*
לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.–אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,–שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.
למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור. אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.
ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.
*
*
בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981
© 2009 שוֹעִי רז
רגיש, חכם ונוגע בלב העניין.
אני אוסף בעת האחרונה דוגמאות לדומיננטיות של השיח הבטחוני בארצנו: סדרי עדיפויות נקבעים על ידיו והוא בעצם גם קובע איך אנחנו מסתכלים על המציאות.
הגיע הזמן שנשתחרר מאחיזצו של שיח זה, שהחברה האזרחית תיקח בעלות על החיים פה – שמורכבים מחינוך, בריאות, כלכלה, רוח, טבע וגם צרכי ביטחון.
השאלה היא איך לעשות זאת? אתה מביא את טיעוניך ובסופו של דבר זוכה בתואר "אידאליסט". איך אפשר ליצור מצב בו כולנו נבין מה המחיר שאנו משלמים על הביטחוניזם שלנו?
אביב
הלוואי שהיו לי תשובות
רק אציין,כי באותו דיוּן הייתי בעמדת מיעוּט שבמיעוּט, שכן מבין המשתתפים שאת רובם ככולם אני מעריך מאוד כחוקרים וכאנשי רוח, הייתי היחיד שהציע אלטרנטיבה או שעמד על הבעייתיות שבעמדה 'הריאליסטית' כביכול
על השאלה הזאת כדאי להתחיל לדון באתרים שלנו
היא מורכבת דייה וחשובה מספיק בכדי שניתן ליבנו אליה
תודה על כתיבתך, אל תקח ללב את דברי המקטרגים
הנחתך, שרוב בני האדם יבחרו תמיד להיטיב עם זולתם ("באשר תינתן להם בחירה חופשית, [הם יבחרו] להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו") אינה פחות מופרכת מההנחה ההובסיאנית שאדם לאדם זאב. שישים ואחת שנות (ואולי גם מאה שנות) הסכסוך שאנו מצויים בו מעידות (לצד עדויות רבות אחרות) נגד עמדתך.
גם הכנסת הטוטליטריות לדיון זה היא מיותרת. הרי הרוב מצביע מדי פעם ובוחר שוב ושוב בגישה המכונה על ידי ראש המכון "ריאליסטית", כלומר ביטחוניסטית (ולטעמך "זאבית").
גישתך רומזת לכך שהרע (הטוטליטריות) אינו בא מן הבריות אלא מאיזה ריבון הכופה עצמו עליהן. אך המציאות מוכיחה שהבחירה במציאות הזאבית היא לעתים (קרובות) דווקא בחירה חופשית ודמוקרטית.
על הדברים. אני לוקח לגמרי בחשבון כי דברים שאני משמיע הם בני-ביקורת (כל שכן בסוגיית הגרעין העוכרת את שלוות כולנו). כל טוב.
אף שאני מפקפק בתקפות ההנחות
הגלומות ברשימתך – אודות היות האדם טוב מיסודו ועל החלוקה שהינך מבצע [ואותה אף איזכרת בעבר] בין היחידים לבין מנהיגיהם, כמו ומקור הרוע מצוי במנהיגים/בשלטון/בכוח שמעל [בעוד, לעניות טעמי, מקורו והאחריות לו רובצים לפתחם של כולנו, אגד היחידים כולם] – אני מברך אתך על רשימתך החשובה.
לא הייתי מנחה את עצמי לפעול על-פיה, אך בהחלט מציע להניחה נר לרגלנו, וכל הזמן.
אני מבין את החלוקה שביצע ראש המכון, בין הגישה הריאליסטית, לבין זו האידאליסטית [שלך].
על הביקורת. אני רואה את דבריך, אבל הם מתעלמים ממקומם של מעצבי דעת קהל, פרסומאים, מחוללי ספינים וכיו"ב בהכוונת בחירתו ומחשבותיו של הציבור הישראלי
אגב, הנחה לפיה האדם אינו עשוי להיות יש חושב תבוני מוליכה בהכרח לדחיקת הפרויקט הפילוסופי- מדעי של הנאורות ממנו נבנתה ועליו נוסדה התפישה הליברלית שבתוכה אנו עושים ומתקיימים היום
ההנחה שיש באדם "זאביות" אין לה דבר עם ההנחה שהאדם אינו יצור חושב.
נדמה לי שאתה מחמיץ את העניין כשאתה מניח הנחות מופרכות על טוב לבו הטבעי של האדם.
גם הניסיון להאשים את מעצבי דעת הקהל, הפרסומאים ומחוללי הספינים, הוא שגיאה.
המאבק הוא על דעתו החופשית של האדם בחברה דמוקרטית. כיצור חושב הוא יכול (אולי) להתגבר על הנטיות הזאביות ולהיפתח אל הנאורות, אבל אין משהו חיצוני לו שכופה עליו את הזאביות, היא באה מתוכו.
תודה על הדברים. אני מצפה לביקורת. אבל דומני כי לא הנחתי כאן יסודות אופרטיביים למחשבה על שינוי בסדרי עדיפויות (כפי שכתבתי לאביב לעיל). כאמור, וגבר כתבתי על זה לא מעט בעבר מה שמחה את כתיבתי היא נטייה לראות את המציאות כפי שהיתה עשויה להיות יותר מאשר לנתח באופן פוליטי את המציאות שבפתח עיניים
'החיים האמיתיים נעדרים, אף על פי כן אנחנו בעולם' כתב עמנואל לוינס בפתיחת ספרו טוטאליות ואין סוף (1961) .אני מייצג באופן עקבי את הגישה הזאת. ובב בבד, רואה בסוגיית התחמשותה הגרעינית של אראן איום קיומי בר קימא.
ואני חושבת שבמציאת ה"טוב" בגרעין יש משהו נוגע ללב, מין ניסיון להסתיר את האימה החשיכה ברציונליזציה, למצוא יתרונות כביכול.
ומבחינה אחרת זה גלגול של הויכוח הגדול על חינוך. האם אפשר פשוט לאהוב ולהצמיח ולתת מרחב (כמובן שכן), או שחייבים (גם) לאיים ולהעניש.
אני מסכים כי בכל אדם ישנן נטיות זאביות בהחלט
אבל גם כי בכל אדם נתונה גם היכולת לפעול באופן דיסאינטרסנטי ואפילו אלטרואיסיטי
וכי הדבר נתון לבחירתו של כל פרט ופרט
השאלה שהעמדתי היא עד כמה הממשל משרת את האדם בנותנו לו את הכלים לפתח את כשריו הנאצלים ועד כמה יש עניין להותיר את האדם בזאביותו, נתון לחסדי הריבון
גם לגבי ההצבעה בבחירות האחרונות, אני לפחות חשתי כי הפניה ימינה של ציבורים נרחבים נעשתה מתוך תחושה של איום ופחד קיומי גדול, ונהיה למנהיג ביטחוניסט שישים לזה קץ
וכאן בדיוק נכנסת השאלה, מה עשו ממשלות ישראל על מנת להקנות לאזרחים כאן, חוסן ושיקול דעת סוציאל-דמוקרטי-ליברלי? מעט מאוד לשיטתי. והדבר ניכר בכל יום ויום בחיים באזרחיים כאן.
ונכון, כפי שהזכיר ידידנו צבי, האחריות נתונה לכל אדם ואדם, ועדיין הדברים תלויים לא פעם באתוסים עליהם מתחנך האדם ולאורם הוא גדל
ומעבר לכל דומני כי לישראל אין כרגע מורשת ליברלית עמידה די צרכה.
נושאו של הפוסט הזה הוא האופן שבו חברה/ציביליזציה מתמודדת עם פחד האיום ותוצאותיו
לטעמי, התפישה הליברלית- הרציונליסטית שעמדה ביסוד כינונה של אירופה המודרנית ושל ארה"ב,
אמנם נחלה סוג של כישלון בהתחשב במוראות המאה העשרים
אבל עדיין, שוויון נשים, מיגורו של השלטון ההיטלראי, הדאגה לחלשים בחברה (חברת רווחה), וגם העובדה כי לאחרונה נבחר בארה"ב נשיא אפרו-אמריקאי, כאשר רק לפני שבעים שנה היו תולים שחורים לראווה בדרום ארצות הברית
הן כולן תולדותיה של תפישה זו –
והשאלה היא אכן לאן האנושות מעוניינת להוליך את עצמה
ובמחשבה חוזרת –
שמא אין המדובר בקטבים,
שמא הא בהא תליא.
שמא, בלשונה של מירית [ובהטייה אישית שלי קלה] – בכדי לסגל הליכות מכילות, מצמיחות ואוהבות, נחוצה הכאת השוט מעת לעת, או, למיצער, איוושתו.
אכן, בלשונך, טרם סיגלנו "מורשת ליברלית עמידה די צרכה". בנקודה זו ראוי לחזור ולשנן את המסרים החשובים שכללת ברשימתך.
תודה, שועי
אין מה לעשות שועי,
אנשים מטומטמים!
במדינת ישראל זה קיצוני יותר, (דעות "אקדמאיות") כי הטימטום הצליח לכנס לעצמו את ההחלטה מה מוסרי ולנהוג לפי זה.
לבנות פצצת גרעינית זה לא מוסרי בכל מצב ובכלל לא קשור לפריחה או לא של משהו.
נכון, איני חושב עם אראן ניתן לנהל שיחות פוריות. חלק מן הסכנה הנשקפת נובע לא דווקא משום שישראל נתפשת כשטן או כזרוע אמריקאית-צלבנית, אלא גם ממאבקי הגמוניה בין שיעה ובין סונה, כאשר לשיעים יש עניין לא מועט לחזק את אחיזתם בקרב הארצות הסוניות, כפי שהתפרסם רק לאחרונה אודות המתחולל במצריים. הפגיעה בישראל יכולה להוסיף לאראן כמה נקודות יוקרה בקונטקסט הפאן-אסלאמי. זה מצער. אבל בפני זה לדעתי, אנו עומדים. ועם זאת, כאשר כל ההתנהלות האזרחית במדינה מתועלת לצרכי ביטחון, וכתוצאה מכך אנשים שהיו יכולים להיוושע ממחלות, עוני וכיו"ב נזנחים על ידי הרשויות. או אפילו כאשר מניחים לתנועה האסלאמית- החזית הצפונית- להשתרר על צפון הארץ, משום שאין פנאי להתעסק עימם כעת. ובאין מציעים אלטרנטיבות חינוכיות ראויות ועידוד וקידום של מנהיגות ערבית סובלנית ומתונה, כל עוד ניתן. כל שניתן הוא לצפות למבצעים הצבאיים שבדרך, תוך הזנחת החברה האזרחית, ובמיוחד תוך זילות בחיי החלשים שבתוכה.
לא מאמין שאנשים מטומטמים. זוהי בדיוק הנחת המוצא של יועצים מדיניים, ספינולוגים, ומעצבי דעת קהל וכיו"ב
אני מעוניין להאמין כי לפחות חלקים ניכרים מבני האדם אינם מעצבים דעות עצמאיות, מחשבה דעתנית מסיבות שונות
בעניין הגרעין, קשה לראות איך ניתן להתמוד עם אראן ללא פרחי הרע האלה, אבל אם אני מצר על היות נשק גרעיני בעולם? ודאי. זהו אחד השימושים הנלוזים יותר שנעשו בטכנולוגיה שהעמיד לשירות האדם המדע (התבונה האנושית)
ואני מזכיר לעניין זה את התכתובת בין איינשטיין וביו פרויד שנדפסה בעברית למשל בפתח הכרך 'תרבות ואי נחת'
שועי, כשאתה שואל "מה עשו ממשלות ישראל על מנת להקנות לאזרחים כאן, חוסן ושיקול דעת סוציאל-דמוקרטי-ליברלי?", אתה במו פיך מעניק לשלטון את מעמדו הטוטליטרי. מדוע לעשות זאת? הממשל הוא בחירתם של האזרחים, הוא מבטא את מחשבתם ולא להפך. האם אתה מצפה שהממשל יחנך אותך? יקנה לך חוסן ושיקול דעת? אלה הבלים גמורים. בעצם הציפיה הזו אתה מרכין את ראשך בפני אליל שבנית לעצמך.
חלילה, צבי – ההטייה אינה קלה. אני איני מאמינה בשוטים ולא באוושתם. (אני מפרידה את עצמי מהם ומשאירה מאחור גם את הי' המיותרת שהוספת לשמי)
ושועי – ציביליזציות הן ישויות קצת מופשטות ומוכללות בשבילי. לעומת זאת אני רואה היטב את האנשים המבוהלים שעומדים מאחורי תפיסות פוליטיות מסוימות. וכדי לתקן את התפיסות צריך לרפא את הפחד, או לפחות למנוע מהם לשכפל ולהוריש אותו, ואיכשהו זה שוב מגיע לחינוך. (ואגב – גם במה שאתה מנסה לעשות פה באהבה ובחמלה ובתבונה יש משהו מן הריפוי)
אתה שם בפי דברים שלא כתבתי, ולא ברור לי היאך הגעת למסקנות שהגעת והנחת בפי.
אני מצפה מן הממשל/מדינה להקנות לאזרחיה ערכים של חירות (זכויות אדם), שיוויון אזרחי, צדק חלוקתי, ערבות הדדית (מחשבה על האחר) וכיו"ב.
אלו לדעתי עומדים ביסודהּ של חברה יציבה
וכאן עשויה המדינה לשרת את אזרחיה, כפי שהיא אמורה לעשות, ובכדי שטעם ההשתתפות שלהם בחובות המושתים עליהם תהיה ברורה ונהירה
אני מצפה גם לשיח תרבותי ונעים עם כל אדם (על אף שכמה וכמה עולמות הפוכים כבר ראיתי בימי חיי). והאמן לי, אין דבר רחוק יותר ממחשבתי מאשר האלהתה של של המדינה
אתה כותב שוב, שאתה מצפה שהממשל יקנה ערכים לאזרחים. את זה קשה לי לתפוס. מיהו ה"ממשל" הזה שמעניק ערכים? האם לא מדובר בנציגיך ובנציגי, שאותם בחרנו? האם אין הם מנחילים את ערכינו, ערכי הרוב? מהיכן שואב הממשל את ערכיו, שאותם הוא "מקנה". הממשל אינו יכול להקנות ערכים של שוויון אזרחי, אם האזרחים שבחרו בו אינם מאמינים בשוויון אזרחי.
ובאשר לסגנון, צר לי אם אתה סבור שוויכוח חריף (כולל המילה "הבלים") חורג מגבול השיח התרבותי. בעיני ויכוח כזה עדיף מאה מונים ממקהלה של תשבוחות.
אני איני מנסה לחנך אלא להשמיע את דעותיי. לשומע/ת י/תנעם ואם לא י/תנעם, ת/יוכל להרהר בדברים מעט, ואם לא ת/ימצא בהן דברי חפץ אינו/ה חייב/ת להתעכב עליי. גם לא להקפיד עליי. אני תמה מעט על הנכונות המתעוררת להיאבק עם דעותיי בנושא זה, כאילו שלכתחילה משהו בפוסט יש בו משהו אוטרטיבי או דידקטי, המכוון כיצד יש לחשוב.
וגם, זה נכון, באופן מחודד וכן הרבה יותר,נושא הפוסט הזה הוא האופן שבו אני כאינדיבידואל דעתני בוחר לכלכל את מחשבותיי לנוכח האיום הגרעיני האראני ולנוכח השתתפותה של המדינה בה אני חי ופועל במאזן אימה של איומים קולניים, הנוגעים להרג ולהרס.
(-:
אנו חוזרים אל נקודת המוצא, שהיא מחלוקת מהותית אודות טבע האדם
באשר לשיח, הבעיה אינה עם המילה הבלים (גם איני חושב שאני זוכה לשירות ולתושבחות, כאשר ציינת) אלא בכך שמצאת אותי מאליל או מתייחס אל המדינה בחינת אלהוּת
לטעמי, ולמיטב שיפוטי, אין לזה שחר.
הוריך, מוריך, מפקדיך, פרופסורים, אנשי רוח ובעיקר ספרים העניקו לך אף הם ערכים, את חלקם בחרה נפשך לשאת הלאה מתוך בחירה, אחריות וכבוד
באם היית חי במדינה שהיתה רודפת עד חורמה את זכויות האדם הבסיסיות ביותר (חירות המחשבה, הדיבור, הקריאה) דומני כי אפשר שעמדות השחרוּת שלך היו שונות לחלוטין(כמובן שלו ישראל היתה מדינה כזאת, יש להניח שלא היית בוחר לעשות בה את חייך המבוגרים. להרגיעך, גם אני). מה שקורה לגבי הפוסט הזה הוא מוזר- כי באתי לבקר (על יסודות טוטליריסטיים במחשבה הדמוקרטית הישראלית) ויצאתי בביקורתך על אותם הדברים ממש
סיכמת יפה את הוויכוח בינינו.
יום טוב
גם לך, כל טוב.
עימך הסליחה על שגיאת ההקלדה [ה- י' המיותרת לחלוטין]
אופס, נמחקת בשנית ללמדך כי מי שפונה אליי בפמיליאריות, ואינו מחוג חבריי – נמחק; וגם מי שפונה אליי בעזוּת פנים נמחק.כך זה עובד,
כבר כתבתי על זה בעבר.
הערות תבוניות המראות חשיבה ביקורתית תתקבלנה בשמחה (ראה דו-השיח שלי עם נועם) אבל מה, כפי שראית שהקפדתי עם נועם על עניינים שבשפה ואופן הפנייה, כך אני מקפיד עם הכל
אינני חבר שלך, גם לא עובד אצלך, ואיני חייב לך דבר. ההענות או אי ההענות שלי לעולם תהיה קשורה לאופי הפנייה. במידה שאדם מודד כך מודדים לו.
שועי,
הפוסט שלך ודו השיח עם נועם הזכירו לי את הנאום של הרוקי מורקמי כשקיבל את פרס ירושליים.
"יש רק דבר אחד שאני מקווה להעביר אליכם היום. כולנו בני אדם, פרטים שמתעלים מעבר ללאום ולגזע ולדת, ביצים שבירות הניצבות מול חומה בצורה הנקראת "השיטה". לכאורה, אין לנו שום תקווה לנצח. החומה גבוהה מדי, איתנה מדי וקרה מדי. אם יש לנו תקווה כלשהי לנצח, היא צפונה באמונה שלנו בייחודיות הגמורה ובחוסר התחליף של נפשותינו ונפשותיהם של אחרים, ובחום שייווצר כשנאחד את נפשותינו.
חשבו על כך לרגע. לכל אחד מאתנו יש נפש חיה וממשית. לשיטה אין נפש כלל. אסור לנו להניח לשיטה לנצל אותנו לרעה. אסור לנו להניח לשיטה לקבל חיים משלה. לא השיטה היא שיצרה אותנו, אלא אנחנו יצרנו את השיטה."
ואת כל הנאום שלו שמתקשר להפליא לפוסט שלך אפשר לקרוא כאן:
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,33102,.aspx
למען האמת, קראתי רק את 'קורות הציפור המכאנית' אבל מאוד אהבתי אותו ובמיוחד את הירידה אל הבאר
התפישה הזאת של האמפתיה או הסימפתיה בין הנפשו עומדת ביסודם של קורפוסים רוחניים- מיסטיים מרובים
מבחינה זאת, קרוב אני אצל ספינוזה הפילוסוף דווקא, המדבר באתיקה ב', 48 על שלושת דרגות ההכרה. בעולם יש מקום לכל, גם לבעלי הסברה, גם לבעלי התבונה וגם לבעלי התבונה שבהסתכלוּת. אבל ליצורים התבוניים ישנה סוג של דעת ויכולת התבוננות על המציאות הנעלמת מן האנשים החיים את ימיהם מתוך אידיאות קטועות ובלתי אדקווטיות הנובעות מתאוות, כעסים, קנאות ורגשות מתפרצים (רגשות הנפש). על אלו לפעול באורח תבוני ושקול בכדי לשנות את החברה ובכדי לקדם את האדם למקום שבו יוכל להבין איך הכל לאמיתו ריבוי שבאחד.
אני לא היתי נסמכת כלל על שיקולים מוסרים או מוסרניים בדיון על הגרעין אלא טיעון תועלתי. כל עוד המידע על "המחיר" לא בנמצא, ומושתק בהרמטיות, כל הדיון עקר. אני הייתי מסרבת בהווה להשתתף בדיון שבו המטרה סומנה מראש, ומביאים אותי בתור עלה תאנה להראות "דעה חולקת" שאינה מבוססת על עובדות. אם אתה רציני בנושא, אולי תאסוף נתונים בעצמך על "המחיר" ואז תוכל להציג עמדה שיש לה גיבוי רציונאלי ריאליסטי, והיא משנה את המשוואה המוצגת ולעוסה עד דק.
הדיון נעשה במסגרת תכנית העוסקת במוסר מלחמה. איני מרגיש שם כ'עלה תאנה' אלא כבן בית, על אף שדעותי על פי רוב אמנם לא מייצגות את רוב הדוברים. גם לא תכננתי את התגובה לפני הדיון, אלא היא עלתה בי לאור הצגתו השיטתית של עמית-חבר את משנתו של הרכבי בנושא.
ובנדון למחקר בנושא, בהיותי עסוק די צרכי כאיש מדעי הרוח, בשאלות פילוסופיות מטפיסיות בעולמה של הפילוסופיה היהודית, הפילוסופיה המוסלמית, והפילוסופיה האירופית בתקופת הנאורות. דומני כי העיסוק המחקרי שאת מציעה שאבצע אינו כפי מידותיי (כלומר אינו מתאים לתחומי התמחותי)וכל מה שאמרתי בדיון היתה אכן העלאת אלטרנטיבה העומדת בקנה אחד עם המורשת הפילוסופית של הנאורות האירופאית. שמא מישהו מן הקוראים/ות ירים את הכפפה
על כל פנים, אני שמח על גיחתך מן הגלות האינטרנטית שגזרת על עצמך. ומקווה כי תשובי לכתיבה באתר שלך בקרוב, כלומר: בכל עת שתמצאי לנכון
(-:
יפה כתבת. אני חושבת שההבדל המרכזי בין שתי הגישות נעוץ בהסתכלות האנושית, בזכוכית מגדלת, על הפרט, היחיד, האדם- הסתכלות שמבינה את כל הכרוך בגידולו של אדם וכל פרטי הפרטים ונימי הנימים של אדם- כל אדם, בכל מקום, מכל חברה, הסתכלות כזו רואה את העוול והבזבוז האיומים שבהרג, כל הרג שהוא, ובעיקר הרג המוני כמו במקרה המזוויע של פצצת אטום.
למול ההסתכלות הזו, שאנחנו חולקים, יש, נדמה לי, הסתכלות אחרת יותר ממרחק, שרואה קבוצות, עמים וחבורות ולא פרטים ושמאמינה שטובת החברה חשובה יותר מטובת הפרט.
שתי ההתבוננויות יכולות להתחבר, כי כולם, כמובן, רוצים טוב וחיים, גם אלה שאני מתנגדת להם בכל ליבי, וגם אלה שעוסקים בהרג מתרצים זאת לעצמם במושגים של הגנה ומניעת הרג.
איפה הפתרון? אני מאמצת את קצה החוט ששלחה מרית וחושבת שחינוך- על כל מובניו המגוונים והרבים הוא התשובה, וכתיבה כאן נכללת, בעיניי, תחת המטריה הזאת- לא אינדוקטרינציה או שטיפת מוח, חלילה, כפי שעלה מהויכוח שלך עם נועם, אלא חינוך דיאלוגי-אנושי.
אצל ספינוזה, האדם הפועל באופן תבוני לעולם יפעל מתוך האינטרס הכללי הגדול ביותר ומתוך הכרת המושגים הכלליים(Universals)על כן, מי שייחס לספינוזה אגואיזם תועלתני אינו יודע מה הוא סח, משום שפעולתו של האדם החופשי לדידו תהיה לעולם מסורה לקידום האינטרסים התבוניים הכלל-אנושיים
ובמלותיו של ספינוזה: אתיקה ד', 37
הטוב שכל אדם ההולך בעקבות המעלה הטובה מבקש בשביל עצמו, אליו הוא משתוקק גם בשביל שאר בני האדם; ותשוקה זו גדולה יותר ככל שרבה יותר הידיעה שיש לו על אלוהים (תרגם: ירמיהו יובל). באלהות כאן הכוונה כמובן לעצם האחד בעל אין סוף התארים, ולאו דווקא לאלהות הדתית המצויה
יש לחשוב איפוא לא מתוך קריטריונים לאומיים, וגם לא סקטוריאליים. החשיבה על תועלתן הנפיצה של פצצות הגרעין חייבת להידון מתוך השיקול של התועלת/הפסד הכלל אנושי שבהחזקתן ובפיתוחן
שאם לאו, בכל מקום בעולם ובלי קשר לדת,גזע, מין ולאום יימצאו בני אדם תחת אימתה של מלחמה גרעינית קרבה