צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש

*

ספרהּ של יונית נעמן, אִם לב נופל:  שירים, ממשיך בצורה ישירה כמה ממגמותיו העיקריות של ספרהּ הראשון, כשירדנו מהעצים  [עורכת הספר: תמי ישראלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד והוצאת גמא, תל אביב 2015]. מדובר בשירה פוליטית השמה במוקד הדברים את חווייתה הקיומית של המשוררת כאישה מזרחית מול פטריארכיה לבנה ועוינת, המנסה לבטל, להדיר, להזיז ולחבל בעצם זכותהּ של המשוררת להשפיע על החברה האנושית ועל ההיסטוריה. משיריה של נעמן עולה זעקת הציפור הכלואה, שהגברים והממסדים הגבריים מתעקשים לידות בה אבן אחר אבן; כמו-גם, קריאה צלולה וישירה להשגת חירות פוליטית, ופתחון פה שאינו תלוי ברצונו הטוב של אף פטריארך מקומי או אחר. מטבע הדברים, אני קרוב יותר למבע הכן של תפיסת החירות (גם אם היא רצוצה וחבוטה) ולחוויות הקיומיות ששירי נעמן מביעים. מבחינה זאת, מקובלים עליי דברי סימון וייל (1943-1909): "מוטב לומר אני סובלת, מלומר – הנוף הזה מכוער" [הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמוד 173].  

   ובכל זאת, שירי יונית נעמן מדגישים עד כמה הנוף העירוני הקונקרטי –  מכוער והייררכי, ועד כמה תחושת האיום העולה מתוכו ממשית ובלתי נסבלת, במיוחד עבור הנשים. למשל, הנה שיר המבטא נוף תל-אביבי שכיח, לכל מי שהישיר פעם מבט אל המרצפות באלנבי או בין דרך יפו לדרך שלמה; טבע דומם פוער  פיו לבלי-חוק:   

*

גַּלְגַּלֵי הַאוֹפַנַּיִם שֶׁלִי

מוֹעֲכִים עֶשְׂרוֹת כַּרְטִיסִים

מִזַּן בִּקּוּר

שֶׁעֲלֵיהֶם מֻטְבָּעִים מִסְפְּרֵי טֵלֵפוֹן

חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף

נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה

מָהוּל בְּזֶרַע

הַמִדְרָכוֹת מַהְבִּילוֹת תְּעוּקָה

אֲנִּי רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת

נִבְחֶלֶת וְרוֹכֶבֶת

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם

מָה עָשִׂיתָ לָנוּ

[יונית נעמן,  'צריך לשרוף הכל ולהתחיל מחדש' , אם לב נופל, עמוד 35]

*

 נעמן מתארת פה נפילה לגיהנם יומיומי, בנאליות של רוע (טמטום ותאווה). כמו שבטקסטים ימי ביניימיים תוארו לא אחת המאוננים כמי שדינם בתופת – שיהיו נדונים בשכבת זרע רותחת; כך, אשה הרוכבת על אופניה ברחוב תל-אביבי  נדונה לשהות בתוך מרחב שבו גוף האישה הפקר, וכולו תשלובת בין החפצה, סחר וחימוד על ידי גברים כוחנים, אלימים וחרמנים. אם וולט וויטמן באחד משיריו היפים כתב כי "מכתבים מאת האלהים אני מוצא נְשוּרִים ברחוב, וכל אחד חתום בחתימות שמו של האלהים" [עלי עשב, ליקט ותרגום: שמעון הלקין, ספרית פועלים: תל אביב 1984, עמוד 123]  הרי נעמן מטיחה את וויטמן (שתיעד בשיריו בין היתר מפגש בבית בושת, וראה בזנות עניין לגיטימי, כל זמן שהוא מתקיים על ידי אנשים חופשיים, בהסכמה הדדית),  מן השגב אל קרקע המציאות. לא מכתבי אלוהים מוצאים ברחובות, כי אם כתבי זילות וזנות – הם הנמצאים נשורים ברחוב. כרטיסי ביקור קונקרטיים שבהם מגלמות נשים את תפקיד ספקיות המין בחברת צריכה גברית; אין להן אישיות ולא חיים, אלא שם בדוי, מספר טלפון , החלפת נוזלי גוף, עיסקה ובצע.  אני בהחלט מבין את חווייתה המבעיתה של המשוררת, לפיה נִדְמֶּה לִי שֶׁהָאֲוִיר בָּאֵזוֹר הַזֶּה / מָהוּל בְּזֶרַע ומדוע היא רוֹכֶבֶת וְנִבְחֶלֶת. זה בהחלט רגע מבחיל לנכוח עד כמה המין הגברי, בסביבות מסוימות, דן באישה ובגופה, כמושא לסיפוק צרכים מיניים ותו-לאו. לא מזמן  לפני חודשיים,הלכתי לטייל בדרומה של עיר ובחזור  המתנתי לאוטובוס ביציאה מהתחנה המרכזית הישנה (על יד מדרחוב נוה שאנן), כאשר מול התחנה ניהלו שני סרסורים עסקים מול לקוחות ושלחו אותם לבניינים שונים לבצע זממם, ממש מול תחנת המשטרה הניצבת שם. יותר מכך, כשעליתי אל האוטובוס, עלתה גם אישה שיצאה מאחד הבניינים החתומים. איזה איש עלה אחריה ולחש משהו באזנהּ, והיא החלה צועקת שיניח לה, היא סיימה ואינה רוצה. הוא נבלע בפנים חתומות בהמשך האוטובוס. לומר את האמת – מלבד להתבייש מעומק לב במין הגברי (שגם כך איני מאוהדיו), לא ידעתי מה לעשות, מלבד להיבהל מהאימה שבקולהּ. קריאת שירהּ של נעמן בהחלט עורר בי מחדש את תחושת מצוקה, מחדש.

נעמן מתגלה בשיר הזה כתלמידה-ממשיכה של הפעילה החברתית, החוקרת והאמנית הרב-תחומית,  ויקי שירן (2004-1947). במקום אחר (הליקון, 120 – בעריכת רחל פרץ) כתבתי על שירהּ של שירן, מתוך ספרהּ, שוברת קיר (הוצאת עם עובד: תל אביב 2005), "נעלי ארץ ישראל": "שירה לדידה לא צריכה ליפות את המציאות ולא אמורה (לפחות לא בתפקיד ראשי)  לרומם את תודעת  המשורר וקוראיו אל נוכחות השגב. שירה לדידה, צריכה להפוך תודעות, לפקוח עיניים שהשתכנעו להתעוור מרוה אי-נכונות להכיר במצוקתו של האחֵר. שירה ואמנות בכלל צריכות להיות מסדר להתערבות בחיים, כדי שאנשים לא ימותו שכוחים ונידחים".

בשיר של נעמן, אין אדם סובב – זולת היא על אופניה. ובכל  זאת, היא מתארת מסע של אישה בסביבה ציבורית, המליאה כרטיסים הכוללים: "חֶלְקֵי פָּנִים מְרֻטָּשִׁים, אֵיבְרֵי גּוּף" , גוף האישה ופניה כאן מפורקים, מבותרים, כאילו אנו נוכחים במלאכת המשחית של רוצח סדרתי עלום דוגמת ג'ק המרטש. אצל נעמן, הבחילה אינה אך ורק על הסחר בנשים וזילותן, זאת יותר מאשר בחילה שנסיבותיה פוליטיות, אלא בחילה מחמת האיום הממשי הממשית בחברה כה עוינת להיהפך לאשה חסרת פנים המובלת למכירה. זו אינה רק התקוממות כנגד מציאות מכוערת וגלויה לעין; אלא מקום שממנו אי אפשר להמשיך ולכתוב בעולם עולם שאינו מציע אלא ייאוש חסר-קצה.  הקריאה החותמת: "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם / מָה עָשִׂיתָ לָנוּ" אינה דווקא לשון התרסה אלא מביעה מצוקה רבתי, כדוגמת הצלוב שהופקר למוות על ידי בני עמו, ואין לו על הצלב בגולגלתא, אלא דברי ס' תהלים (פרק כ"ב, 2) : אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי [רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי]. הפקרת האדם, לגמרי לבדו, נשנית גם בשיר אחר: […] אֲבָל רָעוֹת מִכֻּלָּן הַוַּדָּאֻיֹות הָעִתִּיוֹּת / הַמְּקַפְּצוֹת עָלַי לְהַבְעִית / כְּשֶׁאַחַת לְאֵיזֶה זְמַן / נוֹקֶבֶת אוֹתִי יְדִיעַת הֶבְזֵק / שֶׁאֵלֶּה אֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁלִי / וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְעוֹרֵר" ('בוחן מציאות', עמוד 19).  

   תמונה עזה זו של צליבתן היומיומית של הנשים בחסות האלימות הגברית המדכאת והמדירה העלתה בזכרוני את דברי המסאית והאינטלקטואלית, ז'קלין  כהנוב (1979-1917) במאמר  'האשה כתפוז מכאני' מתוך ספרה ממזרח שמש (הקדמה אהרן אמיר, יריב חברה להוצאה לאור והדר הוצאת ספרים, תל אביב 1978, עמ' 221-218).שם יצאה כהנוב כנגד סרטו של סטנלי קובריק, התפוז המכאני  (1972) ובחרה להתרכז באלמנטים הברוטליים והאכזריים של העלילה.  קובריק לדידה הפך את הנשים לשעירות לעזאזל. לשיטתו, החברה היא כה אלימה, סדיסטית וצבועה, עד שאין זה כה נורא שגברים יחידים ינהגו בהתאם לחשקיהם המיניים והאלימים. הקו המשותף לכהנוב ולנעמן (להוציא העובדה שהטקסט של האחרונה אינו תיאורטי אלא קיומי ממש) – הוא הבחילה הממשית ממבטו המחמד של הגבר, החושב כי הוא רשאי לחמוד ולחשוק כאוות רצונו, כמעשה יומיומי, שאין להרהר אחריו, ממש כזכותם של הטורפים לצוד את הנטרפים (או הדגים הגדולים  —  את הקטנים). המבט והמבע הדכאנים הללו מאיימים על חירות הנשים ועל זכותן על גופן. האפיזודה הלכאורה-חולפת שמתארת נעמן בשיר שלה, אינה חולפת. היא מתארעת תדיר. היא יומיומית. היא מתרחשת כעת ממש במקומות רבים מדי ברחבי העולם. היא חורבן יומיומי. אני בהחלט מבין מדוע העניקה לשיר את השם שהעניקה; גם את הרצון לשרוף הכל  להתחיל  מחדש. זה עולם אנושי מקולקל כל כך, שכל הדיבורים על תיקונו, מה כבר יועילו. לו רק ניתן היה לאתחל.

*

יונית נעמן, אִם לב נופל: שירים, רישומים: חן שיש, עורכת הספר: תמי  ישראלי, סדרת לוקוס אדרה [3], עורכות הסדרה: שירה חפר והדס גלעד, הוצאת לוקוס: [ללא ציון מקום הוצאה] 2018, 92 עמודים.

*

*

בתמונה למעלה: Paula Rego (b. 1935), Desposition, Pastel and graphite on paper laid down on aluminum 2000©

Read Full Post »

על אלימות גברית ויצירה נשית

,

*

   מזה זמן מתחשק לי לכתוב על קומדיה. וכל פעם שאני בא לכתוב משהו מן הקומי עולה בי הטרגדיה של החודשיים האחרונים. ובאמת, אוזל לי אז כל רצון לכתוב באופן קומי, וגם אוזלים לי הצבעים ונגמרות לי המלים, ואני מתנחם בדברי הצייר צבי מאירוביץ לפיו מי שחושב כי אפור הוא מיזוג של שחור ולבן אינו אלא טועה, אפור הוא תערובת של דברים רבים, רבים מאוד.

רציתי למשל לכתוב משהו לזכרו של רובין וויליאמס, במיוחד על דמותו הטארגית-קומית של פרי, הגיבור של פישר קינג, סירטו של טרי גיליאם; דמות קולנועית קרובה ללבי ביותר. יותר משאני נזכר בסצנת הדייט הראשון שלו עת הוא מלווה את לידיה אהובתו לביתה (אחד הרגעים הקולנועיים המופלאים שאני מכיר), מייד עולה בזכרוני הסצנה התוכפת שבה פרי הנתקף בפלאש-בק של המאורע בו איבד את אשתו (ירי של מטורף), ונרדף כמעט עד מוות בידי האביר האדום, העשוי מזכרונותיו וחרדותיו; רציתי לחזור ולכתוב על האחים מארקס (מזמן לא כתבתי) וגיליתי שאיני מסוגל לכתוב עליהם כשאני שקוע בעצב המדכדך הזה. נדמה כבר כי מוטב להצטרף לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו כאח נוסף: סורו (Sorrow) מארקס.

ואז נזכרתי בכתביה של ההוגה והמסאית, ז'קלין כהנוב (1978-1917), שנולדה בקהיר (להורים מעראק וטוניסיה), המשיכה בפריס ובניו-יורק, עלתה לישראל ודרה בבאר-שבע ואחר כך בבת-ים. כהנוב מוזכרת על-פי-רוב על פעלהּ בחיבור בין מזרח ומערב, בין יהדוּת מסורתית וקידמה פמניסטית. הראשון שגילה את יצירתה לקורא העברי היה אהרן אמיר; פרופ' דוד אוחנה הירבה ומרבה להציג אותה כהומניסטית ים תיכונית (לבנטינית) לצידו של  אלבר קאמי (האלג'יראי-צרפתי). כולם כאחד חוששני לא חשו לתמה השבה ונשנית בין כמה ממסותיה: תוכחה מגולה ועיקשת על האלימות הגברית, המתגלמת בהיסטוריה.

מותר להתקנא בכהנוב, שגדלה בקהיר, למשפחה דוברת צרפתית. אמהּ כך היא מספרת נהגה לקרוא לה בילדוּתה את כרכי בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט בזה אחר זה. היו לה חברות מוסלמיות ונוצריות, איתן היא הפליגה במשעולי הספרות, הפילוסופיה, הפמיניזם המתעורר, והאהבה החופשית. היו לה סבא וסבתא אדוקים דרכם הכירה את עולם החגים היהודי והמסורת. בית שהיה מספיק סובלן כדי לעכל את רתיעתה מן הדת וההלכה, ואת הזדהותה עם הסבל היהודי. היא גדלה כשאזניה מורגלות גם בפיוטים יהודיים, במוסיקה ערבית ובמוסיקה מערבית, ולמרות שאמהּ מעט היתה מסויגת ממידת החופש שמרשה לעצמה בתהּ  הצעירה. בכל זאת, איש לא מנע ממנה ללמוד בצרפת, ולהמשיך ללימודים בפריס וניו-יורק. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. היא כינסה בביתה בשנות השישים סוג של סלון ספרותי. וגם כשגססה מסרטן הקפידה להשאיר אחריה יצירה-מתעדת בשם יומן מחלה, שיש בהּ כאב, זיכרון, ואופטימיות שזורים יחדיו. קשה לחשוב על אדם שמתאר ילדות עשירה כל-כך בגווניה התרבותיים. למשל, לא שמעתי מוסיקה ערבית בבית הוריי, אבל גם לא שמעתי על מרסל פרוסט עד היותי כבן עשרים; בשביל חלק מהאנשים הסובבים אותי גם היום העובדה שאני קורא ספרים מסויימים או נפגש עם אנשים מסוימים היא משונה; גם האנשים שהם חושבים למשונים, מתבוננים על ידידותי עם הראשונים למשׁוּנה.  לכן, כך נדמה לי, לא ציינה כהנוב בשום מקום שאת היותה גשר בין עולמות, אולי משום שלא חשה ככזו— היא היתה מספיק רחבת דעת כדי שהעולמות שבהם תוכל להלך כבת-בית יהיו רחוקים אלו מאלו, מבלי שהדבר ייחווה לה כניגוד או כסתירה.

בכל אופן גם במסות בהן השמיעה כהנוב קול ברור כנגד האלימות הגברית ניכרים מקורות השפעה מגוונים: סדר פסח היהודי, סיפורי אלף לילה ולילה הפרסי, והסרט התפוז המכאני מאת הבמאי הבריטי סטנלי קובריק (על פי רומאן מאת אנטוני ברג'ס). למשל במסה הקצרה "פסח במצרים" היא מספרת לחברתהּ המצריה חדריה על שיעבוד בני ישראל בידי פרעה ועל עבדותם המייסרת במצריים, וחודריה מגיבה: "יא  אללה" אמרה "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!" [ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל-אביב 1978, עמ' 21]. שתי החברות גם רוקמות עם חברתן הנוצריה מארי-תרז סיפור אלטרנטיבי שבו העמים חיים בשלום וללא מלחמות. אבל לאחר ליל הסדר, ואחרי שהתוודעה לאופן שבו חוגגים את המכות שניחתו על גב המצרים, חושבת הילדה ז'קלין כי אולי לא טוב שחברתהּ תדע על עשר המכות. "התביישתי יותר מדי" היא כותבת (שם, עמוד 22ׂ).  בוודאי שלאחר שהילדות התמות ניסו לסדר מציאות אלטרנטיבית של שלום. חשבונות הדמים הקטנוניים של ההיסטוריה הפטריאכלית של עמהּ, מעוררים בילדה ז'קלין בושה.

את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על אודות שהריאר ושהרזאד (ממזרח שמש, עמודים 192-177) הבינה כהנוב כמעיל תהליך טיפולי שבו מצליחה שהרזאד באמצעות סיפוריה וסובלנותה, השכלתה ורגישותה, לגרום למלך שהפך רוצח נשים המוני בשל בגידת אשתו, לעזוב את הרצח ולהיעשות בן זוג המכיר בה כמלכתו, ובילדיהם—כילדיו. וכמלך גדול האהוב על נתיניו. היא מביאה במודגש את דברים אלו של שהריאר, כדי להראות את עומק השינוי שחל בו מגבר אלים לגבר מבין: "לימדתיני החכמה נעימת השיח, הראיתיני מאורעות שארעו לזולתי, ועוררתיני לשקול בשום שכל דברי מלכים ועמים שהיו, ומה המופלאות או התמיהות שהשיגום… ובאמת, אחרי הקשיבי לך משך אלף הלילות והלילה והנה שונתה נפשי עד למעמקיה והיא שמחה וחדורת חדוות חיים. שבח יקר וגדולה למי שיצרך, הוֹי בת וזירי הברוכה, ולמי שחננך בסגולות-יקר כה רבות, בישם את פיך ונתן חכמה בשפתותיך ובמצחך בינה!" [שם, עמ' 191]

במאמר "האשה כתפוז מכני" (ממזרח שמש, עמ' 221-218) מביעה כהנוב זעזוע מאותה סצנת אונס קבוצתי בתחילת סרטו של סטנלי קובריק. בעיקר הוטרדה כהנוב מן העינוי המודגם באופן אמנותי ואסתטי. היא רואה בכך "[…]דחף כפייתי להשפיל, להרוס לקרוע. (האשה הצעירה מתה לאחר מכן מתוצאות האימה הזאת)"ובהמשך היא מוסיפה: "זהו היפוך האידיאל האבירי והמוסר הנוצרי, כאילו האדם המערבי המודרני— כיוון שלא הצליח לקיים גם אחד משניהם –  מסוגל לפנות רק אל ההרס. סרטו של קובריק מרחיק לכת יותר מרוב האחרים בהבעת החימה הזאת, הקרובה מאוד למנטאליות הנאצית, ונראה כי המפיק אינו מוטרד מנקיפות מצפון מוסריות. גם הס.ס נהנו מעינוי סדיסטי, ובעוד הם מפארים את כח הזרוע, היו קורבנותיהם חסרי אונים. מעולם לא היה זה קרב הוגן" [שם, עמ' 220-219].

ובהמשך: "כאן הנשים – ולא היהודים – הן השעיר לעזאזל" […] מה שנראה לי מזויף ומסוכן כל כך בטענתו של קובריק—כפי שהבינותיה— הוא הוא גורם לצופים להזדהות עם דוג [= הדמות הראשית בגילומו של מלקולם מקדואל]. היות שהחברה עצמה מושחתת, אלימה וסדיסטית, והיות ואשליית החוק והסדר אינה אלא תרמית צבועה, הרי אלה המסוגלים להסתדר [=כלומר, הגברים האלימים] צודקים אם יינהגו בהתאם לחשקיהם" [ממזרח שמש, עמוד 220]. כהנוב מתעלמת לחלוטין מכל הצעצועים החזותיים והמוסיקליים שפיזר קובריק ביד נדיבה בסירטו זה ומשבחים שנקשרו לו בחוגי האמנות. היא מעוניינת באתיקה בטרם כל, ועל כן היא רואה ביצירה כולה בסיכום, כיצירה מרתיעה ומאלפת, באופן שבו היא חושפת כמה איכזור יש ביחס לנשים בתרבות המערבית, וכמה היא נוח להתקבל כנורמטיבית:

   דבר לא נותר מיחסי אנוש מלבד האלימות מיחסי האנוש מלבד האלימות, הכוח לפגוע, לענות, להשמיד ולהרוג. הסרט מדאיג עוד יותר בגלל דו-המשמעיות העמוקה שלו. בבואו להציג עולם זה, שהוא למעשה כה מרושש וריק כמשהו מלא יופי. אנו נוטים ללגלג על חסידות תנועת השחרור של האשה. אך התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת, מתחילה להיראות לנו כשייכת לסדר הדברים הטבעי, לא בחברות פרימיטיביות, אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שהנשים תחשובנה על כך. "התפוז המכני" מבחינה זו הוא מאלף מאוד [ממזרח שמש, עמוד 221].       

ראוי גם לציין כי כהנוב בעדינותה יודעת להבחין בין מגמת ספרו של ברג'ס (1962) ובין מגמת העיבוד הקולנועי של קובריק (1972). היא גם יודעת לציין כי להערכתהּ הסרט לא ייגרום לעלייה במקרי האונס, אבל היא רואה בו סימפטום מדאיג לאופן שבו גם החברות המערביות הליברליות ביותר, ממשיכות לתור אחר שעירים לעזאזל אותם ניתן להשפיל, ולקרוע לגזרים, ויהיו מי שייראו בזה את סדרם הטבעי של הדברים. בין אלוהי המקרא [שמאפייניו המגדריים גבריים והחברה המוקמת ברצונו היא פטריאכלית], בין שהריאר, ובין אלכס (כהנוב קוראת לו דוג ברשימתה) בסרטו של קובריק— כולם מגלמים איזו יכולת גברית אלימה, הרואה ברמיסת האחר דבר מה מותר ורצוי; כנגד  גילויים מזעזעים אלו, לדעת כהנוב, על המין האנושי להתקומם ולהיאבק, כדי שהאיכזור השיטתי הזה יידעך ויוכר כפשע וכעוול, ולא כסדר-טבעי העומד כזכות יסוד של בעלי שררה.

 

לקריאה של מרית בן ישראל בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על שהרזאד ושהריאר: כאן.

 

הודעה ובקשה:

החל ב-27.10.2014, מדי שבוע (חמישה עשר שבועות), 21:30-19:00, אנחה את סדנת הלימוד:  12 יוצרות על הֱיוֹת בעולם, שתתקיים בשיתוף פעולה בין בית המדרש אֱלּוּל בירושלים ובין חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשוּט בנוה צדק בתל-אביב. לפרטים על הסדנא שתתקיים בתל אביב, לבירורים ולהרשמה: כאן (אֱלּוּל) וכאן ׁ(סִפּוּר פָּשׁוּט).

ביום שלישי הקרוב, 9.9.2014, בשעה 19:00, ייערך ערב הכּרוּת עם סדנאות הכתיבה והלימוד שייערכו בחנות סִפּוּר פָּשׁוּט בשנה הקרובה. ידברו מנחי הסדנאות: דפנה בן-צבי, עדי שורק, איתן בולוקן ואני. לפרטים נוספים על הערב, ראו: כאן . לפרטים נוספים על סדנאות סִפּוּר פָּשׁוּט, ראו: כאן וכאן. אשמח אם תבואו להתרשם (אף להירשם). בכל מקרה, נודע לי כי יהיה בערב שפע של פנאי לשיחות עם המנחים/ות. יהיה קל לזהות אותי. יש לי חיוך של חתול צ'שייר וכובע.    

מי שרוצה להפיץ, מוזמן/ת מאוד להפיץ.

אפשר גם להמליץ על סדנת הלימוד לכל העשויות/ים להתעניין בה.

אודה מאוד אם תמליצוּ ותליצוּ. 

*

* 

בתמונה למעלה: ליטל בר, עורף, 2007  [כל הזכויות שמורות לליטל בר]

Read Full Post »

האזרח החטוּף

 

1

   חברה יקרה שאלתני מה אני חושב על כך שבשנה הבאה ייאלץ בני (8) לעמוד בטקס-יומי בבית ספרו לשירת התקווה ולהנפת הדגל (כהחלטת שר החינוך המכהן, ח"כ גדעון סער); עניתי כי ההחלטה הזאת אינה גורמת לי מבוכה או צמרמורת,אבל כן, חוסר-נוחות זעירה,אבל שהחלטה אחרת של שר החינוך סער מפחידה אותי ממש: ההחלטה להוציא מכל ספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך השונות במדינת ישראל את הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ.הייתי יכול להבין לוּ היה מחליט סער להוציא מספרי הלימוד את המושג "נכבה",שתרגומו לעברית: אסון קולוסאלי או שואה ממש ; אבל לדידי,לימודם והבנתם של הנרטיבים הפלסטיניים בצד הנרטיבים היהודיים-ציוניים-ישראליים הוא דבר חיוני מאין כמוהו להבנתם את אזרחיה של מדינת ישראל את נוכחותם באזור והשתלשלותהּ, ואת הבנתם את מצבה הגיאו-פוליטי-מדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם. יתירה מזאת,סכסוך משפטי-מדיני שעתים מתלבה להיות סכסוך-דמים בין לאומים, אי אפשר ללמד בנוכחות צד אחד בלבד. זוהי אינה רק הסתרה מידע חיוני מן הציבור (ציבור התלמידים, בחלקו תלמידי המגזר הערבי),אלא גם הטלת-פגם במכוון בכשריו של ציבור התלמידים להבין את מורכבותו של הסכסוך,ולהימנע מדיכוטומיות המוניות של חלוקות ברורות ודוגמטיות בין טובים ובין רעים,בין בני אור ובין בני חושך.  איני יודע מהו האינטרס של ממשלת ישראל לגנוב כך את דעת אזרחיה,בבקשתה להנחיל להם לכתחילה אידיאות קטועות. אבל כאשר לרגע הרהרתי בדברים לעומקם נזכרתי לפחות במיתוס ציוני אחד שהונחל לי ולבני דורי כילדים באופן חד-צדדי, דוגמטי, המנשל את האירוע ואת מתיו לכתחילה מקולותיהם-הם,ורותם את הסיפור כולו לבניית האתוס הציוני בתלבושתו האחידה הכחולה-לבנה. כוונתי לנפילתם של יוסף טרומפלדור ושל חבריו בתל חי (1920).

*

2

*

  *

   לפני זמן מה די ארוך שאלו אותי ילדיי הגדולים מה יש לי להגיד לגבי אמרתו של יוסף טרומפלדור (1920-1880): 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'; את תשובתי חילקתי לשניים באופן די החלטי:

א. לא טוב למוּת

ב. בטח שלא בעד ארצנוּ

   בשבת האחרונה,הזכירו לי ילדיי את התשובה שנתתי להם אז,ואז חשבתי לעצמי שגם ככלות תשעים שנים,עדיין הולמת אותה אמירה על סף המוות של טרומפלדור את מזגן וכוונתן של רוב הסיעות הפוליטיות המתקיימות במדינת ישראל דהיום.

   כמובן, עם השנים נפוצה גרסת התשליל הגורסת כי טרומפלדור דווקא השפריץ קללה עסיסית ברוסית, אבל ככל שזה נראה לי,אפשר כי טרומפלדור פשוט אמר נוסח שהיה מקובל מאוד בקרב קצונה אירופית במלחמת העולם הראשונה: Pro–Patria–Mori–Dulce–et–decorum–est [= נעים ומכובד למות בעד המולדת],נוסח שמקורו ב- אודות להוראטיוס. זוהי גרסא בלטינית שהיתה מקובלת גם בקרב הצבא הרוסי וגם בקרב הצבא הבריטי (שני צבאות בהם שירת טרומפלדור בעברו). זאת ועוד,המשורר הבריטי, הקצין וילפרד אואן,סיים באמירה זו את שירו–Dulce–et–decorum–Est, שנתחבר זמן קצר בטרם נפילתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצרפת (1918). יש להניח כי טרומפלדור,שהיה קצין בצבא הבריטי בזמן המלחמה בגליפולי, שמע על השיר, שאמנם נחתם באמרה האמורה,אך כדרכו של אואן כולו מחאה זועקת ואפקטיבית על זוועות המלחמה ועל הממשלות שהביאו את אומות אירופה לידי כך. על כל פנים,אמרה לטינית זאת,עשויה היתה להישמע מפי טרומפלדור כקללה רוסית עסיסית לאזניים אחדות,אבל לעומת זאת לציונים המאזינים ללטינית, שמיהרו לקשור בין הנוסח המקובל על הקצינים ובין המפעל הציוני, יכולה היתה להתפרש בנקל כ'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ'. ואמנם גדליה אלקושי בספרו: אוצר פתגמים וניבים לטיניים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1959, עמ' 158-157, סימן 565],  הביא את הנוסח העברי הזה של הדברים המיוחסים להיות מילותיו האחרונות של טרומפלדור,כרעיון דומה לזה שהובא על ידי הוראטיוס ב–אודות שלו.אלא שאלקושי לא הביא את דבריו של וילפרד אואן ואף לא ציטט את העובדה לפיה היה זה מאמר מקובל בקרב קצינים הנוטים למות במהלך מלחמת העולם הראשונה. יותר מכך, אין בדברי אלקושי ערנות לפער הניכר בין "המולדת" (=כל מולדת שנלחמים עבורהּ) ובין "ארצנוּ" (=קרי, ארץ ישראל, מולדתו הנצחית של העם היהודי, אליבא דהתנועה הציונית), פער גדול ורב.

  עם זאת,טרומפלדור לא אמר כנראה מעולם את הנוסח 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ' גם לדעת הציונים שבציונים בני-זמנו. לכבוד הקונגרס הציוני בשנת 1923 הוכנה הזמנה ובהּ הובאו כמוטו דבריו האחרונים של טרומפלדור כך,כפי שהיו מוכרים אז: 'אין דבר, כדאי למות בצד ארץ המולדת',מה שקרוב מאוד לרוחו של הפתגם הלטיני דווקא,ומגדיל דווקא את האפשרוּת לפיו הקשרהּ של האימרה המיוחסת לטרומפלדור,הנה לאמיתו של דבר,נומוס מקובל בקרב עדית של קצינים הנוטים למוּת ונאמר בהקשר שירותו הקודם בצבא הרוסי ובצבא הבריטי, כלומר: אין בו אהבה יתירה לטריטוריה ולעם, אלא הבעת חיבה למוות בשירות ה-Patria כקצין, לכאורה: מוות של כבוד בזמן מילוי תפקידו, וכחלל קרב.

   זאת ועוד,בהקשר של מלחמת העולם,כבר הראה איסאק באבל ב- חיל פרשים, כי בימי הלחימה של מלחמת העולם הראשונה הוצאו להורג חיילים שהעזו לסגת מעמדות הקרב, בשעה שהפקודות היו לעמוד על המשמרת ולהילחם עד מוות,בהליך צבאי מזורז אצל כתת יורים. סטנלי קובריק ייחד לפרשה כזאת,שהתרחשה במסגרת הסתערות צרפתית על מעוזים גרמניים, את אחד מסרטיו המוקדמים והמרשימים, שבילי התהלה (1957). יש להניח כי בקרב הכוחות הלוחמים שרר הנומוס של מלחמה עד מוות; נסיגה או נפילה בשבי נתפסו כסימנים של חולשה,העשויים לערער את שורות הלוחמים. אפשר כי נומוס זה הנחה את טרומפלדור שהעדיף להילחם עד מוות בתל-חי,כפי שוודאי הונחה בימי שירותו כקצין בצבא הצאר ואחר-כך בצבא הבריטי. שכן,לא ברור האם התוקפים באו על מנת לשדוד או על מנת לפרק את מגיני תל-חי מנשקם, או שמא לרצחם נפש. הריאליה ההיסטורית-פוליטית,על כל פנים, קושרת את פרשת תל חי לסכסוך הגבול בין הבריטים ובין הצרפתים לנוכח הסכמי סייקס-פיקו,יותר מאשר לפרעות יזומות של המון ערבי. אין ספק,כי טרומפלדור, כקצין בריטי לשעבר,נתפס על ידי בעלי בריתם של הצרפתים בצפון כאישיות פרו-בריטית לכתחילה,ואכן "המולדת" עבורה נלחם טרומפלדור שהיה ציוני לעילא,קיבלה בעקבות תבוסתו של הצבא התורכי בפני הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי (1917), ולאחר הסכמים טריטוריאלים שתכפו למלחמת העולם למעמד ארץ חסות בריטית. תל חי שהיתה באותן שנים אזור ספר בין אזורי ההשפעה של בריטניה (ירדן, פלסטינה ומצריים) ובין אזורי ההשפעה הצרפתיים (סוריה ולבנון),הפכה למקום פעילותם של שודדי-דרכים ומבריחים ושליחים מטעם הצרפתים או הבריטים ביניהם שררה מתיחות לא קלה באשר לגבולות השפעתם. קשה לדעת אפוא,האם מתקיפיה של תל-חי היו פורעים סתם,שודדים/מבריחים שראו בהתיישבות בתל חי סכנה למעמדם באזור, או שמא שליחים ערביים מטעם המנדט הצרפתי בצפון,אבל מובן כי טרומפלדור וחבריו לא הומתו, קרוב לודאי,משום היותם ציונים-יהודיים,אלא משום שנתפסו או כעושי דברם של הבריטים (אזרחים בהשפעת השלטון הבריטי) או כגורמים המשבשים/מסכנים בעצם נוכחותם את פעילות השוד וההברחה שאירעו בין שני איזורי ההשפעה מצפון ומדרום. עולה מכל אלו כי מנגנון ההסברה הציוני-מדיני גייס במידה רבה את נפילתם של מגיני תל חי,לטובת כינונו של האתוס והמיתוס הצבאי היהודי-ציוני,ולא ברור אם כך היה לכתחילה. דבריו של טרומפלדור על סף המוות,שכפי שהראיתי אינם בעלי משמעות ציונית ישירה דווקא,גויסו על ידי מערך ההסברה הציוני כבר בשנת 1923, אלא שאז צוטטו באופן מעודן הרבה יותר מאשר נתחנכנו לשמוע ולהשמיע.

*

3

*

   אסיים את דבריי בהערה חטופה אך חשובה מאוד בעינָי באשר לעניינו של האזרח החטוף גלעד שליט. אני כותב,האזרח החטוף. משום ששליט כבר יושב חמש שנים בבית-שביו,ויש להניח כי לו רק היה חופשי כעת,היה אזרח לכל דבר ועניין. כזכור,חוק גיוס חובה הוטל כחוק למשך 36 חודשים שירות בלבד. באשר גלעד שליט לא חתום קבע וגם לא נחטף במהלך קורס קצינים ומעולם לא זומן לשירות מילואים פעיל (גם אם לא זכה עד כה להשתחרר בבקו"ם) ואף לא ניתן למיטב ידיעתי לגייס אזרח לכל ימי חייו,אין טעם להמשיך ולדבר בו כחייל חטוף. אלא כאזרח חטוף אשר ממשלתו מסרבת לפדותו. לדיון כזה יש כמובן השלכות על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המדינה,באשר המשך שהותו של גלעד שליט צריכה להיות נדונה בפני בית המשפט כהפרת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח,כלומר: זהו כבר אינו שיח על החזרת חיילים שנתחייבו לשרת בצבא ולהתנהג בהתאם לפקודות הצבא או לעמוד לדין צבאי על הפרתן,אלא שיח החל על מי שבגין גילו יש להתייחס אליו כאזרח לכל דבר (שאמנם נפל בשבי בשירותה של מדינת ישראל, אבל שתחולתם של חוקי הצבא ופקודותיו אינם חלים עליו) אשר עניינו צריך,גם בהעדרו,להתברר בפני ערכאת השיפוט האזרחית (בג"צ), שתפקידו לצוות על הממשלה ועל מערכת הביטחון כיצד יש להמשיך לנהוג בעניינו,מבלי שמערכת הביטחון הישראלית,ומנגנוני הביטחון במשרד ראש הממשלה (במקרה זה: השב"כ והמוסד),יהיו גורמי ההערכה הרלבנטיים לקידום עיסקת השבויים—קידומה או בלימתהּ.חושבני,כי גם כאן עושים שלטונות המדינה והצבא מלאכתם רמיה,בהציגם לציבור את גלעד שליט כ"חייל החטוף". כמובן, אם חלילה יומת שליט,יוכלו המדינה ומערכת הביטחון להציגו כדוגמא של שבוי ללא חת אשר נשא את שביו בגבורה ומת בכבוד למען ארצו ומולדתו.  להציג את אותו האתוס לגבי אזרח חטוּף הוא מצב בלתי-נסבל,ואף הודאה בלתי-פומבית בכך שמדינת ישראל מגייסת את אזרחיה לכל החיים ומציבה אותם בחזית האש ואם ייפלו בשבי היא תיתן להם לשאת את שביים עד מוות ולא תפעל נחרצות (כמו שפעלה נחרצות במקרה אלחנן טננבאום  אזרח שנפל בנסיבות מאוד שונות ופחות תמימות מן הנסיבות בהן פעל ונשבה גלעד שליט) על מנת לפדותם לאלתר משביים. כמובן שבאותה המידה טעם רב יש בנסיבות ההכרה בגלעד שליט כאזרח חטוף על ידי ארגון צבאי הפועל בחסות ממשלה זרה,לפנות לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם ואולי גם לבית הדין הבין לאומי בהאג. ברם, כמובן שאין הדברים הללו מחזקים את האינטרסים של גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה,היועצים הביטחונייםומשרד הביטחון,המעוניינים להשאיר את ההחלטות ואת ההמלצות תחת שיפוטם הבלעדי וללא ערעור על התנהלותם.

*

*

בתמונות:  1. נדב בלוך, טוב למוּת בעד ארצנוּ/ יטיב אלמות פי סבּיל בלאדי, אקריליק על בד 2005.

2. כרוז שהוצג בקונגרס הציוני עם תמונתו של יוסף טרומפלדור והאמרה המיוחסת לו, 1923.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

אלוּ רק החיים המנופפים כּלעוּמת עצמם

 

*

בשנת 1961 נמצאו, גדול משוררי ה- Beat , אלן גינזברג (1997-1926), ובן זוגו לחיים, המשורר המתחיל (דוגמן הציור, לשעבר) פיטר אורלובסקי (2010-1933), בעיר בומביי, הודו. שם חיברו יחדיו, בכתב ידו של אורלובסקי, את המכתב הממוען לצ'רלי צ'פלין. בני הזוג אמנם בילו בשנת 1957 בפריז, אך לא ידוע לי האם פגשו את צ'פלין בתקופה זו. גם אין לי מידע לגבי עצם שיגור המכתב ומוצאותיו. אני מביא את הדברים ככתבם בתרגום עברי:

  

חברנו היקר, צ'רלס,

מכתב אהבה לך. אנו, משורר אחד מאושר ומשורר אחד בלתי מאושר בהודו, מה שעושה אותנו שני משוררים.  אנו מעוניינים לבוא לבקר אותך. נחצה את כל הודו כדי לדגדג את כפות רגליך. יתירה מזאת, מלך בניו יורק הוא סרט מעולה,- אני מעריך שזה ייקח איזה עשר שנים לפני שהוא ייראה משעשע במבט לאחור. כל כמה שנים אנחנו חולמים שאנחנו פוגשים אותך.   

מדוע אינך מתקדם הלאה, עושה עוד סרט ודופק את כולם. אם תעשה, האם נוכל להשתתף כניצבים? אנחנו נהיה הבראוניס שלך בחינם.

בוא, אספר לך על גנֵש. הוא אל בעל ראש של פיל עם כרס אנושית שמנה ומשעשעת. לכל ההודים יש תמונה שלו תלויה בבתיהם. לחשוב אודותיו זו סגולה לאושר, חכמה, הצלחה, אשר הוא חולק לאחר שהוא מסיים לזלול את הממתקים שלו. הוא איננו קיים גם לא חסר קיום. הודות לכך הוא יכול להכניע כל שד. הוא רכוב על גבי עכבר ויש לו ארבע ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

   האם אתה מצליח להבין כמה הרבה פעמים צפינו בסרטים שלך בניו-יורק ובכינו בחושך בחשאי. האם אתה מצליח להבין כמה הרבה קייצים חלפו בקוני איילנד כשאנו יושבים בקולנוע- פתוח וצופים בך מתחפש לצל פנס במורד מדרגות עקומות נצח? אתה אפילו גרמת לאימהות המתות שלנו לצחוק. אז, זכור שהכל כשורה. מחכים לצעד הבא שלך, והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.  

   מה עוד נאמר לך, בטרם נמות כולנו? אם כל מה שאנו חשים יכול היה להיות מובע  זה היה פשוט יפהפה, למה אף פעם לא עשינו זאת עד כה? אני מניח שהעולם נראה לנו יותר מדיי רחב, קשה למצוא את הזמן הנכון לשכוח את כל החרא הזה ולנופף לשלום מן העבר השני של העולם. אבל ישנם בודאות מליונים על גבי מליונים של אנשים המנופפים לך חרישית לשלום מבעד לחלונות, רחובות וסרטים. אלו רק חיים המנופפים כלעומת עצמם.

   אמור למייקל לקרוא את השירים שלנו גם-כן, אם הם בכלל מגיעים אליך. שוב נאמר שיש לך את המגע המדגדג- האישי הזה, שאנו כה אוהבים.

                                                                                    האם עלינו לסיים בזה?

לא, נשאר לנו עוד המון מקום פנוי על הדף- לשפוך בו את ליבותינו. האם קראת את לואי פרדיננד סֵלין?- כפי שניתרגם מן הצרפתית לאנגלית. סֵלין מקיא גרגירי- פֶּטֵל, הוא כתב את יצירת הפרוזה הכי צ'פלינית ברוחה באירופה, ויש לו נפש מרירה אכזרית עצובה כּעוּרה נצחית וקוֹמִית, די צרכה, בכדי שתגרום לך לפרוץ בבכי.      

    תוכל גם לעשות סרט כביר על פצצת האטום!

     תקציר:

 שרת שלומפר עם שיער שיבה, אינו מצליח להבין את הוראות תרגיל ההפצצה האוירית על דיוקן, ולכן נמצא במרתף של המקום בו הוא עובד, לבדו באִיבָּה של שעת חירום בין לאומית של הפצצות אויריות, סירנות, קרמלין, מהומות, רקטות מעופפות, מכשירי רדיו שואגים, חורבן כדור הארץ. הוא יוצא החוצה ביום שאחרי, זוחל החוצה מעל ערימת גופות אנושיות, הנערמת על יד האמפייר סטייט בילדינג, ובהמשך הסרט, שעה שלימה, השרת משוטט על המרקע לבדו מנסה לגלות חברותיות אל מה שכבר אינו שם, לוגם בירה בבאר עם בחורים בלתי נראים, קורא את העיתונים מהשנים האחרונות, ומסיים בהביטו מבט ריק אל המצלמה עם ההבעה הצ'פלינית הנצחית. מביט בחוסר מבע, מרוכז כולו, אל תוך עיניו של אלהי הבדידוּת.    

הנה לך, המילה האחרונה ההולמת אותך, סיר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה- אבל המבט האחרון בסרט חייב להיות כה יפהפה, עד שזה לא ישנה באם העולם ניצל או לא.  

   או.קיי, אני מניח שאנחנו יכולים לסיים את המכתב עכשיו. סלח לנו, אם כבר ידעת את כל מה שנכלל בו קודם לכן. או.קיי,

 

            אהבה ופרחים,

                 פיטר אורלובסקי, אלן גינזברג

                                           בומביי 1961

 

 

[המכתב תורגם מתוך: City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp.  183-185]

 

 

הערות:     

קשה שלא לשים לב לכמה הקבלות בין גנש ובין צ'פלין, בעיני הכותבים. גופו של גנש בהינדואיזם מסמל את היקום ואת החכמה והאושר הארוגים בו. דומה כאילו צ'פלין מסמל עבור אורלובסקי את גינזברג את אותם הדברים ממש.

מעניין שהכותבים לא הזכירו במכתבם את ראג' קאפור (1988-1924), מלך הסרטים בבוליווד, בומביי, שנהג משחרותו לחקות את דמות הנווד הצ'פליני, ויצר לה ורסיה הודית מפתיעה (בין סרטיו הבולטים: הנווד, הנודד).

מלך בניו יורק (King in New York) היה מסרטיו האחרונים של צ'פלין (1957), והסרט העלילתי האחרון שבו כיכב. הסרט הוסרט באירופה, לאחר שצ'פלין נאלץ לצאת את ארה"ב בימי המקארתיזם (1952). סרטו זה, הכולל ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב הוצג בארה"ב לראשונה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

מייקל (צ'פלין) הוא בנו של צ'ארלי. ככב באחד התפקידים הראשיים במלך בניו-יורק, כילד בן עשר.

ספרו של סלין הוא כמובן מסע אל קצה הלילה, מיצירות המופת בפרוזה של המאה העשרים; ספר פיקארסקי קונטרוברסאלי- באשר לתיאורי האלימות השופעים בו, ובאשר לעמדותיו האנושיות הבעייתיות של מחברו. ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן (הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994).

התקציר שהציע אורלובסקי, ובמיוחד ערימת הגוויות על יד גורד השחקים, מזכירה באופן מצמרר את נפילת מגדלי התאומים (גראונד זירו), ארבעים שנה לאחר כתיבת המכתב המקורי.

   הקומדיה של סטנלי קובריק, ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו, הצ'פליני משהו, של פיטר סלרס הוסרטה והופצה בשנת 1964שלוש שנים לאחר כתיבת המכתב של אורלובסקי/גינזברג.

   פיטר אורלובסקי נפטר לפני כמה חודשים (30 במאי 2010) בניו-יורק.

   מי שיודע/ת האם ניתן לתרגם את המלים: Vomits Rasberries באופן שונה מכפי שתרגמתי (ראו הפסקה על ספרו של סלין), אשמח לדעת על כך.

*

הרשימה כולה פורסמה לראשונה בנובמבר 2008, בשחר ימי האתר, ובמקביל במגזין התרבות האינטרנטי "קצתתרבות".  היא מובאת כאן שוב בלווית הערות ועידכונים זעירים.  לזכר עמית אקדמי, שלא זכיתי להכיר, אשר שם לפני כשבוע קץ לחייו.

*

בתמונה למעלה: אלן גינזברג ופיטר אורלובסקי, פורטרט זוגי, 1978.  

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

אמוּן, אחריות, ציביליזציה

*

*   

לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.–אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,–שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.  

   למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור.  אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.

 

   ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן  אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.    

* 

  

*

בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981

© 2009 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »