*
לפני כשבוע וחצי השתתפתי בדיון סוער ופורה מחשבות סביב שולחן עגול (למעשה הוא מלבני, אבל ודאי חורש זעיר נכרת לצורך הכנתו), אשר התקיים במכון מחקר בירושלים אודות שאלת הלגיטימיות של השימוש בנשק אטומי.–אחד המשתתפים (חבר וידיד) הציג ברהיטות רבה תפישה,–שמקורהּ עוד בספרו של יהושפט הרכבי מלחמה גרעינית ושלום גרעיני (1968), לפיה ההתחמשות בנשק אטומי הובילה את העולם המערבי דווקא לפריחה ולשגשוג, באשר מאזן האימה הבין גושי, מונע בפועל את השמוש בארסנל הגרעיני, ועל כן האיץ את הפעילות הדיפלומטית, הכלכלית והחברתית במדינות המערב, ומנע את יציאתן של המעצמות למערכות עולמיות נוספות- מה שמנע בהכרח הרג רב של אוכלוסיה אזרחית ברחבי העולם.
למשמע הדברים, חשתי שוב באותה צמרמורת ותיקה משכבר, פושה ומתפשטת דרך עמוד השדרה, נדלקת בגפיים ומזדחלת עוקצנית עבר קצות האצבעות בארבע רוחות הגוף. המתנתי לסיום הצגת העמדה וקיבלתי את רשות הדבור. אמרתי, כי אי אפשר לראות בנשק הגרעיני כלי חיוני להתפתחות הציויליזציה, שהריי אותה יכולת טכנולוגית עשויה לדון את המין האנושי לכליה בכל עת ועת. אי אפשר להעמיד את האנושות כולה בפני איום השמדה עצמית בכדי שתיטיב דרכיה. אם ניתן להבין התפתחויות מסויימות שאירעו בארצות המתועשות ב- 65 השנים האחרונות, אולי מוטב להבינן בקונטקסט התרבותי, של האצת תהליכים רציונליים, סוציאל-דמוקרטיים, כלכליים, דיפלומטיים וליברליים במדינות המערב, העצמת שיוויון ומתן זכויות לנשים ולמיעוטים אתניים וכיו"ב (בהקשר זה בלבד, אולי גם הקפיטליזם המתון עשוי לשמש כח בונה ולא כח הרסני). הריי לכתחילה, כל הפרוייקט של הנאורות ושל הליברליזם יסודוֹ בהנחה חיובית- קונסטורקטיבית בדבר הטבע האנושי ללמוד, להשכיל ולהבין ויותר מכך- להשתמש בידע המצוי ברשותו על מנת להיטיב עם העולם. נכון, מוראות מלחמות העולם הוכיחו כי האדם אינו בהכרח היצור הרציונלי הבונה שהיינו מעוניינים בתום לחשוב שאפשר שהינו (זיגמונד פרויד עמד על כך במאמר, ארוס ותנאטוס), ברם ההנחה לפיה הציביליזציה זקוקה לאיום השמד תמידי על מנת להתפתח הינה מרחיקת לכת, ועוד יותר לשמוע אותה מפיו של עמית וחבר, היתה קשה עליי מאוד, מפני שמשמעותהּ הינו, הלכה למעשה, כי לדידו במוקד חיינו כאן עומד העניין הבטחוני-קיומי. שדרוגה הטכנולוגי של מערכת הבטחון, על מנת שתוכל להתמודד עם האיומים האסטרטגיים האזוריים, תעמוד לדידו לעולם לפני פתוחן של תכניות לאומיות שיביאו להטבת זכויותיהם של אזרחי המדינה, נגישותם להשכלה, דאגה לבריאותם, דאגה לחלשים, לצמצום הפערים בין מרכז ופריפריה ובין מגזרים חברתיים שונים. כל אלו לשיטתו לעולם לא יעמדו במוקד החיים הישראליים, משום שיש צורך לשמור על הגמוניה בטחונית, כל שכן, גרעינית, המבטיחה לדידו את המשך פריחתה של החברה הישראלית.
ראש המכון, איש מדעי המדינה, סכם את הפולמוס כשתי עמדות מנוגדות. הראשונה ריאליסטית, השניה אידיאליסטית ונסה לתלות את מקורותיי ב- לשלום הנצחי לעמנואל קאנט. מה שאיני מצליח להשתחרר ממנו עד עתה, הוא התחושה לפיה הגרעין בדימונה וגם האופן בו מטופלת סוגיית הגרעין האראני (גם אני סובר כי מדובר באיום קיומי ממש) אינם אלא אופן שבה המדינה והממשל משתררים על הציבור באופן טוטליטרי (טוטליטריזם הגליאני, שבו מותר לרמוס את היחיד, בשל מה שנתפס כטובת הכלל). זוהי פאזה שבו פני האדם הייחודיות נמחקות, אין לו רצונות משלו, מחשבות משלו, יכולת יצירה משלו. חייו של האדם הפרטי הופכים משועבדים לחלוטין למדיניות הבטחונית המקיימת אותו בטובהּ, משום שהיא מסירה מעליו את האיום הקיומי המושת עליו מצדם של אויבים מרים, המבקשים להמיתו. למעשה הקטבים שאני חש כאן אינם נעים סביב גישה ריאליסטית ו-אידיאליסטית, אלא אדרבה: הגשה הראשונה הינה גישה טוטלריסטית המבקשת לשעבד את האזרח למדינה, כאשר ההנחה היא שהמדינה אינה רק מעל הכל, אלא היא-היא המבטיחה את קיומו של האדם המודרני ואת שלומו, שבאין הוא נהנה מעצמתהּ הצבאית והבטחונית הריהו מופקר ודמיו מותרים; הגישה השניה היא הגשה הדמוקרטית-ליברלית-שיוויונית הטוענת כי לכל אדם ישנו שיקול דעת תבוני ויכולת לנהל את חייו ואת החלטותיו באופן מושכל, כי רוב רובן של הבריות יבחרו, באשר תינתן להם בחירה חופשית, להיטיב עם זולתם ולא להרע עימו, וכי המדינה הינה ברית בין יחידים (אינדיבידואלים) סוברניים, המסוגלים לנהל בצוותא חיים משותפים פוריים. העובדה לפיה ישראל נאבקת בימים אלה במשטר דתי-טוטליטריסטי- אסלאמי-שיעי שהשתלט על אראן אל להּ שתאפשר את חדירתם של רעיונות טוטליטריסטיים ואת העצמתם בתוך השיח הישראלי. אל נשכח את האדם ונתמכר למדינה, ועוד יותר- למדיניות האומרת לבטל את האינדיבידואל וזכויותיו, בכל עת שנדרש שדרוג של מערכות בטחוניות. לדידי, יש בהּ בשיטה שהציע בר-הפלוגתא שלי באותו דיון, ואליבא דהרכבי, הכנסתם של יסודות וטיעונים שאינם אמוּרים לאפיין את הדוגלים ביסוד הבונה והרוחני שבאנושות, אלא יש בהּם חזרה ל- לוויתן של תומאס הובס, ולדמוי האנושות כעדרי זאבים, האומרים לטרוף אלו את אלו בכל עת, אלא אם כן יימצא להם ריבון חזק. על אף שההיסטוריה האנושית מליאה היא באימה, והעם כאן ידע רגעי אימה רבים בשישים ואחת שנות. אי אפשר כי החיים הישראליים יתנהלו כל העת מתוך מחשבות על בניין מאזן אימה גרעיני מול אויבינו מחשבה בונה ויצירתית על בניין חברה ליברלית ושוויונית, שבה ניכרת מחשבה מעמיקה ודאגה לגורלו של כל אזרח ואזרח עדיפה היא בעיניי בהרבה. אולי אני תמים, אבל עדיין, אני מאמין כי רוב בני האדם יבכרו אותה, ואפשר גם כי היא הכרחית הרבה יותר לגורל הקיום האנושי.
*
*
בתמונה למעלה: Zdazislav Beksinsky, Untitled Landsacape, Oil on Canvas 1981
© 2009 שוֹעִי רז
פֶּרֶא אדם חוֹשב 