעֹק דֹּם בַּחֲלוֹם.

*

וּכְבָר מַדְבִּיקֵנִי עֶצֶב הַדֶּלֶת;

כְּבָר חוֹטְפֵנִי חֻרְבַּן נַעַל עַל סַף,

כְּבָר אֲנִי הוֹפֶכֶת

אָ-

            סוֹן.

[מלכה חפץ-טוזמאן, 'ליד בית נטוש', גוהרת על עצמי: מבחר שירים, תרגמה מיידיש: חמוטל בר-יוסף, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2013, עמ' 72]   

*

זה שיר השוזר יחד תמונה, מוסיקה, ותנועה ערה בין מצבי נפש. לדידי, זהו שיר שבמוקדו עומדים לבטיה של המשוררת האִם לעזוב את ביתהּ ואת תפקיד הרעיה, האם, נוות הבית, המחנכת (חפץ-טוזמאן גם עבדה כמורה). היא כבר עומדת על סף הבית. לכאורה חשה את הדחף הפראי לשבור ולנתץ את המסגרת הזאת הגורמת לה שקיעה בעולם פנימי (מלנכוליה), כדי לקיים מעט מן החירות המוחלטת אליה היא שואפת בכל מאודהּ. אבל מה אז?  האם העולם הנכסף שבחוץ שמעבר למוסד המשפחתי אכן מגלם את החירות ואת היכולת להיוותר פראית? האם אינו אלא מקסם-שווא, ואילו תפקידיה של המשוררת כרעיה ואם לא רק שאינם בולמים את אישיותהּ כיוצרת אלא לאמיתו של דבר מעניקים לה משען, וסדר בתוך עולם כאוטי למהדרין? ההפיכה לאסון היא ההכרה כי מעבר למפתן היא תחוש אסון (שהריי נטשה את היקרים ללבהּ בשם האמנוּת) אך גם בביתהּ תמשיך לחוש באותה מלנכוליה הרת-אסון, שהריי האידיאה או הפנטסיה של היות יוצרת ששום דבר אינו מגביל את מחשבותיה, תנועותיה, והחלטותיה— תישאר תמיד באופק, כגעגוע ההומה להיעשות מציאות, אך תמיד נותר רק תקווה או חלום. הבית הוא בית נטוש שכן לכאורה המשוררת כבר נטשה אותו אין-ספור פעמים בליבהּ, אך תמיד הוסיפה להישאר בו, אם מפני האחריות אם מפני האהבה אם מפני הזהירות. למשוררת לא נותר אלא להכתיר את סיפרה בכותרת: הרגעי פראותי בידיעה שלימה כי הפראות הזו אינה עתידה לשכוך, והמלנכוליה הניחתת עליה בשל ריסונהּ אינה עתידה להיעלם.

   למעשה ניתן לקרוא את השיר של חפץ-טוזמאן כתיאטרון חפצים. הדלת המתנדנדת, החלל המעוקם, הנעל המושלכת על הסף, כל אלו מביעים את רגשותיה של המשוררת. זהו פורטרט-עצמי המצויר בחפצים, כשברקע נשמעת יללת רוח סערה. הנעל כמובן מהדהדת את החליצה המקראית (אשה המסרבת לייבום, עליה להשתתף בטקס בה היא חולצת את נעלו של החתן המיועד ויורקת בפניו על שמיאן ליבמהּ. הנעל מסמלת את הקניין שבנישואים) – אבל יותר מכך, את התנועה הפנימית של המשוררת, שרגשותיה מהירים ממנה, ולפעמים כמו מטיחים נעל, המסמלת את נטישת הבית, אל החוץ.

   המשוררת תמיד מתקרבת, הולכת בעקבות הנעל הנסחפת אל העולם הנעלם שבחוץ (כמו אל תוך חור שחור), ונעצרת שם, כמגיעה אל קצה גבול הסכנה. הייאוש ממה שמחכה לה מעבר לסף. מן העובדה כי ייתכן כי חלום החירות יישבר ויימוג מדומם את הצעד. היא נותרת בבית, אולם מוסיפה לרוץ בלי תנועה בשינה, אלא שגם בחלום שומעת היא הצעקה הקוראת לה לעמוד דום.

   בכמה מלים מצליחה המשוררת למסור תמונה מליאה התרוצצות של קונפליקט פנימי שמקנן בנפש היוצרת המבקשת להשתחרר מכל הכבלים, התפקידים והאחריות, ויודעת כי באופן ריאלי, דווקא בכדי לשמר את החלום ואת העולם הפנימי, עליה להישאר בבית, שלא יוותר נטוש.

  יש כאן חשש, זהירות גדולה, גם אני שותף לה, לצאת מן המקום הבטוח, לנתק כבלים (שהם גם ביטחונות), ולהתנסות ללא מצרים בעולם שבחוץ.  בסופו של דבר השמת האחריות, קשרי החיבה, הדברים הקושרים את המשוררת אל יקיריה— לפני הקול הפנימי שקורא להתחייב ליצירה ולאינדיבידום, ללא כל תנאים; הוא השמת האתיקה לפני היצירה, ואף על פי כן הדלת מתנדנדת על ציר בודד, והנעל שבה ומבקשת להיות מוטחת אל החוץ. וכשאני קורא שורות כאלה, אני נלקח אל כל אותן פעמים שבהן, רצתי בלי תנועה בשינה וצעקתי דום בחלום.

ָ

כמה הודעות:

ביום שלישי הקרוב, 28.1.2014, 19:30, בחנות הספרים "סיפור פשוט" בנוה צדק, ייערך ערב השקה לספרהּ של מלכה חפץ-טוזמאן, גוהרת על עצמי, בהשתתפות פרופ' חמוטל בר-יוסף, פרופ' רפי וייכרט, ד"ר רועי גרינוולד ואחרים. כניסה חופשית.

ביום רביעי הקרוב, 29.1.2014, 19:30, במסגרת שיר ושיח: אירועי שירה ותרבות בבית המשורר שלמה אֲביּוּ בקיבוץ געש, אני מדבר בנושא: "האהבוֹת הסמויוּת מֵעָיִן: עיונים בשירי אהבה אירופאיים מן המאה העשרים". יהיו שירים של ריינר מריה רילקה, אלזה לסקר-שילר, צ'זרה פבזה, ז'ק פרוור, ציליה דראפקין. כניסה חופשית. המעוניינות/ים להגיע, נא פנו אליי דרך "כתבו אליי" באתר.

ביום חמישי הקרוב, 30.1.2014,  21:00, במסגרת הסדרה, אורפאוס ביפו: בימת מיצג לשירה בתאטרון הערבי עברי ביפו בעריכת המשורר מרדכי גלדמן, יועלה המופע המשותף של אמנית הנבל, השחקנית ואמנית המיצג, עדיה גודלבסקי ושל המשוררת ענת לוין, הוראות הגעה: אישה ואישה, נבל וסירת שׁיר. יתארחו: לני שחף, חיה אסתר ,אורי לוינסון ,עדי עסיס ,מרינה טושיץ' ויעקב מירון. רח' שמעון בן שטח 10, יפוֹ (על יד החמאם). מחיר כרטיס 50 ש"ח.

רות דולורס וייס, מוסיקאית, משוררת, אמנית-מבצעת, עומדת בפני הוצאת אלבום עברי חדש, בשֹפת בני האדם,  ומגייסת תמיכה לשם הוצאתו/הפצתו  דרך אתר Headstart. אהבתי ליצירתהּ  הובעה כאן לא אחת. כל אלבום חדש שלה הוא אירוע שאני מחכה לו בכיליון-אזניים (אם יש דבר כזה כיליון-עיניים, חייב להיות גם כיליון-אזניים).

*

*

בתמונה למעלה: Hannah Höch, Bouquet of Eyes, Photomontage 1930

© 2014 שוֹעִי רז

Read Full Post »

סִפּוּר בחתכים

 

על ספרהּ של מיכל בן נפתלי,–רוח (אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012) ועל קוים פתלתלים בין רוח לדיכאון. 

*

מיהי אשר אמרה לה מזמן, מזמן, יש שלושה דברים שעלייך ללמוד, אמרה וסימנה ברגליה כמו שלוש רקיעות מדומות: חולי, מוות, רוח, אמרה, בלי ו' החיבור, השילוש הזה, קדוש או לא, מה זה כבר משנה, השילוש הלא-אדיפלי שלה, החומר שהיא עשויה ממנו, כל קודקוד מושך את האחר ביחסי כוח הדוקים ומדודים. לא, איש מעודו לא דיבר כך באוזניה, והיא מתעקשת שכן, מישהי אמרה,היא שמעה את זה ממישהי שאמרה לה והצביעה על עצמה,חולה כמוני, מתה כמוני, מי זאת היתה?

[מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 67]

 

זה זמן-מה שאני מבקש לכתוב על רוח למיכל בן נפתלי,ותמיד נאלם כבר בשורות הראשונות, מגלגל את האלגיה הנוגעת בנפש בזכרוני, את חוויית הקריאה הראשונה, שהותירה אותי חתול-עצב-רב. על כן נכון יותר שאקרא תחילה לפגישה דמיונית את אלחנדרה פיסארניק, רוסריו קסטיאנוס, דליה רביקוביץ ואת מיכל בן- נפתלי. כולן משוררות את העולם כמקום-עצב חסר מוצא; כאילו אין הבדל שבממש בין החיים החיצוניים ובין החיים הפנימיים, וכולם נתונים מהורתם בברית-העצב, ורק חיוכים קלושים של אור חודרים את הצללים, ההולכים ומעמיקים, גורפים איתם כל אפשרות של צחוק, כי צחוק הוא הסחת הדעת, התקת מבט מן הצער הממלא את הקיוּם.

ראשית,פיסארניק, המנסה להסביר במלים מן העולם הזה שהפליגה ממנה ספינה הנושאת אותה-עצמה (בלילה הזה, בעולם הזה, תרגמה מספרדית: טל ניצן, עמ' 28). או המטעימה כי המוות תמיד סמוך, ושומעים את דיבורו. רק את עצמה היא שומעת (עמ' 52).

 המשך,קסטיאנוס הכותבת על אלו שבחזה נושאים מן מים ערומים ברעד; שיש להם ידיים שמאליות— הכל נשבר להם בין הידיים; אפילו חוששים להביט החוצה כדי שלא לפגוע באחרים. קסטינוס מכנה אותם בית הבל שקם לתחייה (אתה אינך שירה, תרגמה מספרדית: אסתר סולאי-לוי, עמ' 38).

ואילך אל רביקוביץ,אשר שירתהּ כמו מלווה את ספריה של בן נפתלי כצל-עוקב (שירים משל רביקוביץ מצוטטים בכל אחד מספרי הפרוזה שלה עד כה);רביקוביץ הכותבת כי היא מבקשת שלא להשאיר עקבות,לא לפזר סימנים, הואיל ובמקום הזה היא ממילא איננה נשארת (כל השירים, עמ' 166), או שאם לא יאחזו בה היטב מות-תמות (183), או שגופה נתקף אך לפני כמה חודשים כמיהה להשליך עצמו בדחיפות מהגג (עמ' 197)

כלה בבן-נפתלי,המנסה לדובב את האלם;את האלם שתמיד שרר בארוחות השבת המשפחתיות,עם סבתהּ שעלתה ארצה בטרם השואה ונתבשרה כי כל משפחתה נספתה.סבתהּ,חולת דיכאון,שתקנית,שחייה נחיו ככורח, כחובה,ולא כרציה-חופשי;שדאגה להראות את הפנים הללו לכל סובביה.אחר כך,בפרק ב',סיפור על פטירתהּ ללא-עת של בת-שכבה של בן-נפתלי כאשר היתה בת ארבע-עשרה והשפעת אותה הפטירה על הלך-רוחהּ של המחברת  לראות את המוות ואת הקץ חסר-הפשר,האורב בעצם החיים היומיומיים ממש.לבסוף, בפרק ג', כיצד העדרוֹ של סיפור בין-דורי הנמסר ועובר במשפחה, והופך את המשפחה למשפחה, ואת הילדה לבת-בית בתוכה; כיצד ערעור היסודות, והשתתת המעבר בין הדורות על יסודות של אלם, מחלת-רוח, ועצב חסר-מוצא על מתים שהיו ואינם, הלכו והתעברו בנפשה של בת-העשרה הרגישה לדיכאון, לתפישה דיסהרמונית של המציאות; לראיית-עולם המנסה אמנם לראות תמיד את חסדם של הדברים, אך המודעת תמיד לחלוף,לבלאי ולפקיעה.

קשה היה לי לשמור על ריחוק בקוראי את רוח, והספר אמנם נגע ברוחי. היתה לי סבתא משלי (אם-אבי) שעלתה ארצה בשנות השלושים ב"עליית הנוער" והשאירה מאחור את כל משפחתהּ, עד שנתבשרה כי כולם/ן נרצחו. היא כמעט מעולם לא דיברה על כך,אך היתה תמיד שקועה באיזה אבל-עצמי על חייה, ועל כורחם של החיים בכלל; ידיד קרוב, שותפי לנגינה בפסנתר בארבע ידיים נפטר בהיותי בן ארבע-עשרה על שולחן הניתוחים (היה זה ניתוח פשוט, זה לא היה אמור להסתיים כך)— ומאז איני מסוגל לנגן בפסנתר. אף אחר כך בשנות התיכון שלי ידעתי כמה אירועים שהרחיקו יותר ויותר את יכולתי להתבונן על העולם כמקום מאוזן והרמוני, המכוון לאושר. גם דומני, כי בבחירותיי בין בדת ובין בפילוסופיה ניסיתי באורח בלתי-מודע (לפחות בתחילה)  לעגן את חיי במערכות הרמוניות ויציבות (לכאורה), כדי להשכיח כזית את העצב המחלחל על הוויה שבורה ומשוברת, שאם ארצה או לא, מלווה את חיי כרוח קר. ובכל זאת, גם אם למדתי לצחוק על זה, מאחורי-זה ממתין תמיד עצב, אשר ממאן למצוא נחמה.

לפיכך,קשה היה לי לקרוא את ספרה של בן-נפתלי מן המרחק:=כממואר-פיוטי שעיקרו קשב ורגישות;–בלוז ספרהּ של בן נפתלי נקבעו חוויות,שהרגשתי  מדובבות מתוך נפש אחרת,מראות-יסוד ורגשות מוכרים לי היטב,קרוב מקרוב. רוח היא יצירה קשה לקריאה, כבדה לנשימה. לא-בנקל חלפתי בה לארכה והחלפתי כח אחרי שסיימתיה (מאז שבתי וקראתי בה עוד פעמיים). כבר למדתי ממנה רב למשל, כיצד להביע חוויות-יסוד, שאינן קלות-להבעה, כיצד לא לברוח אל מחוזות הצחוק, כיצד לא להפוך את הדברים לדרמה גדולה, אלא להותירם מינוריים ופוצעים, בהירים וצלולים, כל כמה שאפשר להביע חוויות שכאלה בנימה בהירה וצלולה (כלומר בקול לא-כבוש ובראש לא-מורכן).–רוח אינו סיפורה של אחווה בין דורית.–הוא אינו רומן חניכה משפחתי,–נהפוך-הוא,–המשפחה בו,הסביבה הקרובה,–הן מערבולת המאיימת לאבד את הנפש,–למשכהּ אל המצולות דוּמָם. ובכל זאת,זהו ספר של התמודדות,של פיכחון, ושל אומץ לומר את הדברים;=לדובב את המעיקים תמיד בחיותָם,=הקורעים אותנו לגזרים; את הדברים שאולי רק בקושי רב (אם בכלל) מעלים ארוכה.

