*
אף אחד לא אוהב שעוקפים אותו בתור
או במעלה ההייררכיה –
ולך תסביר לאנשים שלא קיים שום תור
וממילא לא הייררכיה;
אלא הכל בראשם, ובעובדה לפיה הם מעניקים זכות-קדימה
למוסדות החברתיים לשחק בראשם;
לקבוע מה ראוי ומה אינו ראוי, מה טמא ומה טהור,
מה "עובר מסך" ומה כדאי להסיר מִסֵּפֶר, כי זה סימן לטעם רע.
ואיכשהו מנהל התיאטרון יושב עם מנהל הבנק ועם האלוף ועם השר והמפיק,
וכולם – פיהם גוזר-דינים ללא שום העמקה או מובן
וכולם הולכים אחרי החלילנים האלה בטורים סדורים,
בהגיון של טור צועד,
וילד מגמגם או צולע, שנותר קצת מאחור, ושכבר נעזב לא-אחת, כלומר: עזבוהו לבד –
רואה קצת מרחוק – את הגווים המתרחקים,
מבליע חיוך ונושם לרווחה;
משמיע לעצמו את עבדוללה אבראהים,
לבד על הפסנתר,
במופע בקופנהגן משנת 1969,
למלאת עשור לגלותו מדרום אפריקה, מולדתו –
ממנה נאלץ לצאת משום שהנהיג הֶרכֵּב,
The Jazz Epistles, אפילו לא התבטא פוליטית
וכבר עצרוהו ושחרורוהו, כרדיקל תרבותי,
והוא רק רצה ליצור
בחברה שייעדה אותו, כמו אסיר על-תנאי,
לעבודות-שירות
ואשריו שהקליט ג'ז, נרדף וברח מארצו בזמן
ואשרינו שמצא ברוחו את המאזן,
ועצר ברוחו את העצב והכעס
וידע לנגן כל-זאת ללבו, קל כענן;
מבלי לשרת אף-אחד,
אף-פעם.
*
[שועי, 16.2.2022]
*
*
*
*
בתמונה למעלה: שׁוֹעִי רז, דרומהּ, 21.12.2021
פֶּרֶא אדם חוֹשב 