נכתב בעקבות הידיעה על הרצח בבר-נוער בתל-אביב. לזכרם של ניר כ"ץ וליז טרבושי ז"ל .
1
בין השנים 1928-1919 למד לורקה במדריד ספרוּת ושם התגורר ברֶסִידֶנְסִיַה (מעונות סטונטים יוקרתיים) יחד עם סלואדור דאלי, לואיס בונואל ואמיליו פראדוס. בראיון טלפוני שנערך בשנת 1928 סיפר לורקה, המשורר הצעיר, את סיפור- המעשה הבא:
שאלה: אומרים שאפשר לכתוב ספר על הרפתקאותיך בבית הספר ב'רסידנסיה'. איזו מהן נראית לך המשעשעת ביותר?
תשובה: זו של "סוכה במדבר" יום אחד נשארנו בלי כסף דאלי ואני. כמו בימים רבים אחרים. הקמנו בחדרנו ב"רסידנסיה" מדבר. עם סוכה ומלאך נהדר (חצובה מצולמת, ראש מלאך וכנפיים מצווארונים מעומלנים). פתחנו את החלון ובקשנו סיוע מאנשים. מאחר שהיינו אבודים במדבר. יומיים מבלי להתגלח, מבלי לצאת מן החדר. מחצית מדריד עברה במצעד על פני הסוכה שלנו.
[פדריקו גרסיה לורקה, מתוך: 'מסלול של צעיר ספרדי', חלום וברונזה: גרסיה לורקה משורר, מבחר, עריכה תרגום והערות רנה ליטווין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2001, עמ' 242-241]
מעבר לפליאה המתחדשת בכל פעם על חברותם המוקדמת של דאלי ושל לורקה, ומעבר לכך ששנה אחר כך כאשר לורקה עזב לניו-יורק וכתב שם את מחזור השירים משורר בניו יורק ביימו דאלי ובונואל את סרטם הסוריאליסטי, כלב אנדלוסי (שניהם במהלך שנת 1929), האסוציאציה המיידית שיש לי מקריאת פרטי "סוכה במדבר" היא מסעם של בני ישראל במדבר סיני. אפשר אולי שמשה רבנו היה מיצגן, שנתקע בבית הספר ללא כסף, ולכן הוליך כמה חברים במדבר מדומה עם סוכות ומשכן ומלאך נהדר. עם הזמן הצטרפו רבים לאטרקציה. ארבעים שנה בלי להתגלח. עם עלילה שהולכת והופכת יותר יותר פנטסטית. אפשר שהמרגלים כלל לא הוציאו את דיבת הארץ, הם פשוט יצאו החוצה מן המדבר וגילו שאין זה אלא מיצג ענק, בועת מציאות פוקעת. אפשר שקורח ועדתו רק יצאו אל מאחורי הקלעים ולא נבלעו במעמקי האדמה. אפשר שחיל פרעה נעלם בין גלי ניירות פרגמנט תכלכלים מרשרשים מקשקשים, ושהעמלקים היו קטני אמונה שלא הסכימו לקחת חלק במתרחש, ניסו להמריד את המשתתפים, ולהניאם מלהשתתף במיצג התיאטרלי המופרך, שיש בו מן הבטלה, שאין לה תכלית.
אסוציאציה נוספת: סוכת אבלים בלב המדבר. בשלהי מסכת תענית מן התלמוד הירושלמי מובאת אגדה לפיה בני ישראל היו חופרים כל שנה בשנה בימי אב, כחמישה עשרה אלף קברים, ובכל עת שנה בשנה היו מתים באלפיהם ונקברים בקברים שחפרו לעצמם במדבר, עד תום כל דור יוצאי מצריים. הואיל והפסיקו למוּת בט"ו באב, ליל שבו הלבנה במילואה ובוהקת, נקבע היום הזה כיום שמחה לדורות. ברם, דומני כי בכל שמחה שכזאת היה גם מטעם האבל. אמנם חדלו למוּת, אך המדבר נשא שישים רבוא קברים, שנחפרו תוך ארבעים שנה לערך:
אֵיךְ סָפְדָה אָז הַתִּנְשֶמֶת!
אַי, אֵיךְ הָיְתָה מִתְאּבֶּלֶת!
יָד בְּיָד, בִּשְמֵי הַלַּיְלָה
הַלְּבָנָה הוֹלִיכָה יֶלֶד
וּבְמַפָּחָהּ קוֹל שֶבֶר
צוֹֹעֲנִים— בּבְכִי קוֹרֵעֵ
הָרוּחַ אָבֵל, אָבֵל לוֹ
הָרוּחַ גְּנִיחוֹת זוֹרֵע
(שם,שם, 'הבלדה על הלבנה, הלבנה', תרגמה: רנה ליטווין, עמ' 118)
2
בשנת 1921 בעת שהותו ב"רסידנסיה" כתב לורקה את הדברים הבאים לידידו הטוב, המוסיקלוג ומבקר הספרות, איש מדריד, אדולפו סלסר, אשר זמן קצר קודם לכן סקר, באופן מחמיא וביקורתי כאחד, את ספרו הראשון לורקה ספר השירים (1920).
אני עובד קשה על תיאטרון הבובאלות. אני שואל את כולם עליו ומספרים לי המון פרטים מקסימים. הבובות כבר נעלמו מן הערים האלה, אבל הדברים שהזקנים זוכרים עדיין הם מפולפלים ביותר, והיו משכיבים אותך מרוב צחוק. תתאר לעצמך רק תמונה אחת, שבה הסנדלר, קוֹרִיטוֹ מן הנמל, רוצה למדוד זוג מגפיים לעלמה רוֹסִיטַה, והיא אינה רוצה, כי היא פוחדת מכּרִיסְטוֹבָל, אבל קוריטו ערמומי מאוד, והוא משדל אותה בכך שהוא שר את השיר הזה באזניה:
רוֹסִיטָה לוּ הִסְכַּמְתְ
שִמְלָתֵך לְהַגְבִּיהַ
מִי יוֹדֶעַ לְאָן
הָיִיתִי מַגִיעַ!
לפי מנגינה וולגארית להחריד; אבל כריסטובאל מגיע ומחסל אותו בשתי חבטות אַלָּה! בכל פעם שהרקולס הקנאי הזה גומר עם הקורבנות שלו הוא אומר 'אחת-שתיים-שלום– עוּף לתהוֹם!', ושומעים רעש תופים מחריש אזניים במעמקי הבמה.
נכון שזה משעשע? […]
כתוב לי בהקדם האפשרי, כי אתה כבר יודע כמה שמחה גורמים לי המכתבים שלך, ואתה יודע שאני אוהב אותך בכל לבי,
פדריקו […]
[שם,שם, עמ' 58-57]
מחזה הבובות על דון כריסטובאל והעלמה רוסיטה אכן נכתב והועלה. חשוב להזכיר, כי כריסטובל אינו אלא גלגולו הספרדי- עממני של בובתו של פאנץ', זורע האימים, הצלע הזכרית של מופע תיאטרון הבובות פאנץ' וג'ודי, שהתגלגלה בחוצות אירופה כשלוש מאות שנים ויותר, ונתנה דרור להומור גרדומים על מרירת ההיסטוריה (ראו על כך באריכות ברשימתי פאנץ' וגודי והאוגר האניגמטי ). פאנץ' רוצח את כל העומד בדרכו; גם ממלאך המוות הוא נפטר בקוראו 'הוּנזה! הוּנזה!' ואת ילדו המשותף עם ג'ודי הוא משליך לאחר גוו מעבר לחלון. פאנץ'/כריסטובל אינו רק מגלם יסוד אנארכי אלא לדעתי בעד דמותו ניסו הבובונאים לשקף את נתיב הדמים של ההיסטוריה שאינו פוסח על עם או קבוצה אנושית כלשהי, ואינו מותיר ולו אדם אחד, שווה נפש, מחוץ למעגלי האלימות המתחדשים ובאים. אותו מלאך אפל של היסטוריה המנחית את חבטות האלה הקטלניות בקראו: 'אחת-שתיים-שלום, עוּף לתהום!'. עת שומעים רעש תופים בוקע ממעמקי הבמה משל היו מעמקי האדמה או איזו כתת יורים המכוונת את הרובים עבר הנדון. זה משעשע, אולי עלי במה, כסוג של הומור גרדומים, כאשר איש אינו נפגע. זה מפסיק להיות משעשע איך כשבוקר אחד (מרחוק ניתן לשמוע אולי איך חרישי-מבכה הנהר העמוק של סיביליה) נגרר בנם של פדריקו גרסיה רודריגז וויסנטה אשתו, אנשי גרנדה, איזה משורר ואיש תיאטרון צעיר, שכוחו היצירתי, כל שכן חייו, עוד לפניו, על ידי מיליציה חמושה להיירות למוות בשל נטייתו המינית. זה אומלל ומדאיב כי בתל אביב 73 שנים אחר כך, עוד יורים כך, ומתוך אותן סיבות ממש.
אביא לסיום שיר של שכבר הבאתי כאן בעבר באחד הפוסטים, ולפתע התכתב לי עם הדברים שהבאתי כאן, כל שכן עם גורלו של פ"ג לורקה:
כּאן
מקץ שנים רבות כל-כך ומלחמה אחת,
הכל כשהיה.
בקול יין- השרף של התאריכים
לוח הזמנים נשאר כשהיה, החיבוקים היגעים
ממשיכים להגיע מאוּחר
והחיים נעצבים
כשִפְעת ערפל חפונה בכפות הידיים.
אותן עיניים שלנו
מיחלות להתלות באלף תשע-מאות
ושבע עשרה, לבבות במקומם.
אתה רואה, רק להגיד לך
שהחיים אפשריים, שהם ממתינים לי
כמו פצע פתוח שעודו שותת
ומגיח מבעד לאותן ספרות,
לרסק את הבדידות, לצאת לרחוב
ולסדר את התאריכים במקומם.
היום לא יעיב על צל זה
ענף סגליות
שכה נעים להניחו בערפל
עם בת-קול-הגויות שלא תחדל
ודִמעה מוזרה זוֹ
שאנו מכנים היסטוריה.
(לואיס גרסייה מונטרוֹ, 'לפדריקו, עם סיגליות III' , שיעורים באינטימיוּת, בחר, תרגם מספרדית הוסיף אחרית דבר שלמה אביוּ, הוצאת קשב לשירה: תל-אביב 2006, עמ' 31-30)
על פדריקו גרסיה לורקה כתבתי גם כאן
The Smiths: There is a light that never goes out (1985)
בתמונה למעלה: Francisco de Goya, El Tres de Mayo 1808, Oil on Canvas 1814
© 2009 שוֹעִי רז
על הרשימה הנהדרת, בצל אירועי הרצח הנתעב הזה.
סוף סוף, רכשתי את ספרה של ידידתנו דכאן, מרית בן ישראל [הספר, יש לדייק, נכתב בשיתוף רוני מוסנזון נלקן, ועוטר באיוריה של בתיה קולטון] – "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האומנותי", והחילותי קורא בו, והוא יפה מאין כמותו בעיניי.
נייחל לימים טובים יותר. לימים שבהם, אולי, תיאורים ספרותיים אודות זוועות כאלו ואחרות לא ידהו בהשוואה למציאות.
כתבת יפה מאד (כהרגלך), שועי.
התוכל לתת את המקום המדוייק בתלמוד ארץ ישראל?
תודה- תודה, גם על הרישא וגם על הסיפא. הספר "חפץ לב" הוא אכן משובב לב ונפש, מקווה שיעלה בידי לכתוב עליו כאן בקרוב.
תלמוד ירושלמי תענית פרק רביעי הלכה ז', בין השורות האחרונות של הגמרא (בדפוס וילנה דף כ"ו ע"ב).
כל טוב.
בהקדמה שכתב למחזותיו של לורקה מספר אחיו פרנסיסקו, שהצעצוע הראשון שלורקה קנה בכספו שלו, אחרי שפרץ את קופת חסכונותיו, היה תיאטרון בובות. הוא קנה אותה בחנות בשם "כוכב הצפון" ברחוב "המלכים הקאתוליים" (השמות האלה כל כך ציוריים שאי אפשר לדלג עליהם). שום מחזות לא נלוו לתיאטרון הקטן כך שלורקה חיבר אותם בעצמו, וזה היה נסיונו הראשון בתחום הדרמה.
לא זכרתי את הסיפור הזה על הסוכה במדבר. מקסים שערכת המדבר כוללת סוכה ומלאך.
וזה הזכיר לי גם שאחת הבנות בטירונות (שעשיתי לפני עידן ועידנים) הביאה קצת ים בשקית, שיהיה.
ובונואל עד כמה שאני זוכרת, היה הומופוב גמור וגרוע. ואומרים ששם הסרט, "כלב אנדלוסי" היה בעצם כינוי הגנאי שלו ללורקה.
ובאשר לציטוט הפותח – במדור השוואת תרגומים, מתוך "רומנסה על הלונה, לונה" – של רפאל אליעז:
איך מְזַמרה-לה התנשמת!
אי, שיר תנשמת בצמרת!
בשמי-מרום פוסעת לונה
ונער בידה נוהגת.
הצוענים קולם הרימו,
בית הסדנה סואן מבכי.
אל לונה צופיה הרוח,
הרוח לבדה משמר לה.
ולבסוף תודה רבה לכם חברים יקרים על מילותיכם הטובות, ותודה מיוחדת לצבי שהזכיר את רוני שותפתי המלאה והיקרה לכתיבת הספר
את הסיפור על תיאטרון הבובות הילדותי לא הכרתי
מחזיר אותי לילדותי.
את הסיפור על בנואל שמעתי. הוא באמת נראה כאדם לא חביב בתפקידו בכלב אנדלוסי (האיש עם התער)וגם בסרטין חסר משהו בתחום הלב.
ים בשקית זה טוב. עם תכניות הממשלה החדשות להפריט את אדמות המדינה. טוב לשכל אזרחית ואזרח יהיה קצת ים בשקית. זאת תהיה האפשרות האחרונה לחוות. חבל שאי אפשר לשמור קצת ים סוער בשקית. זה חבל מאוד, או אדוות גלים כלשהי
אשרייך שיש לך את רומנסרו ספרדי בתרגום אליעז
ליטווין נהירה יותר,אבל לא ממש מוסיקלית
אליעז גם שומע את השיר, וזה מאוד-מאוד חיוני
לכל שירה. עוד יותר, לשירתו של לורקה.
ואני אוסף את המלים הטובות שלי שקצת התפזרו בינתיים (הן מתרוצצות פה בחדר) ומודה להן אחת אחת בשמך ובשם רוני. נראה לי שהן מוסרות לך גם תודה מקרב לב על הספר רב-הקסם הזה. אופס, עכשיו כבר עליי להודות לשמונה מלים נוספות.
(-:
אהבתי במיוחד את הקישור לקליפ של הברונסקי ביט, כמה הרבה בכל כך מעט.
כמה שנים אח"כ הסולן שלהם ג'מי סמרוויל כתב את המוסיקה לסרט אורלאנדו עפ"י ורג'יניה וולף. שווה לראות ולו רק כדי להקשיב למילים:
אני זוכר שהפעם הראשונה בה שמעתי ברדיו את השיר Why של סאמרוויל
שינתה לתמיד את הבנתי ואת סובלנותי כלפי הקהילה ההומו-לסבית
בעיניי הוא כמעין מה שעשה השיר Strange Fruit למאבקם של האפרו-אמריקאים לשוויון
ראיתי את הסרט אורלנדו בשעתו כאשר הגיע לראשונה לסינימטק בתל-אביב או שמא היה זה באחד הקולנועים בדיזינגוף סנטר
מעניין, עצוב ונוגע מאוד, ובדיוק כשמציינים 30 (?) שנה לאלבום "האישה שאיתי" של דיוויד ברוזה ויהונתן גפן שמבוסס, בין היתר, על יצירות של לורקה, אם אני לא טועה.
כשהייתי קטנה גם לי היה תיאטרון בובות, זה אמנם לא היה הצעצוע הראשון שלי אבל זו היתה טלויזיה ישנה נטולת מסך שבה הוצגו אינסוף הצגות ומשחקים עם בובות כפפה.
אבל הכי הכי הכי אהבתי את הסיפור הקטן של מרית על הים בשקית. כל כך אנושי ויפה וכל כך נחוץ במקום כמו טירונות… הים נשאר עד סוף הטירונות או שלגמתן אותו לאט לאט?… (-:
ולפתע הים שבשקית הדהד אותי לסדרת הפוסטים האקולוגיים של שחר שילוח באתר שלה
אודות הנזקים הסביבתיים המהותיים שגורם השימוש האנושי האינטנסיבי בשקיות ניילון
שמעתי יש החוזרים מן השוק אוחזים שני שקיות
באחת יש ים
בשנייה יש חוף ים
עליו צועד מוכר ארטיקים קדמוני
המרעים בקולו: ארטיק-קרטיב
ושומעים גם ברקע משחק מטקות קדחתני
שאינו מסתיים אף פעם
וקול של מציל הצועק במגאפון
לצאת מהמים, לצאת מהמים
כשאני חושב על זה לעומק
אבל רק אם אני משתדל מאוד
שקית פלסטיק שבתוכה יש ים
די מזכירה לי מדוּזה
אתה נשמע כועס
התעוררתי לפני דקות מספר משנת אחר-צהריים מאוחרת
לאחר כיממה וחצי של עירוּת די אינטנסיבית (מאז שני בבוקר השכם).
לא כעס, נסיון לטפל ביותר מדי דברים בו זמנית, התשה.
(-:
התגובה לטלי למעלה היתה הדבר הראשון שעשיתי בעת העירות.
איזן שןרה מדהימה
והערת אגב: הרצח הפשיסטי של לורקה לא נעדר, כנראה, גם מימד הומופובי. עדות מאוחרת מאוד מספרת שהחיילים לעגו לו על נשיותו, ואף ירו לו תחילה בתחת. ר' ספרו של גיבסון
אכן מדהימה ולפיכך הבאתי אותה גם בפתח דבריי חשבתי כי יש בענף הסיגליות ובדמעת ההיסטוריה של מונטרו בכדי לבטא את הצער העמוק על חיים שנגדעו באיבם ועל מעשה העוולה הנורא
היכן שהוא ראיתי כי התפרסמו ראיות לפיהן בני משפחתו הקתולית- שמרנית של לורקה היו מעורבים בהסגרתו לידי המיליציה ואפשר גם שכי השתתפו ברציחתו בפועל, משום שזיהו במחזה 'בית ברנרדה אלבה' ביקורת ממשית על דמויות חיות מתוך המשפחה, וגם משום הקושי לשאת את היותו של לורקה הומוסקסואל מתוך כבוד המשפחה
דומני כי יש בכך חידוש לעומת גרסתו של גיבסון
ועדיין גם התיאור שמתאר גיבסון כבר מזעזע כל צרכו
לפיכך אני חושב כי הימים האלה הם ימי מבחן לחברה הישראלית, זהו בראש ובראשונה אמנם עת מבחן ליחסו של הקונצנסוס הישראלי (בייחוד החוץ תל אביבי) כלפי הקהלה ההומו-לסבית, אבל עוד יותר, כל מי שזכויות האדם וחירויות אנושיות יקרות ללבו צריך להשמיע קולו, למען יבינו וידעו, הצריכים להבין, שפשעי שנאה כנגד כל סקטור או קבוצה מובחנת בחברה הישראלית, ובכללם רצח בני נוער, וירי שמטרתו השלטת פחד וטרור, אינם דברים שהציבור מוכן לסבול ו/או לקבל כנורמה. הדברים מוכרחים להיעצר במקרה זה, שכן המדרון תלול מאוד-מאוד, וגם תהום הנשקפת אין לה קצה ולא חקר.
אכן נשמע קצת כמו מדוזה, למרות שיש פה פיוטיות רבה שנדמה לי שאיננה קיימת גם אצל המדוזות…
וזה מזכיר לי גם שכשהייתי קטנה ביקרתי בירושלים בשלג והבאתי הביתה לאמא שלג בשקית… (שהפכה, ממש כמו השקית מהטירונות של מרית, לשקית פשוטה מלאה במים וחלום).
השלג שהבאת לאימא שלךְ בשקית מירושלים
הוא בדיוק השלג שגם האסקימואים ייקנוּ
(-:
תודה יקירי, אבל הוא לא היה למכירה… (-:
אבל כעת גם הבנתי איך ניתן להסביר באופן שקול
את גל ההגירה האסקימואי הגדול לירושלים
בשנות הילדוּת ההן
שעוד לא נמסו כליל
(-:
אכן, זה כנראה מסביר הרבה דברים.
רק חבל שלא הצלחתי להתעשר מכל העסקים ההם…
(-:
לא יודע איך זה קרה לך
עד כמה שאני זוכר העסקים עם האסקימואים הלכו יופי, התגלגלו כמו כדור שלג.
זה כל כך הצליח, שבסוף פרצו בחומות העיר העתיקה שער נוסף, שער הדולר.
ועד היום מתעניינים בשלומו בכל חצי שעה עגולה במהדורות חדשות ומבזקי חצי.
מה שהפסיק את הנהירה האסקימואית היתה העובדה שדובי הקוטב לא השתלבו כי ירושלים היא עיר של אריות, ואילו כלבי הים לא מצאו שם ים.
הממשלה חשבה להזיז את ים המלח לירושלים. אבל גילו שכלבי הים לא מסתדרים איתו, כי אין בו דגים.
וכך בסוף האסקימואים שבו כלעומת שבאו.
ואני שואל? מדוע, מדוע הם לא קבלוּ שכונה בנהריה?
שמא צריך לארגם מחאת בלוגרים לבדיקת מחדלי המדינה בפרשת קליטתם של העולים האסקימואים?
אתה מתבלבל. אריות הים דוקא נקלטו יפה, אבל היו להם בעיות עם המפלצת של ירושלים, היא חשבה שהם גונבים לה את המקום המרכזי בתרבות, מה שהיה דוקא נכון, ואז בדיוק נכנסה השבת אז בכלל היה בלגן, כי ידוע לכל שאריות ים מסרבים לשתות יין בימים זוגיים, והמפלצת ממש נפגעה מסרובם להשתתף בקידוש שלה.
במקרה שלי, כדור השלג התגלגל כנראה מעלי, וגם הייתי רק בת חמש, כך שעדיין לא הייתי כשירה להכנס בשעריו של שער הדולר ההוא.התרכזתי יותר בלשחק "רביעיות" עם נופי ירושלים (המשפט הזה גם נשען על יסודות אוטוביוגראפיים חזקים, לגבי השאר – למה להתעסק בקטנות?), וכך פספסתי את הרכבת הכלכלית, אותה אחת שעדיין נמצאת אי שם בדרך העולה לירושלים.
הבעיה האמיתית התחילה כשהגיע בחור צעיר ואמביציוזי, ציקי סלע קראו לו, כבר אז הוא עשה את הסטאז' שלו בגירוש בני אדם…
ואז, המכה הסופית הגיעה עם בואו של אוגוסט. אמנם ירד שלג באותו אוגוסט, אפילו עשו על זה סרט, אבל כל האוגוסט הזה היה יותר מדי בשביל האסקימוסים והם החליטו לפרוש בשיא.
יש ספר מאוד מפורסם של חנה ארנדט" 'אייכמן בירושלים: הבנאליות של הרוע' הדן באיזה אחד פקיד של משטר מאוד מסוים שרק מילא פקודות בהתלהבות מתוך נאמנות מסוימת למה שהוא תפס כמה שיבטיח את כינון הרייך בין אלף השנים
ואת משפטו המתוקשר
אני שונא כאלה השוואות, בחיי
אני לא מתכוון למפלצת…
אלא לפקיד ההוא שמדלל וגם רודף אוכלוסיות
וגם הופך אט-אט לכוכב טלויזיה
ואז הבנתי על מה אתה מדבר ונבהלתי יותר.
כן. הפקיד ההוא שמסלק מכאן את משב הרוח המרענן של האסקימוסים במחי אמירות שטותיות ומעשים שטותיים עוד יותר…
המצב די מבהיל
מתנצל, על המעבר החד מרוח השטות לרצינות כבדת ראש. אבל מר סעל, הפקיד הממשלתי המדובר, באמת מזכיר לי לדאבוני התנהלות של דרגים אדמיניסטרטיביים במשטרים די אפלים.