ואז השתררה שתיקה, שתיקה איומה ללא מצרים, שתיקה שהיתה לשפה שדיברו בה בפנים כמו בחוץ,לא שוחחו,לא החליפו דברים,לא סיפרו. הם חשו מרוקנים מחוכמת הדורות, לא היה עוד משקל לכלום, לא לזיכרון ולא למרד שלהם בו. כל מה שעושה דיוקן אנושי, היותך בן של ואח של ותלמיד של, כל מה שנותן תוקף וסמכות, התרוקן וכלה. השבר הגדול עימעם את התמורות ואת המפעלים, לא מפני שהיו כשלעצמם בלתי-נתפסים, אלא מפני שתנאי התפיסה השתנו או קהו. הם סבבו ברחובות ובבתיהם כסהרורים, ללא צל וללא הד. ואז השתררה שתיקה שבצילה הדיבורים נשמעו כמו מלמולים מעיקים.   

[שם, עמ' 38]

*

 *

מיכל בן-נפתלי, רוח, אחוזת בית, הוצאה לאור: תל אביב 2012, 127 עמודים.

בתמונה למעלה: Felice Casorati, Girl on a Red Carpet, Oil on Canvas 1912

© 2012 שוֹעִי רז

Read Full Post »

המשורר שנתפס לו הגב

 

 

'ייתכן שזה מקרה ראשון כזה בארצות הברית, אבל אני לא באתי להתחיל כאן חיים חדשים', אמר קוֹרִין מיד בהתחלה, ומכיוון שהתקשה להחליט אם בן-שיחו שסיים ללגום את הבירה שלו והתמרח על השולחן קשוב אליו בכלל, או שהוא כבר ישֵן, הניח את כוסו, והתמתח והניח את ידו על כתפו של האיש, אחר כך הסתכל מסביב בזהירות והוסיף בקול חרישי: 'אני הייתי רוצה לסיים את חיי הקודמים'.

[לאסלו קרסנהורקאי, מלחמה ומלחמה, תרגם מהונגרית והוסיף הערות ואחרית דבר: רמי סערי, הוצאת בבל: תל אביב 2011, עמ' 120]    

 

בפרק העשרים ושבע של ספרהּ כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י: על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי (סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010) דנה מרית בן ישראל בתופעת הפציעה העצמית, והאכזוּר של ויטו אקונצ'י במיצגי הגוף שלו (בעולם המעשים); ועוד יותר של אהרן קליינפלד גיבור ספרו של גרוסמן (בעולם המלים); היא מבחינה בין תופעה של פגיעה עצמית הנתפסת כנורמטיבית (קעקוע, פירסינג, טקסי ריפוי שבטיים או סיגופים דתיים) ובין זאת הנתפסת לכתחילה כהפרעה נפשית. היא חושפת שם נתון מעניין לפיו כאחוז מן האמריקנים נוהג לפצוע את עצמם באורח שיטתי. בין המניעים של פציעה עצמית (כגון: חתכים, חיטוט בפצעים, מריטת שיער, הטחות ראש) מדגישה מרית כי אנשים נוהגים לפצוע את עצמם כדי להקל על כאב נפשי או פיסי אחר.

   סיבה אחרת שאפשר למצוא להכאבה עצמית המתכתבת הן עם כאב פיסי והן עם כאב נפשי היא תחושת חרדה צפה (תמידית-מציפה), תחושת חוסר-נחת, דיכאון או דיסטמיה; התבוננותו של האדם על החברה המקיפה אותו כמאיימת או כעויינת לוֹ, עשויה אף היא להניעו לפעולה של הכאבה עצמית, כאילו-רוצה לחוש פיסית את אותו כאב עצור שהוא נושא בנפשו.

   בדידות עשויה גם כן להיות מצב מכאיב, ומעורר חרדה; עוני וחוסר ביטחון כלכלי וחברתי, גם כן— באשר יש להניח כי הסובל מהן חש כאילו החברה המקיפה אותו מבקשת לדכאו, ונוהגת בו זילוּת, בהתאם להסתכלותהּ ההיררכית מעוותת.

  בנוסף מונה מרית גם כעס, שנאה עצמית, ושליטה עצמית, כסיבות לפציעה עצמית; אבל אלו נראות לי כסיבות הראויות להיכלל בין הנכללים תחת הנסיונות להקל על כאב פיסי או אחר. באשר כעס, ושנאה עצמית הן רגשות מעוררי-כאב.

   מרית מתארת את ויטו אקונצ'י בפרק הרביעי של ספרהּ, כ-'משורר שירד מן הדף', קרי כמי שהחל בנסיונות בשירה (בעיקרם נסיונות צורניים, לשוניים או הכרתיים), והחליט להגר לנסיונות בגוף ובאדם—באמצעות המיצג.

   תפישתה של שירה ושל מיצגי גוף כמבטאים הגירה בלבד בין תחומים המצויים על סקאלה אחת (כלומר, לא מבטאים מגמה של הקצנה או החרפה של נטיות אישיות או אמנותיות— השירה ומיצגי הגוף הם תחומים אמנותיים שקולים הנמצאים זה בצד זה, ולא זה תחת זה) במקרה של אקונצ'י, העלתה אצלי את השאלה האם כתיבת שירה או עיסוק בשירה אינו עבורי סוג של המרה ועידון (סובלימציה) של נטייה לפצוע את עצמי (הרסים עצמיים קטנים) על מנת להקל על כאב נפשי גדול אחר. יותר מכך, עולה השאלה, האם בעצם כתיבת שירה אין משום סוג של פציעה עצמית, באשר יש לי נטייה לשוב אל הזכרונות הכאובים, מעוררי כאבי-פנטום, שדים נרדמים או יפהפיות נרדפות (שקשה להן להירדם) בתוכי. שאלה זו נובעת אצלי, בין היתר, מתוך הידיעה כי מעולם לא כתבתי שירה במצב של שמחה; אלא להפך, כתבתי הרבה ביושבי עצוב, מדוכדך; חובש על ראשי כובע, כדי שלא ייראו סוף חבוש לראשי. אני מאוד אוהב שירה המצליחה לעורר בי שמחה מדבקת, אבל על-פי-רוב אפשר כי אני מחפש בשירה את אותו הלך-רוח של נהי על הקיוּם (על הדברים שאבדו, על הדברים האובדים) או שמחה בתוֹהוּ (ספק רב באפשרות שהעולם ייתוקן אי-פעם; להחזיק חיוך בכל זאת) –  אבל אני אוהב קומדיה, אני מזכיר לעצמי, רבּאכּ, אני אוהב קומדיה, משתדל לזהות את הקיום כסוג של קומדיה (לפעמים קומדיית-מצבים לעתים קומדיית-טעויות); אבל זה לא משנה כי איני מצליח לזהות קומדיה עם שירה, ודאי לא שירה שלי, שתמיד קרובה אצלי יותר אל קוטב המצוקה.

  אני מוכרח לחשוב כי הימנעותי מלהקדיש עצמי לשירה נובעת מן העובדה לפיה שירה ניעורה בלבי מתוך בלוז, מתוך כאב, מתוך נסיון התמודדות עם זכרונות ודווי. מעשה אמיץ אך הסוחף אותי פנימה תוך המערבולת. לפנים כנראה חיבבתי יותר את תחושת הצלילה אל תוך המערבולת, את דחיקת גבולות הנשימה התת-מימית, הידיעה שצריך לצלול עד הסוף כדי ליצור שיר; שאפשר לעלות אחר-כך אל פני המים, על סף אבדן נשימה אבל בשמחת מנצחים, לדעת כי בד-בבד הצלתי את עצמי אבל גם שקעתי עוד קמעא.

   ובכל זאת כתבתי הרבה שירה; פרסמתי מעט מן המעט. וזה בסדר מבחינתי, כי בשעתו מגעיי עם עורכים, משך ההמתנה עד התגובה, דרישות לשינויים בטקסט, דחיות פרסומים (ממועד שסוכם עליו למועד אחר או לגיליון אחר או פעמים שבהם נתבשרתי שלא יתפרסם שיר או מחזה, אחרי שכבר הודיעו לי על מועד פרסום) הוו עבורי סוג של כאב נוסף. למעשה בראשית שנות העשרים שלי, כל פרסום רק החריף כאב נפשי שנשאתי ממילא משנים קודמות (שאולי הוביל אותי לכתחילה לשירה), גם תגובות ותשבחות שקיבלתי אז לא ממש עודדו את רוחי. וכך אני חושב, בחרתי להמשיך לכתוב בצד המוצל-המכוסה, שאינו מבקש פרסוּם. שירה כמשהו שאני מאוד אוהב, אבל משתדל לשמור על איזה מרחק – לבטח מן הפעילות העסקנית הסובבת את השירה.

    כי בכל זאת כבר כמה שנים בכל פעם שמתרוצץ בי שיר אני נזכר בדברים שכתבה אלחנדרה פיסארניק (1971-1936) ביומנהּ-האישי 'הייתי מעדיפה לשיר בּלוּז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוּגעת' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב 2005, עמ' 128]. אבל פיסארניק המשיכה לכתוב ולכאוב והמוות המקווה בקצה דכאונה הפך יותר ויותר הכרחי לה עם כל שורה ושורה שכתבה; לו רק היתה הולכת לשיר בלוז באיזה חור מלא עשן אפשר שהייתה מוסיפה עוד כמה שנים על שנותיה, אפשר גם שהיתה מצליחה להנביע מתוכה כתיבה מחויכת איכשהו-כלשהו באותו עתיד נעלם, כי חיוך נעדר לחלוטין משיריה.

   ובכל עת שבה אני שוב מרגיש את העקצוץ השירי הנושן, כגון אותה מרה שחורה המבריחה את ישמעאל של הרמן מלוויל אל הים, אני נזכר במה שהשמיע מרסל דישאן (1968-1887) באחד מן הראיונות האחרונים שנערכו עימו. לפיו, מעולם לא ראה עצמו צייר-מקצועי אלא סוג של צייר-חובב. הוא מעולם לא הקיץ משנתו השכם ואץ אל הנופים או אל האטלייה שלו, כדי שלא לבטל שעת אור לחינם. מעולם לא היתה בו האובססיה המכלה לציור שהתקיימה בוינסנט ון גוך. הוא צייר רק לעתים. לעתים בהפסקות ארוכות בין עת ובין עת. ואת רוב זמנו הוציא במשחק שחמט ובהתבוננות. הציור היה לו לסוג של תחביב, ושפר מזלו בעיניו, שעבודותיו הפכו לשם-דבר. ככל העולה מדברי דישאן, הוא לא התאמץ/השתדל לשם כך באופן מיוחד, וראה בציור פעילות-אמנותית בצד יתר פעילויותיו.

    רולאן בארת (1980-1915) כתב בספר האפוריזמים האוטוביוגרפי-הגותי שלו, רולאן בארת על-פי רולאן בארת (תרגם מצרפתית: אבנר להב, עריכה מדעית: דפנה שניצר, הוצאת רסלינג: תל אביב 2011), כי החובב, מלטינית: Amator משמעו המילולי הוא מי שאוהב ואוהב עוד (עמ' 60). על כן אני מבכר להיות אוהב זהיר של השירה, מוטב לומר חובב, איכשהו מעט מרחוק (רוב רשימותיי נוגעות בשירה ובכל זאת אינה מתייג אותן תחת התג "שירה", גם מעדיף שלא לראות כמי שכותב אתר המוקדש רובו-ככולו לשירה), כמוֹ-השירה היא אהבת-נעורים ששברה את ליבי כליל, ומאז אני עורג ומתגעגע מזמן לזמן, מעבר לחילופי זמן ומקום.

   אם ויטו אקונצי, כדברי מרית בן ישראל, הוא 'המשורר שירד מהדף', אני הוא 'המשורר שנתפס לו הגב', כל אימת שאני נעשה מעורב מחדש יותר מדיי בפעילות שירית (הגב הוא צומת עצבים; כשחוט השדרה וסביבותיו דואבים—הכל דואב). אני מעדיף להישמר בתנועותיי כפי יכולתי. להיות חובב שירה בלבד; לאהוב בכל ליבי ולהוסיף לאהוב (מעט מרחוק, כאחר ערפל).

 

 

 

את הדחיפה לכתיבת רשימה זאת העניקה לי רשימה כנה ורגישה  מאת המשוֹררת ענת לוין,

ושיח התגובות שלי איתה שם; תודתי נתונה לה על כך.  

 

בתמונה למעלה: נדב בלוך, ערפל, אקריליק על בד 2000.

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

הילד האחרון

 

קרחת בגן חשוּך או תחוּם קטן של אור בין עלים שחורים. שם אני,

אדונית לארבע שנותי, אדונית לַצפורים התכולות ולצפורים האדומות

ליפה מכולם אני אומרת:

"אתן אותך במתנה לא יודעת למי."

"איך את יודעת שאמצא חן?" היא אומרת.

"אתן אותך במתנה" אני אומרת.

"אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור" אומרת הצפור. 

(אלחנדרה פיסארניק, 'ילדה בגן', בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) 

*

   בשלהי הפרק השני מספרו של השיח' והמיסטיקון הסוּפי האנדלוסי הגדול, מחיי א-דّין אבן ערבי (1240-1165), פֻצֻץ אֻלחִכַּם (תּוֹשָבוֹת החכמה), מובא מיתוס יוצא דופן שאין לו כל מקור ערבי או אסלאמי קודם, והוא ודאי חורג מן התפישה התיאולוגית האסלאמית המצויה של אחרית הימים, כפי שהיא מצטיירת מן הקוראן ומן החדית'ים. אליבא דאבן ערבי סמוך לקץ הימים ייעשו הגברים והנשים חדלי יכולת-רביה והמין האנושי יתדרדר מוסרית ויפסיק לקיים את מרבית החוקים והנימוסים שציינוהו לתולדותיו. הילד האחרון בתולדות המין האנושי, הצאצא האחרון של שת בנם של אדם וחוה, יוולד בסין דווקא, תהיה לו אחות תאומה והוא ייצא לאויר העולם כשראשו מונח בין רגליה. "חוֹתָם הילדים" (ח'אתם אלאולאד), כך קורא אבן ערבי לילד הסיני הנבחר, ייקרא את המין האנושי כולו להתפלל לאלוה כדי שיעניק לבני אדם את יכולת הרבייה מחדש. עם זאת, האל ישיבם ריקם, וסופו של הילד ושל אחותו ושל כלל המין האנושי היא שייאספו לבית עולמם בבוא קץ הימים.

   זהו מיתוס מוזר למדיי וגם מהפנט למדיי, לא בשל נימתו האפוקליפטית דווקא, אלא משום הדממה האלהית, וחוסר הנחמה התיאולוגית שמציע המיסטיקון הגדול לציבור קוראיו, שבעיניי עצמו היה גדול מבחינות רבות גם מהנביא מחמד, שכן אם הנביא מחמד היה ח'אתם אלאנביאא' (=חוֹתָם הנביאים) הרי אבן ערבי כינה את עצמו ח'אתם אלאלויאא' (=חוֹתָם ידידי האל), ואת ספרו פֻצֻץ אֻלחִכַּם ראה בראש ובראשונה כספר שניתן לו בהתגלות, כשם שהקוראן ניתן בהתגלוּת לנביא מחמד. העולם האנושי, אליבא דאבן ערבי, יבוא אל קיצו הטבעי, עדי מוות, כשם שכל יחיד חייב לעבור בשערי המוות. הוא אינו טורח להדגיש סדר זמנים של ישועות לאחר בוא השעה, אבל גם אינו שולל כי מין חדש יווצר. מה שכן הוא אינו מזכיר שם לא את יום הדין ולא את גן העדן ואת הגיהנם, אלא הדברים יילכו בדרכם הטבעית, המין האנושי יזדקן ויסתאב, ובקשתו-תחינתו לשוב לימי נערותו לא תיענה. יוצא מכך, כי לשיטתו על האדם לחפש את שלימותו עוד בחייו בעולם הזה, ולא להמתין לחסד או לדין האלוה באחרית הימים, כפי שמאמינים מרבית המוסלמים גם כיום. יתירה מזאת, אחריתו של המין האנושי אינה מתאפיינת אצלו כתקופה של קבלת עולו של אללّה ושל האסלאם, אלא אדרבה מי שיקרא את המין האנושי לתפלה לאלוה יהיה דווקא ילד סיני אנונימי; הוא ולא אחר, יהיה צאצאו האחרון של שת, בנו- ממשיכו של האדם הראשון, ואף על פי כן, אותו ילד-נביא-מנהיג וכלל המין האנושי לא ייענו בתפלתם, כי כבר תגיע שעתו של המין האנושי להיאסף מן העולם.

   מה עומד מאחורי אותו ילד סיני? אני עדיין מהרהר. האסוציאציה הראשונית שלי היתה חזונם החברתי של הדאואיסטים הסינים להגבלת הריבוי הטבעי, לנטישת הערים והמדינות, בכדי שהמין האנושי המצטמצם יוכל לשוב לחיי התאמה (הרמוניה) עם הטבע והיקוּם, מבלי להטיל בו הרס וחוסר איזון. תפישה זאת הנה ודאי מעין אנרכיזם רוחני באשר היא חותרת תחת אושיותיו של החוק המדיני ושל החוק הדתי, המגלמים את הציביליזציות ההיסטורית; תפישה זו הרואה בחיים של התאמה עם הטבע ללא חוקים בדויים ביד האדם את האושר האנושי המירבי היא בודאי תפישה שוברת מוסכמות ברוב חלקיו של העולם המיושב. אבל האם תפישה זו היתה ידועה לאבן ערבי? מסופקני.

   אפשרות אחרת היא יצירה נודעת למדי, חי אבן יקט'אן, אגדה פילוסופית שנכתבה על ידי ההוגה והאינטלקטואל האנדלוסי, אבו באכר אבן טֻפַיְל (נפטר 1186), כנראה בעקבות שתי אגרות שיריות קודמות, שונות  בתכניהן, שנתחברה על ידי הפילוסוף הבוכארי הגדול, אבו עלי אבן סינא (1037-980). גיבורו של אבן טֻפַיְל, חי, נולד באי מאיי הודו, יש אומרים נוצר מעצמו באופן ספונטני ממיזוג בין טיט ובין רוח מאת אללّה (כעין מקבילה לבריאת גולם בספרות המאגית היהודית, אלא ללא מגיקון ובאופן טבעי-ספונטני), ויש אומרים שהיתה לו אם שצפנה אותו בתיבה ושילחה אותו על פני המים מפני שחששה כי השליט על אחד האיים עתיד להרע לו (בדומה למשה ולפרסאוס). חי גדל לבדו באי בודד, ניזון בינקותו מצביה שאיבדה את ילדהּ; חי לומד את התֹאם לטבע ולרצון האל, והופך להיות האדם השלם בתכלית מכח התבוננותו בבריאה ובנפשו (אינטרוספקציה), מבלי שהתוודע אי פעם לציביליזציה ולתרבות. מאוחר יותר נקלע לאי של חי, אסאל, מוסלמי שגדל בחברתו של שליט האיים המיועד סלמאן. אסאל לומד להעריץ את חי על חכמתו הנובעת ולאחר זמן כאשר אניה נוספת נקלעת לאי הוא לוקח אותו אל אי המוצא המיושב ממנו הגיע.  שם מנסה חי ללמד את חכמתו, אבל הבריות כבר כרוכות אחר דעותיהם השמרניות, ואחר חיקוי צייתני של נורמות וחוקים שהורישו להם, שכבר אינם מסוגלים לזהות כי בעד תורותיו של חי יוכלו באמת לפנות לאל ולהשיג את האושר. בסופו של דבר, שבים חי ואסאל לאי המבודד וממשיכים לחיות שם לבדם חיי פרישות והודיה לאל.

   חי ללא ספק מגלם סוג של גרסא רוחנית (סף-אסלאמית) של מיסטיסיזם דאואיסטי. הוא אינו מעוניין בחברה—במוסריה ובמוסרותיה, אלא בעבודת האל מכח השגת התבונה, האינטואיציה וההתגלוּת. במידה רבה, חי הוא אב-טיפוס של מיסטיקון אינדיבידואליסט, שלא מוכן להיכנע למוסכמות החברתיים. במידה רבה ניתן לראות בו "ילד נצחי" באשר הוא אינו מקבל על עצמו את הציוּת ואת החברוּת הנצרכים בעולמם של המבוגרים.

   אפשר כי אבן ערבי השתמש בסיפורו של חי כמצע למיתוס שלו. גם הילד הסיני הוא במידה רבה חסר הורים ידועים. ולא ברורות נסיבות לידתו באשר האנושות כבר פסקה להוליד ילדים ולהתרבות. הוא נולד עם אחות תאומה אך זאת נעלמת מייד ממרכז הבמה. מאוחר יותר הוא מצליח להוביל את המין האנושי לקרוא לאלוה לחדש את ההולדה, אך המאמץ נכשל ואינו זוכה למענה. אפשר אולי כי אם נניח את הסיפורים זה בצד זה, נוכל להבין כי הילד הסיני אולי הבין כי אינו יכול לתקן את המין האנושי שהסתאב כל-כך, ועל כן הבין כי אין טעם ליסד דת אוניברסלית חדשה, ושב לעסוק בתובנותיו-התגלויותיו לבדו, משום שהבין כי הידע לבדו הוא נצחי ואל-זמני (אבן ערבי החזיק בתפישה אידיאליסטית לפיה האדם השלם נוטל חלק באידיאות הנצחיות של שמות האל), ואילו חיי האנוש חולפים ומוגבלים.

   יצוין עוד, כי סין עשויה לסמל ממש כמו הודו, במיתוסים אסלאמיים, ארץ הנמצאת הרחק הרחק בפאתי מזרח. כך למשל עלא-אלאדין, בעל מנורת הקסמים, מתואר באלף לילה ולילה, קובץ האגדות הפרסי, כסיני ולא כערבי.

    הילד הפרא הגאוני-מסתורי הינו במידה רבה סימבול של מי שטרם הגיע לגיל חינוך והתסגלות לחברת המבוגרים, הופך כנראה גם אצל אבן טפיל וגם אצל אבן ערבי לארכיטיפ של מי שעשוי לשאת את הידע השלם, באשר הוא אינו רק מחקה את הנורמות העומדות לנגד עיניו בתחומים שונים ואינו מבקש את אישורו של איש. אם הבנתי נכון, רק ילד בלתי-מתורבת, יכול לקום מתוך המין האנושי המסואב ככלות שנים רבים ולנסות לחדש את הקריאה שהאלוה אמנם יוכל להאזין להּ מחדש. ברם, האל לא ייענה להּ לדידו, לא משום שהיא אינה הקריאה הנכונה, או שאינה רצויה בעיניו, אלא שעד אז כבר יהיה המין האנושי מקולקל כל-כך בדרכיו ובאורחותיו עד שתגיע שעתו הטבעית להיעלם מבלי שיחודש. עם זאת, ודאי שאבן ערבי אינו פוסל את הופעתו של מין אחר, שיחליף את מקומו של האדם בהמשך, באותו עולם או בעולם אחר, וישתתף אף הוא בידע האלהי ובידע הקוסמי כדרכו וכפי מעלותיו ומגבלותיו. אלא שאין אבן ערבי מרחיב על כך דיבור. שהרי גם כך, המיתוס אותו הפריח, ואמירתו כי כל מה שכתב בספרו, הוא פריה של התגלוּת עלאית, יש בו, בין כך ובין כך, הליכה גלויה על סִפֵּי-סִפָּיו, שלא לומר פסיחה על סעיפיו של האסלאם השמרני.

*

תודתי נתונה לפרופ' בנימין אברהמוב ולד"ר אבי אלקיים באמצעותם התוודעתי בראשונה לקטע האמור בכתבי אבן ערבי. עם זאת, ההצעות הפרשניות שהעליתי בנוגע למיתוס הסתום הזה הן פרי עיוני ומועלות כאן לראשונה.  

הערב (5.4.2011) תתקיים הפגנת מחאה (באישורהּ של משטרת ישראל) כנגד מעצרם וגירושם העתידי מן הארץ של ילדי מהגרי עבודה. ההפגנה תיערך מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסעה תצא מגן לוינסקי בתל-אביב בשעה 15:00,  ויש להירשם אליה מראש על ידי משלוח מייל לכתובת: yjonas83@gmail.com

 

בתמונה למעלה: אוֹרִי רייזמן, חוף הים, הדפס משי, שנות השמונים.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

כשהגעתי לשם ידעתי שאני פֹּה

 

על משוררים התרים אחר המוות שבחיים, ועל משוררים התרים אחר חיים וקיוּם בכל שעה ואתר. רשימה לזכרו של המשורר ע' הלל (1990-1926) למלאת עשרים שנים לפטירתו.                                                                                

 

1

   לאט לאט הולכת המשוררת אלחנדרה פיסארניק ונתפסת בעיניי כמונאדה שמעולם לא רצתה להיות מונאדה. כלומר, מונאדה (ראה המונאדולוגיה של ג. וו. לייבניץ) הכוללת את הכל אפשרויותיה מראש, חסרת חלונות (בעולמה אין כמעט מקום לזולת וכאשר יש הוא מסב כאב), אלא שכל אפשרויותיה האינטרוברטיות-מופנמות פנו אלי מוות לכתחילה, התאבדותהּ שהחלה עוד שנים בטרם הצליחה בהּ לבסוף. מונאדה מושחרת חלונות מראש, כלואה בתוך עצמה, כפי שכתב וו.ג זבאלד באחרית ספרו טבעות שבתאי על מנהגם של ההולנדים לכסות את המראות בבית המת, שמא תתקל נשמת הנפטר במראה בעת עלותהּ מן הגוף הנשבר; כך יש  אצל פיסארניק מן תחושה גנוסטית של חיים במוות, והליכה אל המוות, אל מעבר לגוף על מנת להצטרף ולהתאחד אל אותו מרחב, קיים או בלתי קיים, של אי-חיים, המשתרע מעבר לאופק מבטינו, כלומר מעבר לחיי האדם. כעת, דומה כאילו מסעהּ של פיסארניק הוא כה-יודע ונחוש עד שאין היא נותנת לאיש/ה להחרידהּ ממסעהּ. כמו אנורקטית, הנשקלת מדיי יום, לחגוג את גופהּ ההולך ואוזל, כך פיסארניק לקריאתי, עמדה לחגוג את חייה האוזלים, את הויטאליות האובדת. איש לא יכול לעצור את ההליכה הפקוחה לקראת המוות, משום שזו רשומה בתוכה. כל שיר שכתבה הוא מחול מתחדש של הנערה והמוות.

2

נפתלי יבין כתב בחתימת פרק אחד עשר (סוף הנסיעה) מן הסיפור 'הנסיעה מפה לשם' הנתון בספרו ילדות ממושכת וחורף, בעיר אחרת (מהדורה מחודשת, כנרת הוצאה לאור: תל אביב 1991, עמ' 58) : 'כשהגעתי לשם ידעתי שאני פה'.  משפט ההולם כל-כך לגבי דידי, משוררים תאבי-מוות או תאבי חיים, או בכלל את השתוקקותהּ של השירה. להיתקל בספר שיריה המתורגם של פיסארניק בשיר המוקדש לשירי מלדורור של לוטארמון (איזידור דיקאס) לא היווה הפתעה רבתי. אצל שניהם כל שורה נכתבת היא ביטוי לתודעת הזמן ההולך ומתקצר. מה שממלא אדם אחר פחד, חרדה, ספק. כמו נסך בפיסארניק, ובדיקאס חיוך של ביטחון, כאילו החיים לא ייזכו לעטרת אם הם לא ידהרו אליי מוות. כאילו מסעם בעולם יזכה לאשרור אלא אך בשוך חייהם, כלומר בעמידה לפני טריבונָל פנימי המכריע אותם בכל שעה אליי מוות, ולבסוף בעמידה לפני כיתת-היורים הפנימית ללא כיסוי עיניים.

3

   באותם ימים דודי שמחה לא היה לי. על כן הייתי דודי שמחה לעצמי. ובאותם ימים שלא היתה לי קורת גג, או שנמסרתי מרצוני לטיולים ארוכים בצפון הרחוק או בהרי ירושלים, הייתי מרוכז בכל הזדמנות להפוך את היום, המקדיר מעליי, לחמישי בחודש אדר בסיבוב כפר סבא. מי היו לי אז זולת וולט ויטמן, ע' הלל ובמידת-מה, מסעם של מארסייה וקמייה (סמואל בקט), להבין כי את המזור לנפשי אמצא אם ארחיק ממקומות ישוב ואתמסר לאפשרות ההתאמה הנסתרת שבין הנפש ובין הטבע. אם הייתי  אז בוחר להתחקות דווקא אחר קאמי או קפקא, יש להניח, לא הייתי עובר את שנתי העשרים. אז עוד לא ידעתי דבר על ההתאמה הנסתרת בפני עצמה שבין פלטרו ואני, מסע הנדוד של החמור פלטרו ושל חואן רמוס חימנס, ובין החמור הנוער בשירו של ע' הלל, ואם מדי פעם בפעם, אמנם חשתי בין שבילים, צוקים וקרחות יער, כי נדמה שאנחנו בכוורת אור גדולה, ושהיא תוך תוכו של ורד עצום, יוקד ולוהט (פלטרו ואני, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 34), לא היה זה משום שכבר הכרתי את ספרו של חימנס אלא משום שכך חוויתי בעיני-רוחי לראות. גם את השושנה של ס' הזֹהר ואת 'שושנת שום-איש' של צלאן טרם הכרתי אז.

   ופעם אחת, מעל מגדל שמירה צבאי, המשקיף אל מדבר יהודה, צפיתי בואדי שם שיחקו שני רועים פלסטינים, ילד ומבוגר, בתחרויות ריצה, ואני המשקיף מעל מן המגדל, חשתי בזוי ואבוד על שהרשיתי להציב אותי שם כמשקיף, לכאורה כשומר, והרגשתי במלוא התיעוב-עצמי, מה אני מה חיי, על הרובה התלוי על צוארי או שמא אני תלוי על צוארו.

   אזיי משום מקום צפו ועלו בי כמה שורות משל ע' הלל, והחיו את רוחי:

[…]

 

אֵל-אֳלֹהִים

מַדּוּע יְצַרְתַּנִי אֲדָם, וְלִבִּי מֵת לִהיוֹת מִדְבָּר, אוֹ לִהְיוֹת הָרִים.

                     אוֹ לִהְיוֹת רוּחַ!

                             וְעֵינַי- לִהְיוֹת שָמַיִם וְשֶמֶש!

 

וְאַתָּה נָתַתָּ בְּיָדִי הַמַּתֶּכֶת הַקָּרָה לַהַרֹג בְּרוּאֶיךָ הַקְּטַנִים

וַאֲנִי, אַמּוּת מִסְפָּר קוֹמָתִי וְהוֹלֵךְ לַהֲרֹג חֲגָבִים כָּמוֹנִי,

                        אַמּוֹת מִסְפָּר קוֹמָתָם

                        בְּעוֹד נַפְשִי מִתְנַפֶּצֶת לִהְיוֹת נֶצַח!

וּלְךָ, אֵלִי, אֵין-קֵץ שְנוֹת-אוֹר, הֲוָיַת-כֹּל!

 

בְּמַעֲלֶה הַעָקְרַבִּים, בּוֹאֲכָה עֵמֶק הָעֲרָבָה, נֶגֶּד אֳדוֹם

רָאִיתִי אַפְסוּתִי, עַד כַּלוֹתִי בֶּכִי

 

יָהּ-אֵלִי.

הוֹרֵד עַל נַפְשִי דוּמִיָּהּ.

סְגוֹר לִבִּי מִלְפָנֶיךָ בְּשָעֲרֵי אֶבֶן אוֹ תֹּפֶת.

הָסֵר עוֹלָמְךָ מֵעֵינַי, שִׂים לָיְלָה עָל הָאָרֶץ:

יָהּ-אֵלֵי, יָהּ אֵלֵי, שִׂים לַיְלָה!

[ע' הלל, 'במעלה עקרבים', הודיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תש"ם, עמ' 10; במקור נדפס בתוך: ספר הפלמ"ח, בעריכת זרובבל גלעד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשט"ו, כרך ב עמ' 660-659]

 

   כבר לא נמצאתי לבדי. הבנתי כי אחרים כמוני היו על מגדלים כגון אלו לפניי וחשו את אותה תחושת האיבוד ממש.  ונזכרתי גם בעליצות טיולו של הלל בסבוב כפר סבא, בחמישי לחודש אדר ההוא,  והבנתי כי אותה חשכה רבתי בתוכי, עוד עשויה להפיץ מחדש, בעת אחרת, אור חדש בהוית-כּל.

   ופתע חשתי כי בנפשי מצוי אני עם הרועים בדילוגם למטה, לאין שיעור- יותר מאשר על המגדל. ליל החל מטפס במשעולי המדבר, תחילה כתמתם וסגלגל, הולך ומכחיל עמוקות, וכבר רושמם של הרועים הלך ונבלע בין רשמי האור המתנמנם. שנים אחר כך, אני עוד זוכר את הרגע ההוא כאילו אני חי אותו, אי שם, בכל רגע ורגע; כמו מחזיק ענן ביד ולא עוזב.

 

לקריאות נוספות בשירתו של ע' הלל: "צריך להיות חמור כדי כך" חייכה אלי נפשי מבפנים ; פרא חופשי.

תימורה לסינגר ייחדה רשימה לפזמוניו של ע' הלל, כאן.

בצילום: תצפית ממעלה עקרבים.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

הצועניה הנמה וחוֹרֵי הַחֶסֶר

                                    

                                                                                                   

רְאה אותה פלטרו, הנה היא באה במורד הרחוב, ישרה וזקופה בשמש הנחושת, בלי כסות מיותרת לגופהּ, ואינה מביטה באיש… מה תיטיב לשאת את יפיהּ שנגוז, עודה נאה כאלון, מטפחת צהובה למתניהָ בחורף ולגופהּ השמלה הכחולה, קפלים-קפלים, מנומרת ירֵחִים-לבנים! היא הולכת לעיריה, לבקש רשות להקים מאהל, כמו תמיד, מאחורי בית-הקברות, אתה הרי זוכר את האוהלים העלובים של הצוענים, את מדורותיהם, את נשותיהם הססגוניות ואת חמוריהם הגוססים, מלחכי מוות בסביבה.

[חואן רמון חימנס, 'הצוענים', פלטרו ואני, תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר: רמי סערי, איירה: אדווה כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006, עמ' 110-109]

*

1

  התבוננות בציור הנאיבי של אנרי רוסו.  במבט ראשון, ניתן לחשוב כי הצייר ביקש לצייר את המראה אשר עלה לפני עיניו של יעקב כאשר בניו ספרוּ לו בכחש כי בנו יוסף 'טרֹף טורף' וכי חיה רעה אכלתוֹ; הנה כתונת הפסים, הנוף הצחיח, האריה הקרב קמעא-קמעא אל טרפו. אבל הארי כאן אינו מאיים; אריה כשאר האריות הוא, המצפה בצל הירחי כי הלביאות ישובו עם שלל צידן.  ומהו כלי הנגינה הניצב למראשותיה של הישנה, מה תפקידוֹ. האם קשוּר הוא בארי? באגדה מדבי חסידי אשכנז (המאה השתים עשרה) סופר על חסיד שהיה לו ארי שהיה הולך עימו לכל מקום, עד שפעם אחת הלך (=הפליג) החסיד בספינה והשאיר את הארי על החוף, ולב הארי נשבר מצער; אגדה בת אותה תקופה, שנשתמרה עד ימינו בין כפרי הגליל, מתארת את הופעתו של השיח' הסוּפי הגדול, עבד אלקאדר אלג'לאני, בין הרי הגליל רכוב על גב ארי, כגון חוּאן רָמוֹן חימֶנֶס (1958-1881) , הרוכב על חמורו הנצחי, פְּלָטֵרוֹ, באותה אלגיה אנדלוסית מאוחרת מרהיבה. טקס הסמאע הסוּפי הוא מוזיקלי ומאופיין בהאזנה לכלי-נגן. אפשר כי החולמת/החולם על יד הארי, ייעורו עוד מעט יפצחו בנגן, וירכבו עד קו האופק על גב חברם הארי.

    אפשר כי גם פדריקו גרסיה לורקה התבונן בציור של רוסו, אפשר גם כי איציק מאנגער שלח בו מבט. איך ניתן להסביר את התחקותם הבלתי תלויה זה בזה של פדריקו גרסיה לורקה (1936-1899) ושל איציק מאנגער (1969-1901) אחר מנגינות צועניות, שעל בסיסן יסדוּ את שיריהן. מילה גרמנית יש, Umdichtung , שהוראתהּ: שיר שנארג על גבי שיר אחר. דומה אפוא כי שוליית-החייטים מאנגער אמנם יצר את מחזור שיריו של ועלוועל הצועני על אדני מנגינות צועניות, ואילו לורקה, האנדלוסי, את ערשוֹ של "איל קאנטה חונדו" (הזמר העמוק)  הוא ראה בבואם של צוענים מאסיה לספרד במאה החמש-עשרה, לאחר שגורשו על ידי צאצאי המונגולים, כלומר: הוא ציין ודאי את מקום השירה הערבית והמוסיקה הערבית ביצירה האנדלוסית. ברם, לדידו בואם של הצוענים העניק לשירת-העם והארץ מימד חדש שלא נודע בה עד אז. בהרצאתו הנודעת, שנישאה בבואנוס איירס, על אודות הדואֶנדֶה, שב והדגיש לורקה את מקומם של הצוענים, שעברו הלוך וחזור ברחבי אנדלוסיה והם שהביאו ליצירתהּ של שירה מכושפת אשר רבה בה השמחה, העצבות, הקסם, וחבלי-הקסם שמהלך על האדם המוות. ההליכה לקראת המוות שוב אינה מלווה באימה ופחד, כל-שכן ברתיעה, אלא במשיכה עזה, כמעט מגנטית. המתים חיים לא פחות מן החיים. במידה רבה המשורר אליבא דלורקה ומאנגער הוא מדובב-מתים, תרבויות ושפות גוססות ומתות שבות מכח בתי-שיר לחיים, במוסיקליות מתנגנת, שכמו מעניקה מחדש חיים לדברים השכוחים. אין יסוד המאחד יותר בין שירת לורקה ובין שירת מאנגער.

   מרתקת אותי האפשרות לפיה בהעלאת מקורם ההודי של הצוענים על ידי לורקה, עמדה השוואת 'הצועניה הנמה'  של רוסו  לתמונה הודית אנונימית משנת 1650, שנדפסה כמה פעמים בספרים שונים, המתארת דרוויש סוּפִי היושב בצל עץ, שקוע במחשבות, מתאיין או משנן את הד'כר, כאשר לידו נחים אריה ונמר. תמונה זו דומה בכמה מפרטיה לסיטואציה המתוארת ב'צועניה הנמה' של רוסו. אלא בחילוף מגדרי, וכאשר הצועניה אינה עסוקה בעיון רוחני אף לא באיוּן רוחני, כי אם בתרדמה. אפשר כמובן כי הארי או הארי והנמר אינם ממשויות, אלא פרי-חלומם של הדרוויש ו/או הצועניה הנמה.  זאת ועוד, כתות סוּפיוֹת שונות גדשו את חצי האי האיברי מאז שלהי המאה העשירית ועד המאה השלוש-עשרה. מחיי א-דין אבן ערבי (1240-1165) מנה באחד מחיבוריו למעלה משבעים חבורות צופיות שפעלו באל-אנדלוס בשלהי המאה השתים עשרה. הואיל ולורקה, אנדלוסי אחר, אכן איחד, או למצער קשר בין המסורת הצוענית ובין המסורת הערבית-אנדלוסית נותר כאן חיבור מעורר מחשבה.

*

2

   אלחנדרה פיסארניק (1972-1936) היא סיפור שונה בתכלית. היא אינה מנסה להיות פה למתים, לא להחיות בנפשהּ לו לרגע ערים אובדות בנשיה. היא מנסה למות בעצמה בכל שיר ושיר. המשיכה הממגנטת למוות כמו עין החתול החושקת בירח. שום דבר אחר אינו מעסיק אותה מלבד נהית ההתאיינות. אם שירת מאנגער ולורקה נעה עדיין סביב שלש התימות של תיאור התנועה: נוף, עולם פנימי, ומבטו של האחר; שירתהּ של פיסארניק חסרת-נוף, חסרת מבטו של האחר, עולמה הפנימי משמיע צלילים של ממלכה גוועת והולכת, כמו מי שהולכת ונשאבת אל תוך חור שחור ורואה בכך את תכלית עולמהּ. היא הולכת ומאיטה את כל תנועותיה, את תנועות החושים המבקשות את העולם, את התנועות הפנימיות המדובבות את הנפש. היא כותבת: 'אִמּוּם עָרֹם בין חֳרָבוֹת. הִצִיתוּ אֶת חַלוֹן הָרַאֲוָה. נָטְשוּ אוֹתְךָ בִּתְנוּחַת מַלְאָךְ מְאֻבָּן, אֵינִי מַמְצִיאָה; אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל חִקּוּי שֶל הַטֶּבַע, עַל טֶבַע דוֹמֵם. אֲנִי מְדַבֶּרֶת עָלַי' [אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005, עמ' 95]. לא ברור האם פיסארניק רואה או חולמת (היא אינה ממציאה), אבל היא חולמת על גוּפתהּ, מימזיס של טבע דומם; נפשהּ.

   פיסארניק אמנם התבוננה בציור 'הצועניה הנמה' של רוסו כפי שהיא מתארת בשיר אותו הקדישה לזכרה של זמרת הרוק ג'ניס ג'ופלין (1970-1943):

לַשִׁיר מָתוֹק וְאַחַר כָּךְ לָמוּת

לא:

לִנְבֹּחֲ!

 

כִּשְׁנַת הַצּוֹעֲנִיָּה שֶל רוּסוֹ

כָּךְ אַתְ שָׁרָה וּמְלַּמֶּדֶת אֵימָה.

 

צָרִיךְ לִבְכּוֹת עַד שְׁבִירָה

כְּדֵּי לִיצֹר אוֹ לוֹמַר שִׁיר קָטָן

לִצְעֹק כֹּל כָּךְ כְּדֵי לְכַסּוֹת אֶת חוֹרֵי הַחֶסֶר

כָּךְ עָשִׂיתְ אַתְּ, כָּךְ אַנִי

אֲנִי תוֹהָה אִם זֶה לֹא הֶחְמִיר אֶת הַטָּעוּת

 

טוֹב עָשִׂית בְּמוֹתְךְ,

לָכֵן אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ,

לָכֵן אֲנִי מִתְוַּדָּה בְּאָזְנֵי יַלְדָּה מִפְלֶצֶת.

[אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה: שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005, עמ' 115]   

 

   שיר זה הינו אחד משיריה האחרונים של פיסארניק. הוא נכתב במהלך חודשיה האחרונים בטרם שמה קץ לחייה בנטילת גלולות שינה. בשנת 1970 נמצאה ג'ופלין מוטלת מתה במוטל כתוצאה ממנת יתר של הירואין. פיסארניק כבר מתייחסת אל ג'ופלין כאל מי שכבר עשתה את דלוג המשוכה שבין החיים ובין המוות, כמי שהקדימה אותה. יש איזו ברית אליה רומזת המשוררת בין קולה הזועק-נובח-מיוסר של ג'ופלין בבלוז-רוק שלה ובין שירתהּ של פיסארניק—בכי עד שבירה, או צעקה אילמת העומדת בתשתית היצירה. ואמנם פיסארניק כתבה ברשימת יומן: 'הייתי מעדיפה לשיר בלוז באיזה חור קטן מלא עשן מאשר לבלות את חיי בנבירה בשפה כמו משוגעת' (שם, עמ' 128) .

   ניתן לשער כי פיסארניק מזהה בג'ופלין, גיבורת ילדי-הפרחים, את הצועניה (הבוהמיינית, במקור) הנמה בציורו של רוסו, אלא שהיא מתה זה מכבר; למרגלותיה יושב הארי, המבטא את השאגה, הנביחה, הבכי, הממשיך לחיות למראשותיה של גבירתו הנמה לנצח.  אפשר כי פיסארניק כבר יודעת, כפי ששיריה העידו בה, כי לא ירחק יום ואת התמונה תמלא צועניה נוספת, ולצידה ארי-שירתהּ. הנה כי כן: 'טוֹב עָשִׂית בְּמוֹתְךְ' כותבת פיסארניק; יודעת כי אין כבר דרך חזרה גם עבורהּ.

*

ג'ניס ג'ופלין בגרסת כיסוי לשיר של נינה סימון:  

*

 *

לקריאה נוספת: הצוענים הם הכתב-רש"י של הדרך

בתמונה למעלה: Henry Rousseau,La Bohémienne endormie, Oil on Canvas 1897 

בתמונה מתחת: ציור של דרוויש סוּפי, הודו 1650. עבר לגרמניה זמן לא ארוך לאחר שנוצר, ושימש בספרים לייצוג דמותם של הדרווישים הסוּפים.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

שְלֵמוּת/צִפּוֹרִים

 

  

   אִם אֱלֹהִים יֶשְנוֹ

   הֲרֵי הוּא שָם מֵעַל לַצִפּוֹרִים

 

   וְאֶיךְ הוּא שָם

   אִם צִפּוֹרִים נוֹפְלוֹת

   אִם נִטְרָפוֹת

  

    בְּרִיּוֹת קְטַנוֹת מִדַּי

    מִכְּדֵי שֶיְדֻּבָּר בָּהֶן

 

     בַּצִּפּוֹרִים

 

 (אברהם חלפי, 'ועל צפורים', שירים: כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 292)

 

   עשרים ושלוש מלים יוצרות שיר שלם עד כי כמדומה אין לגעת בו. הוא יתחמק אם תנסה ללטפו. הקריאה, הבהובי עיניים עוקבות מימין לשמאל וכבר מקפצות אל השורה הקצרה הבאה, כמו משחררות צפור מכלובהּ. הנה צללי-אברותיה עוד נרשמים על קו האופק, ולא ברור אם היא מתכוונת להצטרף ללהק נודד, אם יודעת היא את מקומה, אם היא מבקשת לעצמה את הקצה האחרון, ממנו כמדומה תוכל להשקיף ולראות, אם ישנו דבר, דברים שהם, מעבר לחיים, להויה, מעבר לכל.

   "אף פעם לא יהיה לך למי לתת צפור"כתבה אלחנדרה פיסארניק (בלילה הזה, בעולם הזה: מבחר שירים וקטעי יומן, מהדורת תרגום טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד 2005, עמ' 104) משמהּ של צפוֹר יחידה, הדוברת אל בת דמותה,ּ בת הארבע, של המשוררת. אי-אפשר לתת צפּוֹר. אפשר לשחרר צפוֹר מכלובהּ.

כמו מקריאת שירו הקטן של נאזים חכמת, שהבאתי בראשית השבוע, עשרים מלים כולו, לעולם אתמהּ איך ניתן בשיר, בריה קטנה מדי מכפי שידובר בהּ (חייה סודיים, רחוקה מעין-הצבּוּר) לברוא עולם מלא ולקיימו. 

 

*

*

בתמונה למעלה: Paul Klee. Twittering Machine, Oil on Canvas 1922 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »