קל כענן

*

אף אחד לא אוהב שעוקפים אותו בתור

או במעלה ההייררכיה –

ולך תסביר לאנשים שלא קיים שום תור

וממילא לא הייררכיה;

אלא הכל בראשם, ובעובדה לפיה הם מעניקים זכות-קדימה

למוסדות החברתיים לשחק בראשם;

לקבוע מה ראוי ומה אינו ראוי, מה טמא ומה טהור,

 מה "עובר מסך" ומה כדאי להסיר מִסֵּפֶר, כי זה סימן לטעם רע.

ואיכשהו מנהל התיאטרון יושב עם מנהל הבנק ועם האלוף ועם השר והמפיק,

וכולם – פיהם גוזר-דינים ללא שום העמקה או מובן

וכולם הולכים אחרי החלילנים האלה בטורים סדורים,

בהגיון של טור צועד,

 וילד מגמגם או צולע, שנותר קצת מאחור, ושכבר נעזב לא-אחת, כלומר: עזבוהו לבד –

רואה קצת מרחוק – את הגווים המתרחקים,

מבליע חיוך ונושם לרווחה;

משמיע לעצמו את עבדוללה אבראהים,

לבד על הפסנתר,

במופע בקופנהגן משנת 1969,

למלאת עשור לגלותו מדרום אפריקה, מולדתו –

ממנה נאלץ לצאת משום שהנהיג הֶרכֵּב,

The Jazz Epistles, אפילו לא התבטא פוליטית

וכבר עצרוהו ושחרורוהו, כרדיקל תרבותי,

והוא רק רצה ליצור

בחברה שייעדה אותו, כמו אסיר על-תנאי,

לעבודות-שירות

ואשריו שהקליט ג'ז, נרדף וברח מארצו בזמן

 ואשרינו שמצא ברוחו את המאזן,

 ועצר ברוחו את העצב והכעס

וידע לנגן כל-זאת ללבו, קל כענן;

מבלי לשרת אף-אחד,

אף-פעם. 

*

[שועי, 16.2.2022]

*

להאזנה לאלבום שהוזכר 

*

*

*

בתמונה למעלה: שׁוֹעִי רז, דרומהּ, 21.12.2021

Read Full Post »

כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ

*

    תמיד התקשיתי להבין את השבר הכרוך בחורבן בית המקדש. להערכתי, דווקא חורבנו של המקום הקדוש – יצרה יהדות מגוונת יותר, שוויונית יותר, ורבת-פנים הרבה יותר; כך גם היציאה לגלוּת. חרף כל המאורעות שחוו יהודים בגלויותיהם – תרבותם יצאה נשכרת, שכתוצאה מכך שהייתה קבוצה אנושית מפוזרת מאוד – ינקה ממקורות שונים וגם התעמתה עם מקורות שונים, וכל זה ועוד יצר בהּ פוליפוניות – שהיא רבת-פנים ומסועפת הרבה יותר ממה שרוב האנשים החילונים וגם הדתיים, בני זמננוּ, מתארים לעצמם.

    יותר מכך, להערכתי תמיד שררה בקבוצה היהודית מחלוקת עמוקה בין מי שראו בחורבן המקדש ובחורבן הריבונות (בימי בית ראשון) ואחר כך בחורבן האוטונומיה הדתית (בימי בית שני) – שבר מהותי בזיקה של האל לעמו – משבר קולוסאלי באלוהות עצמה, ובמידה רבה: חורבן ההתגלות (הנבואה ורוח הקודש); ובין אלו שראו בחורבן סוף עידן תרבותי, דתי ופוליטי – אבל התייחסו אליו כמאורע היסטורי מסתבר, שהמון אירועים ריאליים ממשיים הובילו אליו, ובעצם ספק אם ניתן היה למנוע אותו.

     מגילת איכה הנקראת בט' באב –  בלילו ובבוקרו, היא אולי הסממן העז ביותר של המגמה הראשונה. אפילו הייתי אומר, כי במידה רבה, יותר מאשר המגילה מתארת באופן ריאלי את גורמי חורבנו של הבית הראשון – היא קולו של השבר הקיצון. הכל התפרק: הדת, התרבות, העם. המחבר המיוחס (ירמיהו הנביא) אינו רק מבכה את ציון החרבה בלבד על מקדשהּ השומם, אלא מבכה את העובדה לפיה ניכר כי ההשגחה האלוהית סרה כמעט לחלוטין מעם הקבוצה היהודית; הנביא מציע בשברון-לבו דרך תשובה – הוא רואה את המפתח בשיבה אל ה', תלמוד תורתו ומצוותיו, ומקווה כי הדרך הזאת תועיל לרפוא לאומה שהתרסקה.

    התשובה דורשת התכנסוּת סביב התורה; וכך לימים הדגישו גם מחברי איכה רבתי מדרש האגדה שנערך בארץ ישראל בתחילת המאה החמישית לספירה, הכולל חומרים רבים ואגדות חורבן, המיוחסות לתנאים, שראו בחורבן ירושלים או חיוּ דור או שניים אחריו – אף הם (בעקבות מחבר איכה), את ההתכנסות למקום התורה (בית המדרש) ולמקום התפילה (בית הכנסת), כתנאים מהותיים לתשובה, ולעיבוי זיקתהּ של הקבוצה היהודית לאל, שאולי יגלה את חסדו ואת רחמיו לעמו הנתון למשיסה.

     תנועת הכינוס הזאת, היא אולי ההישג הגדול ביותר של חז"ל. רגילים להדגיש את הרה-אורגניזציה של היהדות בתקופת יבנה (לאחר שנת 68 לספ') ועד עריכת המשנה (220 לספ' לערך), ולאחר מכן את תנועות הכינוס הגדולות שנתגלמו במדרשי ההלכה והאגדה הארץ-ישראליים ובתלמוד ירושלמי (עד שנת 500-400 לערך) ובתלמוד בבלי (שנערך סביב שנת 650-600 פחות או יותר) – אך  יותר מאשר חז"ל חיו בתודעה מהפכנית ביחס ליהדות המקדשית שקדמה להם, הם פשוט ניסו שוב ושוב לכנס את חברי הקבוצה היהודית שסרו למשמעתם, הן סביב תלמוד התורה ולימוד המצוות באופן קהילתי-קיבוצי, והן בדרך של כינוס מחודש אחר כינוס מחודש של תורתם של חכמים. יותר מאשר החכמים חיו בתחושה שהם נמצאים בכור-יצירה רעיוני, ההולך ומתהווה, הם היו לדעתי  הדוקים ברובם לתודעה לפיה, רק תנועות כינוס שבות ונשנות, הן שמאפשרות את ההמשך היחסי של מה שנקטע עם חורבניהם של בתי-המקדש ועם אבדן החירות והריבונות שבאו בעקבות כך.

     אבל מנגד עמדה תנועה חיונית לא פחות, תנועת הפיזור –  הפיזור בין אומות, בין תרבויות, בין שפות ובין גופי ידע, תנועה שיש להניח – איימה על הישרדות היהדות שהתבססה על לימוד בבית המדרש ועל התפילה בבית הכנסת – וכבר בימים קדומים למדיי, אפילו בתוך הספרוּת הארץ-ישראלית, נוצרו נורמות של תפיסת האמונה (ראו למשל מדרש ההלכה התנאי, מכילתא דרבי ישמעאל פרשת ויהיה בשלח, מסכתא ב' פרשה ו: "גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם שבשכר זה שהאמינו שרתה עליהם רוח הקודש …"), כעוגן של החיים הדתיים (אמונות שאין להעמיד בסימן שאלה או באופן יחסי לשום דבר אחר ורק המאמינים נוחלים את ההתגלות או את העולם הבא); ובד-בבד, תפיסת המתרחקים מבית המדרש ומבית התפילה, כסוג של כופרים, העלולים להחטיא את שארית הצאן ולהרחיקו ממקור החיים. די לנו אם נזכיר בהקשר זה את יחסם של גדולי ישראל רבים לאורך הדורות כלפי "הפילוסופיה הארורה" [כך כתב ר' אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מוילנה, על הרמב"ם, שנמשך אחריה בכל האמור בסודות התורה ופרשנות המרכבה. כך  בביאורו על הגהות ר' משה איסרליש (הרמ"א) על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמ"ו סימן קטן ד, ביאור י"ח שם] או תרבויות אחרות מהן רצוי  ליטול מעט מרוב – "תוכו יאכל וקליפתו יזרוק" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט"ו ע"ב) או יעסוק בהן בבחינת "הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס" (משנה סדר נזיקין מסכת אבות פרק ב' משנה י"ד). עמדה זאת עתיקה מאוד וליוותה את הקבוצה היהודית הרבה טרם המודרניות או ההשכלה.   

    בהכללה, אנשי ההלכה, המדרש, הקבלה והחסידות— היוו בדרך כלל את האנשים הנחושים ביותר לכנס. הייתי אומר שהתנועה הזאת גורמת, לא אחת, ליוצריה לא רק להתכנס בתוך העולם המחשבתי שמתוכו הם יוצרים ולא למהר להציץ החוצה, אלא גם ליצור ספרוּת שתכליתהּ כינוס; כזה היה ר' אלעזר מוורמס ביחס לתורות הסוד שקיבל מרבותיו; כזה היה רמ"ק – בפרדס רימונים ובמקומות רבים בספר האילימה ;  כזה היה ר' חיים ויטאל לר' יצחק לוריא (האר"י), ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב לר' נחמן מברסלב והרב דוד כהן לראי"ה קוק. הרבה מדובר לגבי האישים שהזכרתי המושג תלמיד-מזכיר-עורך, אך לאמתו של דבר ניכר, כי עיקר המאמץ, היה לכנס ולשמר, כדי שספרות הרבנים הללו תילמד בבתי-מדרש ותהפוך לחלק מעולמה של היהדות המוסדית. לפני כעשור ויותר, ראה ספרו החשוב של יוסף אביב"י, קבלת האר"י (הוצאת יד יצחק בן צבי), שיותר משהוא חיבור מחקרי פורץ-דרך (אני לא רואה בו ככזה), הוא פשוט חיבור כינוסי יוצא מן הכלל, אנציקלופדיה לכתבים המיוחסים לאר"י ולתלמידיו בכתיבות שונות, בדורות שונים ובמקומות שונים. אין לנו ספר דומה, המכנס באופן תמטי וכה הדוק, את השתלשלות הדרושים הלוריאניים והחיבורים שעיבדו אותם או שפירשו את שיטתו הקבלית. חשיבותו אפוא נובעת דווקא מכך שהוא בא-כוחהּ של מגמת הכינוס הותיקה של ספרוּת רבנית,  על מנת שיידעו היכן לרכוש את הידע המתאים, ועל-מנת שהדרכים אליו לא תאבדנה – ועוד יותר, על מנת לקרב את הכתבים שכתבו הוגים רבניים על הכתבים הלוריאניים לבני הדור הזה והדורות הבאים, כלומר: שיימצאו להם עוסקים, בעיקר בין עוסקי-התורה.  

    מנגד, בהכללה, אנשים שעסקו בפילוסופיה ובמדעים, ביחס הלשוני בין עברית ובין שפות אחרות, בדת משווה או רוחניוּת משווה (אף במיסטיקה ומאגיה) או בספרות משווה ואמנות מודרנית –  מבלי שיכירו בתוקפו של משפט קדום (דעה קדומה) הרואה במחשבה היהודית ובקדמוניותם – את הבסיס המוסרי, ההגותי והרוחני לכל חכמה שהיא; נטו להימנות עם תנועת הפיזור; פיזור – משום שלא התכוונו כי  מה שהם יוצרים יילמד דווקא במקומות של תורה, ולא ביכרו שקוראיהם יהיו יהודים מקיימי מצוות דווקא וחובשי ספסלי בית המדרש, אלא כל אדם באשר הוא המעוניין לקרוא בספר וללמוד איזה דבר. אנשים כאלו עוררו ועדיין מעוררים בקרב היראים תרעומת משום שתכלית החיבורים האלו נדמית להם כיוצאת מגדרים רצויים, חורגת מ"אמונת הדורות", ובעיקר – מערערת על קדימותהּ של התורה, הנלמדת בבית המדרש, כטובה וכעמוקה שבתורות ומרחיקה לכאורה את עוסקיה מהשגת רוח הקודש.

     ובכל זאת, שתי התנועות חיוניות לחיי התרבות, הדת והרוח. אם אנשי-הכינוס מדגישים כביכול בכל דור את הצורך לתקן ולרפא לבת-ציון במילים: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא-לָךְ" (איכה ב, 13) ומתכוונים כי רק קיום המצוות ותלמוד התורה במוסדות הרבניים המתוקנים אולי יוכלו לתקן את המעוות (תיקון עולם); יש בכל זאת פסוק בתהלים, משמח הרבה יותר, המדבר ממש על אותו הים: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת" (תהלים ק"ד, 25) – כלומר, יש המביטים על הים ורואים רק פצע שיש להעלות לו ארוכה ולתקן את הדורש-תיקון מתוך פרספקטיבת האמונה (התורה והמצוות), ויש גם את המתבוננים בים ומגלים בו את הגודל, הרחבוּת ואין-קץ החיים הרוחשים בתוכו, הקוראים את אדם להתפלא, להתבונן, לחקור, לחוות ולהבין. הראשונים – מבקשים לנווט למחוז חפץ, להדריך ולכוון; האחרונים – להפליג ולשוטט; להעביר רעיונות ממקום למקום ו"להעיף" לאנשים את המוח. אלוּ ואלוּ, הם פנים שונות גם באנושות שלפעמים  שוכנות, זו לצד זו, בנפש אנושית אחת.

    למשל,  בין השנים 2007-1997, הייתי גם אני איש של כינוס. היה לי חשוב לכנס בתוך נפשי, הרבה מאוד מקורות יהודיים שלא למדתי ולא עסקתי בהם בילדותי ובנעוריי. נראה שגם אז כנראה לא נרגעה בי תכונת התכונה המפזרת, כי המשכתי גם לקרוא ולעסוק בתחומי ידע שאינם תורניים בעליל וגם לא מצאתי את מקומי לא בבית המדרש ולא בבית הכנסת. עם זאת, לפני כחמש עשרה שנים לערך, חלה בי תמורה. חדלתי לעסוק באינטנסיביות רבה בעולם הידע היהודי באופן מובהק, והמשכתי להעמיק בנושאים שונים שראיתי לנכון להעמיק בהם עוד ועוד: פילוסופיה ערבית, סוּפיוּת, היסטוריה של המדע, היסטוריה של האמנוּת.  אם הגעתי לראשונה ללמוד פילוסופיה ותלמוד באוניברסיטה (בשנת תשס"א 2001/2000)  מתוך תפיסה מחויבת ללימודים התורניים ותוך ראיית בחיים האוניברסיטאיים חלופה לבית המדרש. כיום, אני  מלמד כמה שנים מקורות יהודיים ומקורות אסלאמיים או מקורות דתיים ומקורות חילוניים מבלי תת היכר היררכי ביניהם, משום שההיררכיה בין הדתות, תרבויות, ותפיסות העולם – במידה שהתקיימה אי-פעם במידה מועטה, נעלמה כליל. נהפכתי ללא-ספק, לאיש המביט על הים ואומר: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם", אבל דווקא מתוך היותי כזה –  בכל שנה בט' באב, יש בי את החלק המבקש לכרות אוזן ולהבין מחדש את הקול הפנימי העמום, המוסיף לרחוש בפנים, כאמודאי במצולות: "כִּי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ".        

*

*

בתמונה: Shoey Raz, Come Sea , 15.7.2021 Near Jaffa

Read Full Post »

המחברת הגדולה

*

לרגל ההתחברות הגדולה בין שבתאי ובין צדק (תופעת החיבור מתרחשת אחת לעשרים שנה במינונים משתנים, אך קירבה רבה מאוד כמו שנראתה היום, 21.12.2020, אינה תופעה שכיחה ולא נחזתה דומה לה מאז 1623), חשבתי להציע כאן דברים  על המקום המיוחד שתפס אירוע אסטרלי זה בהגות המדעית והתיאולוגית-פילוסופית היהודית בימי הביניים. זאת, הואיל וביומיים האחרונים יצא לי להיתקל בכמה חוקרי חלל בטלוויזיה שהרחיבו על ייחודיותו של האירוע, מבלי שאמרו מאום על מקומו במחשבה היהודית, אמרתי לצאת מאזור הנוחות שלי (שאינו כולל בדרך כלל היסטוריה של האסטרונומיה והאסטרולוגיה) ולהרחיב מלים. רק בטרם אצא לדרך, אפטיר בשפה רפה, כי למרות שבעלי-המקורות, שעליהם ייאמר דבר, האמינו בכל לבב, כי האירוע האסטרלי, הינו בעל משמעות יוצאת דופן הן מבחינה אסטרולוגית והן (כפועל-יוצא מכך) מבחינת השפע הרוחני שהמפגש הבין-כוכבי מוריד על פני כדור הארץ, הרי שאיני מקבל את הִתָּכְנוּת האסטרולוגיה. יתירה מזאת, לדעתי כוחה של המערכת האסטרולוגית, שהיא ברובה פרי עמלם של הוגים שאחזו בתפיסה הגאוצנטרית, שבה כדור הארץ היה מרכז היקום, ורק שבעת כוכבי לכת סבבוהו, כבר עברה מן העולם, אם בימי קופרניקוס, קפלר וגלילאו ואם בימי תומס דיגס, ואם כיום כאשר ידוע לנו כי הקוסמוס הוא אינסופי כמותית (או קרוב לכך) וכולל מיליארדי כוכבים, וכי גם השמש שלנו סובבת, והכל מצוי בתנועה שלא הגענו לחקרהּ וספק אם נגיע; קשה להניח כי דווקא מספר מצומצם של כוכבים קרובים משפיעים יותר על המתרחש על פני כדור הארץ מאשר מיליארדי כוכבים אחרים, מה שגם שכל מערכת כוכבים או גלקסיה אינה סגורה בתוך עצמה, ותיתכנה ביניהן השפעות הדדיות (כבר הוכחו). לפיכך, בעיניי, הטענה לפיה כוכבי מערכת השמש (שלנו) משפיעים על חיינו וגורלנו, דומה לטענה לפיה שכנינו לבית המשותף קובעים את גורלנוּ ואת מכלול החלטותינו בחיים על פי הזוויות שהם מקיימים כלפינו, ובינם לבין עצמם, בכל מקום בו הם עומדים, בקומות שמעלינו ומתחתינו, וכי  מכלול הזוויות שבהם הם נתונים בכל רגע ורגע משפיעים בנו שפע רוחני, המפעם בנו, ובכוחו אנו מביעים אומר ופועלים. לא מתקבל על דעתי. כך גם האסטרולוגיה.

עם זאת, עוד במאה השש עשרה והשבע עשרה רווחה התפיסה לפיה כוכבי הלכת הם יישים בעלי נפש המסוגלים לחשוב; היו גם שהניחו, אף על-פי שדחו את האסטרולוגיה, כי מעלת המחשבה-העצמית של הכוכבים, עולה הרבה על זאת של האדם (למשל: רמב"ם במורה הנבוכים ג, י"ב). כמובן שאצל האסטרולוגים, בני זמנו של הרמב"ם, העובדה לפיה נחנו הכוכבים בתבונה עילאית (לפחות לגבי בני האדם) עשויה הייתה להעיד כי מה שנחזה כמפגש ביניהם, אינו מקרה, ובין אם הוא בהשגחה אלוהית ישירה ובין אם הוא פועל יוצא של התבונה שנפח בהם הבורא (או הסיבה הראשונה או המניע הבלתי מונע) בכל אחד מהם, הרי שהתקרבות כזו בין שני יישים בעלי תודעה, אינה דבר של מה בכך – כך חשבו לפני כמה מאות שנים. כשלעצמי, איני רואה בכך אלא כעין מפגש בין שכנים בחדר המדרגות של הבית המשותף (מה שלומכם? / טוב תודה / שמעת ש… / היה שלום).

במאה השתים עשרה ראו בהתקרבות הזאת שבין שבתאי ובין צדק סימן המבשר הולדתו של נביא-מבשר דת-חדשה, לפי שעמדו לפניהם מקורות לפיה הולדת האסלאם החלה אף היא בסימן המחברת הגדולה בין שבתאי וצדק ואילו במקורות היהודיים רווח כי יציאת מצרים, חציית ים סוף ומתן תורה – ראשיתם היתה בהתחברות בין שבתאי ובין צדק במזל טלה. וכך למשל, כתב, בעניין זה, האסטרונום, הפילוסוף, הפרשן, המתמטיקאי, הבלשן ואמן השחמט, אברהם אבן עזרא (1161-1089 או 1164-1093):

*

… והמחברת הגדולה היא מחברת צדק עם שבתי, במזל טלה, וזה היה בעבור שהם כוכבים כבדים, והנה לא יורו על הפרטים כי אם על הכללים … וזאת תהיה קרוב מאלף שנה, כי כן דרך מהלך שניהם …

[אברהם אבן עזרא, ספר העולם, כתב יד 1056 עברי, הספרייה הלאומית בפריז, דף 80 ב-81 א'; מצוטט מתוך: שלמה סלע, אסטרולוגיה ופרשנות המקרא בהגותו של הראב"ע,  רמת גן 2000, עמוד 85]

*  

ספר העולם, שנתחבר בשנת 1148 בקירוב, הוא ספר המנסה להציב את ההיסטוריה האנושית, זו של העבר וזו שלעתיד לבוא, בסימן החיזוי האסטרולוגי, על בסיס מצבי הכוכבים, ואירועים אסטרליים גדולים, שהתרחשותם החוזרת, מעידה, כך לדעת אבן עזרא על הישנות חוזרת של אירועים היסטוריים גדולים. אלא שראב"ע לא יכול לחזותם בפרוטרוט (ברמת הפרטים) אלא רק לידע כי כך עשוי להתרחש (ברמת הכללים).

יושם אל לב, כי אבן עזרא, מזכיר כאן מחברת גדולה (התחברות גדולה) ומכאן עולה כי ישנן גם סוגי מחברות אחרות בין שבתאי וצדק. כאן, אביא את דברי האסטרולוג הפרסי הגדול, ג'עפר אבן מחמד אלבלח'י (886-787 לספ'), הנודע לשם: אבן מעשר, שפעל בבגדאד, במרכז הידע הגדול ביותר של הזמן, בית אלחכמה̈  (בית החכמה) שבמלכות העבאסית, ונחשב כגדול האסטרולוגים של אותן עתים, ואשר ספריו נדפסו עוד בראשית המאה השש עשרה באירופה, כדי ללמוד מלאכת החיזוי הכוכבית. הנה דבריו:

*

ראשונה במעלה … היא ההתחברות של שני כוכבי הלכת העליונים במזל טלה, המתרחשת כל 960 שנות חמה. שניה במעלה … היא ההתחברות במעבר מטריגון אל טריגון, המתרחשת כל 240 שנות חמה, שלישית במעלה … היא התחברותם של שני כוכבי הלכת המזיקים, כלומר: שבתאי ומאדים, המתרחשת במזל סרטן כל שלושים שנה, ורביעית במעלה … של ההתחברות בכל מזל, המתרחש כל 20 שנה.

[שם,שם, עמ' 90-89, בתרגומו של שלמה סלע].

*

לדעת שלמה סלע, אבן עזרא הושפע ישירות מספרו אבו מעשר, כתאב אלקראנאת (ספר ההתחברויות). אבו מעשר הבחין בין ארבעה אירועים אסטרליים גדולים: שלושה מהם מהווים מפגשים בין שבתאי וצדק ואחר מפגש בין שבתאי ומאדים. מפגשי שבתאי וצדק מתאפיינים למעשה בשלושה גדלים על פי מידת תכיפותם. המחברת הגדולה – מתרחשת אחת ל-960 שנה במזל טלה (כלומר, לא המצב שבו אנו מצויים בדצמבר 2020); הבינונית – המתרחשת אחת ל-240 שנים, ואילו הנפוצה יותר מתארעת כל עשרים שנים במזל אחר.  תחשיב שניסיתי להעלות בדעתי לפיו המחברת הבינונית היא פועל יוצא של 12 מפגשים על פי סדר המזלות של צמד הכוכבים, אינה עולה יפה (מצד תחזיותיו של קפלר מהן נראה שהן נוטים ליפול פחות או יותר על מזלות פחות או יותר זהים בשנה).

הדבר המרתק אצל אבן עזרא הוא שעם שראה בתזמונה של דת משה אירוע שעמד בסימן מחברת גדולה במזל טלה (חודש ניסן העברי), כלומר אירוע היכול אולי להתרחש אחת לאלף שנים בקירוב (על פי מדרשי חז"ל יומו של הקב"ה – אלף שנה), התורה והמצוות לשיטתו דווקא פדו את ישראל (מקיימי מצוות התורה) משלטונם הדטרמניסטי של גרמי השמים והכפיפו אותם לסדר הגדול יותר שמבטא השכל הפועל (השכל הלא חומרי האחראי על השכלת האדם; עתים זיהה אותו אבן עזרא עם המלאך גבריאל), שלוחו של האחד, המניע את כללות היישים, ומעוניין שישכילו ויעמיקו במדעים ובאתיקה, לצורך שלימותם. כלומר, אותה מחברת ראשונה-במעלה  במזל טלה, הוציאה את ישראל משלטון המזלות וקירבה אותם לסדר שאינו תלוי בקוסמוס הפיסיקלי אלא בסדר המטאפיסי, הקובע בכללותו גם את קורות היקום הפיסיקלי. עם זאת, לשיטתו – מי שאינם מקיימי מצוות התורה, נותרו עדיין בכפיפות להשפעת הכוכבים (הוא זיהה את שבתאי ככוכבם של ישראל, את צדק –  ככוכב האסלאם, ואת מאדים – ככוכבם של האומות הנוצריות).

דילוג המשוכה הזה, מסדר אחד (שלטון הכוכבים) לסדר אחר (שלטון השכל/ החכמה האלוהית), ומן הפיסי אל המטאפיסי, העומד בסימן המחברת בין צדק ושבתאי, עשוי היה להוליך הוגים אחרים למסקנה, כי מדי היקרותה של מחברת, ודאי במזל טלה, אך גם כאשר מפגש הכוכבים ניכר כקרוב מאי-פעם, הרי שהדברים רומזים על שינוי מהותי בסדר היום של האנושות, ואשר ליהודים: ביחס להשגחה האלוהית החלה עליהם. וכך, אמנם, כשלוש מאות וחמישים שנים אחר אבן עזרא, העמיד הפרשן, הפילוסוף ואיש הכספים המוכשר, דון יצחק אברבנאל (1508-1437) את אירועי גירוש ספרד ופורטוגל, הולדת המשיח וגאולת העולם כולו, בכניסה לסדר רוחני חדש שיתחיל לכל המאוחר עד שנת 1568 ויעמוד בסימן מחברת גדולה, שבסופהּ האנושות כולה תהא כפופה ישירות לרצון האלוהי האומניפוטנטי (הכל-יכול). וכך כתב בביאורו על ספר דניאל, מעייני הישועה, בשנת 1497 בעיר מונופולי שבאיטליה (סמוך לעקב המגף האיטלקי, לחוף הים האדריאטי):

*

בהשכמתו מן פועל-המחברת בגאולת ישראל לזמן הקצים שזכר דניאל, כמו שפירש בהיות זאת המחברת העצומה השנית, מורה גם כן על גאולת ישראל ועל יציאתו מהגלות החשוך והגדול הזה, שעדיין לא נתאחרה גאולת ישראל כלל […] אבל לישראל היה מעון קיים לדור ודור — רמז לזמני ב' המחברות, הנעשות בקירוב לג' אלפי שנה, ועל דור גאולת מצרים ודור הגאולה העתידה, ובאשר ששמירת האומה הוא דבר בלתי טבעי והוא אומרו "בטרם הרים ילדו" (תהלים צ', 2), כמו שבבריאה פעל הקב"ה כפי היכולת המוחלט, שבעבורו נקרא אל, כך מעולם ועד עולם, ב' זמני המחברות הישראליות בלידת משה ובלידת משיחנו, ובאשר זה באומרו "תשב אנוש עד דכא" (תהלים צ', 3) שישיבם לדכא בגלות כמו שבמצרים וישיבם לגאול שנית.

[יצחק אברבנאל, מעיני הישועה, שטטין תר"ך (1860), מעיין י"ב תמר ז', דפים נ"ז ע"ד-נ"ח ע"א; ניתן להשוות גם למהדורתו החדישה של החיבור, מהדורת אורן גולן (על פי דפוס ראשון עם שינויי נוסחאות), אשקלון תשע"ז, עמ' 278-276, שם מובא הטקסט לעיל בכמה שינויים]  

 *

דעת אברבנאל, היא שבקרוב ייודע לכל באי עולם כוחו המוחלט של הקב"ה, כפי שנודע בבריאת העולם ובזמן יציאת מצרים. כך במהירה בקרוב לדידו, יוודע כי הגירוש והמאפליה שנגזרו על ישראל זה מקרוב, לא היו אלא דרך כדי לחדש על ישראל גלות, הדומה לגלות מצרים, אבל הגלות הזאת רק תקדים אירוע העתיד להתרחש שבו מכוח המחברת העצומה השנית  בין שבתאי וצדק, שלא היה כמוה מזמן מתן תורה, תבוא הגאולה השלימה (וזהו הרמוז במלים 'לדור דור' ו'מן העולם ועד העולם' – שני דורות ושני עולמות – במובן של מחזורי זמן שבסופם גאולה).

בניגוד לאברהם אבן עזרא, שבספרו ספר הטעמים (1149) הזכיר כי גם הולדת האסלאם הוותה בזמן של מחברת גדולה, אין הדברים ניכרים אצל דון יצחק אברבנאל. אדרבה, ניכר כי אברבנאל מנסה בתיאודיציאה שלו, הנועדת להציע נחמה לעם (ולעצמו) ולשם הצדקת מעשי האל, הנראים כלא מובנים בעליל (אין ספק כי גירוש ספרד הביא להתרחקות רבתי מקיום התורה והמצוות בקרב קהילות הגולים) – לשים את ישראל וגאולתם, כתכלית תהליך הקורם עור וגידים בספירה האלוהית והקוסמית. וכך למשל, בהתאם ליעודי הגאולה המשיחיים של דניאל ושל חז"ל, טען אברבנאל כי לידת המשיח קדמה בשנה לגירוש הגדול:

*

ואמנם לידת משיח צדקינו אין ספק אצלי שכבר נולד קודם שנתחדש הגרוש הגדול הרג ואבדן גלות ספרד שכפי האמת מאז נתחדשו הצרות התכופות מחבלי משיח והיתה התחלה לכל צרותיהם כי כן נאמר "בטרם תחיל ילדהּ" (ישעיה ס"ו, 7) וכו' ר"ל (=רצונו לומר) בטרם בא חבלי הגאולה ילדה ציון או האומה את מלך המשיח כמו שנולד מרע"ה (=משה רבנו עליו השלום) בהתחלת עינוּי גדול מצרים. והסתכל אמרו בפסוק הזה ב' פעמים בטרם כי הוא עולה בגימ' (=בגימטריה) קקנ"א ואתה ידעת שבשנת קקנ"ב מהאלף השישי (=רנ"ב, 1492 לספ') הזה שסימנו "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיהו  ל"א, 9) נעשה גירוש ספרד, ואולי שהשנה קודם נולד אביר הרועים, משיח אלהי יעקב. ולא אוכל לבאר עוד בזה, כי חתום הוא, וה' יראנו נפלאות וקץ הפלאות אמן.

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"ב;  והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמ' 273]  

*

אם המשיח, לדעת אברבנאל קרוב לודאי שנולד כבר בשנת 1491, שנה קודם גירוש ספרד, הריהו תוחם את התרחשותה הקרובה של הגאולה השלימה (כבר החל התהליך), שכאמור מבושרת גם על ידי "המחברת העצומה" בין שבתאי וצדק, עד שנת 1568 לכל המאוחר:

*

וביאר אורך הגלות הזה באמרו "כי אלף שנים בעיניך" (תהלים צ', 4) וגו' (=וגומר) והסתכל כי היום השלם כ"ד שעות לילה ויום ובאר בזה שזמן הגלות יום א' שלם שהוא אלף שנים ועוד ישבו בגלות מהיום השני ומהלילה עם האשמורה קרוב אל הבקר להגיד שלא יהיה עד הבוקר אלא קרוב. ולפי שהלילה חצי היום השלם תהיה מידתה ת"ק שנה. ולפי זה יהיה ימי הגלות קרוב לאלף ת"ק שנה אך לא שלמים כי אין הלילה שלמה. וזה מסכים עם מה שפרשתי בזמן הגאולה כי כבר אנחנו אלף תכ"ז מגלות אדום ויהיה זמן הגאולה קודם תשלום אלף ת"ק מהגלות עליו אמר "זרמתם שינה" (תהלים צ',5) וכו' זה גלות טיטוס והתמידוּ בשינה. 

[שם, שם, מעיין י"ב תמר ז', דף נ"ח ע"א; והשוו מהדורת גולן, תשע"ז, עמוד 272-271]  

*  

יושם אל לב, כי אם החל אברבנאל לדון במושג מדעי כגון "המחברת הגדולה" הרי ככל שמתקדם דיונו המנסה לקשור בין "המחברת" ובין גאולתם השלימה של ישראל ושל העמים כולם, הנה הוא מגיע לכדי שימוש ספקולציות של גימטריות וחישובי קץ, שאינם מתקיימים אלא בתיווך פסוקי מקרא שעשויים לכל היותר לרמז על כך שיש לחישוביות הזאת זיקה כלשהי לפסוקים המבשרים גאולה, אבל לאו דווקא להתרחשותם של תהליכים מטפיסיים, קוסמולוגיים והיסטוריים בעולם הממשי. מכשלתו של אברבנאל, היא העובדה לפיה הוא רואה באוטוריטה המדעית (חוק הטבע) ובאוטוריטה התורנית (חוק התורה) –  כאילו שניהם כאחד עובדים בהתאמה גמורה ומתאימים זה לזה, וכך – אם נניח למד את מושג "המחברת העצומה" (או הגדולה) מכתבים אסטרונומיים או מפירושי אבן עזרא, שהיה אסטרונום ומתמטיקאי, הרי שאלו משמשים עבורו בעיקר כטריגר מאיץ לשבת אל שולחנו ולערוך תחשיבים על בסיס פסוקים ואגדות חז"ל, כדי ליצור ניבוי ספקולטיבי של גאולת ישראל במהרה בקרוב.

מה אברבנאל מוסר כאן? לדעתו נקבעה מכסת הגלוּת 'ליום ומחצה' של הקב"ה (כביכול) שהם אלף וחמש מאות שנה. הגלות כמוה כשקיעה בשינה עמוקה, והעת הבשילה כבר לבוא שלביה האחרונים, שבהּ כבר נתון הגוּף בחבלי יקיצה מחודשת. חורבן בית המקדש השני ותחילת גלות טיטוס אירעו על פי המניין הרבני בשנת 68 לספ'. לפיכך, מניין אלף וחמש מאות שנים אחר כך –  שנת 1568, היא לדידו, המועד האחרון לבוא הגאולה. כמובן, שנה זו חלפה (לא בימיו, אבל חלפה עברה מזמן) והגאולה לא הגיעה.

ספקולציות שונות על המחברת והקשרה לגאולת ישראל הובאו גם בספרות הזהרית; ויותר מכך, ספקולציות שונות הקשורות ב"מחברת" ובמיוחד במצבו של כוכב שבתאי סביב שנת 1666, היו קשורות בהופעת השבתאות, ואין ספק, כי הרצון לגזור גזירה שווה בין תופעות אסטרונומיות ובין אירועים מהפכניים על פני האדמה קנו שביתה בקרב היהודים, לפחות מאז הכריז ר' עקיבא על שמעון בר כוכבא/כוסבא כמשיח, ככל הנראה, בסמן כוכב השביט, בצטטו מחזון בלעם על ישראל: "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת" (במדבר כ"ד, 17), או לפחות מאז נתקבלה על הנוצרים התפיסה לפיה בליל הולדת ישוע, נראה מעל בית לחם כוכב שלא נראה כמוהו עד-אז או מאז. על הקשר בין נפש האדם-הגדול לכוכב לימד כבר הפילוסוף הנאופלטוני ימבליכוס (נפטר ב-330 לספ'), שבספרו על חיי פיתגורס, טען כי נפשו של הפילוסוף הקדמון (בעיניו, מגדולי הנביאים) עלתה במעלות בשוך חייו ושוכנת בירח שם מצאה משכן; תשע מאות שנים אחריו ייטען המקובל ר' יעקב בן יעקב הכהן מסגוביה (אשר בקסטיליה-ליאון) טענה דומה, לפיה רוחו של משה שוכנת שם (על גבי הלבנה).

ניתן עוד להרחיב הרבה על הזיקות והקשרים שביקשו חכמי הדורות למצוא בין תנועות הקוסמוס (כפי שהכירו אותן) ובין מקצב ההיסטוריה האנושית והגאולה המקווה. אף שאני עצמי מקווה בכל לב שאכן שוררת איזו זיקה בין האדם ובין הקוסמוס; עם כל זאת, כפי  שאיני בוטח באסטרולוגיה ובניבוייה, כך איני מחפש השגחה אלוהית או קוסמית בין התנועה המתרחשת בקוסמוס ובין התנועה הקבוצתית, החברתית או הכלל-אנושית, המכונה היסטוריה, בעיקר משום שהיא ניתנת להיתפס באופנים שונים לגמרי, באופן מרובה, שאין בה פריזמה אחת ולא נרטיב כוללני, שניתן להסכים עליו או לחתור לכינונו. אבל המחברות, בין אם זאת המתרחשת כל עשרים שנה לערך, ובין זו המתחדשת כל 240 שנים לערך, ובין זו המתרגשת פעם ב-960 שנים לערך, עדיין ממשיכות להיצפות בקביעות יחסית, ואנו עדיין נאותים לאורן.

*

*

*

בתמונה למעלה: שרשרת מחברות (מפגשי סטורן ויופיטר במזלות שונים, שימו לב שמדובר לכל היותר, בחמישה מזלות שונים), על פי יוהנס קפלר (1630-1571) בספרו De Stella Nova, פראג 1606.

Read Full Post »

מחלת עיניים

*

אני לא בטוח אם ט' באב היא האמתלה או שמחלת העיניים שלי היא האמתלה. אבל ככל הנראה התרופות שנאלצתי לנטול (לא סטנדרטיות) ועשרות הבדיקות שאליהן הופניתי מאז הקיץ אשתקד, הביאו לכך שאפקח לראות עד כמה מגילת איכה ויותר מכך בית קודש הקודשים והכרובים אשר על ארון העדוּת שהיו מצויים בו עמדו אצל מקובלי צפת בשלהי המאה השש עשרה – בסימן עיניים חולות, דולפות, עכורות, בלתי מאוזנות, הנתונות בתמורה מתמדת. הרשימה תיוחד לשני קטעי חיבורים, האחד –  קול בוכים או קינת סתרים, ביאור מגילת איכה לר' אברהם גלנטי. השני, ספר האֵלִימַה, למורו של גלנטי, ר' משה קורדוברו (1570-1522). אני אלך מן המאוחר למוקדם משום שגלנטי מתייחס ישירות לעיניים כתולדת החורבן, ואילו קורדוברו דן בעיניים בהקשר למקדש ולמידות שונות של השגחה אלוהית – ובתוך דבריו גם דברים הנוגעים באופן ישיר למחלות העיניים.

חיבורו של גלנטי נקטע באמצע הפירוש בשל פטירתו. מי שהמשיך את הפירוש מפרק ג' ואילך (דף ל' ע"ב), אם מפי מסורות ששמע משום אביו ומורו של אביו ואם משום פירות רוחו הוא בן המחבר, ר' שמואל בן אברהם; הנה דבריו  על הפסוק: "אוֹתִי נָהַג וַיֹלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר" (איכה ג' 1):

*

אותי נהג וילך  ר"ל (=רצונו לומר) אות שלי. דהיינו, היסוד אשר היה נקרא על שמי בכנוי נהג השפעתו ויולך אל מקום החושך ולא במקום אור, והיינו סוד "ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף" (בראשית ל"ט, 7) כאשר ידעת וכפל ולא אור – הענין הוא כי בכמה מקומות נקרא שם חשך אפילו במקום גבוה דהיינו אל הכתר והוא על צד ההעלם … וכן הגבורה נקראת חושך על שם הגבורות הנשפעים ה(י)מנה וכמו כן המלכות נקראת גוון אוכם לזאת ההשפעה שאני אומר שהיסוד ההוא נהג במקום חשך אין הכוונה שזה החשך הוא על צד ההשאלה ויהיה במקום הקדש שהוא אור אלא שיהיה במקום הקליפות שהוא חשך גמור חשך ללא אור  …

[אברהם (ושמואל בן אברהם) גלנטי, קול בוכים או: קינת סתרים, פראג שפ"א (1621), דף ל"א ע"א]

 *

בקבלה הזהרית יסוד היא הספירה (אפיוניה זכריים) שמטרתה לחבר בין שמונת הספירות העליונות [כתר, חכמה, בינה, חסד (גדולה), דין (גבורה), תפארת, נצח והוד] ובין ספירת מלכות התחתונה (השכינה ובד-בבד, בספר הזוהר, הקוסמוס הפיסיקלי). כלומר, היא מתקיימת מכוח שמונת המידות האלוהיות הנשפעות אל עבר היסוד, הוא האות שלהן, ושל האלוהות גופא בהתכוונה לעולם. תפקידו אפוא הוא לתווך את השפע המקודש ולהעבירו אל המלכות ולמלא בו עולם.

כאן מתאר המקובל מצב אחר שבו היסוד קרוב להתחבר במקום המלכות אל מקום הקליפות (כלומר, הסיטרא אחרא, הטומאה). כלומר, במידה שבעולמנו גוברים יסודות הטומאה על יסודות הקדושה (כתוצאה ממעשי האדם) עשוי השפע הבא מהיסוד ללכת אל מקום החשיכה הגמורה. במצב זה, עולם ומלואו שוב אינם נהנים מהשפע האלוהי המקיים אותם, והיקום הולך ושוקע בחשיכה גמורה, כעין מי שהולך ומתעוור לחלוטין.  זאת ועוד, המקובל כאן עושה שימוש בסיפור המקראי על אשת פוטיפר המבקשת לשכב עם יוסף (שאכן מסמל בחיבורים רבים את ספירת יסוד) ואינה נענית.  מה שמבקש הפרשן להבהיר הוא שמספיק שהאיתות  לכך בא מצד "אשת אדוניו", כלומר מהצד שאין בו קדושה, המבקש לקלוט את שפע האור והקדושה ולבלוע אותם – וכבר העולם נקלע למצב מסוכן, שבו איזונו מופר, והחשיכה רבה והולכת בו.

עוד מבחין גלנטי, בין כמה סוגים של חֹשך: חשך שמקורו רם – ספירת כתר, הנקרא חשכה מבחינת ההעלם שלה מן התודעה האנושית (התודעה אינה מסוגלת להתבונן בכזה אור); גם ספירת גבורה (דין) נקראת חושך לפי שממנה יוצאים הדינים לעולם (ההגבלות, המאורעות והמוראות). ספירת המלכות (מידת הדין הרפה) היא בגוון אוכם, המתואר אצל כמה מהמקובלים כגוון הדומה לתכלת ואצל אחרים – ירוק; ואילו החושך שאליו הוא מכוון כאן, הוא חושך שאינו ממין י' הספירות (מצד הקדושה) אלא מהצד האחר (הסיטרא אחרא, הקליפות).

מעניין כי גלנטי למעשה רואה כאילו בלב ההויה נמשך מאבק נצחי בין כוחות הקדושה (העליונים) ובין כוחות הטומאה (המצויים בתהום שמתחת למלכות), כאשר כוחות הטומאה מבקשים ללא הרף להביא למצב של חוסר איזון או ניתוק בין הספירות העליונות ובין המלכות, זאת לא רק על-מנת לשלוט ביצורים החומריים (לרבות האדם) ובגורלם, אלא על-מנת להביא לחורבנו הגמור של הקוסמוס הפיסיקלי על כל באיו – שהיא תכליתם.

להערכתי קשור התיאור שמציע כאן ר' שמואל בן אברהם גלנטי עמוקות לשני מצבי קיצון שתיאר הפייטן הארץ הישראלי, ר' אלעזר הקליר (המאה השביעית), באחת מהקינות שחיבר לתשעה באב: "קְדֻשָֹּה וּנְבוּאָה וּכְבוֹד ה' נִרְאָה – בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם / נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה וְרוּחַ הַטֻמְאָה – בְּצֵאתִי מִיְרוּשָׁלַיִם".  

    הקליר  מבדיל בין שני מצבים: טוב  ביותר והירוד ביותר. המצב הטוב ביותר ליהודים ולעולם התרחש  בשעת יציאת מצרים, מתן תורה והנדודים במדבר: אז נגלתה בעולם הקדושה, שררה רוח הנבואה, והתגלות אלוהית רצופה היתה לטבע העולם; מנגד, המצב הירוד ביותר התרחש בעת חורבן ירושלים והמקדש (הפייטן לא מתייחס ספציפית לאחד משני בתי המקדש) אז נִגְאָלָה וּמוֹרְאָה [עפ"י צפניה ג, 1: הוֹי מוֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּוֹנָה), כלומר: בוז וסחי (רשי"י על אתר], וְרוּחַ הַטֻמְאָה – כלומר סילוק מוחלט של ההתגלות, הנבואה והקדושה היו לטבע העולם.  אם הקליר מעמיד שני מצבי קיצון. טענתו של גלנטי חמורה עוד יותר. הקוסמוס ובכללו האנושות מתרוצצים כל הזמן בתווך שבין מצבי הארה ובין מצבי חשכה, כעין חולה בהפרעה דו-קוטבית. כל עניין התורה והמצוות, אליבא דהמקובל המאוחר, הוא לייצב את העולם בשפע האלוהי ולהציב את האנושות נוכח אור ההתגלות והנבואה, שאם לא כן – הריהי הולכת ונדחקת לדידו – אל מצב החשיכה והטומאה.

ר' משה קורדוברו, מורו של ר' אברהם גלנטי, פירט בחיבור הגדול והמאוחר שכתב, ספר האֵלִימַה (על שם אחת מתחנות המסע של בני ישראל במדבר סיני) שורה של מצבים בהם מסתמא, כי גם העיניים המשגיחות על העולם וגם העיניים המקבלות את האור האלוהי, הולכות וסמאות עדי עיוורונן. קורדוברו קישר את מצב הראיה בעיניים ואת איזונו, כעין שני הכרובים, שהיו ניצבים על ארון העדות, באוהל-מועד ובבית המקדש (שנבנה אחר כך), וכך כתב:

**

… והנה מוסכם בדברי רבי שמעון בתיקונים שב' עיניים הם תפארת ומלכות ונודע שהם ב' כרובים ימין ושמאל ובהתיישבם כתיב: "ופניהם איש אל אחיו" (שמות כ"ה 20) וההנהגה וההשגחה לשתיהן, ולכך הם שנים – הימין התפארת והשמאל גבורה תתאה (=תחתונה) שמאלית …     

[ר' משה קורדוברו, ספר האלימה, מהדורת נזר שרגא, ירושלים תשע"ג, מעין עין שמש, פרק כ' עמוד רצ"ט]  

*

על מערכת היחסים בין תפארת ומלכות, שהיא בין היתר בריח-התיכון של ספר הזהר, המתבטאת, בין היתר באמירת הפורמולה (בקצת קהילות חסידיות): "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" [לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא (ספירת תפארת) ושכינתו (ספירת מלכות)], נכתב הרבה  ואין טעם להרחיב כאן (ניתן למצוא בכל מבוא לספרות הזהרית). עם זאת, חשוב להנכיח את התמונה שביקש קורדוברו לשים לעינינו: התפארת והמלכות הן כשתי עיניים וכשני הכרובים שסככו על ארון העדות (בו גנזו את לוחות הברית) עליהם נאמר "ופניהם איש אל אחיו", כלומר הביטו היטב זו בזו וזה השתקף בזולתו (אם כספירות אם ככרובים).

ואולם, באופן המנוגד למצב הראייה המאוזן והבהיר שבו הכרובים, הספירות והעיניים צופים זה בזה, תיאר קורדוברו שורה של מקרים שבהם העיניים הולכות ודולפות, הולכות ומתעכרות – הקשר ביניהן ניתק. ובמקביל למה שכתב לימים בן-תלמידו, ר' שמואל גלנטי, מתווה רמ"ק שורה של מצבי התרחקות, המעמידים את הראיה בסכנה, וכן את העולם, ההולך ונעכר, הולך ומחשיך במציאות בה אין עוד כרובים ולא מקדש, לא מבט בהיר ולא מבע נהיר.

וכך תיאר קורדוברו שש מיני השגחות מצד העיניים (כאמור, תפארת ומלכות):

*

 ההשגחה הראשונה היא היא הנהגת הבינונית היינו ישראל יושבין על אדמתם והעיניים משגיחין בסדר דינם לא רוב טובה ולא רוב פורענות אלא הנהגה מזוגה. לא אויבים עליהם ולא נסים נעשים אליהם וזוהי הנהגה בינונית בגווני העיניים דהיינו סוד הנהגת הספירות בהמזגת בתי דינים עליונים והעולם מתנהג והדיינים שוקלים ופורעים לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו והיא הנהגת הספירות בינונית מבינה (=ספירת בינה) ולמטה והיא ההשגחה המסודרת.

ההשגחה השנית  היא הסתר פנים והעיניים מתכסין בגבינין (=שיער הגבות) ואינם משגיחים לא בדין ולא ברחמים ואז אין ישראל נוצחין אלא נתנין ביד עמון ועמלק ומדין ובני קדם וירעצו וירוצצו את ישראל וילחצום עד "וייקץ כישן ה' כגבור מתרונן מיין ויך צריו אחור" (תהלים ע"ח 65). והיינו השגחת השינה שבעלי הדין מאליהם שולטים והאויבים מתרברבין עליהם דהיינו דין הנעשה מאליו בהסתר פנים.

ההשגחה השלישית הם העיניים המשגיחים באדמימות והיינו הדין ההו(ו)ה על ישראל בבוא עליהם צרה וצוקה וחרב אויבים למשגת-דבר, כי יהיה ארבה, חסיל, שדפון ירקון, כל אלו עונשים מושגחים מלמעלה מצד אדמומיות העיניים בהשגחת הדינים, אף אם אין חורבן המקדש, כגון: "ויהי רעב בימי דוד" (שמואל א', כ"א 1), וכגון "שלוש אני נוטל עליך" (שמואל ב', כ"ד 12), וכגון בימי אליהו ואלישע "חי ה' אם יהיה טל ומטר" (מלכים א', י"ז 1); כל זה הנהגה בסוד הדין המתגבר בספירות והעיניים מתאדמין באדמימות הדין והגבורה שולטת.

ההשגחה הרביעית הוא סוד הגלות ההו(ו)ה הזה והיינו מצד שחשכו הרואות בארובות והיינו שכל העיניים העליונים נקדרו בחשך הדינים וההשגחה בעד עבים סתר לו דהיינו "סכות(ה) בענן לך" (איכה ג', 44) והם לילי"ת וסמא"ל ששולטים בעוונותינו ונתלבשה ההנהגה בהם בסוד השרים החיצונים וירדה שכינה לתוך השרים על עם ישראל ושוב אין ייחוד בספירות ועיניים לאו אינן באורח מישור אלא בעקמימות שאין פני הכרובים איש אל אחיו ואדרבה באדמימות והספירות משפיעות דין ולא רחמים ומר ולא מתוק  ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, זולתי סעד וסמך שעושים לשכינה "השרידים אשר ה' קורא" (יואל ג', 5) במעט מעט עבודתם ומה גם העובדים על דרך החכמה הפנימית אשר ה' קורא שהם סעד לה באמת להשפיע לה ולייחדה ייחוד מה.

ההשגחה החמישית היא הנהגת הגאולות הקודמות רצה לומר בזמן שישראל בטובה היא השגחה הנמשכת מסוד ראשית (=ספירת חכמה) והיא העיניים המאירים באור הרחמים מצד החכמה, והנהגה זו עם היות שתהיה בה דין, עם כל זה תקל דיניה ומעולם לא יהיה בה גלות, אלא ישראל נענשים בה כפי עונשם לבד. אבל פירוד שכינה ושליטת קליפות אין בה. ולפי הנראה, הנהגה זו לא היה מעולם, מפני שהכתוב העיד שההנהגה היא מראשית השנה ועד אחרית שנה בלא א' (=אלף), אמנם היא הנהגה יפה ודומה להנהגת העולם בימי שלמה שנאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם" (מלכים א', ה 10)  שהאירה הלבנה מסוד החכמה דהיינו מראשית השנה באלף שהיא חכמה ועד אחרית שנה שהיא מלכות.

ההשגחה השישית היא הנהגה העתידה שנאמר בה: "עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" (ישעיהו ל"ג, 20), והיינו היות העיניים האלו רוחצות בחלב אור הכתר המתגלה בחכמה ומחכמה אל הבינה ומשם נמתקות כל המידות בחסד גמור והדין מתעלם (=נעלם) מכל וכל, והחיצונים מתבטלים ואין שטן ולא פגע רע, והיינו ההנהגה העתידה באומרו "ראשון לציון הנה הנם [ולירושלים מבשר אתן]" (ישעיה מ"א, 27) ודומה לה עת נציחת מלחמות ישראל, כל מלחמה ומלחמה כפי כנינה ואז (י)היה עת המשכת החלב וישראל עושה חיל כגון: מפלת סנחריב והמן וכיוצא.

[שם, שם, מעין עין שמש, פרק כ"ה, עמ' ש"ב-ש"ג]  

 *

יושם לב לפערים בין ההנהגה הבינונית (ההשגחה הראשונה), הניכרת בין היתר בפעולתם הישרה של בתי-דין על פני האדמה; השגה זו חשובה שכן קורדוברו נוסף לפעילותו כמקובל פעל כחבר בית הדין של צפת, שבראשו עמד אב בית הדין, ר' יוסף קארו. יש כאן אמירה חשובה על ראייתו-העצמית כדיין את פעולת בתי-הדין הארציים כמי שאמורים לפעול מתוך זיקה והמזגה (מזוג) עם בתי הדין העליונים. כלומר, ממש כפי שתיאר קודם לכן את יחסי המלכות והתפארת כשתי עיניים המביטות או מביעות זו לזו וכשני הכרובים אשר על ארון העדות.

הסתר פנים (ההשגחה השניה) הוא כבר מצב שמבטא חריגה רבתי מהאיזון וההמזגה. במצב זה מאבדות העיניים המשגיחות  את היכולת להבחין בין דין לרחמים (וכך מסתמא גם בתי הדין השמימיים ואלו הארציים) – ובעולם ששוב לא שוררת בו יושרה כי אם שחיתות, ותחת מידות מתוקנות – הכל מתעקל ומתעקם, הרי שלא המשפט הארצי בלבד הולך ומאבד מסמכותו, אלא גם ההשגחה מתדלדלת והולכת, וה"השגחה האלוהית" כביכול שרויה בשינה, האלימות גוברת והעולם נפרע והולך, אלא אם כן חלה התעוררות ופקיחת-עיניים.

ההשגחה השלישית כבר מבטאת מחלת עיניים דלקתית כרונית, שבה העיניים אדומות מרוב דינים שהתעוררו בהן. במצב זה חלה הרעה נוספת לגבי מצב הסתר-הפנים. משום, שאין בו אי-הבחנה בין דין ורחמים בלבד, אלא שהדין הופך לשליט בעולם ומתרבות מגפות, מחסור ורעב, שלא יודעים איך לעצור אותם. מצב זה הוא מן הסתם מצב המכאיב לכל בעלי-החיים. אם במצב של הסתר פנים, יש  הנהנים ממצב העקמומיות ומהתעקלות הדין, ומסובבים זאת לטובתם. כאן, המחלות, הרעב, המחסור ואי-הודאות העתידית הופכות לנחלת הכלל. לכן כנראה, קורדוברו לא רואה במצב זה הסתר-פנים – שיש המרגישים בו ויש שאינם מרגישים בו, אלא מצב שבו הדינים שרירים וקיימים ופעולתם מכרסמת בעולם, ואין מי שאינו מרגיש בהם.

המצב הירוד ביותר, אליבא דקורדוברו, הוא מצב ההשגחה הרביעי, הגלות. והוא כבר מצב שהעיניים המשגיחות הקדירו בארובותיהן, ולמעשה ניתק הקשר בין תפארת ומלכות לגמרי. מצב זה דומה מאוד לזה שתיאר ר' שמואל גלנטי לעיל, עת היסוד המוביל את השפע ממכלול הספירות ובמיוחד מאת התפארת, שוב אינו שופע במלכות, ואז מתעוררים כוחות הסיטרא אחרא (קליפות, סמאל ולילית) והעולם – ממש כמו בפיוטו של הקליר – מאבד את שארית-ההתגלוּת  לגמרי, וכבר נקדר ומחשיך כתוצאה מהתעוררות כוחות הטומאה. במצב זה, העיניים שוקעות במחלתן, וממילא כבר אינן מביטות זו על רעותה, וכל מה שעולה בעולם הוא דין, טמיון וקללה. עם זאת, גם בגלות הנקדרת, כשהעולם עומד בלא קדושה. בכל זאת, גם אז, על-פי קורדוברו, נמצאים בו "השרידים אשר ה' קורא"  כלומר: עובדי ה' באמת, המקיימים את השכינה (המלכות) לבל תכבה עינהּ לגמרי.

קורדוברו מוסיף עוד שני מצבי השגחה משיחיים ו/או אוטופיים. החמישי – הנהגת הגאולות הקודמות, כאן נותן הוא כדוגמא את זמנו של שלמה המלך עת עמד בית המקדש הראשון על תילו – זמן של חכמה, התגלות ונבואה (באופן דומה, לאיך שתיאר רבי אלעזר הקליר את תקופת יציאת מצריים), הקרוב מאוד לתקופה שטרם התקיימה (בתולדות האנושות והיקום) — שבהּ יתבטלו לחלוטין החיצונים (כוחות הקליפה), והעולם שוב לא יהיה מועד להיות חרב, חולה וטמא.

מצב ההשגחה השישי, לעתיד לבוא, הוא ביטול מחלת-העיניים מניה-וביה, כשאין עוד דינים  ולא עכירות, שתקשה על קשר העין שבין מלכות ותפארת. אז ייבטל מהעולם יסוד הרע ויצר הרע. קודם לכן יהיו ישראל מנצחים בכל מלחמותיהם או ניצלים מכל גזירות וסכנות שעוד יישתיירו בעולם, רגע טרם העלמן המוחלט, כך אליבא דהמקובל.

אם נסכם, הרי שלדעת קורדוברו – העיניים חולות ממש רק במצבי ההשגחה השני עד הרביעי, ובמיוחד במצב השלישי והרביעי. מחלה זו, ששורשיה דינים, הממלאים את העיניים בדלקת ודלף, מסכנים את הראיה ומבקשים לדרדר אותן עדי עיוורון מוחלט. מצבים אלו מבטאים את התרחבות הדינים הנשפעים על העולם ואת עיוות מערכות המשפט והדין עלי-אדמות, עד ששוב אין מבחינים בין דין ורחמים, יושרה ושחיתות. בשלב הבא, המבטא החרפה, מגיעות מגפות ומחלות והעולם יודע רעב ומחסור, וכל ענייניו יגעים. המצב הנפסד עוד יותר הוא שבו העולם  כולו נראה כמונהג בדין קשה שסופו חורבן ומצוי על סף עיוורון. בכל זאת, קורדוברו אופטימי, ומאמין בבוא מצבי ההשגחה החמישית והשישית, המשיחיים והאוטופיים, שבהם הראייה תשוב לאיתנה, כך גם ההשגחה וההנהגה, ולכן גם העולם ויושביו. עמדתו אופטימית גם מאחר שבשעתו הקשה של העולם (בגלות) בכל זאת נמצאים בו יחידים המבקשים את תיקונו ופועלים, אם בחוצות ואם על-דרך העבודה הפנימית, כדי להמשיך לקיים את העולם. כללו של דבר, מצב מחלת העיניים "האלוהית" תלוי לדידו באופן ישיר במעשים שעושים הברואים ביקום, ובראשם האדם.

איני יודע אם קורדוברו סבל ממחלת עיניים או שינק את מחשבתו מן בספרות הזהרית או מאינטואיציה פנימית עמוקה. עם זאת, את דבריו ואת דברי הגלנטים תלמידיו, הבאתי כאן משום כמה מקבילות משונות שמצאתי בין מחלת העיניים שלי ובין כמה ממצבי ההשגחה שתיאר. למשל, לו הייתי נשאל מה מצב ההשגחה בעולם כעת (בהתבסס על דברי קורדוברו), על-פי מה שעיניי רואות; הייתי משיב: כנראה, בין שלוש לארבע.

*

*

*

 

תודה ליונדב פרידמן על שהכיר לי את ולרי קייפרס ואת אלבומהּ, Portrait in Soul .

בתמונה למעלה: Pablo Picasso, The Old Guitarist, Oil on Canvas 1903-1904

Read Full Post »

בּאתי כמו אילם שמיתרי הקול שלו שמוּרים אצל אדם אחר

*

על ספרה של המשוררת והציירת, רחל פרץ, פרולוג לרצח [הוצאה עצמית: תל אביב 2018]; ספר שדבר בו אינו מובן מאליו. 

*

ספרהּ של המשוררת והציירת, רחל פרץ, פרולוג לרצח (הוצאת עצמית: תל אביב 2018), הוא ספר שירה, פואמה ארוכה, מונולוג דרמטי, ובעיקר טקסט שאינו משתמע לשום סוגה ספרותית. איני יודע כיצד למקם אותו. היכן המחברת והציירת (ציוריה מלווים את הטקסט) היתה ממקמת אותו. יותר מכך –  לא ברור מהי זהותו של הרוצח, אף לא מגדרו. במוקד הדברים, עומד מי שמכריז על עצמו כגבר או איש בן 51, שככל הנראה רצח את אביו במו-ידיו, אבל הוא עצמו טוען שאפשר שמגדרו הפוך. הזהות נזילה, אפשר מפוצלת. בניגוד לייצוג הטלוויזיוני של רוצחים אחר מעצרם, המושכים חולצתם על פניהם כדי שאי אפשר יהיה לזהותם, כאן הטשטוש הוא מהותי-פנימי, אנו לא נדע עד תום מיהו הדובר, רק נדע שרצח האב אירע, ושהידיים חשות אשמה, אבל אין אצבעות – האב כרת  אותן לבן, בלילה שלפני הבר-מצווה, באבחה אחת

ובכן – האמנם אירע רצח אב? חצי רצח בן? ואולי  העלילה נסיבה על בן המצווה את אביו למות? (ההיפך מהמתרחש בספור גזר הדין לפרנץ קפקא);  האמנם – רצח בכלל? (שהרי היצירה היא פרולוג לרצח). ובפרט – אל מי דובר הדובר בעלילה? למחַבּרת או למחְבּרת שקנה האב לבן, וכבר לא ברור מיהו האב ומיהו הבן (ושמא זה בכלל סיפור עקידה? למשל בליקוטי תורה לפרשת וירא כתב ר' חיים ויטאל כי אברהם ויצחק היו גלגולם של קין והבל),  וכיצד יכול הבן לכתוב במחברת אם אין לו אצבעות. פרץ אינה מנסה לשטות בקוראיה. לי נדמה כי פרץ ניסתה לכתוב תעלומה לפנים תעלומה, וכל פעם שנדמה לנו כי משהו הולך ומתבהר, קצה החוט לא מוביל לפרימה, אלא לפיתול נוסף ללא התרה או אפשרות התרה. קריאה ביצירה המוזרה והמסחררת הזאת דומה בעיניי לקריאה באחד המחזות הקצרצרים של סמואל בקט (לא אני, אותה פעם, פסיעות וכו') או להתבוננות באחת מתמונות הפורטרט של פרנסיס בייקון. מביטים בפנים, אבל אילו פנים? מביטים בצורת אדם, אבל איזה אדם? (אנו נותרים מול סבך החוטים הקרוי אדם. קוראים לו אדם אבל זה קונפליקט של חוטים).

הפסיכואנליטיקן הצרפתי דידייה אנזייה (1999-1923) כתב על  הדמויות המאפיינות את ציוריו של פרנסיס בייקון (1992-1909) את המלים הבאות, ואני חש שכוחן יפה גם לספרהּ של רחל פרץ:

*

הפגיעה הראשונה מכה בדמות המרכזית (לעתים קרובות הדמות היחידה בתמונה) כשהיא נותרת לבושה. היא מצוידת במכל המגן עליה מפני תוקפנות פנימית או חיצונית. אבל היא אינה יציבה, היא נוטה על צידה, היא צולעת, היא מועדת; ראשה ואבריה מעוותים ביחס לגווה, מסעד הרגליים חסר, הגוף מתפורר, מאבד את אחיזתו בציר הזה המעניק ליצור האנושי יציבה אנכית ועושה אותו לחיה המסוגלת לחשוב … במקרה השני, הגבר מעורטל, אבל למעט ציורים בודדים בהם איבר המין נראה בעליל, איזו הוכחה יש לנו שאכן מדובר בגבר ולא באישה? … החסר השלישי נוגע לדיוקנאות הפרוטומה. פנים אכולות, מעוותות, איבר חישה אחד או יותר הושחתו ונעלמו … אם האימה האוחזת במבקר בתערוכה , אימה המצמצמת אותו לדממה של זעקה אילמת, אני רואה בכך את שלוש הסיבות משתלבות זו בזו …  

[דידיה אנזייה,'כאב ויצירה אצל פרנסיס ביקון', בתוך: דידיה אנזייה  ומישל מונז'וז, פרנסיס בייקון או דיוקנו של האדם המרוקן מאנושיותו, תרגום: עדינה קפלן, אחרית דבר: שבא סלהוב, סדרת "הצרפתים" בעריכת מיכל בן-נפתלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2010, עמ' 16-15 בדילוגים]

*

כמו שמונה אנזייה, מה שמתרחש בפורטרטים ובפרוטומות של בייקון מן החוץ, מתרחש אצל הדמות שהציבה פרץ במרכז חיבורה מן הפנים. זה גבר, זו אישה, זה אב, זה בן. איבר חישה או יותר הושחתו. במקרה דידן, המישוש. זאת ועוד, דומה כאילו הדמות גם מוותרת על פונקציית המגע של השפה. היא לא מנסה לעורר אותנו להקשיב לה. לא מנסה לעורר בנו הזדהות או רגש חמלה (היא מציגה עצמה כתליין ולא כקורבן). בפעמים שבהם המספר פונה למי שמקשיבה לו, הוא עושה זאת בחיספוס, מתוך תחושת דחיפות, בהילות או חרדה לא-מאופקת. הדמות לא מנסה להנעים עלינו את הקשב, או לתת לנו את התחושה שנוצרה בינינו קירבה. מצאתי את עצמי מאזין, אולי בשל החידה, אולי בשל הקשב (המאמץ להקשיב), אולי כדי שהדמות הזאת לא תישאר לגמרי לבדהּ.

פרץ כותבת:

*

בָּאתִי כְּמוֹ אִלֵּם

שֶׁמֵּיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלוֹ שְׁמוּרִים אֵצֶל אָדָם אַחֵר

וְהוּא בָּא לִתְבֹּעַ אוֹתָם.

אִם הִיא הָיְתָה שָׁם הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת, אַתָּה טוֹעֶה,

הֵם לְאֹרֵךְ הַגָּרוֹן שֶׁלְךָ, רַק קְצָת רוּחַ וְתָשִׁיר,

אֲבָל הִיא לֹא הָיְתָה שָׁם.

[שיר/מקטע 27]  

*

   הָאֶלֶם הזה שהוא אולי נושא זכרון של טראומה אלימה ואפשר כי מנבא את האלימות שעליה מתוודה הדובר בראשית דבריו (רצח-אב) – הוא כלא. הוא מחסום. הוא געגוע לקול שנלקח, ושהקול שניתן על מקומו היה לאמיתו של דבר רק חנק. הדובר בא לתבוע מחדש בכוח את מיתרי קולו שנגדעו ממנו. עוד איבר חישה חסר , כדברי אנזייה, למעלה. היתה מי שעשויה היתה לקיים את פונקציית המגע של השפה, לומר ולנחם שבכל זאת, מיתרי הקול עודם רוטטים בגרונו, שבכל זאת אפשר לשיר. אבל היא לא שם, אולי משום, שהדובר חווה את הקול שנשתייר בו כסימולקארה [אפלטון, ז'אן  בודריאר (2007-1929)], כלומר: צל-חיוור, דימוי קלוש, של הדבר האמתי. צליל עוועים חנוק במקום מה שאמור היה להיות קולו האותנטי.

המשוררת האראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1935), תיארה בספרהּ האחרון, בטרם  נקטעו חייה בתאונת דרכים, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, את ההתכווצות והגזל האלים. בנהּ של פרח'זאד נלקח ממנה לאחר גירושיה והיא לא ראתה אותו עוד; איראן של שנות השישים הפכה מדינה מיליטריסטית שהמשטרה החשאית של השאה' עוצרת ומעלימה אזרחים בשרירות לב (על כל פעולה שנדמית כהפגנת חוסר נאמנות) ושכניה אוגרים בחצרות נשק בציפיה דרוכה לאלימויות הבאות. מול האלּמוּת המאיימת לנחות עליה, ומול המצוקה שגרמה להּ ,לדמות עצמהּ כצפור גוססת, הציבה פרח'זאד את השורות הבאות:

 

הַקּוֹל, הַקּוֹל רַק הַקּוֹל

קוֹל בַּקָשָׁתָם הַשְׁקוּפָה שֶׁל מָיִם לִזְרוֹם

קוֹל נְפִילַת אוֹר כּוֹכָב עַל עֱלִי הָאדֲמָה

קוֹל הִתְגַּבְּשוּתוֹ שֶׁל זֶרַע מַשְׁמָעוּת

וְהִתְרָחֲבוּת מַחֲשֶׁבֶת אַהֲבָה מְשֻׁתֶּפֶת

הַקּוֹל, הַקּוֹל, הַקּוֹל רָק הַקּוֹל הוּא שֶׁנוֹתַר

 

[פרוע' פרח'זאד, מתוך: 'רק הקול הוא שנותר', הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תרגמה מפרסית והוסיפה אחרית דבר סיון בלסלב, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2014, עמוד 50]

 

פרח'זאד, מתוך מומנט ההתכווצות-צמצום-העלמוּת שלה, בכרה להתמקד בחיוּת הויטאלית העומדת מאחורי כל זוועות ההיסטוריה, התיאולוגיה והפוליטיקה. דווקא שם, מעבר לחברה הפוליטית ולהייררכיות שלה, היא יודעת, כי מצוי העמק השווה והמשותף בין כל התופעות באשר הנן. הקול מרוחק מעבר לשאון האנושי (המבקש לעקור את האדם מהיותו חלק מהקוסמוס; למשטר אותו ליטול חלק בלאום, בדת, בצבא, בקבוצה או במסגרת חברתית). השאון האנושי הוא האלימות התדירה ביותר. היא אינה תלויה דווקא במשטר פוליטי ספציפי. על האדם להיוותר אפוא קשוב לקול המוליך אותו מעבר לכל האלימות הזאת, המדריך אותו אל עבר האפשרות ליצור חברת אדם אלטרנטיבית, שהנחות היסוד שלה שונות בתכלית.

*\

*

הדובר ביצירתהּ של רחל פרץ לא זו בלבד שאיבד את קולו האותנטי המוחשי, אלא שמסתמא איבד את זיקתו לאותו קול שעליו פרח'זאד מדברת. הוא נותר דפוק וזרוק בתוככי חברה אלימה, הפוסחת עליו ועל שכמוהו, ומסמנת אותם כנשכחים עוד בחייהם, וכמי שאינם עשויים לתרום באופן לגיטימי לחברה ולהיסטוריה. אבדן הקול אינו מסמל את הטראומה של אלימות האב, ולא את היותו קורבן לאלימותו בלבד, אלא את העובדה לפיה, איש לא העניק לו את ההזדמנות למצוא שוב את קולו, ולמצוא את הקול שבפנימו שיאפשר לו להיחלץ מעמק הבכא, מן השדירה המזוהמת. תהליך ההדרה שלו ראשיתו היה בתא המשפחתי (היחידה הפוליטית הקטנה ביותר), שבה ידע אלימות, והמשך – בחברה האלימה שבה עוברים עליו חייו.

חביבה פדיה כתבה בספר המסות שלה, שיבתו של הקול הגולה ,את הדברים הבאים:

*

 על הציר הבין-דורי, עליית הזיכרון היא פועל יוצא של גדילת הדור השני להגירה לישראל שבגר על ברכי הדור האילם שהוא הדור הראשון להגירה. הדור השני לא חווה ישירות את הדיכוי ולא את ארץ המוצא, אלא גדל לתוך ההשכחה שבה מנצנצים רסיסי זיכרון, בעיתוי שבו מגמות ומערכות תרבותיות שונות עשויות לתמוך ולספק כלים להתעוררותו. לא בכדי, בני מסוימים לדור זה הם הפותחים את קופסת הזיכרון שהושכח, קופסא שהם נושאים בתוכם בהיחבא …   

[חביבה פדיה, מתוך: 'הקול הגולה: המרחב המוזיקאלי היהודי-ערבי', שיבתו של הקול הגולה – זהות מזרחית: פואטיקה, מוסיקה ומרחב, עורכי הספר: דנה פרייבך-חפץ, קציעה עלון וישראל בלפר, סדרת קו אדום אמנות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2016, עמוד 30]

*

   על-פי פדיה, הטרגדיה של בני הדור השני להגירה לישראל (אולי גם  של בני הדור השלישי שסביהם וסבתותיהם הגיעו הנה בסוף חייהם) היא הקטיעה והגדיעה. מי שנשלחו בעל-כורחם לפריפריה ולספר-הנגב והגליל, ממילא הודרו לכתחילה מן הכושר להשפיע חברתית ופוליטית על תרבותהּ של מדינת ישראל; כמו כן, היהודים בני ארצות האסלאם שהגיעו אחר קום המדינה ומצאו את מקומם בשולי הערים הגדולות, נתבקשו כחלק מהתערותם בכלל-ישראליוּת להשיל את מבטאם, את המוסיקה הלא-צבּרית שהביאו עימם. בכלל זה, מנהגי אבות ואמהות, שנתפסו כאן כ"גלוּתיים". תהליך ההעלמה הזה, שלווה בדיכוי (לא בהכרח מדעת) של התרבות והמסורות שהביאו העולים עימם, הביא לאילמוּת ולהלם בקרב קהילות העולים. רק אצל ילדיהם ניתן להבחין בשיבה הגלויה אל הזיכרון ואל המסורת, ובעוז ובנכונות לתפוס אותו כחלק מסיפור הזהות והתרבות בישראל הנוכחית (ראו על כך מאמרה של פדיה: "העיר כטקסט והשוליים כקול – ההדרה מן הסֶפֶר והניתוב אל הסְפָר", הכלול בספר האמור). למקרא הדברים עולה בדעתי כי התעוררות דומה ניתן לראות כעת גם בקרב הדור השני-שלישי של עולי אתיופיה וברה"מ/רוסיה/חבר-המדינות.

בין אם סימולקארה (דימוי קלוש, קול חלוש) ובין אם אנאמניסיס (היזכרות בדבר עצמו, קול מחודש הנובע מחבירה אל רצף הדורות) –  לדמות המרכזית בספרהּ של פרץ מעולם לא הוענקה ההזדמנות לפתוח את קופסת הזיכרון הרב-דורי; אביו ייצג עבורו כמסתמא –  רק את הרעות החולות, האלימות-המתפרצות, של תיבת פנדורה, מבלי להציע באחרית הדברים גם תקווה. האלימות גדעה את זכרון הדורות, והותירה אותו נטוע בזיכרון בית אביו בלבד, כחוויה שמעודה לוותה בחרדה ובאיום. זהו אדם, שבמקום שהוריו ילמדו אותו איזוּן וחיוניוּת –  ינק מקטנותו אלימוּת והישרדוּת (מעוררת חרדה) כדרך חיים, כאשר רק הכתיבה היוותה סוג של מוצא מזה (קול חלופי) – אבל מעולם לא היה מי שיאזין או ייקרא. כאן, להערכתי קוראת המחברת לַחֶברה, להימנע כפי הניתן מהמשך הדרתם-והחלשתם של אנשים הסובבים בינינו, שאולי שפתיהם נעות, אך קולם לעולם לא יישמע, שכן גם החברה הפוליטית ההגמונית היא סימולקארה, רק צל של מה שעשויה היתה להיות לוּ היתה זוכרת את בני האדם כסינגולריים, כתופעות שראוי לכרות אליהן אוזן, ולהושיט יד בידידות. בעצם, פרולוג לרצח,  קורא אותנו לעצור את הרצח (המדומיין, הסמלי והקונקרטי) המתרחש יום-יום מכל עברינוּ, הואיל וכבני אדם ובחלקים מן החברה, אנו ממשיכים להימנע מלהקשיב, מלהושיט יד; להיסחף בשצף הקצף של תרבות הצריכה והבידור (הקניון הגדול), שבה אנו הולכים ושוכחים, מסוממים מן הטכנולוגיה השועטת. כולנו כאחד, זקוקים להיזכרוּת; להיזכרות באדם.

*

ערב השקה לספרהּ של רחל פרץ, פרולוג לרצח, יתקיים ביום רביעי, 11.7.2018, 20:00

בבית הקפה "אלבי", רח' הגדוד העברי 8, תל אביב

בהשתתפות: יפתח אלוני, אילה בן לולו, עודד וולקשטיין, יונית נעמן, שאול סתר, אסף שור והמחברת-הציירת

הכניסה חופשית. הקהל מוזמן.  

ווו*

*

בתמונות:  רחל פרץ, דימויים מתוך הספר.

Read Full Post »

בְכָל הָאוֹרוֹת וּבְּכָל הַכֵּלִים

*

ספר שיריה החדש של חביבה פדיה, מוקדמים ומאוחרים (עריכה: יואב איתמר,הוצאת גמא: תל אביב 2015), דמה עליי בקריאתו כאילו עשוי הוא שתי-מקשוֹת. באחת, העיקרית, פדיה היא משוררת מזרחית, האמונה כדרכהּ על המיתוס היהודי, והקבלי בפרט. באחרת, מוצלת יותר וחבויה, ישנה כאן, אולי לראשונה ככל שזה נוגע לשירת פדיה, שירה אישית במופגן, בהּ מציגה פדיה פן פגיע,שביר, נרעד; היא כותבת על כך שזכתה באהבת רבים, בפרט באהבת התל-אביבים, שהיא מביאה אליהם את ירושלים, אבל בעיניי היקרים להּ ביותר שוב אין היא מצליחה לחוש אהובה. זוהי אינה קובלנה על הזמן, ולא על גלות-השכינה, ולא על ציון, לא על שבירת-הכלים, ולא על העולם שנברא על מקום האשפה— זוהי תלונה על האהבה, ועל הפכפכותהּ ואי התמדתהּ. דווקא השירה הזאת, שירת-האהבה והאכזבה, שבהּ פדיה כמו מדברת מלב, ואינה פונה לייצג ציבּוּר באמצעות השירה, ואינה פורשת מִשנה תיאולוגית-פוליטית או חברתית-מיתית, אלא פונה במה שנדמה יותר כמכתמים עשירים-בלשונם מאשר שירים, אל נמען או נמענים אחדים; דווקא השירים האלה, בצורתם החריגה ובלשונם הישירה, הם הנוקבים והמהדהדים ביותר מבין שירי הספר.

כוונתי בעיקר לשלושת השירים על המצב הפסיכו-פוליטי-ריליגיוזי שלךָ, [ואני לא חושבת שאני אבדיל], ו-נהר דינוּר.  שני הראשונים לקוחים מהמחזור שירים מוקדמים והאחרון מהמחזור שירים מאוחרים. המחזור החותם  כולל גם שורות שיר אחדות, שרושמן המצטבר עמוק ומתעמק. ניתן לשער כל שירי הספר נכתבו אחר דּיוֹ אדם [הוצאת הקיבוץ המאוחד: 2009]; למצער, מחזור שירים מוקדמים נפתח בוריאציה אחרת של שירהּ של פדיה בראשית [דיו אדם, עמוד 9]. לפי שיש בספר הזה הרבה כתיבה ותכנים שאיני מזהה מספריה האחרים של פדיה לפני 2009— נראה לי כי המוקדמים, תכפוּ לשירי דּיוֹ אדם, ואילו המאוחרים נוצרו במהלך השנתיים-שלוש האחרונות. כשבאמצע כנראה משׂרטט קו השבר של פטירת אם המחברת, את החלוקה בין המוקדמים ובין המאוחרים. משהו מעין-זה נרמז בשיר הפותח את שירים מאוחרים: "אֲנִי מְחָלֶּקֶת מֵהָאוֹר שֶׁמָּצָאתִי לוֹ שְׁבִיל בַּסֶּדֶק שֶׁל הַלַּיְלָה הוּא הַנּוֹרָא שֶׁבֹּו מַתִּי בְּטֶרֶם אֶחְיֶה" [באתי מלילה, עמוד 43]

קו השבר הזה רחוק מאיחוי. אין דיווחיה של פדיה על מחלות, מכאובים, גלויות ובכי, בספרי-שיריה הקודמים דומים למה שנמצא בקובץ הנוכחי בין השירים המאוחרים. בכל שירתהּ של פּדיה עד הנה הורגשה על-פי-רוב נטייתה של המחברת להעלים את חייה הפרטיים; האישי הפך סימבולי; כּוּסה מעיני הקוראים בצעיף של מיתוס: זהבים, חתולים ומלאכים. גם הפעם פדיה אינה ששה להיחשף, אבל גם נמנעת לפרקים להכביר בסמלים; בקצת השירים היא הרבה יותר בשר-ודם מהרגיל. ואי הנחמה שלה אינו בהכרח צער השכינה או הבת-ירושלים.

ובכל זאת, נדמה לי  שכל מעיין בספר יימצא בו מה שליבו חפץ. אנשי המיתוס והסמל הקבלי יימצאו בו מיתוסים וסמלים לרוב; אנשי המאבק המזרחי יימצאו בו די ביקורת נחושה על החילון בכח ועל השכחת הזיכרון היהודי מזרחי ועל התחדשותו הנחושה; יהודים דתיים יימצאו בו מספיק ציון, וירושלים ושכינה וסבא, וארץ ישראל, כמו גם התנגדות-נחרצת-ממש למהותהּ הרוחנית של תל-אביב (אגב, את הפראזה: אין תל אביב של מעלה, ניתן למצוא באחד מספריו הראשונים של המשורר, אהרון אלמוג). יותר מכל אלה, לראשונה מוצאת פדיה את מיקומה כמשוררת בתוך מסורת השירה העברית-המזרחית, כאיזה דור-ביניים המתווך בין ארז ביטון וויקי שירן ובין המשוררות הצעירות יותר של ערס-פואטיקה, עדי קיסר ותהילה חכימי (ערס-פואטיקה עוד לא התקיימה ב-2009 עת ראה-אור דּיוֹ אדם) . כי פתע נשמע המימד הדיבורי יותר, הישיר יותר, הסיפורי-יותר, ההומה בכמה משירי הספר, כעומד בתווך שבין שירן ובין קיסר וחכימי, וכי פדיה מעמידה את עצמה בגלוי בתווך חדש של מסורת כתיבה מזרחית בעברית. לא כמייסדת ולא כחותמת, אלא כבת בית בתוך מסורת בעלת אפיונים של כתיבה ישירה, תמונתית-מאוד, ובלתי מתחמקת, ההולכת ומתהווה מזה כמה שנים (קציעה עלון העומדת בראש הוצאת גמא מרבה לחקור את השירה המזרחית).

*

*

אבל יותר מכתיבה באיצטלה תיאולוגית-פוליטית או מסורתית-חברתית, מה שביכרתי לכתוב אודותיו הוא דווקא על אותו פן פגיע וחשוף העולה מכמה משירי הספר; בספרים קודמים הקפידה פדיה לעטוף את שכמותיה באדרת של משוררת-מקובלת, שכביכול גם הפגעים והפגמים הנפערים מעת לעת בחייה (ככל-האדם) מקורם באיזו זיקה סודית ומסותרת בינה ובין אלוהים. פדיה, עד עתה עטתה פרסונה של משוררת שבמידה רבה מגלמת בכתיבתהּ השירית סוג של הד-ממשיך לכתיבתם של ספר הזהר, תיקוני הזהר, ספר התמונה, ושל דרשות הבעש"ט וליקוטי ר' נחמן ברסלב. למעשה, הרבה יותר מזלדה, שהתייחסה על משפחת אדמו"רי חב"ד, אך נישאה לליטאי ומעולם לא התנאתה במוצאהּ, פדיה תמיד הבליטה והדגישה את מוצאה מסבא-רבא שלה, המקובל ר' יהודה (משה ישועה) פתיה; שנים לא מעטות היא טרחה להדגיש בכל ראיון את המוצא, ואת היותה ממשיכת דרך של מסורת המקובלים. לפיכך, רבות ורבים גם היום, מתייחסים אליה במין חרדת קודש השמורה לאדמו"רי חסידות או למקובלים-מעשיים מדרום הארץ. זוהי הפעם הראשונה בכל יצירתהּ עד הנה, בו טורחת פדיה, לסדוק את הגדת היותהּ בת למשפחת מקובלים, ולהציג עצמה כבת-אנוש (שבירה, פגיעה, זנוחה, מתאבלת, אשה בלב חייה), ואשר ליבה לא נשבר בשל הבנת גודל הקלקול בין העולם שבפתח העיניים ובין העולם האלוהי שיכול היה להיות, אלא בעטיים של אנשים קרובים, שהיא אוהבת, ושאינם משיבים לה אהבה. זה אינו צעד פשוט, אבל זה גם הקול החדש, ולטעמי המשמעותי ביותר שעלה ממכלול יצירתהּ של פדיה (בפרוזה, מחקר ושירה) מאז דּיוֹ אדם (כשבע שנים כמעט).

וכך, בתוך שירים מאוחרים כותבת פדיה: "בִּשְׁבִיל מָה אֲנִי צְרִיכָה גָּלוּת עִיר אוֹ בַּיִת כְּשֶׁאֲנִי תְּלוּשָׁה מֵעִקַּר הָעִקָּרִים הַגָּדוֹל שֶׁל הַחַיִּים/ כְּשֶׁמִי שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָם בְּכָל הַכֵּלִים וּבְכָל הָאוֹרוֹת רוֹאִים בִּי קֹמֶץ עוֹרוֹת". (מתוך 'ירושלים באר שבע תל אביב', עמוד 52) וכן: "אֲנִי אָז יָשַׁבְתִּי וּבָכִיתִי עַל כָּךְ שֶׁאֲנִי מוּבֶנֶת לְכָל הַתֵּל-אָבִיבִים שֶׁמִתְגַּעְגְּעִים, אַךְ לֹא לְךָ/כִּי לָהֶם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה שֶׁמַּגִּיעָה פַּעַם בְּכַמָּה יָמִים/וּלְךָ אֲנִי כָּל הַזְּמַן בַּבַּיִת בִּבְאֵר שֶׁבַע לְךָ אֲנִי לֶחֶם הַפָּנִים אָז אֵין לִי פָּנִים" (מתוך: 'לחם הפָּנים', עמוד 65) וגם: "אֲנִי לֹא כְלוּם אֲנִי אִשָׁה אַלְמָנָה וְעֲקָרָה שַׁכּוּלָה וּבוֹכִיָּה שֶׁזְמַנָּה עָבַר אֵין לִי כְּלוּם גַּם לֹא כִּכָּר וְלֹא בָּמָה" (מתוך: 'מכל הגלויות, עמוד 63)—המובאה הראשונה סואנת את מיתוס הנפילה מגן עדן, מכתנות אור לכותנות עור; וממה שהיה בו רוח אלהים למה שנותר חומרי, סופי ומתכלה, נתון לחסדי הזמן ולמשיסתו; המובאה השניה משמיעה את זעזוע הבית, הפיכתו מבית קודש הקודשים (ובית סתר-הסתרים) לבית הומה זרות וניכור;  במובאה השלישית, פדיה היא בדמות העיר רבתי-עם החריבה באין-אהבה, וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ, טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ.

רבת-רושם היא התמונה המצטיירת מן השיר הלפני-אחרון בספר נהר דינוּר (עמ' 77-76). ביסודו עומדת אגדת חז"ל על המלאכים שלאחר שכילו את מלאכתם (עשיית הרצון האלוהי) כָּלים-ואינם בנהר דינוּר (נהר של אש). פדיה מתארת ריקון של זכרונות, אפילו בשמחה, אל תוכו הזורם-בוער; של כל מה שקשור באחר משמעותי, לגביו היא כותבת: "אִנוּ דִבַּרְנוּ עַל אוֹר וְהִיא לִפְעָמִים עָטְפָה אוֹתָנוּ בְּ"שִׁיט" צָהֹב". וכן: "כְּאֵב גָּדוֹל חָצָה אוֹתָנוּ לִשְׁנַיִם". והנה מה שחצה את השניים יצר כעין כלי חרס, שחציו האחד המת נותר על גדת נהר דינור ואילו חציו האחר עלה מורתח לגדה השניה; החצי הראשון נאלץ להישבר שכן שבירתו היא תקנתו (כך הוא בהלכה לגבי כשרות כלי חרס שנטמא) ואילו החצי השני לכאורה הוגעל ברותחין, ונמצא על הגדה האחרת חי, ועל אף כל מגמתו לשכוח; ההצלחות להתחיל מחדש ללא-עבר; ועל אף רצונו לעתים להתאיין, ולרדת אל האין, בכל זאת: "צָפִים בּוֹ הַזִּכְרוֹנוֹת". כָּךְ הכֵּלים, כָּךְ בני האדם— הם חולפים ועוברים, כָּלִים, ובכל זאת משהו מן הרושם שלהם נותר. ולא ניתן לאבד לגמריי את מקומם, ואת משמעותם; משהו דק, כמו רושם, לחש או מבע, הולכים בּנוּ; צפים בגדה השניה המרוחקת ומוסיפים נשימה על נשימה.

קשה לומר כי ספר שיריה של פדיה הוא ספר שלם; אבל חשוב להגיד כי זה ספר שהתכוון להיות כל דבר חוץ משָׁלם לכתחילה (כמו לב שׁבוּר). בכל זאת, יש בו כמה וכמה בתי שיר נוקבים ומהדהדים (די הצורך, כדי שאחוש הכרח דחוף לכתוב עליהם), וגם שלשה או ארבעה שירים שהם מהטובים ביותר שפרסמה המחברת מעוֹדהּ.

*

*

בתמונות:  Zena Assi, Sitting Portrait  with a Black Cat, Oil on Canvas, Date Unknown©

Zena Assi ,Portrait, Oil on Canvas 2015  ©

Read Full Post »