Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘Beat’

*

1.

יונה מרוקנת את מעיה מעל הר הבית. פונה אל הכותל המערבי; יושבת בראשו. מצפה שלאחד מבני האדם הגודשים את הרחבה תישמט חתיכה מהסנדביץ או מהבמבה. לוכדת תולעת או זחל או מקק; אוכלת לשובע נפשהּ. מעופפת משם. לא משנה להּ להיכן. לא תרה שום יונה גדולה בשמים או בארץ – שתאריך ימיה, שתבטיח לה ארץ, שזרעה יהיה ככוכבי-שמים או כחול. אין לה חזיונות על שלטון היונים בעולם; לא על כך שאי-פעם כל היונים תחיינה בשלום. לא יונת רחוקים. לא יונת קרובים. היא עפה להיכן שנושאת אותה הרוח. פוחדת מעופות דורסים. פוחדת מנחשים שיאכלו את גוזליה. אין בה כל השתדלות מיוחדת לשלוט, לכלוא או להרוג.

*

2. 

*

המורה גילה בפניי את המראה של צִ'ין

שיקף את הרגע לפני שהוריי הולידוני

כיום הלימוד הושלם – ומה המצב שהושג?

הלילה משחרר תרנגול ווּגִ'י , שמתעופף באזור המושלג.

[קיזן ג'וקין, דנקורוקו (רשומות העברת האור), תרגמה מיפנית: ענבל טפר, הוצאת סטימצקי: פתח- תקוה 2016, עמוד 310].  

*

מהו מצב השלימות והמהות שהושגו אחר הלימוד? כליל המשחרר מתוכו תרנגול ווג'י שחור (תרנגול הווג'י הוא תמיד שחור). תרנגול הווג'י מגיח מתוך העלטה המוחלטת אל תוך מרחב ארצי המושלג – זה ראשית גילויו; הוא הופך ביעף מנסתר, לא-נודע ודומם, לנגלה וצועק-לעין כל רואיו. מעופו הבלתי אפשרי (תרנגול לא עף), מרמז על היותו של הווג'י השחור, עוף אגדי, כעין בן-כלאיים בין פניקס (מעופף) שנוצותיו מרפאות מכל חולי, ובין תרנגול רגיל (המוגבל לקרקע). דומה כאילו ג'וקין (1335-1268) מפיצו הגדול של הסוטו זן ביפן בראשית המאה הארבע-עשרה – ניסה לסמל את מי שסיים את לימודיו והשיג את מהותו, באותו תרנגול, כעין מי שיצא מחוק האדם הפשוט;  שוב אינו בשר ודם, אלא בן המהות הנסתרת, חובקת-הכל; הוא נושא סגולות מיוחדות, אנושיות במקצת ועל-אנושיות במקצת; במהותו הנצחית הוא דומה כתרנגול שחור מעופף בשלג, בין בני החלוף, בני התמותה. הוא בולט על רקע סביבתו; נודע בחריגותו; כל מי שייתלה בו עינייו יחוש שהוא אינו ככל התרנגולים.

יש צד שווה בין תיאורו של ג'וקין ובין מחבר ספר זהר חדש שם מתוארים הצדיקים, כאילו עתיד הקב"ה לעשות להם כנפיים, ואילו האר"י, אולי בעקבות ספר הזהר, על פרשת בלק, ראה בצפורים קונקרטיות גלגול נשמות של צדיקים. אצל ג'וקין גם-כן האדם השלם (כדוגמת הצדיק) הוא איש-ציפור; תרנגול ווג'י שחור, ליתר דיוק. קשה לאותם מחברים מיסטיקונים להעלות על דעתם ציפור שאין-לה ריבון, הפועלת בהתאם לטיבהּ הציפורי הטבעי. ללא כל זיקה לאיזו ממשוּת נסתרת, או ליישות נצחית או קדושה. הם מגייסים את הציפורים להייררכיה הדתית-מיסטית של דתם או לדרכם הרוחנית. הטבע כולו מגויס לטובת הצדקת הדת, ועל כן, לתפיסה זו יונה המפזרת לשלשת מעל הר הבית, חייבת להיות מחרפת ומגדפת את קדושת המקום, שהרי לא ייתכן שהיא תנהג סתם כך בהתאם לטבעהּ, ובהתאם לכשרים שהונחו בהּ.

*

3.

*

חיים לנסקי, המשורר הסובייטי-יהודי (1942-1905), שמצא את מותו באחד מהגולאגים בזמן מלחמת העולם השניה, שיגר מכתב לסופר, יעקב פיכמן, עורך מאזניים,  בי"ב באב תרצ"ז (1937), ובו צירף פואמה בשם מעשה בעגור שנכתבה שבוע ימים קודם (ה' באב תרצ"ז). השיר שנכתב בשׂוריה ההררית (סיביר) ראה אור לראשונה רק בספטמבר 1962, בכתב העת: מולד: ירחון מדיני וספרותי, 170-169, עמודים 383-379. השיר, כעין משל, הוא מעשה בעגור החריג ובולט בכל מקום אליו הוא נאלץ לנדוד (קינו הראשון עמד בארץ פישון); מדובר בבעל חיים מלומד, אציל, נבון, המתקבל בדרך-כלל בתחילה, כאורח רצוי בחברת בעלי-החיים הזקוקה לבעלי ידע ברפואה, בכלכלה ובמדע, ואחר-כך טפין-טיפין מתחילים לרדוף אותו בשל הצלחותיו, וכך הוא מגורש שוב ושוב, נרדף עד-צוארו, והופך לעין עגור נצחי (עמוד 383). עצתו של העגור הזקן לבניו הנה: "חִישׁ בָּנִים אֶל גְּדוֹת פִּישׁוֹן/ שׁוּבוּ, בְּנוּ קִנְכֶם רִאשׁוֹן! … שׁוּב תִּצְמַח נוֹצַת כְּנַפְכֶם/ שׁוּב תִּגְדַּל דִּיצַת לִבְּכֶם/ שְׁאָר שִׁשִׁים לָשׁוֹן וָתֵשַָׁע / אָז תֹּאמַרְנָה: תִּתְחַדֵשׁוּ!/ יוֹם וָלַיְלָה קוֹל שׂשׂוֹן/לֹא יָמוּשׁ מִגְדוֹת פּישׁוֹן." לנסקי מגייס את הצפורים (העגורים –  ביפן: סמל לשלימות) למפעל הציוני-העברי המתחדש בפלשתינה, בעקבות מפח-נפשו מן הטוטליטריזם הסטאליניסטי, אם בעקבות עגוריו של איביקוס, אשר לנסקי מזכיר בשיר, ובאם בעקבות טוריו של שלמה אבן גבירול: הִנֵּה בְּנוֹת-עָגוּר אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ/ שָׁרוֹת עֲלֵי פֹארוֹת וְלֹא-לֻמְדוּ/ אֵיךְ תִּשְׁמְעוּ קוֹלָם בְּגנַּת אֱגוֹז/ הֹלֵךְ,  וְלֹא-תִּשְׁתּוּ וְלֹא תֵּחַדוּ …  [שלמה אבן גבירול, שירי החול, יוצאים לאור ע"י חיים בראדי וחיים שירמן, מכון שוקן: ירושלים תשל"ה, שיר ל', עמוד 19]. אצל גבירול בנות-עגור הן ציפורים בגן, ולא משל תורני או דימוי לחכמה, אבל אפשר כי לנסקי, שקרוב לודאי קרא את השיר באחת ממהדורות הדפוס הקודמות, צייר בדמיונו את קול בנות העגור בגנת-אגוז (שיר השירים) בתמונתם של ישראל. כך או אחרת, האדם מפקיע שוב ושוב ציפורים מציפוריותם, ומצייר אותם כמשל לחיי תודעתו או נשמתו, זיקתו לאלוהות, או כסמל לקבוצה האנושית אליה הוא משתייך או מבקש להשתייך (הבאתי דוגמאות מן הסוטו-זן, היהדות, השירה והציונות). אבל, כמו שהציפור, מעבר לכל מה שהאדם משליך עליה, היא רק ציפור יחידה; כך האדם אינו מוכרח להחיל על עצמו דוקטרינציה דתית, לאומית או אידיאולוגית, על כל הכרוך בהּ, ועשוי להתעקש להיות אדם פרטי החי את חייו על פי טבעו, ועל פי הכשרים שהונחו בו.

*

4.

*

בשבת קראתי את רובה של הנובלה, רקויאם לציפור מאת אלכס חנקין [כתבי יד – סדרה לפרוזה יפה, הוצאת קדימה: בנימינה 2017]; העלילה נסבה על יחסיהם של חוקר אקדמי, אינטלקטואל רב-ידע ואובססיבי לייצוגי צפורים בספרות (והספר אמנם עתיר אזכורים מאין-כמוהו, אפילו מזכיר שיר אחר של לנסקי; וגם כתוב בכישרון גדול) המעביר בקמפוס הר הצופים את הקורס "הציפור בעברית" בשנת 1987; קורס המשנה על הגיבור-הצעיר את עולמו ומהווה את הבסיס שעליו חייו נבנים להבא (הן מבחינת מחויבותו לספרות, בעיקר לשירה; והן מבחינת הכרת חבר עיוור, שנכדתו הופכת בת-זוגו). אותו מרצה צעיר, לאו-דווקא כריזמטי, הוא כה מופנם עד שאפילו את שמו אינו אינו אומר מציין בקולו, ועל שום מראהו זוכה לכינוי 'הצפור'.  ובכן, כאשר התלמיד-המסור בא להודיע למורו שהוא ייעדר לצערו חמישה שבועות רצופים מחמת צו מילואים לאינתיפאדה הראשונה (כאמור, השנה היא 1987). מעניק לו המרצה עותק השמור בידיו של Howl מאת אלן גינזברג ומצטט מתוכו את השורות: "The  Soul is innocent  and immortal / It  should never die ungodly in an armed madhouse". בעקבות כך התלמיד אמנם נאבק ומצליח לדחות את שירות המילואים שלו. כשלוקחים בחשבון כי הדברים נאמרים מפי "ציפור".  ניכר כי בכל זאת, יש דברים שכדאי ללמוד מציפור.

*

*

בתמונה למעלה: יונה על חוט טלפון שצילמתי ברחוב.

Read Full Post »

arizona.1983

*rdg k

   זה יותר מאשר ספר שירים ויותר מאשר פסקול מוסיקלי, או רכבת שדים, ויותר מאשר תהליך תרפויטי של חייל פוסט טראומטי הבורח מכאן למזרח הרחוק ולאירופה וחווה שם חוויות סמים. נוצרת כאן, בעיקר כתוצאה מן הצירוף בין קריאתו של של רון דהן בספר שיריו נעורים ובין המוסיקה מאת ההרכב Farthest South, התפרצות פסיכדלית— שבו נדמית הכניסה ללבנון והשהות בלבנון בימי המלחמה השניה, כצד שני של חוויית הסמים. נכון יותר, מרגע לרגע, הולך ומתחוור מדוע ההמשך (המעבר) ממלחמה לשימוש בסמים הוא  כה מתקבל על הדעת. מדוע מדובר בסוג של הֶדֶף, כמו של פצצה— הדף שמעגליו הולכים ומתפשטים. וכיצד העמדתו של אדם במצב-גבול, במצב לחץ שבו קיומו כמו-מוכרע; עשויה להביא אותו לרצון מתמיד לשוב לשם ולהתרחק משם בעת ובעונה אחת. טראומה גורמת לאדם לרחף מעל הדברים; משליכה אותו מתוך גופו. הוא חווה את הדברים עתים מלמעלה, עתים מגבוה, לא מתוך גופו שלו. הוא זוכר הכל ואינו זוכר דבר. כמו עין בלתי ממוקדת, שכל אימת שהיא מתמקדת הכאב גדול מדיי. השהות בגוף מכאיבה מדיי. הגוף הוא קליפה תוססת-נרקבת; הוא בולם את הצעקה האומרת לפרוץ ולהדהד בחלל העולם. מוכרח להשתחרר; מוכרח לחזור בחיים, או למוּת באופן שאין ממנוּ חזרה— אך לא להמשיך לחוש מת לשיעורין.

   ובעצם, זה אינו מסע ממקום למקום, זה תיעוד המקום הנפשי שבו הגבולות בין האירועים הקונקרטיים של הלחימה בלבנון ובין חוויות הסמים מתערערים, כמו בחוויותיו/סיפוריו של ויליאם ס' בורוז ב-Naked Lunch  ו- Nova Express, שלעתים קשה למצוא את המפתחות שיאפשרו להבין מה כאן מבוסס מציאות ובה מבוסס הזיה – מה יסודו בקונקרטי, ומה יסודו במֹח דלוק. כך אצל דהן, נדמה כי המֹח משחזר מחדש וגם מייצר מחדש את ההפצצות, את הזעקות, את המוות שאין לו מובן— באופן המקשה לעמוד על הקונקרטיזציה של האירועים. המלחמה אצלו נטועה בהזיה ובסיוט. קשה להעניק לה מעמד במציאוּת ולהמשיך לחיות כאילו כלום לא ארע. דומה כאילו מוטב להנכיח אותה לכתחילה בקוטב הסוריאליסטי ההזייתי-מסויט— כדי להצליח ולדחוק את נוכחותו מחוץ למעגלי המציאות הקונקרטית.

גם בורוז הקליט אלבומים המבוססים על חוויותיו והזיותיו. האלבום שלפנינו מנוגד ברוחו לאלבומיו המוקלטים של בורוז (למשל, האלבום יוצא הדופן: Spare-Ass Annie and Other Tales שבו ליווה את בורוז הרכב היפ-הופ). לרשות רון דהן עומד קול נערי ורגיש; אין לו את פרסונת הארכי-יוצר-המקולל החרוך(אין ספק שאצל בורוז Beat נגזר מ-Beaten), האיש-שכבר-ראה-הכל וניסה-הכל,של בורוז. דהן גם אינו חושש להחצין את ריגשותיו ונמנע מן הקור הרגשי ומן ההנעה הנון שלאנטית של הטקסט כבורוז. יש משהו בדמותו של בורוז כיוצר, כרוצח בדם-קר (לפחות פעמיים; פעם הרג את אישתו במשחק וילהלם טל, תחת השפעת סם), כג'אנקי, כאדם המתבונן לאחור על חייו— שאינו מאפשר את ההזדהות. בורוז כותב ומגיש כאילו הוא כּתבֵנוּ בשאול, היוצא לראיין את התהוֹם, הכּאוֹס, החידלוֹן וחוזר משם עם דוקומנטים;  דהן שיש בשירתו ובקולו איזה תום נערי, מנסה לתהות, תהיה שאני בנקל יכול להיקשר אליה, מה ניתן לחיות, כיצד ניתן להמשיך כשהמשאבים להמשיך הולכים ודלים. גם אם לא נטלתי מימי LSD, כשמאזינים לדיסק הזה מבינים מדוע דהן התנסה בו. זה נדמה פתאום כצעד מובן, כסיפור של מאבק של חייל צעיר בטראומה האומרת לכלותו. ה-LSD  הוא המשכה של הטראומה. הוא הנסיון לגבור על המלחמה, רק בדרכים אחרות. זה אנושי, מרגש, וכל כך שונה מבורוז, עד שרק הסמים וערעור חוויית המציאות, מהווה ביניהם יסוד/מצע משותף.

כמה מלים על הצד המוסיקלי של Farthest South. במיוחד על החלטתם העדינה והחכמה לעמוד לימין הטקסט, לשרתו, לנהל עימו דיאלוג קשוב, מבלי לעמוד לו לרועץ. יותר מאשר  Farthest South יוצרים מוסיקה הם עוסקים לדעתי ברישום בסאונד. הם רושמים בפחם קוים מפותלים ושבורים, שיש בהם מיסוד הכאוטי וגם מיסוד האבסטרקטי. הם במודע בוחרים לחיות צילו של הטקסט: להמשיך את הרחשים, ההדהודים והזעקות, המצויים בו. מבחינה זו הם פסקול יצירתי מאוד, שיופיו הוא דווקא במינוריות-המינימליסטית שלו. שתי אסוציאציות שעולות בי בהקשר זה היא הסצנה שבה משולב השיר (The End  (The Doors בסירטו של פרנסיס פורד קופולה אפוקליפסה עכשיו, החל ברוטורים הרוחפים, דרך מראות הכפרים הויאטנמיים השרופים, וכלה במאוורר התקרה המסתובב המוביל אל עיניו של מרטין שין. גם שם דומה כי המוסיקה היא התרחבות גל ההדף של ההפצצות אל הנפש פנימהּ. אסוציאציה אחרת שהיתה לי היא של אנדי וורהול שהגדיר את Velvet Underground כלהקת הרוק המנגנת על רקע הסרטים האילמים שהוא יוצר. ברישומי הסאונד של  Farthest South ישנו היסוד המינורי המושכל, של מי שקיבלו החלטה מודעת לתמוך בטקסט ולא להתגבר עליו. המוסיקה שלהם משרתת להפליא את יצירתו של דהן ואת קריאתו הואיל והם מרחיבים ומעמיקים את תחום ההדף.  המוסיקה שלהם מרחיבה את סיפורו האישי של דהן, ויחד עם קולו הופכים את החוויות המתוארות בשיריו, ליותר ממעוררי הזדהות רחוקה, אלא למשהו שהמאזין עשוי להצטרף אליו, ובאיזה מקום פנימי— גם לנטול בו חלק.

האלבום שלפנינו מצטרף לשורת אלבומים בלתי-קנוניים או שירי רוק בעברית שכנראה לעולם לא יושמעו מעל גבי גלי האתר בימי הזיכרון לחללי צה"ל, כגון: במקום חוברת לזכרו ליעקב רוטבליט, עגל הזהב ליהונתן גפן ושלמה גרוניך, כל יום הפצצתי את צידון (בֵּירוּת) ושלא תדע עוד צה"ל לזאב טנא, לא יכול לעצור את זה ליובל בנאי; רשימה הולכת ומתארכת של יצירות מולחנות המסרבות לראות בחללי המערכות ובנפגעי המלחמות— מציאות נתונה ומקודשת, אלא מתעקשת לראות את פליטי מערכות ישראל כנדונים לחיים של מאבק קיוּמי יומיומי מתחדש, בצל המוות וההרס שראוּ וידעוּ מקרוב.

* Farthest South and Ron Dahan, Neurim, Audio CD 2014 

את הסרט המובא להלן צילם אלפרד כהן (השלישי) וערך אמיר קוטיגרו.

**

*

*

לקריאה נוספת: קוים לדמותה של אימה מתמשכת 

בתמונה למעלה: Lee Friedlander, Canyon de Chelly, Arizona, 1983

Read Full Post »

Borisov-Musatov

*

שתי אינטואיציות יסודיות נטלתי עימי מן הקריאה בפרק השני בסיפרו של דרור בורשטיין שאלות בספרות, "בודהיזם ותורת הספרוּת" (עמ' 87-38). אדייק יותר, צמד פרדיגמות שהניח המחבר בפרק נותרו מהדהדות בי גם אחר הקריאה; בבחינת שאלות שעליי להשיב עליהן בפני עצמי.

*

א.  שאלה של השתת גבולות על השיח

*  

האינטואיציה היסודית של בורשטיין בפרק השני היא שניתן ואף כדאי לדון בטקסטים ספרותיים (מערביים, ישראליים) לאורם של טקסטים זן-בודהיסטיים מן המזרח הרחוק,כל שכן לערוך שימוש בעולם הרעיונות הזן בודהיסטי, בבואנו לקרוא טקסט מערבי; אינטרטקסטואליות וספרות-משווה ודאי אינם חידוש של בורשטיין (הוא אינו מתהדר בו). ברם, זהו, ככל הידוע לי, הנסיון העברי הראשון בן הזמן המודרני (בימי הביניים תורגמו חיבורים הודיים לערבית ומשם לעברית), לדון בספרות, כל שכן, בספרות עברית-ישראלית, שנדונה עד כה, כמעט אך ורק, על פי אמות המידה של תורת הספרות המערבית ושל ביקורת הספרוּת האירופאית, על פי מערכת רעיונית שונה בתכלית, שמקורה באינטואיציה קיומית, שלא אחת, סותרת לחלוטין את אושיות תפישת הספרות המערבית.

   בספרה הגות יהודית בימי הביניים (הוצאת מסדה: גבעתים 1975) דנה האינטלקטואלית היהודיה-צרפתיה קולט סיראט, במגמת פניהם של פילוסופים יהודיים, ליצור סינתזות מחודשות בין עולמם המסורתי-דתי ובין הלכי הרוח של הגות זמנם; מבחינה זאת, הולך בורשטיין בעקבות הוגים עבריים קדומים, אלא שלא כמותם (ליבם היה נטוע בעולם התורה ואליו הביאו ממדע תקופתם שהפכו אף הם לאבן יסוד בהבנת התורה); ליבו של בורשטיין נתון לכתיבה ספרותית ולמחקר ועריכה ספרותית; אל אלו מצטרפת אהבתו לעולם הרוח הזן בודהיסטי, שהופגנה בכמה ספרים בנושא שתרגם עד-כה לעברית; אהבה המלווה אותו כפי הנראה אף בחייו. מבחינה זאת מהווה בורשטיין סוכן תרבות זן-בודהיסטי, המקל על נגישותו של עולם רוח זה בפני קוראי העברית. יתירה מזאת, יש בחיבור שלפנינו משום קריאה חלוצית, פורצת דרך, הואיל והמחבר מתכוון לא להנגיש בלבד, אלא להפוך את הידע הזן בודהיסטי לכלי עזר פרשני בבואנו לפרש אבני יסוד של האמנות המערבית, ושל האמנות והספרות הישראלית. מבחינה זאת, יש בספר משום הבעת רצון כן לישר המסילה לקראת כינונו של שדה שיח ספרותי-אמנותי חדש במקומותינו, ואם שנטייתו זו של המחבר ראויה בכל זאת לבחינה ולביקורת, בכל זאת יש לברך עליה, משום שיש בפרספקטיבה חדישה זו (בעברית) משום מה שמרחיב אופקים, ופותח את הכרותינו לשדות שיח והקשרים חדשים.

   כמובן, אינטואיציה יסודית זאת של המחבר הראויה לציון על שום פתיחותה ראויה אף לביקורת-מה, משום שבמקרים רבים דן בורשטיין ביוצרים/ות, שספק רב מאוד עד כמה הזן-בודהיזם נכח בעולמם/ן אם בכלל בעת הכתיבה (ויזלטיר, אלירז, עוז, שלום עליכם, ברנר, ישורון, לוין, הורביץ, פוגל, אפלפלד, קורן—לכל אלו מוסיף בורשטיין שיר של המוסיקאי האנגלי רוברט וויאט— עתים נדמה כי זוהי רשימת יוצרים אהובים על המחבר וכי הוא שוזר אותם באהבה גדולה נוספת שלו: זן בודהיזם). זוהי כמובן קריאה יצירתית מאוד, מדרש חדש ובעל מעוף, אבל לא פעם שומט לחלוטין את הקונטקסט ההיסטורי-פילולוגי-אינטלקטואלי שבתוכו פעלו היוצרים/ות. למה הדבר דומה בעיניי? לפרופ' דניאל אברמס שחיבר לפני מספר שנים חיבור עיברי פורץ דרך על הגוף הנשי בקבלה, ובו בחר לקרוא טקסטים זהריים וקבליים, על פי עולם מושגים השאוב מעולם הפסיכולוגיה, חקר המגדר והסקסולוגיה. עבודתו ודאי היתה יצירתית באופן חריג, ומעוררת שדה שיח חדש (לפחות לגבי דידו של קורא העברית, שכן מחקרים רבים מאוד באנגלית ראו אור בנושא זה עוד לפני כן). ברם, אני זוכר כי חוויתי את עבודתו כטקסט מדרשי המעשיר את קוראו, אך בהכרח אינו עושה שימוש בכלים הפרשניים והמושגיים הנכוחים,כדי לבאר נכוחה את עולם הדעות של המקובלים בני המאות הקודמות, שידיעתה של תיאוריה פרוידיאנית או תיאוריות מגדריות או סקסואליות מאוחרות, כלל לא נכחו, ולו ברמז,רק קורטוב,בעולמם.

   הערה מתודית נוספת היא חסרונם המודגש של ציטטים מתוך כתביו הספרותיים של יואל הופמן, ללא ספק הסופר העברי אשר בקיאותו הבלתי מצויה בזן בודהיזם לענפיו ולסנסיניו ניבטת ממכלול יצירתו; כמו כן העמיד הופמן שורת מחקרים ומהדורות אקדמיות של כתבים זן בודהיסטים (שניים מספריו תורגמו לעברית על ידי בורשטיין ואחד אחר מצוטט בפתח הפרק השני). אפשר מוטב היה לפתוח את הדיון באלמנטים הזן-בודהיסטים בהם דן בורשטיין לאור כתבי הופמן; קריאה כזאת שטרם נעשתה עד עתה, למיטב ידיעתי, היתה עשויה להפוך לחיבור שבו מדגים בורשטיין את קצת המושגים הזן-בודהיסטיים בהם הוא דן על בסיס מצע טקסטים עשיר ורב, מן הטובים המצויים בעברית, שאמנם נכתבו על ידי סופר שרעיונות אלו נמצאים בלוז עולמו, והוא אף התמחה בהם. מבחינה זו, היו יכולות רבות מהדוגמות בהן דן בורשטיין בפרק השני להוות מקרים-משניים לדיון המעמיק בכתבי יוצר עברי, שיצירתו עומדת בקידמת הספרות העברית בעשורים האחרונים, שהוא גם אדם שלעולם הרוח הזן בודהיסטי ישנה נוכחות ממשית בעולמו.

  על אף הסייג שהצבתי וההערה שלאחריה, למותר לציין, אני מעדיף עולם שיח רחב ככל האפשר, ולגשת להיכרות עם ספרות, אמנות וזן בודהיזם מתוך הפרספקטיבות הנרחבות ביותר. אני מעדיף שעל שולחני תימצא ספרות שמרנית מצד וגם ספרות פורצת דרכים חדשות מצד, ללא הגבלה. הרחבת הדעת לא מחליפה את העיון הדייקני; אך העיון הדייקני עלול להציב לעתים קרובות מכשול בפני מעיין בעל מעוף, שאינו מעוניין להמשיך את השיח שהציבו קודמיו, אלא לפרוץ נתיבים חדשים. לפיכך, גם אחר ההסתייגות לעיל, שאלות בספרות, ובמיוחד הפרק הנדון כאן, הוא לפני הכל ואחרי הכל, חיבור מרחיב דעת, מעורר מחשבה ונועז, ובאשר הוא נושא את כל אלו— הוא אף משמח.

 *

ב. שאלת הסיבה התכליתית לקריאת ספרות

*

שתיים מפיסקות המפתח של החיבור לדעתי מובאים הדברים הבאים:

*

קריאת סִפרוּת ואמנוּת מטרתן הראשית היא התעוררות או "הארה". לא בידור. לא השכלה. לא בילוי זמן. מובן שיש מקום וערך רב לבידור, להשכלה ולבילוי, אבל ערכים אלה יכולים להיות מושגים גם על ידי כלים שאינם ספרות ואמנות קריאה ראויה לשמה היא התעוררות.  היא מקנה ידיעה ש"אכן, כך הם הדברים". גם אם המתואר בספר אינו קיים בעולם הגלוי לעין. קל יותר להבין זאת מול ציור: למשל, ציור דיו סיני ש"חוטא" לנראוּת של הר או של ענף בפריחה, אך מצליח "בְּלִבָּם לִנְגֹעַ", כלשונו של אלתרמן. אדון בכך בפרק על רישום ושירה, להלן.

אבל מדוע שתעסוק הספרוּת ב"התעוררות"? התשובה של כמה ממורי הזן בודהיזם תהיה פשוטה מאוד. כל דבר בחיינו הוא אימון, וכל מעשה של אימון הוא עצמו התעוררות. כל דבר ודבר. האופן שבו אנו נושמים, הולכים, מציירים, מטפלים בצמחים באדנית ומבשלים את ארוחותינו. וגם – קוראים. […]

[דרור בורשטיין, שאלות בספרוּת, סדרת מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות, בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2013, עמ' 47]

*

ראשית, מציב כאן בורשטיין לפנינו סיבה תכליתית (הסיבה הרביעית בפיסיקה לאריסטו) לקריאה בספרות ובאמנות: התעוררות או הארה. דרך זו לדידו מנותקת היא מן המקום שיכולנו ליעד לספרות כבידור,כהשכלה וכבילוי.הסִפרוּת והאמנוּת,לדברי בורשטיין,מייצגות חתירה לאווקציה; להביא את האדם לכדי מצב תודעתי-מנטלי חדש, שבו רגישותו תיפתח,ומחשבותיו יביאוהו כדי נגיעה בלב הדברים; שעה שהמציאות החיצונית מליאה במסיחי דעת,העלולים להרחיקו מן ההשתקעות ומן ההתבוננות בספרות ובאמנות [המעוררות את האדם אל השגב]. כמובן,לדידו של המחבר מצריך מסע ההתעוררות הפנימי הזה אימון ארוך בספרים עד הקריאה הופכת סוג של מדיטציה, והטקסט נחווה לא כמציאות חיצונית, אלא דובב הוא את הכרתו של אדם.

   ובכל זאת, לי כקורא מתעוררים קשיים בקוראי פיסקות אלו, משום שאיני יודע עד כמה קריאה היא פעילות תכליתית ועד כמה נועדה הקריאה הספרותית או ההתבוננות ביצירה אמנותית לנטול את האדם מהכא להתם. כלומר, נכון הוא שהטורסו הארכאי של אפולון כביכול מצווה על האדם "שנה חייךָ!" (זוהי אכן אווקציה, התעוררות— משום שהמתבונן מתעורר להחיל שינויים בחייו לנוכח צפייתו בפסלו של אל השמש), אך הצפיה במוזיאון בפסלו של אפולון עשויה גם להיות סוג של נוכחות ושהות באולמה של אמנות, וההתבוננות בפסל, לאו דווקא אווקציה, אלא ספיגה: עמידה נוכח גאוניותו של הפסל שטבע בגוש האבן מבע, שממנו עשוי המתבונן להתעורר להבין את המורכבות, את העמקנות, את יֹקר-המציאות האצור בפסל, יותר נכון, באופן שבו הפסל-האמן התווה חוויה העשויה להיות משותפת (במידה זו או אחרת) לכל הצופים בפיסלו.

   יותר מכך, נסיוני מורה לי כי טקסטים אווקטיביים (המבקשים להוביל את האדם לעוררות) במודגש, מצויים מאוד בין היוצרים המיסטיקונים, התיאולוגיים והפילוסופיים. אלו על פי רוב, טקסטים דידקטיים: מסכתות ערוכות היטב, או מסכת שאלות ותשובות, שאמנם נועדו בראש ובראשונה, כדי להוביל את הקורא מהכא להתם, ולמסור לו הקדמות וראשי פרקים, או אפילו לתת לו מהלכים אחדים בין העומדים בסוד החוויה או הידיעה או האמונה.מה שלא כן בהכרח בספרוּת,שפעמים הרבה מוסרת סיפור או תמונה או מערכת צלילים. אם הדברים נושאים משמעות שיטתית או לאו? המשמעויות הן חוקו של המתבונן, לאו דווקא של היוצר. אוכל להזכיר כמה טקסטים דאדאיסטיים, פוטוריסטיים וסוריאליסטיים בני ראשית המאה העשרים, קצת שירת יידיש ניו יורקית (האינזיך  המשתולל של אהרן ליילעס ושל יעקב גלאטשטיין) אף מקצת יצירתו של דור ה-Beat האמריקני (שקצת יוצריו הושפעו מאוד מטקסטים זן בודהיסטיים)—שחתרו בדיוק כנגד הדוֹגמה של המשמעות; כנגד כל הבנה דידקטית ואוטורטיבית של טקסט.ככל שמורה לי האינטואיציה שלי,איני משוכנע האם ג'ושו בפסוקיו היה שונה בהרבה מדרכם.  לצד כל אלו אני מונה גם את פאול צלאן ואינגבורג בכמן, שאי הנהירות של שירתם, אינה עומדת בצילו של עולם אידיוסינקרטי עשיר בלבד, אלא בפירוש כניסיון לחמוק מאור, כלומר להתנער מכל פרשנות "אמיתית" אחד ויחידה, שתושת על השיר. דומני, כי במקביל טורי שיר זן בודהיסטיים רבים חותרים אל עירום המתנער מכל לבוש,וכלל לא איכפת להם מה המצאי בארון הבגדים, או האם יבוא קורא לקוראם אם לאו.

  באותה מידה גם דבריו של בורשטיין על האינטואיציה לפיו האימוּן עשוי להוביל להתעוררות ולהארה הוא מובן ונכוח, שכן אין ספק כי אימון והשקעת מאמץ בכל דבר, שהוא תחילה קשה, מסובך ומורכב, ואחר כך הולך ונפתח בפנינו—משפיע על מצבו המנטלי-הכרתי של האדם. (בהמשך שם מביא בורשטיין דוגמא מתוך גינוני האכילה המחמירים שהציב דוגן גנג'י (1253-1200), מייסד הזן בודהיזם ביפן ואבי מדיטציית הישיבה זאזן, איש רוחני ומנהיג, אין חולק, אבל גם היה בו צד חזק של תיאולוגיה ודוֹגמה נוּקשה, ועוד יותר בקשה למשוך כמה שיותר נפשות אל מנזרי הזן) אך האם זוהי התעוררות בהכרח? ועוד יותר, האם התעוררות זו מובילה להארה בהכרח? אני מכיר קוראים מעמיקים שמשום-מה טקסטים שאני מוצא שהאירו את נפשי אינם מותירים עליהם רושם רב; מנגד, יש טקסטים שהם/ן יצביעו עליהם כטקסטים שכוננו אותם/ן, ואני לא אמצא בהם את ידיי ורגליי, כל-שכן לא אתפעם מולם. האם הדבר מלמד על רלטיביות של חוויה, על ריבוי תודעות ולכן בהכרח ריבוי טעמים. הלוא גם בבחינת סובייקט, אדם מוצא לעתים כי טקסט שבעבר ראה בו טקסט מכונן, כבר אינו כזה בהווה— תודעתו של האדם נעה, מצבו המנטלי השתנה; לא תמיד בבחינת תולדה של אימון, מאמץ ואולי הארה, לעתים משום שאנשים מוצאים בספרוּת את מה שמדובב את חיי רוחם, והואיל ואדם משתנה ומתבגר, עיתים גם משנה את אורחותיו ואת הלכי הרוח שלו,לא בהכרח הוא יימצא טקסט שבעבר ראה בו "מדריך להארה",יסוד כלשהו של הארה;לעתים יביט אחור אל מה שהחשיב בעבר כהארה,ולא ייראה אלא מלכוּת אפוֹר משוחה בחוּם, ושוב לא יבין ממה כה התרשם בעבר.

   דוגן ודאי האמין כי שהות בנוכחותם של מורים גדולים של מדיטציית הזאזן: ספיגת דבריהם, לימוד מתוך צפיה בהנהגותיהם האישיות בכל מיני סיטואציות, גם היומיומיות ביותר (כמו אכילה), עשויה להביא את התלמיד עם הזמן והאימון לידי התעוררות; אז יבין מדוע "הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי'  [דוגן, מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]; דברים אלו נכונים לכל חניך ומבקש בבית מדרש,אולם ישיבה, חצר חסידית,או לומדים לפני מקובל. אלו דברים הנכונים לאופי החניכה בתרבויות דתיות ומיסטיות רבות, שבהן נתפס המורה לא רק כאוטוריטה, אלא כמי שבהכרח מושך את התלמיד אחריו ומכוונו על פי תכונותיה הייחודיות של נפשו.עם הזמן והאימון הנפש מבינה את ההיגיון הפנימי שבשיטה; היא מבינה באופן אינטימי את מה שבראשית הדרך היה עבורה עלוּט,נעלם ורחוק. עם זאת, איני משוכנע כי זוהי האינטואיציה המובילה אותי כאשר אני קורא ספרוּת.

   אני קרוב יותר למה שכותב מוריס בלאנשו (2003-1907) ב-הספר לעתיד לבוא (תרגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי,הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 2011) כי הספרוּת מהורתהּ היא מציאות נעלמת, חמקמקה, חסרת תכלית. אני רואה כיצד כקורא הנוכחות שלי בעולם הספרוּת,שבו אני נתקל בביטויים מגוונים,עמקניים,מקוריים של הרוח האנושית,שוהה בהם וסופגם אל קירבי,גורמת להכרתי להתעורר לכיוונים חדשים,לחוות דברים באופן שונה,לבחון מחדש מחשבות ורגשות שליווני שנים,לטלטל עליי את עולמי.ספרוּת אינה בשום אופן לדידי סולם יציב שבו עולים מעלה אחר מעלה עבר ההארה (Satori); ספרות היא לעתים התנסות בתהום, בטורד-מנוחה, בגורם לאי-נחת— זוהי בפירוש ההכרה לפיה לא המטפיסי לבדו הוא נעלם גדול, אלא אף ההתנסות בנפש האדם הינה משהוּ שבו לעולם יוותר דבר מה מסתורי,בלתי מובן,אפל, נעלם מדעת תמיד, חידה לפנים מחידה, קרוב מאוד למושג הזן-בודהיסטי Yugen שאותו מזכיר בורשטיין בסיפרו (שאלות בספרות,עמ' 80-79). אני מבכר בפירוש להתבונן בספרוּת, להיות מושפע מספרוּת מבלי לשאת את תקוות הפחם להיות ליהלום; אני מעדיף את הקשב,ההתנסוּת,היצירה—את ההבנה כי אני נוטל חלק ברוח האדם באופן יחסי; התנסותי-יצירתי אולי הולכת ומתחדדת באמצעות קריאת ספרוּת;אף מתעוררת, עתים מתערערת; מטי ולא מטי. אימון, התעוררות, ודאי לא הארה. תמיד אבקש להימצא ממנה כרחוק הפחם מן היהלום.

*

*

בתמונה למעלה:  Victor Borisov-Musatov,  A Caucasian Study, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

bridge

*

שיר מאת ג'ק קרואק (1969-1922), סופר ומשורר אמריקני, ממייסדי דור ה-Beat ומכונניו. השיר המנון המובא כאן חובר בשנת 1959 ולקוח מתוך ספרו Scattered Poems,שראה אור בשנת 1971, שנתיים אחר פטירתו.

*

וְכַאֲשֶׁר הֶרְאֵיתָ לִי אֶת גֶּשֶׁר בְּרוּקְלִין

בַּבֹּקֶר,

אָה, אֱלֹהִים

וְאֶת הָאֲנָשִׁים מַחֲלִיקִים בָּרְחוֹב עַל גִּלְדֵי קֶרַח וּמַיִם,

פַּעֲמַיִם,

      פַּעֲמַיִם,

שְׁנֵי אֲנָשִׁים שׁוֹנִים

חָצוּ, בְּדַרְכָּם לִמְקוֹם עֲבוֹדָתָם,

כֹּה קַשּׁוּבִים וּמִשְׁתַּדְּלִים,

אוֹחֲזִים תַּחַת זְרוֹעַ אֶת חַדְשׁוֹת הַבֹּקֶר הַיּוֹמִיּוֹת

מְעוֹרְרוֹת הָרַחֲמִים

מַחֲלִיקִים וְנוֹפְלִים עַל הַקֶּרַח

בְּתוֹךְ חָמֵשׁ דַּקּוֹת

וַאֲנִי בָּכִיתִי, בָּכִיתִי,

אֲזַי לִמְּדַתְנִי דְּמָעוֹת, אָה

אֱלֹהִים בַּבֹּקֶר,

אָה, הוּא

וַאֲנִי שְׁעוּנִים אֶל שְׁאוֹן בִּכְיוֹ שֶׁל פָּנַס הָרְחוֹב

דֶּרֶךְ עֵינַיִם,

       עֵינַיִם,

     אִישׁ לֹא הִשְׁגִּיחַ בְּבִכְיִי

      אוֹ שֶׁהָיָה לְמִישֶׁהוּ אִכְפַּת

      אַךְ, אוֹ אָז, רָאִיתִי אֶת אָבִי

      וְאֶת סָבָתָהּ שֶׁל אִמִּי

      וְאֶת שׁוּרַת הַכִּסְאוֹת הָאֲרֻכָּה

      וְשׁוֹמְרֵי-דְמָעוֹת וּמֵתִים,

      אָה אֲנִי, יָדַעְתִּי אֱלֹהִים שֶׁיֵּשׁ לְךָ

      תָּכְנִיּוֹת טוֹבוֹת יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, כָּךְ

שֶׁיִּהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ הַתָּכְנִיּוֹת שֶׁיֵּשׁ לְךָ בַּעֲבוּרִי

מַפְרִיד-הַמַּלְכוּת,

עֲשֶׂה אֶת זֶה קָצָר

חוֹלֵף בִּיעָף

עֲשֶׂה בְּבַת אַחַת

הָבֵא אוֹתִי הַבַּיְתָה אֶל הָאֵם הַנִּצְחִית

עוֹד הַיּוֹם

לְשֵׁרוּתְךָ, בְּכָל אֹפֶן

(עַד אָז)                          

[מאנגלית: שוֹעִי רז]

*

אני מעדיף את קרואק המשורר על קרואק הסופר; בפרט שהאיש כתב המון ובאיכות משתנה מאוד (מה שאפייני מאוד לדעתי ל-Beat בכלל). בשירי שנות החמישים שלו שנקבצו בספרים: The Scripture of the Golden Eternity ו-Mexico City Blues מודגשת מאוד נטייתו הזן-בודהיסטית.הוא מרבה לעסוק בחלל,ריק,אינוּת; בביטול-האני או באני בחינת עֵד לכל נוף ורחש, בלא התערבות פעילה בעולם. דווקא בשיר הזה, משיריו האישיים יותר, האני אינו רק עד או תודעה הרושמת את מכלול תובנותיה, אלא ניכר שהמשורר עובר דרך הבכי שמעורר בו המראה על הגשר, אל עולמו הפנימי, אל המעגל הפנימי של זכרונותיו האישיים ואל זכרון הדורות. דווקא מכונס בתוך עצמו, ניאות לאור זכרונותיו, מגלה קרואק שהוא לעולם אינו נטוש; לעולם לא לבד.

*

השיר המתורגם כאן נדפס בגיליון,אלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא [מוסף מקף: גיליון אורח, 1 (2013)] בעריכתי שראה אור יחד עם הגיליון, תמונה קבוצתית עם אלוהים [מקף: כתב עת לספרות, גיליון מס' 2 (2013)]בעריכת עורכי הקבע של כתב העת.להחלטת עורכי הקבע הגליונות מוצעים למכירה יחדיו בלבד (60 ₪ בחנויות, 65 ש"ח באינדיבוק, שם זה נקרא, 'מקף- גיליון אלוהים'). לדידי, הם שונים כל-כך בהווייתם,שהם כשני ספרים נפרדים לגמרי.

אלּוֹהַ היכן שהוּא כולל יצירות מאת שירלי אבידן,שלמה אֲביּוּ,אביבה אוּרי,אבי אלקיים,מרית בן ישראל,ליטל בר,ז'ק ברל,רות דולורס וייס,אשר זנוֹ,בנו כלב,טלי לטוביצקי,רוני מוסנזון-נלקן,נטלי מסיקה,עמוסנוי,דודו פלמה,עמנואל פינטו,ג'ון פפר קלארק בקדמו,ג'ק קרואק,שועי רז,מוריה רחמני,שוטטסו,מיכל שטיינר וחני שטרנברג,עם ציורים וכתבי יד מאת נדב בלוך, משה גרשוני ואבות ישורון.-כמו כן, מופיעים שלשה תצלומים אנונימיים של אמי הנינגס בקברט וולטר,חנה הוך משחקת בבובת דאדא ואלזה לסקר-שילר מנגנת בחליל.כל הזכויות על היצירות המופיעות בחוברת שמורות ליוצרות וליוצרים שבגיליון או ליורשות/יורשי עזבונם .

*

*

בתמונה למעלה: Jonas Lie,  Morning on the River, Oil on Canvas 1911-1912

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

 

*

בשנת 1961 נמצאו, גדול משוררי ה- Beat , אלן גינזברג (1997-1926), ובן זוגו לחיים, המשורר המתחיל (דוגמן הציור, לשעבר) פיטר אורלובסקי (2010-1933), בעיר בומביי, הודו. שם חיברו יחדיו, בכתב ידו של אורלובסקי, את המכתב הממוען לצ'רלי צ'פלין. בני הזוג אמנם בילו בשנת 1957 בפריז, אך לא ידוע לי האם פגשו את צ'פלין בתקופה זו. גם אין לי מידע לגבי עצם שיגור המכתב ומוצאותיו. אני מביא את הדברים ככתבם בתרגום עברי:

  

חברנו היקר, צ'רלס,

מכתב אהבה לך. אנו, משורר אחד מאושר ומשורר אחד בלתי מאושר בהודו, מה שעושה אותנו שני משוררים.  אנו מעוניינים לבוא לבקר אותך. נחצה את כל הודו כדי לדגדג את כפות רגליך. יתירה מזאת, מלך בניו יורק הוא סרט מעולה,- אני מעריך שזה ייקח איזה עשר שנים לפני שהוא ייראה משעשע במבט לאחור. כל כמה שנים אנחנו חולמים שאנחנו פוגשים אותך.   

מדוע אינך מתקדם הלאה, עושה עוד סרט ודופק את כולם. אם תעשה, האם נוכל להשתתף כניצבים? אנחנו נהיה הבראוניס שלך בחינם.

בוא, אספר לך על גנֵש. הוא אל בעל ראש של פיל עם כרס אנושית שמנה ומשעשעת. לכל ההודים יש תמונה שלו תלויה בבתיהם. לחשוב אודותיו זו סגולה לאושר, חכמה, הצלחה, אשר הוא חולק לאחר שהוא מסיים לזלול את הממתקים שלו. הוא איננו קיים גם לא חסר קיום. הודות לכך הוא יכול להכניע כל שד. הוא רכוב על גבי עכבר ויש לו ארבע ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

   האם אתה מצליח להבין כמה הרבה פעמים צפינו בסרטים שלך בניו-יורק ובכינו בחושך בחשאי. האם אתה מצליח להבין כמה הרבה קייצים חלפו בקוני איילנד כשאנו יושבים בקולנוע- פתוח וצופים בך מתחפש לצל פנס במורד מדרגות עקומות נצח? אתה אפילו גרמת לאימהות המתות שלנו לצחוק. אז, זכור שהכל כשורה. מחכים לצעד הבא שלך, והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.  

   מה עוד נאמר לך, בטרם נמות כולנו? אם כל מה שאנו חשים יכול היה להיות מובע  זה היה פשוט יפהפה, למה אף פעם לא עשינו זאת עד כה? אני מניח שהעולם נראה לנו יותר מדיי רחב, קשה למצוא את הזמן הנכון לשכוח את כל החרא הזה ולנופף לשלום מן העבר השני של העולם. אבל ישנם בודאות מליונים על גבי מליונים של אנשים המנופפים לך חרישית לשלום מבעד לחלונות, רחובות וסרטים. אלו רק חיים המנופפים כלעומת עצמם.

   אמור למייקל לקרוא את השירים שלנו גם-כן, אם הם בכלל מגיעים אליך. שוב נאמר שיש לך את המגע המדגדג- האישי הזה, שאנו כה אוהבים.

                                                                                    האם עלינו לסיים בזה?

לא, נשאר לנו עוד המון מקום פנוי על הדף- לשפוך בו את ליבותינו. האם קראת את לואי פרדיננד סֵלין?- כפי שניתרגם מן הצרפתית לאנגלית. סֵלין מקיא גרגירי- פֶּטֵל, הוא כתב את יצירת הפרוזה הכי צ'פלינית ברוחה באירופה, ויש לו נפש מרירה אכזרית עצובה כּעוּרה נצחית וקוֹמִית, די צרכה, בכדי שתגרום לך לפרוץ בבכי.      

    תוכל גם לעשות סרט כביר על פצצת האטום!

     תקציר:

 שרת שלומפר עם שיער שיבה, אינו מצליח להבין את הוראות תרגיל ההפצצה האוירית על דיוקן, ולכן נמצא במרתף של המקום בו הוא עובד, לבדו באִיבָּה של שעת חירום בין לאומית של הפצצות אויריות, סירנות, קרמלין, מהומות, רקטות מעופפות, מכשירי רדיו שואגים, חורבן כדור הארץ. הוא יוצא החוצה ביום שאחרי, זוחל החוצה מעל ערימת גופות אנושיות, הנערמת על יד האמפייר סטייט בילדינג, ובהמשך הסרט, שעה שלימה, השרת משוטט על המרקע לבדו מנסה לגלות חברותיות אל מה שכבר אינו שם, לוגם בירה בבאר עם בחורים בלתי נראים, קורא את העיתונים מהשנים האחרונות, ומסיים בהביטו מבט ריק אל המצלמה עם ההבעה הצ'פלינית הנצחית. מביט בחוסר מבע, מרוכז כולו, אל תוך עיניו של אלהי הבדידוּת.    

הנה לך, המילה האחרונה ההולמת אותך, סיר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה- אבל המבט האחרון בסרט חייב להיות כה יפהפה, עד שזה לא ישנה באם העולם ניצל או לא.  

   או.קיי, אני מניח שאנחנו יכולים לסיים את המכתב עכשיו. סלח לנו, אם כבר ידעת את כל מה שנכלל בו קודם לכן. או.קיי,

 

            אהבה ופרחים,

                 פיטר אורלובסקי, אלן גינזברג

                                           בומביי 1961

 

 

[המכתב תורגם מתוך: City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp.  183-185]

 

 

הערות:     

קשה שלא לשים לב לכמה הקבלות בין גנש ובין צ'פלין, בעיני הכותבים. גופו של גנש בהינדואיזם מסמל את היקום ואת החכמה והאושר הארוגים בו. דומה כאילו צ'פלין מסמל עבור אורלובסקי את גינזברג את אותם הדברים ממש.

מעניין שהכותבים לא הזכירו במכתבם את ראג' קאפור (1988-1924), מלך הסרטים בבוליווד, בומביי, שנהג משחרותו לחקות את דמות הנווד הצ'פליני, ויצר לה ורסיה הודית מפתיעה (בין סרטיו הבולטים: הנווד, הנודד).

מלך בניו יורק (King in New York) היה מסרטיו האחרונים של צ'פלין (1957), והסרט העלילתי האחרון שבו כיכב. הסרט הוסרט באירופה, לאחר שצ'פלין נאלץ לצאת את ארה"ב בימי המקארתיזם (1952). סרטו זה, הכולל ביקורת חברתית נוקבת על ארה"ב הוצג בארה"ב לראשונה רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים.

מייקל (צ'פלין) הוא בנו של צ'ארלי. ככב באחד התפקידים הראשיים במלך בניו-יורק, כילד בן עשר.

ספרו של סלין הוא כמובן מסע אל קצה הלילה, מיצירות המופת בפרוזה של המאה העשרים; ספר פיקארסקי קונטרוברסאלי- באשר לתיאורי האלימות השופעים בו, ובאשר לעמדותיו האנושיות הבעייתיות של מחברו. ראה אור בעברית בתרגומה של אילנה המרמן (הוצאת עם עובד: תל-אביב 1994).

התקציר שהציע אורלובסקי, ובמיוחד ערימת הגוויות על יד גורד השחקים, מזכירה באופן מצמרר את נפילת מגדלי התאומים (גראונד זירו), ארבעים שנה לאחר כתיבת המכתב המקורי.

   הקומדיה של סטנלי קובריק, ד"ר סטריינג'לאב, בכיכובו, הצ'פליני משהו, של פיטר סלרס הוסרטה והופצה בשנת 1964שלוש שנים לאחר כתיבת המכתב של אורלובסקי/גינזברג.

   פיטר אורלובסקי נפטר לפני כמה חודשים (30 במאי 2010) בניו-יורק.

   מי שיודע/ת האם ניתן לתרגם את המלים: Vomits Rasberries באופן שונה מכפי שתרגמתי (ראו הפסקה על ספרו של סלין), אשמח לדעת על כך.

*

הרשימה כולה פורסמה לראשונה בנובמבר 2008, בשחר ימי האתר, ובמקביל במגזין התרבות האינטרנטי "קצתתרבות".  היא מובאת כאן שוב בלווית הערות ועידכונים זעירים.  לזכר עמית אקדמי, שלא זכיתי להכיר, אשר שם לפני כשבוע קץ לחייו.

*

בתמונה למעלה: אלן גינזברג ופיטר אורלובסקי, פורטרט זוגי, 1978.  

 

© 2010 שועי רז 

Read Full Post »

  

חברי הטוב,המשורר אשר זנוֹ שלח לעיוני לפני ימים מספר בת שיר,שנבעה בו בהרף אחד.אשר כבר פרסם מספר שירים בכתבי עת כגון הליקון ואלפיים.לאחרונה נדפס שיר שלו באנתולוגיה של שירי אהבה שיצאה לרגל שישים שנים למדינה לצד שירים של משוררים, כגון: יונה וולך, פנחס שדה, יהודה עמיחי ודוד אבידן. 

   בראשית הכרותי עם אשר לפני כמה וכמה שנים עת למדנו פילוסופיה בצוותא, התרשמתי מאוד מכך שכבר לאחר שיח בסיסי וראשיתי בענייני כתבי עמנואל לוינס,הציע לי לקרוא כמה משיריו. אני זוכר שכבר לכתחילה הבחנתי בדוֹק החברתי הנסוך מעל שיריו כולם,ובקרבתו המתמדת אל המוסיקה (במיוחד רוק ישראלי:ברי סחרוף,שלום גד,עמיר לב)והקולנוע (ישראלי,אמריקאי וצרפתי). ובכל זאת, היה בהם משהו ייחודי, אישי ודובר כל-כך, שזכור לי עד היום איך צעדתי אותו יום בדרך הביתה ותמהתי על כך שדווקא באולמות הפילוסופים, המנוכרים והאנליטיים,מצאתי לי חבר משורר אמיתי.

   אשר קצת הסס כאשר הצעתי לו לפרסם את השיר להלן בלא שהוּת.אמר,אולי עוד צריך עריכה והידוק.קרוב לודאי כי הצדק עימו.אך דומני כי דווקא במלים הגולמיות,שנבעו כמו בכתיבה אוטומטית יש לעתים את המעלה של דיבוב הכרתו של אדם ללא מפריע, ובלא שיכיל עליהן סוגי שיפוטים ותבניות, העשויים לדכא את מה שבער והטריד, אש מבויתת, אח מבוערת בסלון אורירי, יותר מאשר כמדורה מבשרת על ראשי ההרים, האומרת לשנות את מציאותם של קוראיה ואת קיומם לתמיד.   

   לפנינו איפוא שיר Beat, כעין כתיבתם הנובעת של אלאן גינזברג, ג'ק קרואק ולורנס פרגילנטי, אולי בהקשר הישראלי סומכת אצל רוני סומק, חונה מעט אצל עמיחי, ואולי גם מהדהדת משהו מרוחו של הדיבור הישיר מאוד אצל וולך,לסקלי ואיתן נחמיאס-גלס,הזוכה לעדנה ייחודית ועדינה למשל בספר שיריה החדש של יוּדית שחר.אבל יש במהלכו של השיר,שראשיתו בביקורת חברתית- כלכלית-פוליטית ואחריתו בטרדה הקיומית המאחזת של הדברים היום-יומיים: אהבה, תשוקה, מוות. כעין תפישה של דיבּור-שיר, בּלוּז החיים והקיום. וככזה הוא נשמע לי נכון, כמו ששיר צריך להיות. כל כך נכון, שאין דבר נכון יותר, נכון לרגע יצירתו.       

 

פּעוּר פּה// אשר זנוֹ

 

כל

התחתונים שלי קרועים

לא בגלל אהבה

אלא בגלל התשמיש היומיומי

בכיבוס החוזר ונשנה

במים קשים

והייבוש בשמש הקופחת

אוי ארצי מולדתי

שאפילו המים שלך קשים

 

הם משקרים אותנו בטלוויזיה

הם משקרים אותנו בעיתונים

הם משקרים אותנו ברדיו

 

הם צריכים אותנו תמיד יפים

גם מלפנים וגם מאחור

כמו שהשמש יודעת לשקוע בים

ובמדינות אחרות לזרוח ממנו

 

הם רוצים אותנו מולטיפונקציונאליים

שהמיטה תדע להיות שולחן

שהשולחן ידע להיות גם כסא

שהכסא ידע להיות חשמלי

שהחשמל ידע להיות גם עונג

שהעונג ידע להיות גם מיטה

וחוזר חלילה

 

וכל תשוקה בסופו של דבר

נגמרת בעוֹר

התשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע

העוֹר

 

הכי חזק לפנות הערב

להתנשק תחת עץ

כשכל הרחוב מביט

והשפתיים יפות גם אם מעולם לא עלה בהן

שם השם מפורש

  

אפילו למות

אנו תמיד מתים פעורי פה

ולא מפני הפליאה

שהמוות הגיע הרף

אלא כדי שהמילים שאמרנו

בזה העולם

יחזרו אל פינו

וימלאו את אברינו כתשבץ

באותיות החסרות

  

© 2009 כל הזכויות שמורות למחבר 

 לקריאה נוספת מומלצת מאוד בשירים משל אשר זנו עיינו בכתב העת אלפיים 29 בהוצאת עם עובד: תל-אביב 2006.   

 

בתמונה למעלה:Vincent Van Gogh, Starry Night over the Rhone, Oil on Canvas 1888

 

© 2009 שוֹעִי רז

Read Full Post »

 

  

רצח אלפרון אתמול הותיר רישום בל יימחה על בעלי העסקים בעיירה, שלאחרונה הפכה עיר, בה אני דר בשנים האחרונות. אתמול,כשהלכתי לקנות פירות וירקות בחנות הירקות הגדולה והמרכזית, שהיתה דיי שוממה בשלהי הצהריים, שמתי לב מייד לעובדה, שעובדיה הסתובבו מורכני ראש וקדורניים, כמו אחרי הודעה על רצח ראש ממשלה. פתע בהתעוררות פתאום, נשא אחד העובדים הזוטרים באזני חבריו הנכאים, כהנרי החמישי אצל שייקספיר, את נאום המוטיבציה הפואטי הבא:

 

אתם לא יודעים מה הולך להיות

תהיה מלחמת עולם, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת כל בכל

הרבה ימותו בהּ, אולי גם אנחנו נמות

כפרה עליי, ה' (=השם) ישמור את הנשמה שלי

אבל העיקר —

 

<וכאן הייתה פאוזה רבת רושם>

 

אבל העיקר—

 

<וכאן נאנק מעומק- לבו וצעק>

 

יאללה בית"ר!

 

כאן פרץ הוא ופרצו כולם בשירת המנון אוהדים משוחררת ומלאת דביקות, לפי מנגינת השיר 'היום, היום הזה ממש' שהושר על על ידי דורית ראובני בשעתו, וחודש לפני שנים מספר על ידי שרית חדד. לא הצלחתי לעקוב אחרי מלות ההמנון אבל הוא כלל הרבה אזכורים של צבעי הקבוצה: צהוב-שחור.  

נסיתי לשמור על ארשת רצינית, כי לא ראיתי סביבי אנשים משועשעים כלל. אדרבה, חשבתי, מוטב מלחמה על המגרש מאשר מלחמה ברחובות. בבניין בית"ר ירושלים ננוחם, ולא בהעפת ג'יפים במטעני נפץ ברחובה של עיר.

ניגשתי. שילמתי את החשבון. אחלתי לחיילים הצלחה בהמשך דרכם.   

כשנשאתי את השקיות, הומות הירק, בשובי מן החנות, הרהרתי בכמה נקודות:

[א]. ישנם אנשים המוכנים למות בידיעה שבית"ר ירושלים תמשיך לשגשג אחרי מותם. פעם היו מקדשי שם, שנהרגו בעיתות שמד, בידיעה שאפשר שדתם תמשיך לשגשג אחריהם. אירע אף לי שכאשר הרהרתי במוצאי החיים, שאבתי עידוד שכאשר יגיעני הרגע ההוא, אוכל לחשוב על כך שהאנושות עוד תמשיך אחריי, אנשים ייוולדו וימותו, יילמדו, יעסקו בדברי חכמה, באמנות, חלקם ודאי יצעדו בעד נתיבי רוח בהם צעדתי בשעתי, אף הם ימצאו את חוויתם הייחודית בחיים האלו. כל אחד מעוניין שמשהו יימשך גם אחריו.

[ב]. ישנו צורך אנושי בהמנונים. המנונים הם סוג של הבעה משותפת. אז נכון שהמנונים לאומיים תמיד נתונים בסוג של מחלוקת. אבל ישנם שירים המגדירים קבוצות אנושיות, ואלו נזקקים להם לא רק בכדיי ללכד את השורות ולשאוב עידוד, אלא על מנת לזכור ולהזכיר את מה שמייחד את כל אחד מחברי הקבוצה. מהם האידיאלים שבשמם הוא הולך ואשר לאורם הוא חי את חייו. למשל, לזוגות רבים יש את השיר שלהם. אנשים רבים נושאים בקרבם שיר שמסמל בזיכרונם הרגשי תקופה שלימה, ואת תמצית הקשר עם בני אדם שנכחו בחייהם באותו זמן.

[ג]. שירת ההמנון המסויים, בין אם הוא המנון קבוצתי- חברתי ובין אם הוא שיר שנבחר על ידי האדם כהמנון אישי בלבד, היא חוויה שמעניקה לאדם אישור. ורוב האנשים זקוקים הלא לאישור על מעשיהם. כמו ילד הנושא עיניים אל ההורים בכדי לברר האם מעשיו רצויים בעיניהם. כך שירת ההמנון כמוה כאישור עצמי על כך שהאדם זוכר עדיין את העקרונות שלאורם הוא חי. מילות ההמנון אינן צריכות כמובן להיות דווקא פמפלט אידיאולוגי, אלא דיי שיזכירו לאדם את דעותיו ואת אמונותיו הבסיסיות, והנה אישר את עצמו. מובן כי שירת ההמנון הקבוצתי- חברתי (דתי, אידיאולוגי וכיו"ב) מאשר לכאורה את הפרט בעיניי הקבוצה.

עלו בי גם כמה הרהורים על תפקידם וחשיבותם של המנונות בזמן העתיק ובדתות קדם ובתפקיד התיאורגי- מֶגִי שיוחס לאמירתם, כפותחים נתיב אל האלהות, אבל לא כאן אלאה בדברים. כי כשנכנסתי לביתי והתיישבתי על יד המחשב, נזכרתי פתע-פתאום בהמנון שחיבר ג'ק קרואק (1969-1922), ממכונניו ומייסדיו של דור ה- Beat  האמריקני, אשר פתע- פתאום הלם מאוד את תחושותיי. ישבתי לתרגם אותו (קצת בחיפזון) והריהו לפניכם/ן:

 

המנון//ג'ק קרואק

 

וכאשר הראיתָ לי את גשר ברוקלין

בבוקר,

אה, אלהים

ואת האנשים מחליקים ברחוב על גלדי קרח ומיים,

פעמיים,

      פעמיים,

שני אנשים שונים

חצו, בדרכם למקום עבודתם,

כה קשובים ומשתדלים,

אוחזים תחת זרוע את חדשות הבוקר היומיות

מעוררות הרחמים

מחליקים ונופלים על הקרח

בתוך חמש דקות

ואני בכיתי, בכיתי,

אזיי לימדתני דמעות, אה

אלהים בבוקר,

אה, הוא

ואני שְעוּנים אל שאון בכיו של פנס הרחוב

דרך עיניים,

       עיניים,

     איש לא השגיח בבכיי

      או שהיה למישהו איכפת

      אך, או אז, ראיתי את אבי

      ואת סבתהּ של אמי

      ואת שורת הכסאות הארוכה

      ושומרי-דמעות ומתים,

      אה אני, ידעתי אלהים שיש לך

      תכניות טובות יותר מאלה, כך

שיהיו אשר יהיו התכניות שיש לך בעבורי

מפריד-המלכוּת,

עשה את זה קצר

חולף ביעף

עשה בבת אחת

הבא אותי הביתה אל האם הנצחית

עוד היום

לשירותך, בכל אופן

(עד אז( 

 

(1959)

 

[Jack Kerouac, 'Hymn', City Light Poets Anthology, Edited by Lawrence Ferlinghetti, City Light Books: San Francisco 1997, pp. 131-132]

 

   פניתי, כה וכה, לא היה לי עם מי לשיר. גם לא ידוע לי שמישהו הלחין שיר זה. דרך החלון, מעט מעל המחשב, החל לרדת ערב. סגול, הולך ומתרוקן מאור. איני חולק על העדפותיהם של עובדי חנות הירקות, איש באמונתו יחייה. אך אני מבכר את האם הנצחית, גם אם אין לי כל ודאות לקיומהּ עדיין.  

 

  

 

  © 2008 שוֹעִי רז

Read Full Post »