*
בשנת 1961 נמצאו, גדול משוררי ה- Beat , אלן גינזברג (1997-1926), ובן זוגו לחיים, המשורר המתחיל (דוגמן הציור, לשעבר) פיטר אורלובסקי (2010-1933), בעיר בומביי, הודו. שם חיברו יחדיו, בכתב ידו של אורלובסקי, את המכתב הממוען לצ'רלי צ'פלין. בני הזוג אמנם בילו בשנת 1957 בפריז, אך לא ידוע לי האם פגשו את צ'פלין בתקופה זו. גם אין לי מידע לגבי עצם שיגור המכתב ומוצאותיו. אני מביא את הדברים ככתבם בתרגום עברי:
חברנו היקר, צ'רלס,
מכתב אהבה לך. אנו, משורר אחד מאושר ומשורר אחד בלתי מאושר בהודו, מה שעושה אותנו שני משוררים. אנו מעוניינים לבוא לבקר אותך. נחצה את כל הודו כדי לדגדג את כפות רגליך. יתירה מזאת, מלך בניו יורק הוא סרט מעולה,- אני מעריך שזה ייקח איזה עשר שנים לפני שהוא ייראה משעשע במבט לאחור. כל כמה שנים אנחנו חולמים שאנחנו פוגשים אותך.
מדוע אינך מתקדם הלאה, עושה עוד סרט ודופק את כולם. אם תעשה, האם נוכל להשתתף כניצבים? אנחנו נהיה הבראוניס שלך בחינם.
בוא, אספר לך על גנֵש. הוא אל בעל ראש של פיל עם כרס אנושית שמנה ומשעשעת. לכל ההודים יש תמונה שלו תלויה בבתיהם. לחשוב אודותיו זו סגולה לאושר, חכמה, הצלחה, אשר הוא חולק לאחר שהוא מסיים לזלול את הממתקים שלו. הוא איננו קיים גם לא חסר קיום. הודות לכך הוא יכול להכניע כל שד. הוא רכוב על גבי עכבר ויש לו ארבע ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.
האם אתה מצליח להבין כמה הרבה פעמים צפינו בסרטים שלך בניו-יורק ובכינו בחושך בחשאי. האם אתה מצליח להבין כמה הרבה קייצים חלפו בקוני איילנד כשאנו יושבים בקולנוע- פתוח וצופים בך מתחפש לצל פנס במורד מדרגות עקומות נצח? אתה אפילו גרמת לאימהות המתות שלנו לצחוק. אז, זכור שהכל כשורה. מחכים לצעד הבא שלך, והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.
מה עוד נאמר לך, בטרם נמות כולנו? אם כל מה שאנו חשים יכול היה להיות מובע זה היה פשוט יפהפה, למה אף פעם לא עשינו זאת עד כה? אני מניח שהעולם נראה לנו יותר מדיי רחב, קשה למצוא את הזמן הנכון לשכוח את כל החרא הזה ולנופף לשלום מן העבר השני של העולם. אבל ישנם בודאות מליונים על גבי מליונים של אנשים המנופפים לך חרישית לשלום מבעד לחלונות, רחובות וסרטים. אלו רק חיים המנופפים כלעומת עצמם.
אמור למייקל לקרוא את השירים שלנו גם-כן, אם הם בכלל מגיעים אליך. שוב נאמר שיש לך את המגע המדגדג- האישי הזה, שאנו כה אוהבים.
האם עלינו לסיים בזה?
לא, נשאר לנו עוד המון מקום פנוי על הדף- לשפוך בו את ליבותינו. האם קראת את לואי פרדיננד סֵלין?- כפי שניתרגם מן הצרפתית לאנגלית. סֵלין מקיא גרגירי- פֶּטֵל, הוא כתב את יצירת הפרוזה הכי צ'פלינית ברוחה באירופה, ויש לו נפש מרירה אכזרית עצובה כּעוּרה נצחית וקוֹמִית, די צרכה, בכדי שתגרום לך לפרוץ בבכי.
תוכל גם לעשות סרט כביר על פצצת האטום!
תקציר:
שרת שלומפר עם שיער שיבה, אינו מצליח להבין את הוראות תרגיל ההפצצה האוירית על דיוקן, ולכן נמצא במרתף של המקום בו הוא עובד, לבדו באִיבָּה של שעת חירום בין לאומית של הפצצות אויריות, סירנות, קרמלין, מהומות, רקטות מעופפות, מכשירי רדיו שואגים, חורבן כדור הארץ. הוא יוצא החוצה ביום שאחרי, זוחל החוצה מעל ערימת גופות אנושיות, הנערמת על יד האמפייר סטייט בילדינג, ובהמשך הסרט, שעה שלימה, השרת משוטט על המרקע לבדו מנסה לגלות חברותיות אל מה שכבר אינו שם, לוגם בירה בבאר עם בחורים בלתי נראים, קורא את העיתונים מהשנים האחרונות, ומסיים בהביטו מבט ריק אל המצלמה עם ההבעה הצ'פלינית הנצחית. מביט בחוסר מבע, מרוכז כולו, אל תוך עיניו של אלהי הבדידוּת.
הנה לך, המילה האחרונה ההולמת אותך, סיר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה- אבל המבט האחרון בסרט חייב להיות כה יפהפה, עד שזה לא ישנה באם העולם ניצל או לא.
או.קיי, אני מניח שאנחנו יכולים לסיים את המכתב עכשיו. סלח לנו, אם כבר ידעת את כל מה שנכלל בו קודם לכן. או.קיי,
אהבה ופרחים,
פיטר אורלובסקי, אלן גינזברג
בומביי 1961
[המכתב תורגם מתוך: City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp. 183-185]
הערות:
קשה שלא לשים לב לכמה הקבלות בין גנש ובין צ'פלין, בעיני הכותבים. גופו של גנש בהינדואיזם מסמל את היקום ואת החכמה והאושר הארוגים בו. דומה כאילו צ'פלין מסמל עבור אורלובסקי את גינזברג את אותם הדברים ממש.
מעניין שהכותבים לא הזכירו במכתבם את ראג' קאפור (1988-1924), מלך הסרטים בבוליווד, בומביי, שנהג משחרותו לחקות את דמות הנווד הצ'פליני, ויצר לה ורסיה הודית מפתיעה (בין סרטיו הבולטים: הנווד, הנודד).
מלך בניו יורק (King in New York) היה מסרטיו האחרונים של צ'פלין (1957), והסרט העלילתי האחרון שבו כיכב. הסרט הוסרט באירופה, לאחר שצ'פלין נאלץ לצאת את ארה"ב בימי המקארתיזם (1952). סרטו זה, הכולל ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב הוצג בארה"ב לראשונה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים.
מייקל (צ'פלין) הוא בנו של צ'ארלי. ככב באחד התפקידים הראשיים במלך בניו-יורק, כילד בן עשר.
ספרו של סלין הוא כמובן מסע אל קצה הלילה, מיצירות המופת בפרוזה של המאה העשרים; ספר פיקארסקי קונטרוברסאלי- באשר לתיאורי האלימות השופעים בו, ובאשר לעמדותיו האנושיות הבעייתיות של מחברו. ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן (הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994).
התקציר שהציע אורלובסקי, ובמיוחד ערימת הגוויות על יד גורד השחקים, מזכירה באופן מצמרר את נפילת מגדלי התאומים (גראונד זירו), ארבעים שנה לאחר כתיבת המכתב המקורי.
הקומדיה של סטנלי קובריק, ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו, הצ'פליני משהו, של פיטר סלרס הוסרטה והופצה בשנת 1964שלוש שנים לאחר כתיבת המכתב של אורלובסקי/גינזברג.
פיטר אורלובסקי נפטר לפני כמה חודשים (30 במאי 2010) בניו-יורק.
מי שיודע/ת האם ניתן לתרגם את המלים: Vomits Rasberries באופן שונה מכפי שתרגמתי (ראו הפסקה על ספרו של סלין), אשמח לדעת על כך.
*
הרשימה כולה פורסמה לראשונה בנובמבר 2008, בשחר ימי האתר, ובמקביל במגזין התרבות האינטרנטי "קצתתרבות". היא מובאת כאן שוב בלווית הערות ועידכונים זעירים. לזכר עמית אקדמי, שלא זכיתי להכיר, אשר שם לפני כשבוע קץ לחייו.
*
בתמונה למעלה: אלן גינזברג ופיטר אורלובסקי, פורטרט זוגי, 1978.
© 2010 שועי רז
שועי, תודה על הקטע הנפלא
הי רביב,
תודה, גם בעיניי מדובר בקטע נפלא: אמנות, חיים, קיוּם וכיו"ב. אני לא מגדולי חובביהם של גינזברג/אורלובסקי, אבל בקטע הזה יש משהו שהוא בד-בבד עוכר שלווה, מלנכולי, דכאוני ומצחיק מאוד.
מרתק. גינצבורג ושות׳ נפלא כתמיד. צ׳פלין פחות או שרני מתקשה להפריד בין ביוגרפיה לאומנות.
שועי, יופי של הומאז'.
אהבתי מאוד לאהוב את צ'ארלי צ'אפלין את אלן גינזבורג וגם את ד"ר סטריינג'לאב של סטנלי קובריק, שהוא בעיני, אחד הסרטים הכי טובים והכי מצחיקים שראיתי מימי. נדמה שפיטר סלרס משחק בכישרון רב את כל הדמויות בסרט.
מרטין סקורסזה ביים את הסרט הנהדר "הואלס האחרון" על הקונצרט האחרון של "הלהקה" The Band . למי שעוד זוכר, כי זה היה מזמן, מלבד אריק קלפטון, ניל יאנג, ון מוריסון, מאדי ווטרס ובוב דילן, עולה גם המשורר לורנס פרלינגטי לבמה וקורא כמה משיריו. השילוב הזה, המדהים בעיני, בין רוק לשירה באופן כל כך הולם יכול להתקיים כך רק באמריקה:
אל תיתן לסוס הזה / לורנס פרלינגטי
אל תיתן לסוס הזה
לאכול את הכינור ההוא
קראה אמו של שאגאל
אבל הוא
המשיך עוד
לצייר
והפך מפורסם
והמשיך לצייר
את הסוס עם הכינור בפיו
וכשהוא לבסוף סיים אותו
הוא קפץ על גבו של הסוס
ורכב הלאה
מנופף בכינור
ואז בקידה קלה נתן אותו
לעֵרוּם העָרוּם הראשון שהוא נתקל בו
בלי לדרוך על אף מיתר
חשוף.
הי שועי, בוקר טוב,
אני מתכוונת לחזור לכאן יותר מאוחר,
ולקרוא את המכתב היפיפה הזה שוב,
אבל אני מוחה!!!
התמונה של זוג המשוררים היתה כל כך יפה,
תחזיר אותה, בבקשה…
תודה,
להתראות.
הייתי בין אלה שזכו לראות את הצילום של אלן ופיטר ואני מצטרף לבקשתה של מיכל, אנא השב אותו הביתה…
"המוות הוא פחד התקוע בנפשנו כמסמר חלוד" אומר ברונו של אהרון אפלפלד ('והזעם עוד לא נדם) ושתי אפשרויות ישנן מול המסמר הזה: לחרוץ מולו לשון (צ'פלין, גינזבורג את אורלובסקי, בקט, חנוך לוין וכו') או לחבק אותו בכל זאת חיבוק אוהב ושמח (הראי"ה, נחמן, בודהה וכו'). כך או כך, תחרות הורדת הידיים הזו כנראה תמשך עוד הרבה זמן, כי אם אחד יעלם, לשני ישעמם נורא.
תודה שועי על החזרת התמונה היפה!
המכתב הזה שלהם כל כך מקסים,
בדיוק סוג המכתב שכל יוצר היה מייחל לקבל ממי שקראו, ראו, נהנו מעבודתו, כל כך הרבה הומור עם כאב וחכמה. גם אני כמוך, למקרא השורות האחרונות חשבתי על אסון התאומים, לגמרי. אני עוד צריכה לקרוא את סלין, אבל בהחלט ממה ששמעתי עליו אז מתאים להגיד עליו שהוא מקיא גרגירי-פטל…
תודה שהבאת את הדברים המתוקים/חמוצים/מרים/מתוקים שוב האלה!
אה, שכחתי,
הדברים שכתבת, אורי,
זה כל כך נכון,
אני אוהבת לרוץ בין שני הקטבים האלה.
דפנה יקרה,
ברכות על הבלוג השני החדש (האלטרנטיבה של 'המדור לאיבוד קרובים').
עכשיו, מה אעשה, אני איש צ'פלין/ קיטון/ האחים מארקס יותר מאשר של גינזברג/אורלובסקי– שניהם משוררים דיבוריים מדיי. גם ב-Beat אני מעדיף את פרלינגטי וגם, למרבה ההפתעה, את ויליאם ס' בורוז ואת ג'ק קורואק, המשורר יותר מהסופר. את ה-Beat אני מוקיר בעיקר על כך שפרצו דלתות וחומות בשביל אמנים כמו בוב דילן, טום וייטס, טים הרדין, וג'וני מיטשל, אפילו פטי סמית', וולווט אנדרגאונד, לו ריד ולורי אנדרסון לא היו מתרחשים באמריקה בלעדיהם; אבל צ'פלין, קיטון והאחים מארקס הם הרבה יותר משוררים בעיניי; גדולתם של ה-Beat על שידעו לפרוץ דרכים עבור אמנים אלטרנטיבים אחריהם, וגם להוקיר באמת אמנות שנעשתה לפניהם. על כל פנים, המשורר האמריקאים האהובים ביותר עליי הם וולט וויטמן ווואלאס סטיבנס.
הי דודו,
אם נהנית מן המחווה הזאת. נסה את הרשימה המוקדמת הבאה:
http://wp.me/pJa8q-cVP, הכוללת תרגום לשירו של ג'ק קרואק 'המנון'
אגב, התצלום המשותף שלהם הוא הוכחה ניצחת לכך שהאופה לא אפה לבסוף את מקס ומוריץ
הם נמלטו על נפשם ופרצו בקריירה פואטית בארה"ב וחיו באושר ואושר עד פטירתם בשיבה משובחת.
(-:
מיכל יקרה,
השבתי עטרה ליושנה; אני חושב שאני פשוט מעדיף את צ'פלין. חוץ מזה, שהצילום הזה (גינזברג/אורלובסקי) עיטר את הרשימה המקורית ורציתי לרענן. שמעתי עתירותיכם/ן אף החלפתי בחזרה. לגבי סלין, בניגוד לרשימות המהללות את ספרו כאחד מגדולי הספרים במאה העשרים. מדובר אמנם בספר מרשים, על מלחמה, אלימות ומה שבצידם (ובמיוחד על האלימות ככח אונטולוגי בנפש האדם). אבל, אם כבר, הייתי ממליץ על 'חיל פרשים' של איסאק באבל, 'קאפוט' לקורציו מאלאפארטה, "הרבה צרות היו לו עם המלחמות" לוולפגנג בורכרט; "מעבר לאשמה ולכפרה" לז'ן אמרי (הנריק מאייר); "עת לאהוב ועת למות" לאריך מאריה רמארק. בסלין יש משהו מאוד מיזוגני. קצת קשה לי תפישת האדם שלו.
הי אורי,
כרגיל, תמצא אותי בין אלו שמושכים את הכתף הימנית ומראים את הלשון. אבל כללית, עם הגיל, אני מסתייג מאוד מכל אותם פילוסופים-תיאולוגים של ימי הביניים והרנסאנס (אפילו מישל די-מונטיין) אשר גרסו Memento Mori וכן שהפילוסופיה מכינה את האדם למוּת; אני קרוב הרבה יותר לתפישתו של ברוך שּפינוזה (ואם ת'לא מאמין תשאל את ברוך) שגרס כי, "אין דבר שהאדם החופשי ממעט לחשוב עליו כמו המוות, וחכמתו אינה ההגות במוות, אלא ההגות בחיים" (אתיקה ד',67, תרגם: ירמיהו יובל).ובכן, גם את מחשבותיי פה על אודות מוות, אבדן וכיו"ב אני רואה מתוך פריזמה של התבוננות קיוּמית או של התאיינוּת. אני יודע מעט מדיי על החיים ומלואם מכדי שארשה לעצמי להרהר במה שבלתי נתפש, במה שהוא לעולם בבחינת ניחוש.
המכתב הזכיר לי כמה הומור יש בהינדואיזם. מי עוד יכול היה להושיב אל (ועוד אחד עםראש של פיל) על עכבר ולהתייחס אליו בכל הכבוד הראוי?
הי שחר, יש איזה שיר של איציק מאנגער הנקרא "בדידוּת" ובו מספר מנגער על ליל שכרוּת בלווייתם של שבעה עכברים, באופן בו אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שמא מחמת יינו הפך לגנש; משהו מצחיק ונוגע ללב כאחד.
זה מעניין מרכבת העכברים של גנש. לאור תיאור המרכבה בספר יחזקאל (פרק א'). אבל הסמל של האלהוּת הרוכבת על המרכבה נמצאת בדתות פרסיות קדומות מאוד (אולי בהשפעה הודית?) הרבה בטרם הדת ההיא של משה והעבדים לשעבר, שהצליחו לצאת ממצריים.
אתמול בחמש אחה"צ הלכנו עם אמא למכולת ובדרך ראינו שהגנש שלנו סגור. זה לא כל כך נעים לראות גנש סגור.
שועי,
נהדר, כרגיל. במיוחד, 'מדרגות עקומות נצח'; שזה בעצם קו ספירלי עקום.
יו הד מי אט מקס ומוריץ
אבל לא רק שם
קבל ניפנוף .
יפה, ממש.
אגב אלן גינסברג:
אליס,
מצטער על העיכוב, עברתי דירה במעש, ולכן טלטולי הדרכים וכובד הארגזים, הדירו אותי ממלאכת האתר. גם אין עוד בדירה חיבור לאינטרנט. יש המחכים לגודו ויש המחכים לטכנאי (-:
ולגבי "מדרגות עקומות נצח", את צודקת, יש בתמונה הזאת משהו שובה לב. אני מניח כי אנשים רגילים לחשוב על הנצחי כמעגל או כקו ישר. זה ייחודי להניח את עקממיותו של הנצח.
הי דיקלה, ברוכה הבאה.
אני מני כי "מר תיש" המורה חמור-הסבר (מקס ומוריץ סיפור שני), שנגדו זימרו הביטניקים, אולי אף ניסרו את הגשר תחתיו, היה סנאטור מקארתי או נורמן כהן עוזרו.
אגב, כשאני חושב על כך גם לימי וייסלר ולנעם ענבר מן "הבילויים" יש לוּק שכזה, כלומר סטייל אורלובסקי-גינזברג בואכה מקס ומוריץ.
הי עמיחי, ברוך הבא.
תודה על הפוסט הגינזברגאי. כאשר הייתי בתחילת שנות העשרים שלי התלהבתי הרבה יותר מה-Beat. השנים עושות את שלהן, אני נהנה מאוד גם היום מרוחו של ה-Beat, מכוחו היוצר, האנארכי, המבשר, אבל כאמנים-יוצרים גריידא, אני חושב כי קשה לי למנות מי מבני החבורה עם גדולי המשוררים/ות של המאה העשרים.
מקסים מקסים מקסים. ממש! (-:
ואני תוהה אם הם הכירו את צ'פלין או לא, למרות שזה לא באמת משנה.
זה כתוב קצת כמו מכתב של ילדים – הפמיליאריות, האסוציאטיביות, הדילוגים, ילדים שובבים, מקס ומוריץ אינדיד, אבל ילדים משכילים ביותר.
אכן, מצאו איפה להתארח. לא הכרתי את זה מימי קדם, טוב שגאלת את הקטע מתהום השכחה (-: