מעודי לא שמעתי אדם, המבטא את המלה "מלחמה" כדרך שהיה מוציאה מפיו. בעצם המילה היתה מתגלמת כל משמעות הזוועה, כל האכזריות, הדם והרצח שמאחוריה. בייחוד בשעה שדיבר גרמנית היתה מילה הזאת "Krieg" עם ה-i הארוך, החורק והמייבב שלה, איומה כקול אזעקה.
[לאה גולדברג, פגישה עם משורר (על אברהם בן-יצחק סוֹנֶה), ספריית פועלים, תל אביב 1952, עמ' 51]
1
בעוד נמשכת ההתנצחות הציבורית סביב מכתבי האמנים המסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, חוק הנאמנות של ליברמן-נאמן וכיו"ב, ואילו גם אילו כבר מטילים חרמות הדדיים, וחרמי-חרמות; נזכרתי בקטע הבא, אשר קראתי, לא מזמן, בספרו של הפילוסוף האתיקן והמחזאי, לוקיוס אנאיוס סנקה (65-4 לספ'), מגדולי הסטואה הצעירה, אשר אינה אותו גורלו להיות מחנכו כביכול של נירון קיסר, שהיה בלתי ניתן לשליטה או ריסון, וככל שגדל גדלה גם רצחנותו; זמן מה אמנם שלט סנקה יחד עם איש הצבא בורוס (נפטר 62 לספ') ברומא, כיועצים-אפוטרופוסים של הקיסר הצעיר. ברם, אחר כך נחלשה השפעתו של סנקה בחצרו של נירון עד כדי כך, שנאלץ לגלות מרומא, לוותר על רכושו, ולבסוף לאחר ניסיון התנקשות כושל בחיי נירון העריץ, שמשום מה היו שקשרו אליו את סנקה, נאלץ גם לשים קץ לחייו בגלות. הנה אפוא הקטע המדובר במלואו, שנכתב עוד בשנות הארבעים של המאה הראשונה לספירה :
הבה נעלה ברוחנו שתי מדינות: האחת גדולה ופתוחה לכול ובה נמצאים האלים ובני האדם ואנחנו לא רואים בזוית זו או אחרת גבול, אלא מודדים את תחומהּ כמסלול השמש ממזרח למערב; המדינה השניה היא זו שנקבעה על ידי נסיבות לדתנוּ, כדוגמת מדינת האתונאים או הקרתאגנים או כל עיר-מדינה אחרת שאינה שייכת לכל בני האדם אלא לאזרחיה שלה. ישנם אנשים העמלים בו בזמן בשביל כל אחת מהמדינות – הגדולה והקטנה, יש מי שעמלים רק בשביל הקטנה, ואחרים – רק בשביל הגדולה. את המדינה הגדולה נוכל לשרת נאמנה גם בפנאי, או בעצם, אני נוטה לחשוב כי בפנאי נשרתה טוב יותר: כלומר, אנו חוקרים מהי המעלה הטובה, אם פן אחד להּ או רבים, אם הטבע או הלימוד עושים את בני האדם טובים, אם אחד הוא העולם האוצר בחובו את הימים והיבשות וכל אשר קשור להם, או שמא יצר האל ופיזר עולמות רבים כדוגמת זה. אם כל החומר הקיים שר ממנו נוצרים כל הדברים הוא רציף וגדוש, או מפורד ומכיל הן את הריק הן את המוצק גם יחד; מהו מקום מושבו של האל, האם הוא רק צופה במעשה בריאתו או גם מנהלו בפועל; האם האל נמצא מחוץ לעולם ואופף אותו או האם הוא טבוע בכל; האם העולם נצחי או שמא נמנה על הדברים שזמנם קצוב והם בני חלוף. אדם ההוגה בדברים אלה, כיצד הוא משרת את האל? בכך שהוא משמש עד למעשי יצירתו האדירה.
[לוקיוס אנאיוס סנקה, על החיים המאושרים מלווה בחיבורים "על הפנאי" ועל "שלוות הנפש", תרגם מרומית והוסיף הערות: אברהם ארואטי, הוצאת נהר: בנימינה 2010, עמ' 81-80]
סנקה מבחין כאן בין שתי זהויות פוליטיות אצל האדם, אזרח-המדינה: א. זהות אוניברסליסטית, קרי: השתייכות,תודעתית למדינת עולם, שכל בני האדם אזרחיה, והם נוטלים בה חלק יחדיו בשותפות ומקיימים חיים אנושיים בצוותא ומתוך רעיון של שיוויון קדום בין בני האדם, כך שכל אדם פועל כמיטב יכולתו על פי כישוריו (אצל כמה מן הסטואיקנים דובר אגב, בשיוויון-קדום בין כל הברואים, ולא רק בין בני האדם) ב. זהות פרטיקולריסטית, קרי: האדם הוא בן לאום מסויים, אשר נולד בזמן ובמקום מסויימים אל תוך נסיבות היסטוריות-גיאופוליטיות ותרבותיות מסויימות. והנה משעה שחש האדם את עצמו כבן הקבוצה המסויימת של האזרחים חש הוא את עצמו מחוייב לאמץ לעצמו א מכלול הדעות וההשקפות, האתוסים והמיתוסים, בהּ מחזיקים בני הקבוצה. בשני המקרים הנדונים כאן, הרחבתי את המצע מכפי המתואר בטקסט שהבאתי על פי מקורות נוספים בכתבי סנקה.
עוד טוען סנקה, כי ישנם אנשים המסוגלים לפעול בתוך שני המעגלים המדיניים (מדינת עולם; מדינה לאומית-טריטוריאלית); יש הפועלים רק לשם מדינת העולם שאזרחיה הם כל המין האנושי; ויש כאלו שליבם נתון אך ורק לקידום מטרותיה של הקבוצה הלאומית-פוליטית אליה הם משתייכים לדעת סנקה, האדם פנוי יותר לשרת את רעיון מדינת-האדם הגדולה בעתות פנאי, עת אין הוא טרוד בעבודתו המפרנסת, או במקרה הפרטי של סנקה בתפקיד ציבורי, שאמנם מקדם בעיקר את האינטרס הצר של בני הקבוצה. זאת ועוד, מדבריו של סנקה עולה כי החקירה המדעית-פילוסופית אולי אף התיאולוגית היא האופן שבו האדם הפרטי, בן הקבוצה, עשוי לחרוג מן המחשבה הכבולה בכבלי המדינה הקטנה, אל מערך האידיאות הטבעיות/קוסמיות/מטפיסיות, היוצאות מן הסדרים הפוליטיים-לאומים שמגלמת המדינה הקטנה.
באשר סנקה מדבר כאן על האלוהות. אין הוא מדבר כתיאולוג. אלא כמי שחש בכח המסדר ומארגן את הקוסמוס, כלומר את הטבע, אשר אין ביניהם (האל/הטבע), מבחינת המתבונן, מרחק רב. ההתבוננות בקוסמוס וחקירתו על מכלול תופעותיו השונות היא למעשה פעילות רצויה לאדם. היא מכלל מה שמגלם באדם את המידה הטובה.
אבל סנקה מבדיל פה, כמעט באין אומר, בין הפעילות הציבורית-פוליטית למען המדינה הקטנה, ומועיד דווקא את העיסוק באידיאת המדינה הגדולה לשעות הפנאי, למחשבה ולהרהור, לא למעש. דומה כאילו העיסוק הפילוסופי, בעתות הפנאי, הוא כעין מה שמפצה את מצפונו על כל אותן עוולות הנעשות לבני האדם, ובהן הוא משתתף, בשם המשטר העריץ אותו הוא משרת (האימפריה הרומית, נירון קיסר) בפועל.
מפליאה כאן מידת הנאמנות של סנקה לרומא ולענייניה; סנקה כתב את הדברים במהלך שנות הארבעים של המאה הראשונה עת עשה בגלות בקורסיקה. לאחר ששני גזרי דין מוות הושתו עליו על ידי הקיסרים קליגולה ואחר כך על ידי קלאודיוס, דווקא משום כשרונותיו ופעילותו הפוליטית הענפה (הוא עתיד היה לחזור לרומא כמחנכו של נירון קיסר הצעיר ולשמש כעוצר במהלך שנות החמישים של המאה). יש לתת את הדעת שמא אין מדובר פה בפטריוטיות-גמורה לרומא ולאזרחיה, אלא בתאווה לחיים הפוליטיים, לכח ולהשפעה, השבה וקוראת את סנקה לעסוק בענייני המדינה הקטנה על חשבון העיסוק בדעת ובמעש בענייני המדינה הגדולה.
*
2
סנקה מעלה על נס את שבחי המדינה הגדולה; ברם, בד בבד, ממשיך לשרת בנאמנות ובדביקות את האינטרסים של המדינה הקטנה, כלומר: את השלטון הרומי ואת אזרחי רומא, כמיטב הכרתו. יותר מכך בפסקה אחרת בספרו דומה כי סנקה מבקר נמרצות גם את מי מאזרחי רומא האמידים הבוחרים להנות מן המותרות שבמסעות נופש ותיירות בתחומי האימפריה וזונחים את חובתם לקידום ענייני המדינה:
ולכן אנשים נוטלים על עצמם מסעות נדודים ותועים לארכם של חופים, והנה, פעם בים ופעם ביבשה מתגלה אותה הפכפכות דעת שלעולם אינה מרוצה מהמצב הקיים. "הבה נלך עכשיו לקאמפניה", ומשמאסו בחיי נוחות: "בואו נראה את אזורי הפרא. נלך בשבילי יערות לוקאניה וברוטום". אך באמצע השטח הפראי הם מבקשים מקום נעים-מראה שיימצאו בו מרגוע לעיניהם המפונקות מדלותו של האזור-הסלעי המשתרע מכל עבר. "הבה נפנה לטרנטום, לנמל המהולל והאקלים החורפי המתון – אזור פורה דיו למספר רב של בני אדם עוד מימי קדם". "הבה נפנה את פנינו העירה". זה זמן רב שאוזניהם לא שמעו את שאון העיר ותרועתה, והנה כבר הם נהנים מדם אנוש שנשפך. דרך אחת מחליפה את האחרת ומחזה אחד תופס את מקומו של האחר.
כפי שאומר לוקרטיוס (=טיטוס לוקרטיוס קארוס, משורר ופילוסוף אפיקוראי רומי, בן המאה הראשונה, ספרו הגדול: De Rerum Natura, ש.ר): "באופן זה בורח האדם מעצמו תמיד". אך איזו תועלת תצמח לו אם אינו נמלט מעצמו? הוא דולק בעקבות עצמו כבן לוייה תובעני ביותר. לכן אנו חייבים להבין כי הבעייה שלנו שאנו מתמודדים עמה אינה שייכת לסביבה כי אם לנו. כאשר יש לעמוד בדבר מה, אנו חלשים; אנו לא יכולים לשאת עמל ולא תענוג, לא את עצמנו ולא אף דבר לאורך זמן. ישנם מי שדבר זה גורם למותם, משום על ידי שינוי תמידי של המטרות הם מוצאים את עצמם שוב חוזרים לאותם הדברים ולא נותר להם מקום לחידוש. הם מתחילים למאוס בחיים ובעולם עצמו ומתוך ההנאות המושחתות עולה המחשבה: "עד מתי אסבול את אותם הדברים?"
[שם, עמ' 105-104]
גם בתיירות פנאי, תיירות-נוחות, המאפשרת לינה במקומות מפוארים אגב צפיה בקרבות גלדיאטורים, מירוצי סוסים או מחזות אחרים, רואה סנקה כהפניית עורף למדינה, ועוד יותר כהפניית עורף לָעצמי, העלולה במקרים קיצוניים גם להגיע לידי שימת קץ לחיים מתוך השפעת השינויים התדירים ומתוך רושמם החוזר הבנאלי של חוויות ששבים וחווים, לאחר שאיבדו מקסמן הראשוני. דומה כאילו סנקה בוחן את האושר האזרחי המיטבי כפעילות במדינה הקטנה וכהשקעת מירב הפנאי ללימוד ועיון.
מעניין הוא כי סנקה בוחר לא לומר מילה על האפשרות לפיה יפרוש אזרח רומאי בן-חורין מכל תפקידיו ומחוייבותיו במדינה הקטנה, וישקיע כל יהבו במסע רוחני לגילוי מקומו בסדרי היקום ובקידום אידיאות של חירות ושיוויון בין בני האדם, כמתחייב מאידיאת המדינה הגדולה. מה היה חושב אודותיו סנקה? מתווה המציאות אותו מסרטט סנקה הוא של פעילות והגות-מעשית במדינה הקטנה והגות-אידיאית במדינה הגדולה. הוא אינו מנסה לערער את אושיותיה של מדינת הלאום ושל הפעילות הפוליטית ההכרחית לקידום ענייני הלאום ואזרחיה בני החורין של רומא. הוא אף טורח להטיח ביקורת בפילוסוף היווני דמוקריטוס (המאה החמישית לפנה"ס), אבי הגישה האטומיסטית בפילוסופיית הטבע היוונית, לפיו: "מי שרוצה לחיות חיים שלווים אל לו להרבות בעסקים פרטיים וציבוריים". סנקה הסביר כי אין להבין את הדברים כנתינתם, משום שישנן חובות קדושות: ענייני ציבור, שיש לעסוק בהם, ורק לאחר שהטיפול בהן הושלם, ניתן לעסוק בדברים המביאים את הנפש לידי שלווה (שם,עמ' 135). יש כאן, במידה רבה, חתירה להמשיך ולא לחרוג מאותו מודוס של שירות ענייניה של המדינה הקטנה ושל העיסוק בעינייני המדינה הגדולה רק בעתות פנאי ומרגוע.
*
3
מדוע הבאתי את דברי סנקה? משום שמשהו במתווה שמציע סנקה באשר לחיי הרומאים בני החורין, דומני כי אומץ באופן-עקיף על ידי מניחי הדרך הציונית ועוד יותר מורגש כעת במציאות הישראלית, על גל הלאומיות-לאומנות השוטף אותה כחול-לבן. כלומר, העיסוק בכלל-אנושי, בהומניות ובהומניזם, הולכים ונתפשים במקומותינו כמותרות של פנאי, בעת בהּ הממשלה קוראת כל הזמן לנקיטת שורת צעדים פרו-לאומיים, המבטיחים את עתידה ואת מצבהּ של הקבוצה היהודית כאן לבדהּ ואת שלטונהּ בארץ. האפשרות לפיה נמצאים בינינו אנשים העוסקים בתום לב בקידום ערכים כלל אנושיים נתפסת לעתים כסוג של בגידה או סרוב לדרכה של הציונות המדינית, וכל אימת שאותם אנשים אינם מעלים על נס דגלם את רוממותהּ של מדינת ישראל או את סגולתו של העם היהודי, יש מייד מי שיוצא ומציג אותם כקיצונים, בלתי-נאמנים, סכנה לרעיון הציוני וכיו"ב.
דומני כי הגענו לשעה שבו אכן כבר חולקה מדינת ישראל: שתי מדינות לשני עמים. אותם הרואים רק את המדינה הקטנה לנגד עיניהם ואינם רואים אפילו את עצם המחשבה על המדינה הגדולה כאפשרות לגיטימית; ובין אלו המנסים להוליך עצמם, בראש ובראשונה, לאור אידיאת המדינה הגדולה (מדינת עולם, ללא מדינות, ללא לאומים, ללא טריטוריות) ואשר מתכתבים פה ושם עם רעיון המדינה הקטנה, בהיותם מנסים לפעול לרווחת כלל אזרחי המדינה, ולא רק כפי צרכי הרוב-היהודי.
עם זאת, ככל שהדברים נוגעים לעניין היכל התרבות באריאל דומני כי החוגים הניצים, משמאל ומימין, אינם רואים כלל את חזון השיוויון האנושי לנגד עיניהם. הימנים רואים כאמור באנשי השמאל קיצונים המסכנים את האינטרסים של המדינה הקטנה; ואילו האמנים משמאל, המסרבים להופיע, שמים יהבם בקונטקסט פוליטי-טריטוריאלי, ולא במה שנוגע לכלל-האדם (תרבות, אמנות, מדע) והצורך להביאם גם בפני המתנגדים-הפוליטיים-הרעיוניים, המסכנים לדידם, לא פחות, את עתידהּ של המדינה הקטנה (הן, יכולים היו להעלות באריאל מחזות פוליטיים בעלי ראייה אוניברסליסטית ואנטי-מיליטריסטית). אלו גם אלו, ברובם המכריע, נשארים, אם אאמץ את המינוח של סנקה, בענייני המדינה הקטנה, ואילו אל הדיון בענייני המדינה הגדולה (שאולי עולים פה ושם, במחזות תיאטרון, למשל) מי מהם מגיע? אני מניח כי הייתי מוכן להופיע להופיע בכל אירוע תרבות, בפני כל קהל, לוּ הייתי מתבקש (ובלבד שיישמרו בו על עקרונות של חירות דיבור, מחשבה וביטוי אמנותי), מפני הרצון להביא רעיונות הנוגעים לכלל -אדם גם לאזניי מי שאינם שותפי-דרכי-הפוליטית אף לאזני הבזים בליבם לאידיאות מהותיות לאורן אני מנסה להוליך את חיי. לא מפני מחשבה על קידום האינטרסים החברתיים והפנים-יהודיים של המדינה הקטנה דווקא, אלא מתוך מחשבה על מדינת האדם האידיאית "הגדולה".
בתמונה למעלה: Paul Klee, The Goldfish, Oil on Canvas 1925
© 2010 שועי רז
שועי יקר,
אני אוהבת מאוד ומזדהה מאוד
עם רעיון המדינה הגדולה והמדינה הקטנה של סנקה,
אחרי הרבה שנים בהם הייתי מסורה למדינה הקטנה והמסכנה שלנו,
החלטתי ביודעין
(ולא כצעד אסקפיסטי כפי שרגשי האשמה שלי אולי ילחשו באזני…),
שבתור אישה כותבת אני עושה את זה
בתחומיה של המדינה הגדולה:
זו של הלב.
תודה על הדברים שהבאת
שחיזקו ותמכו בי בבחירה.
"כי אומץ באופן-עקיף על ידי מניחי הדרך הציונית ועוד יותר מורגש כעת במציאות הישראלית, על גל הלאומיות-לאומנות השוטף אותה כחול-לבן", בכל הנוגע לציונות, העובדה שהיא התבשלה לצד תנועות לאומניות מזרח אירופאיות די שפלות וגזעניות, כנראה שלא הוסיף לה הרבה הנחות אסתטיות חיוביות, החשדנות הקטנונית כלפי כל מה שריח של נאורות אירופאית נודף ממנו, הוא רק עוד חלק מירושת הציונות המעשית(דווקא) שבזה להשכלה הבורגנית, קוסמופוליטיות(נשמע כמו רשימת התכונות שאהבו לשנוא בברה"מ?), הומניזם, או במילים אחרות, אביו של דנילו קיש לא היה מתקבל כאן בעיניים יפות…
"דומני כי הגענו לשעה שבו אכן כבר חולקה מדינת ישראל: שתי מדינות לשני עמים. אותם הרואים רק את המדינה הקטנה לנגד עיניהם ואינם רואים אפילו את עצם המחשבה על המדינה הגדולה כאפשרות לגיטימית", למה לעצור רק בשתיים? מדינה אחת לחרדים, מדינה אחרת לציונים הדתיים(במידה שהללו לא יתחרדו לחלוטין עד אז), מדינה נוספת לחילונים, שומרי המסורת יצטרכו להחליט איפה הם עומדים………..
בעיניי, הבעיה היא שלא לוקחים את הגורם המוסלמי(מתוך הנחה שהסופיות היא נחלתם של מעטי מעט בציבור ערבי ישראל), שהולך ומקצין(או שב למקורות) מרגע לרגע, כפקטור רציני שיש להתחשב בו, נניח וכול ערבי ישראל היו נוצרים או חילונים ליברלים, מבחינתי, לא הייתה שום בעיה במדינת כל אזרחיה, אבל זהו לא המצב, ואם תקום כזאת מדינה, תרחיש סביר ביותר הוא שהיא תיגמר ברפבוליקה מוסלמית חדשה במזרח התיכון.
הי שועי
בדיוק קראתי את המשפט הזה אצל לוינס: "מה שפורץ בפעולה כאלימות מהותית הנו העודף של ההויה על פני המחשבה המתיימרת להכיל אותו"
אני לא מבין אם הבעיה היא בעודף ההוויה (עוול טריטוריאלי?) או במחשבה המתיימרת להכיל אותו (שמאלנות טריטוריאלית). שניהם אלימים.. ועכשיו גם אני, אין לזה סוף
מונקה, גם הציונות גם היהדות וגם העובדה שאני עונה לשם מסויים, מחזיק בגוף מסויים בן כך וכך שנים, נתפסת אצלי כקשורה מהותית בנסיבותיה של המדינה הקטנה. אמנם על הציונות והיהדות יכולתי לוותר בקלות רבה יותר, נניח (בהיותן אידיאות או אידיאולוגיות או פרדיגמות) מאשר על הגוף, ובכל זאת כל אלו הם מקרים אחר מקרים.
אני מאוד אוהב את דבריה הבאים סימון וייל (1943-1909) שיש בהם נגיעה למה שכתבתי בפסקה הקודמת:
"היצורים שאני אוהבת הם ברואים. הם נולדו במקרה. פגישתי איתם גם היא מקרה,הם ימותו. מה שהם חושבים, מה שהם מרגישים ומה שהם עושים מוגבל ומעורבים בו טוב ורע. לדעת זאת בכל מאודך ולא לאהוב אותם פחות. לחקות את אלוהים באהבתו האינסופית לדברים הסופיים. משום היותם סופיים." (הכובד והחסד, תרגם מצרפתית: עוזי בהר, הוצאת כרמל: ירושלים 1994, עמ' 138).
ובכל זאת, אני מניח, אף אם רוח האדם אינה נצחית ואף אם הקוסמוס אינו נצחי גם הוא — בכל זאת, אני מאמין, צריכה להיות אצל כל אדם איזו חתירה לחיים של אנושיות ושל צדק, המנחה את היישות המקרית הנישאת בעולם החיים הסוֹפיים. האידיאות וההתכוונות הזאת (כוונת הלב) היא כבר בגידרה של המדינה הגדולה.
היי שועי. אהבתי מאוד את דבריו של סנקה.
נדמה לי שבמיוחד אני אוהב את גירסתו שוללת הגבולות. מעין חזונו לעתיד של מיכאיל בקונין, האנרכיסט הכואב את בלימת ההתפתחות האנושית-תרבותית בשלב הגבולות. מזכיר גם דברים שכתב ג'ורג' שטיינר בנושא האור לגויים של העם היהודי שחי כעם בעל תרבות משותפת ללא טריטוריה משותפת. ולכן גם שלל את הקמתה של מדינת ישראל, משום שראה בצעד זה מהלך הסותר את התפתחותה של החברה האנושית הכללית.
ובקשר לדברים האלה: "ככל שהדברים נוגעים לעניין היכל התרבות באריאל דומני כי החוגים הניצים, משמאל ומימין, אינם רואים כלל את חזון השיוויון האנושי לנגד עיניהם. הימנים רואים כאמור באנשי השמאל קיצונים המסכנים את האינטרסים של המדינה הקטנה; ואילו האמנים משמאל, המסרבים להופיע, שמים יהבם בקונטקסט פוליטי-טריטוריאלי, ולא במה שנוגע לכלל-האדם".
הרי שלמיטב הבנתי האמנים ואנשי הרוח משמאל (לפחות אלה שאני מכיר) לא כל כך מתאימים לתאור שלך. הם אינם מחרימים או שוללים בני אדם, אלא את ההוויה הקולונאיליסטית שאין להכחישה וגם לא צריך, שמדינת ישראל נמצאת בה כבר יותר מדי זמן כשהיא עוצמת עיניה ואוטמת ליבה מלראות ולהרגיש, עד כמה האנשים הנחמדים החיים בשטחים כבושים נמצאים שם על צוארם של בני עם אחר, ושיש ושצריך שיהיו לכך השלכות.
בכאב לב גדול הם שבים ומזכירים לנו שגבולנו המכונה ה"קו הירוק" נפרץ בשנת 67 ומאז אנו הולכים ושוקעים במדמנת התמונה ששרטט הנביא הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' בחזונו, כאשר התבונן אל העתיד לאחר מלחמת ששת הימים ותיאר לנו איך יראו פנינו בעתיד. לדאבון הלב נבואתו מתגשמת עד לפסיק האחרון שבה.
(אגב, אין זה חכמה גדולה כל כך לדבר על המדינה הגדולה לאחר שהגשמנו כבר את מדינתנו הקטנה ולדבר על רעיון היפה של כלל האדם והמדינה הגדולה כאשר שותפינו, או תאומינו הסיאמיים, טרם השיגו והגשימו את השלב הראשון- שלב מדינת הלאום. תן להם קודם את זה ואחר כך דבר איתם על הרעיון הנפלא של סנקה).
אין שום דבר מהמדינה הגדולה של סנקה בארץ ישראל השלימה. נהפוך הוא. היכן הוא 'כלל האדם' שמעבר לקו הירוק? האם אתה באמת לא רואה שאין כאן עניין טריטוריאלי בהתנגדות להופיע בשטחים הכבושים, אלא דווקא ניסיון לעמוד לצד כלל האדם במדינה שהיא, יותר ויותר עם כל יום שחולף, מדינת אפרטהייד השוללת מכל וכל את רעיון כלל האדם.
ואנו קרבים והולכים, אם לא כבר עברנו אותה, אל נקודת האל חזור. אל הנקודה שממנה לא תהיה לנו עוד חזרה. ואולי עוד מעט כבר לא יהיה לנו לאן לחזור.
תמהּ,
איני ממש אדוארד קיש (המכונה ב"שעון חול" א"ס), ולמרות שגדלתי פה במקומותנו, אני קצת בספק עד כמה הילד,הנער והמבוגר שהנני, חשו אי-פעם שהם חלק מן החברה הישראלית, וכל כמה שלא היו מנוכר לחיים הישראליים, מעולם, גם לא ממש הצלחתי (עד היום) לחוש בבית. כילד מגמגם ודי משכיל היתה לי לעתים חוויה כאילו אני גדל בספרטה, עד היום אני זוכר איזה מורה לחינוך גופני (הוא הועסק על ידי משרד החינוך למיטב ידיעתי) שפעם הפטיר, לפני ציבור תלמידים, כאשר עניתי לו אגב גמגום, בהבעה ריקה של זלזול/תיעוב: "מה צה"ל יעשה עם אחד כמוךָ?"
בשתי מדינות לשני עמים, התכוונתי כמובן, לחלוקה א-לאומי מדינה לאנשים ששמים לפני הכל את האינטרסים של "המדינה הקטנה" (יש כאלה בכל הסקטורים רבים מאוד. כמובן גם בקרב היהודים וגם בקרב בני העם הפלסטיני) ומדינה למיעוט המעדיף לפעול ולהגות ברוחהּ של "המדינה הגדולה". אבל זו הצעה מעט מבודחת, משום שאני חושש כי אנשי "המדינה הגדולה" יצליחו להעלות בחכתם אולי בית משרדים שכוח-אל בפריפריה עם חצר קטנה ולא ממש מטופחת ושם להגות כפי רוחם; שעה שהמלחמה בין אנשי "המדינות הקטנות" (הסקטוריאליות או הלאומיות) תימשך כרגיל ותרחיב מעגלי הורה של נופלים.
עוד דבר, שים לב, למעלה איני עוסק בפתרונות פוליטיים (מדינה יהודית/מדינת כל אזרחיה), אלא בתודעה שבה האדם רואה את עצמו בראש ובראשונה, כאזרח הקוסמוס, אח לבני האדם באשר הם וכיו"ב. זוהי תודעה שלא רבים שותפים לה, זה נכון. אבל אני מאמין כי בתפישה של שיוויון ושל הכרה עמוקה לפיה כל בני האדם שווים, אלא שכשריהם שונים, וכל אחד תורם לאנושות/ציביליזציה כפי הכשרים שהוטבעו בו, וכפי שהצליח לפתחם לאורך חייו, היא אפשרות ומפתח להנמכת גובה הלהבות בסכסוכים דתיים/לאומיים/פוליטיים הרווחים עדיין לרובי בקרב המין האנושי לפזורותיו.
דודו יקר,
אני חושש כי לא הבנת עד תום את טענתי.
טענתי על סרבני אריאל היא שהם אינם רואים את העובדה הפשוטה לפיה המתנחלים, שאפשר כי הם פושעים על-פי החוק הבינ"ל (אף כי לא הורשעו מעולם, למיטב ידיעתי) ואפשר כי מקצתם אנשים המזלזלים באורחותיהם באורח החיים בנורמות ובנומוסים שאותם שחקנים כביכול מייצגים. ברם, אף הם בני אדם ככל בני האדם. כמדומני כי התרבות המערבית יצאה נשכרת מן התמרור המוסרי שהציב לה עמנואל קאנט בהגדירו את האדם כ"יש כשהוא לעצמו" (הקדמות למטפיסיקה של המידות). מדוע אפוא לדגול במונחים כקולוניאליזם או פוסט-קולוניאליזם ולמחוק את פני האדם? (אתה כבר מכיר אותי די טוב בכדי להבין שאני שואל את הדברים בכנות רבה).
ובאשר אותם שחקנים/אמנים היו ודאי מופיעים בבתי סוהר, לו היה תיאטרון מבקש אותם, בפני עבריינים מורשעים (אולי אפילו רואים בכך שליחות חינוכית-חברתית מן המעלה הראשונה), כפי שודאי היו מופיעים בפני נציגי הממשלה המכהנת וממשלות קודמות שייסדו ופתחו ,הפרו והרבו, את מפעל ההתנחלויות, אף היו מקווים לזכות בפרסי ישראל, או בפרסי מפעל הפייס, והדומים להם, מידם (למיטב ידיעתי, רק פרופ' ישעיה ליבוביץ' היה החריג, ולאחר שמועמדותו עוררה מחלוקת קשה ביכר שלא לקבל את פרס ישראל), אני נוטה לראות במהלך השמאל הזה מהלך של מילייה חברתי, ממסד-שמאלי, המנסה להכפיף את האמנותי לפוליטי.
אני לעולם איני מכפיף את האמנותי לפוליטי (גם איני מכפיף לעולם את האמנותי לדתי). ומה על המוסרי? אני חושש כי להפיץ אידיאות רב-תרבותיות, אמנותיות, סובלניות, פלורליסטיות; להעלות מחזות המדברים על מעלת האוטונומיה המוסרית של האדם בקרב קהלים, הרגילים להישמע להוראת הרבנים, בכל דבר ועניין, הוא מעשה מוסרי-חינוכי (וכן, גם דמוקרטי ושיויוני) לאין ערוך מאשר הכרזת חרם, המקדש איזה היררכיה חברתית-מוסרית מדומה של מילייה חברתי, החושב כי הדין והצדק קודמים הם לכל גילוי של אנושיות.
[אגב, אני נמנע ככל יכולתי מנסיעה להתנחלויות, מה שמעיק מאוד על כמה בני משפחה רחבה השוכנים שם, ובכל זאת אני מבחין הבחנה דקה בין נסיעה להתנחלויות כמבטאת אולי בעקיפי עקיפין איזו לגיטמציה שלי לצדקת דרכן (היא לא. אני נוסע לשם לבקר בני משפחה לעתים נדירות), ובין פעילות מוסרית ואמנותית (אם תרצה חינוכית) בקרב בני אדם, ולכך אסור שיהיו גבולות. אם יש "רופאים ללא גבולות" ו-"ליצנים ללא גבולות" אני מניח כי יכולים גם להיות "אמנים ללא גבולות"].
"אלא דווקא ניסיון לעמוד לצד כלל האדם במדינה שהיא, יותר ויותר עם כל יום שחולף, מדינת אפרטהייד השוללת מכל וכל את רעיון כלל האדם", דודו, קטנותי מלרדת לדעתם של אלו המשווים את מדינת ישראל, על כול עוולותיה(מי מהן בזדון ערל לבב ומי מהן בטיפשות יוקדת), למשטר אפרטהייד, כי אני מוכן להחליף את ה"תאומים הסימאיים" שלנו בדרום אפריקאים, שקם להם מנהיג שדאג לכך שאלימות לא תהיה הדרך בה הם ישתחררו ממצבם, בהודים שהיו מצויים מתחת לקולוניאליזם הבריטי, וקם אף להם מנהיג שלא החרה אחר הטפת שנאה וחרחור מלחמה, בטיבטים, שלא שמעתי כי הם זכו לתוכניות חינוכיות בהם מסבירים לילדים שצריך לרצוח סינים. משום מה הגורם המשותף לשלושת העמים הכבושים(לשעבר ובהווה) שציינתי חסר גורם שיש לפלשתינים, קרי: איסלאם. זה כול ההבדל, אני לא אומר שיופי, עכשיו אין טעם לעשות כלום, אלא שצריך לקחת את זה כגורם מאוד חשוב בכול תוכנית מדינית שתהיה. נסיגה לגבולות 67 תשקיט את המצפון שלנו, לא בטוח שמשהו מעבר לזה, כי ארץ ישראל נותרת בדאר אל אסלאם, כך או אחרת, ולמדינת ישראל כריבונות של כופרים אין שום מקום בה.
…ומה שקרע לי את הלב וגם אייר, לפחות בעיני, את כל הרשימה הזאת במעין אילוסטרציה, זה המורה הנורא לספורט, שדבריו החדים כסכינים מסתתרים בתשובתך לתמה.
לגבי סאגת אריאל אני מסכימה מאוד עם דודו וחולקת על פרשנותך שלך, שועי יקר, ולו משום שאין לי ספק שהאמנים המסרבים להופיע באריאל היו בחפץ לב מעלים כל הצגה בפני כל אחד ואחד מהמתנחלים, כבני אדם, בכל תיאטרון או בית תרבות המצוי בתחומי מדינת ישראל הריבונית. זו לא מחאה נגד בני אדם וודאי שלא נגד אנושיותם וזכותם לצרוך תרבות, אלא סירוב להשתתף באקט פוליטי – הנורמליזציה של ההתנחלויות היא אקט פוליטי חד צדדי המייצג אג'נדה מסוימת, לא פחות מהסירוב לקחת בו חלק- וסירוב לשרת, ולו בעקיפין, את הכיבוש.
אבל כרגע, המדינה הקטנה הפרטית שלי מבקשת פטור מהויכוח הזה, לא מסוגלת. טוב?..(-:
שועי יקר,
שנינו יודעים אל נכון שדבריך לגבי זכותם של אנשי אריאל לצפות בכל ההצגות כבני אדם כלליים, אינם מביאים בחשבון את העובדה (ואני מוכן לאכול את הכובע שלך אם הדבר יקרה) שלעולם לא יחזו בהיכל התרבות באריאל ב"סינדרום ירושלים" ב"מלכת האמבטיה" וב"את אני והמלחמה הבאה". כך שכאשר יורדים מן ההיפותזות אל קרקע המציאות של אריאל, אפשר לומר בביטחון רב שגם אם נירצה בכל מאודנו להפגיש אותם אם תיאטרון שעשוי/עלול (תלוי את מי שואלים) לשנות את תפישת עולמם וע"י כך להפוך את דבריך היפים לנכונים, הדבר לא יקרה. ובכל אופן לא בחמישים השנים הקרובות במידה ושום דבר מתוכניותיו של אובמה, או של מי שיבואו במקומו במהלך השנים האלה, האלה לא יצלח…
דודו יקר,
הייתי שמח לו הם היו חוזים ב-"וויצק" של ביכנר, שאם הבנתי נכון עלה/עולה בבימויו של איתי טיראן (או שמא שולי רנד היה מסכים לחדש ימיו כקדם, ולגלם את אחד מתפקידיו הבלתי נשכחים,בשלב אחר של חייו).
לפני כמה חודשים קיבלתי איזו הצעה עקיפה מאוד ממוסד אקדמי בהתנחלויות. עקיפה משום, שמי שקיבל אותה ונתבקש להעביר לי, השיב מייד לראש המוסד כי במידה שלא יהיה לי שם חופש רעיוני מלא, לדבר בשיעורים ככל שיעלה על דעתי, אין כל סיכוי שאגיע. הוא צדק. זאת אחת הסיבות שאיני מחפש ללמד באקדמיה דתית כזו או אחרת מזה זמן די רב.
אבל בתנאים שבהם היה מובטח לי חופש דיבורי ורעיוני מלא– הייתי הולך להרצות
בכל מקום; הייתי רואה בכך שליחות, אני חושב.
טלי יקרה,
פטורה, אין על מה להתווכח.
אני רוצה לחשוב כי אמנות צריכה להנות מחירות רבה ככל האפשר, ולפיכך אני לא שם לה גבולות,
ומצפה שלא ישימו לי גבולות.
שועי
גם אני מוחרם? זה בסדר אם כן, אני אם כי מעט מאכזב
אור יקר (כשמו של ביאורו של קורדוברו על הזהר), אל נא באפך.אני מעט פזור דעת לאחר תשעה ימים בהם כמעט ולא שהיתי על יד אינטרנט והרבה יותר מדי ארגזים נארזים ונפרקים, אשר גם הובלתי פיסית את חלקם. ועל כן חידושן של תגובות השכיח ממני לענות על אלו שעדיין לא הספקתי לענות (-:
בכל אופן, לוינס כאן כדרכו עוקץ את היידגר, מורו הגדול שבשנת 1933 הפך לחבר המפלגה הנאצית וקודם להיות ראש החוג לפילוסופיה בפרייבורג, על חשבון מורה אחר של לוינס, פילוסוף דגול פי כמה בעיניי, אדמונד הוסרל.
אצל לוינס (אני מניח שצטטת מ"כוליות ואינסוף"?) האונטלוגיה היא כמעט קללה, משום שהיישות היא מסממניה של הפילוסופיה ההיידגריאנית… כשקראתי את המשפט שצטטת חשבתי בתחילה כי אין דבר המבטא יותר את היחסים בין הוסרל (המחשבה) ובין היידגר (עודפות ההויה).
במקום שבו מבקש היידגר לתפוס את כוליות ההויה ולהיאחז בה; הוסרל ביקש לשים את ההויה בסוגריים ולהרהר על התופעות כשהן לעצמם, כמעט בבחינת אידיאות; לוינס מעדיף ללטף את הדברים למרחוק, כמחווה של כיבוד אחריות ומסירות. ממילא הוא נוטה להוסרל חיבה יתירה על פני היידגר שבשיטתו ראה אמנם ברק מחשבתי רב אך גם הכיר בה כנראה כמבוא לאלימות.
שועי
כן זה מכוליות ואין סוף, אני נפעם מהחיבור הזה (אבל גם כואב לי הראש)
את הורסל והיידגר אני לא מכיר לצערי ולכן רוב מה שכתבת בתגבותך לתגובתי אני לא מבין : – )
חשבתי אולי הביקורת שרשמתי על השמאל הטריטוריאלי הביא אותך לידי דממה.. שמח בטעותי. נדמה לי שברשימה הזו דיגדגת כמה עצבים רגישים בכל הקשור לתפיסות של מוסר ומדינה. אני בעד
אור,
זה בסדר, לוינס שובר את הראש גם לצרפתים בשפת המקור.
אם זאת פגישתך הראשונה עם הפילוסופיה שלו כדאי לך מאוד להתחיל מ"אתיקה והאינסופי" דיאלוג בין עמנואל לוינס ובין פיליפ נמו שתורגם לעברית על ידי פרופ' אפרים מאיר ושמואל ראם וראה אור בשנת 1996 בהוצאת מאגנס. זהו חיבור קטן מובן, תמציתי ומצוין. לרב ד"ר דניאל אפשטין יש ספר קטן על הפילוסופיה של לוינס באונ' המשודרת ששמו "קרוב ורחוק", אם איני טועה; גם הוא ספרון נהדר.
באשר לדבריך על שמאל טריטוריאלי. אני חושש כי אם בתחילת המאה העשרים התריע אדמונד הוסרל על הנזק שגורמת הפסיכואנליזה וערבוב התחומין בה למסורת הפילוסופית; הרי נוצר במחצית השניה של המאה העשרים, במיוחד בצרפת,גרמניה וארה"ב סוג של ערבוב תחומין מוחלט,
שרחוק הוא מאוד מלהיות בחזקת אוריינות בין-תחומית, וגובל בכך שלא דנים כמעט באדם כשהוא לעצמו, אלא באדם כיש פוליטי.
הקיומי-אקזיסטנציאליסטי, המוסרי, האפיסטמולוגי, האמנותי כל אלו מוכפפים שוב ושוב לתפישות פוליטית, ביולוגיות ומגדריות, ושוב אין דנים באדם או ביקוּם, אלא במקומו של האדם בחברה, במדינה, בארגונים וכיו"ב, , בתפקידי תורשה, כאילו שם נבלמות כל נביעותינוּ. אין זה מקרה, כי כמובן הפקולטות למדעי הטבע ולמדע המדינה והפוליטיקה חזקות מאוד באוניברסיטאות המובילות בעולם, והן מכתיבות הלכה למעשה את השיח ואת הטרנדים האקדמיים השולטים.
היי שועי היקר.
ועכשיו אחרי שביקרנו בשבילים המתפתלים בין הגלקסיות ביקום המשתרע בין פלנטת הוסרל לפלנטת לוינס, הבה ונחזור אל המקום של האדם.
אל הזוטות. אל הפכים הקטנים שבלעדיהם אי אפשר.
ברכות מאליפות על השלמת המעבר אל ביתכם החדש.
שיתמלא זה הבית בהרבה אור ושמחה ומצהלות חיים של בני האדם המקיפים אותך בחייך.
ועוד משהו שלא נאמר עדיין, בגלל עניינים בלתי נחשבים כמו ערים מסוימות הסמויות מן העין, פול קלי שהבאת מרהיב עין ביופיו, ודג הזהב הקוסמי המשכשך מַשְלִיו בכחול מימיו הקסומים את זעקת הכאב והיסורים של אברהם בן יצחק.
איזה יופי של קונטרסט. מת על הבחירות הגרפיות שלך.
דודו(אני שכולנו דרים כאן באכסניה או פונדק, ועל כן פנייה זו אינה חריגה מן הנימוסים), אשמח אם תתייחס לתגובה שהפנתי אליך…
תמיהה קטנה. התמיהה הקטנה שלך קצת גדולה וקנטרנית מדי בשבילי.
לכן אשמח אם תסלח לי במחילה מכבודך אם אעדיף אך הפעם לא לענות.
דודו, תודה מקרב לב, אני קצת הרגשתי בשבוע האחרון כמו אטלס, ההוא שנשא את השמים על גבו, אבל עכשיו אנו כבר משוקעים בדירה החדשה (שאינה רחוקה מקודמתהּ אך מרווחת ) ואאולוס, מלך הרוחות, משיב רוחות של סתיו בעד החלון, שדרכו לא נשקף אלא נוף עירוני, המעוטר, למרבה המזל והחסד, בשני ברושים ותיקים [עוד לא מצאתי להם שם, אולי: דזיגאן ושומאכר].
עתה אאלץ להתכנס שוב בשגרה שבה אני משיב הרוח ומוריד הזבל (-
תמהּ, אנסה במחילה, להשיב על הדברים שכיוונת לדודו.
קשה לי להשיב לגבי ההשוואה בין מדינת ישראל לדרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד; אני לא בטוח האם זאת השוואה מוצלחת כלל ועיקר אבל אין ספק כי מדינת ישראל נוהגת באפליה או למצער בחוסר שיויון מוחלט כלפי אזרחיה הערביים. לעובדה לפיה הפלסטינים אזרחי ישראל זוכים כאן לזכויות אדם טובות יותר לאין שיעור מאשר במדינות ערביות-אסלאמיות אחרות אין רלבנטיות עבורי. זו טענה יחסית, שאינה מבטלת את העוולות, הקיפוח והאפליה, שכולנו יודעים על קיומה וחשים בהּ לא מעט.
באשר לטענת דאר אלאסלאם, אני נוטה אמנם להסכים, סוהי עמדת החמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. ברם, רוב הפלסטינים שיצא לי לשוחח עימם בשנים האחרונות אינם נוקטים בטרמינולוגיה השרעית (טוב, אני לא מניח כי חמאס או התנועה האסלאמית יבואו לפעילות רוחנית משותפת) אבל מדברים במינוח של התחלת המו"מ מראשיתו, כלומר: חלוקת הארץ לדידם צריכה להתחיל ללא הנחות מוקדמות מאותם דיונים רחוקים של שלהי המנדט הבריטי, ערב הכרזתהּ של מדינת ישראל. עתה, אני מכיר מאוד בסבל ובדיכוי שמדינת ישראל הסבה לעם הפלסטיני ב-62 שנותיה, אבל גם מקווה בכל לב כי מדינת ישראל תמשיך לשגשג גם להבא, כמדינה לצד מדינה פלסטינית עצמאית שתוקם על פני חלקים נרחבים מן הגדה המערבית, אם בהסכם עם ישראל, ואם כתוצאה מהכרזת עצמאות פלסטינית חד-צדדית בגיבוי העולם. אני יודע כי בהסגת ההתנחלויות עתידה מדינת ישראל להמיט סבל נורא על מתנחלים ובני משפחותיהם. זה אינו משמח אותי כהוא זה. בפרט, כי ביום שזה יקרה כמה מאחייניי הקטנים יאבדו את ביתם, וזו חוויה איומה לילד. ובכל זאת, לא ניתן להשאיר את הדברים כמו שהם, בין היתר, משום שהחלודה איננה נחה. והשקט שאחרי הסערה הוא רק זה שמקדים את הסערה המתחדשת.
תמה,
משהו על החשבון. במקום תשובה:
תקשיב. כמה זה עצוב. כמה זה בעצם "יהודי" ואחרי זה תקרא עוד פעם את הדברים ששועי כתב אודות המדינה הקטנה והמדינה הגדולה…
תמהּ, דודו
תמה, בהמשך לתגובה הקודמת ולתגובתך לדודו, הערת הבהרה. אין זו אכסניה ואף לא פונדק. זהו בית מרזח. בית מרזח רעיוני, אך בית מרזח. כוס בירה וזיתים רעיוניים זה מה שמקבלים פה (היו תקופות של לחם צר ומים לחץ, אבל זה, כך אני מקווה, כבר מאחורי דלתינוּ) למי שלא שותה אלכוהול יש תה. רעיוני אבל תה. ולמי שבכל זאת מתעקש לחזק את התה, ניתן למזוג קצת רום רעיוני הבא ממדינות הים.
ואת הים שומעים מן הכסא שעל יד הבאר כל הזמן. ים רעיוני, אבל ים (-:
דודו, על כעין זה כתב כבר משה אבן עזרא בשירו "מגוּרֵי אוהבַי"
מגוּרֵי אוהבַי נותרוּ שְאִיוֹת/ ושבו ארמנותיהם כְּציוֹת
ומשלח נועדוּ לבני עָפרִים/ ומרמס נקראו לבני צביוֹת
ותחתם רבצוּ היום נמֵרִים/ ותוכם נעוּ גוּרי אריוֹת
וגנים קננוּ שם סִיס ועגוּר/ לקונן נקבּצוּ דַּיוֹת ואיוֹת
"האדם הוא אל בחורבותיו", כתב ראלף וולדו אמרסון באחד ממאמריו (שימש את יורם קניוק כמוטו ל-"אדם בן כלב" שלו). אני חושב כי משה אבן עזרא ידע להביע ולהנביע זאת יפה כמה מאות קודם-לכן. ואם אני מקנה לשירו של אבן עזרא (משורר די לאומי בסך הכל) מובן אוניברסליסטי של שאת ושבר, הרי זה משום שאני מקווה לפעול בתחומהּ של המדינה הגדולה.
שועי,נהניתי לקרוא.במיוחד את זה:
א. זהות אוניברסליסטית, קרי: השתייכות,תודעתית למדינת עולם, שכל בני האדם אזרחיה, והם נוטלים בה חלק יחדיו בשותפות ומקיימים חיים אנושיים בצוותא ומתוך רעיון של שיוויון קדום בין בני האדם, כך שכל אדם פועל כמיטב יכולתו על פי כישוריו (אצל כמה מן הסטואיקנים דובר אגב, בשיוויון-קדום בין כל הברואים, ולא רק בין בני האדם)
במתווה שמציע סנקה באשר לחיי הרומאים בני החורין, דומני כי אומץ באופן-עקיף על ידי מניחי הדרך הציונית ועוד יותר מורגש כעת במציאות הישראלית, על גל הלאומיות-לאומנות השוטף אותה כחול-לבן. כלומר, העיסוק בכלל-אנושי, בהומניות ובהומניזם, הולכים ונתפשים במקומותינו כמותרות של פנאי, בעת בהּ הממשלה קוראת כל הזמן לנקיטת שורת צעדים פרו-לאומיים, המבטיחים את עתידה ואת מצבהּ של הקבוצה היהודית כאן לבדהּ ואת שלטונהּ בארץ.
האפשרות לפיה נמצאים בינינו אנשים העוסקים בתום לב בקידום ערכים כלל אנושיים נתפסת לעתים כסוג של בגידה או סרוב לדרכה של הציונות המדינית, וכל אימת שאותם אנשים אינם מעלים על נס דגלם את רוממותהּ של מדינת ישראל או את סגולתו של העם היהודי, יש מייד מי שיוצא ומציג אותם כקיצונים, בלתי-נאמנים, סכנה לרעיון הציוני וכיו"ב.
היום עבדך מצטרף לטלי ולדודו פלמה במחלוקת איתך ,ותומך בטענות שהם העלו. לדעתי,עצם ההופעה בשטח הכבוש/השנוי במחלוקת ,תיתן לגיטימציה לעצם הישיבה באותו המקום.
הי אזרח,
אתם צודקים מן הפרספקטיבה הפוליטית.כלומר, אין ספק כי הפעלתו של מוסד תרבות נוסף בהתנחלויות מעודד את הלגיטימציה הציבורית שלהן (אף כי כל ממשלות ישראל יודעות כי לא ניתן לספח את הגדה המערבית).
עם זאת, אני מנסה לבחון את הדברים מתוך פרספקטיבה אחרת: אנושית, אמנותית, חינוכית, פלורליסטית; הופעה שם על מנת להביא לידיעת ציבור הצופים רעיונות מסויימים שאולי טרם נבחנו די צרכם על ידם.
תפקידו של התיאטרון הוא לטלטל את הצופה, לעמת אותו עם הקונבנציות לאורן הוא חי. לעודד אותו לבחון אותן מחדש. זה היה נכון לטרגדיה היוונית בואכה אנטונן ארטו.
המתנחלים בשומרון, קהלו של היכל התרבות באריאל, זקוקים אולי לטלטלה הרעיונית הזאת.
מי יעניק להם זאת: "ערב שירי להקות צבאיות"? המונודרמה: "בגין"?, המחזמר: "רואה האורות" (על חיי הראי"ה קוק) ? "פסטיבל מספרי סיפורי המחתרת היהודית"?
לטעמי, על סרבני-אריאל היה להתנות את הופעתם שם במתן חופש אמנותי ורעיוני מוחלט כמקובל בתיאטראות, באשר לתכנים שיועלו במוסד זה. עוד, היה על מנהלי מוסדות התיאטרון במרכז להתנות את ההופעות שם, בבחירה במגוון רחב מאוד של הצגות תיאטרון, המבטאות קשת דעות, שיש בה משום חריגה מן הדעות התרבותיות השגורות אצל מועצת יש"ע ורבניה. בבחינת, "רוצים תיאטרון– קבלוּ תיאטרון".
זה היה מעורר דיון ציבורי חשוב פי כמה מאשר שורת החרמות שננקטה משם ומשם, שאין בה כדי לעודד דבר, מלבד שימת שמותיהם של אנשים ידוּעים, מכאן ומשם, בכותרות העיתונות היומית ותכניות האקטואליה.
שועי היקר,איני בטוח בדבריך.האדם הממוצע היושב באריאל או בכל התנחלות אחרת, ישכנע את עצמו שעצם ישיבתו אינה מזיקה לפלסטינים הסובבים אותו.מערכת הכבישים העוקפים ,הגדר והמחסומים מייצרת עולם סגור עבורו, בו אין לו מגע ממשי עם הפלסטינים הסובבים אותו. מערכת זו הופכת את הפלסטינים הסובלים מעצם ישיבתו שם לשקופים.
מה עוד שישנם אינטרסים רבים ,כגון: בית,לדוגמא.
אדם היושב שם אינו רוצה לוותר על ביתו ולעזוב,ולכן ימצא כל תירוץ כדי להצדיק את אחיזתו במקום.
וזאת כאשר עבדך מכוון למתנחל הלא דתי והלא אידאולוגי .זה שאינו מתנחל לשם "ארץ ישראל השלמה" ,אלא מתנחל כדי לקבל איכות חיים של חמש דקות מרעננה וכפר סבא.
http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=1090
"איך עושה אדם, ועוד אדם בן 61 כמוני , מהפך כזה בחייו – ולמה? התשובה מורכבת מכמה רבדים, אבל תחילה לעיקר החדשות: אנחנו מרגישים נפלא (ואני מקווה שאני לא פותח פה לשטן). ממש לא נעים לי להתנאות באושרי. מעולם לא גרנו בבית מפנק כל כך, עם בוסתן אמיתי. והכל במחיר של 2,800 שקל לחודש. יש מציאות בחיים, תודה לאל. וביישוב יש עוד בתים במחירים כאלה. "
אבל לי אין טיפת רגשי אשמה. אני בטוח, כפי שהייתי בטוח תמיד, בטוהר ההתנחלויות ובהצדקה המוחלטת שלהן, ממש כמו בשיר הנפלא ההוא של נעמי שמר, "בהיאחזות הנחל בסיני": "כשפתאום פגשתי בפינה/ את ארץ ישראל הישנה/ את ארץ ישראל האבודה והיפהפייה והנשכחת/ והיא פתאום הושיטה את ידה/ כדי לתת ולא כדי לקחת".
על רבני יש"ע ,נוער הגבעות ,ושאר החרדים והחרד"לים אין מה בכלל לקוות שתיאטרון ישפיע עליהם.
הם בבחנית:" ובתורתם (הלא דתית ) איננו מאמינים".
רבני יש"ע ,נוער הגבעות ,ושאר החרדים והחרד"לים מעדיפים את הצגת התיאטרון הזו:
How To Kill Goyim And Influence People — Torat Ha'melech
אזרח,
עיין בתשובה הראשונה בספר העיוועים "שו"ת אינתפאדה" שפרסם הרב שלמה אבינר בימי האנתפאצ'ה הראשונה בשנות השמונים; ממנה משתמע כי ירי בילדים פלסטינים המיידים אבנים הוא מצווה מדאורייתא.
מאז כמובן, איני מתקרב אל ספריו של האיש.
דברים כהאי גוונא תוכל למצוא גם בכתביו של הרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת "קבר יוסף" בשכם בעבר, אשר רבים מתלמידיו הם גם תלמידיו של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן (נשיאהּ הוא הרב יעקב אריאל, רבהּ הראשי של העיר רמת-גן. שניהם מופיעים בסרט שהבאתָ)
אגב, גילוי נאות: בראשית דרכי הדתית (הייתי בן 23), ובהיותי אז רמת-גני, חילקתי זמן מה (חודשיים-שלשה) את יומי בין עבודה מפרנסת ובין לימודים, בעיקר למן שעות אחר הצהריים ועד הלילה, בישיבה המדוברת ברמת גן. זו היתה השנה השניה לכינונה של הישיבה, וכך יצא, כי גם אם מעולם לא קיבלתי שם מלגה, וגם אם לא נמניתי עם תלמידיה הישיבה, ורבניה מעולם לא היו רבניי (לא היו לי רבנים), בכל זאת למדתי שם הרבה על הלכי הרוח של הקו הקשה של המתנחלים, ופרשנויותיהם לכמה וכמה סוגיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל. הייתי שם לפרק זמן, סוג של עוף מוזר (לכולם, אני מניח, היה ידוע היה שאני מקיים מצוות ולא ממש קרוב כלשהו, אפילו לא במעט, להלך רוח מתנחלי). אבל גם זכורים לי כמה פולמוסים מעניינים על תורת הרב קוק (אחד מהם היה עם הרב שפירא עצמו, וכל צד יצא ממנו חבול מעט; במיוחד, הרביתי להעיר על פרשנות המכניסה לטקסט רעיונות שאינם מצויים בו כלל ועיקר) וכמה חברותות מפרות על הגמרא (שגם בהם עלו וצצו פערים בלתי גשירים בהבנת הנקרא). אבל בסיכומו של דבר, הם לא התאימו לי ואני לא התאמתי להם, וכך זה נגמר.
מאמר דורש.
אני בהחלט מזדהה עם קיומה המופרד של דינמיקת הקבוצה הפרטנית של האדם במקביל לדינמיקה הכלל עולמית. כל דינמיקה יושבת הרי על רמפה תואמת מרחב פנימי ריגשי של האדם בדיוק כפי שישנה דינמיקה נוספת הקשורה לתא קטן הרבה יותר המסמל משפחה.וזה עניין לדיון אחר.
מחרימי אריאל משתייכים לדינמיקת הקבוצה הפרטנית ואני מסכימה שאינם נעים גם אל עבר מחוזות האנרגיה הכלל אנושית עולמית ברמת תפישה אישית לעומת אמנים אחרים שכן ניחנו בכך.
חלוקה נהדרת
מומלצת במאמרים.
תודה לך שועי יקר.
אסתי.
כאן…סליחה שכחתי
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/1211-511.html
אסתי יקרה,
תודה מקרב לב על ההמלצה.
אני חושב כי על כל אדם/אמן לפעול בסוגייה זאת על פי צו מצפונו. כלומר, אני לא מנסה להשפיע על איש/ה. יש לי את נימוקיי והבאתי אותם. אני מעדיף שלא לערוך דיכוטומיות בין בני אדם על רקע השתייכותם הקבוצתית, וכך יש לי חברים/ות מכל הסקטורים המרכיבים את החברה הישראלית: חילונים ודתיים, ערבים ויהודים; אני מנסה לתור את האדם, ולהימנע ככל הניתן (לעתים זה מאוד קשה) מהנחות מוקדמות על בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה/זרם ספציפי/ת.
נאמנים עליי דברי ברוך שׂפינוזה הכורך בין תבונה ופעילות; הימנעות/חרם היא דפוס חברתי-נומי שלטעמי רחוק הוא מתבונה, ומתבסס על רתיעה/תיעוב ולא על חשיבה מה ניתן לעשות בכל זאת, בכדי להיטיב עם כל הנמצאים במידת האפשר.
כנראה שיש בעיה נזרקתי החוצה כמה פעמים. אז בקטנה…
התכוונתי, לא לקבוצה ממקום מיגדרי כלשהו אלא טייטל, מסגרת: כמדינה, בי"ס, צבא, עבודה וכו'.
אסתי,
אני חושב שהבנתי זאת כבר קודם. כנראה שהיה משהו בתגובתי הקודמת שלא הבהיר זאת. (-:
לגבי מערכת התגובות, היא פועלת כרגע בסדר גמור, אני חושב. לא הבחנתי בתקלות בינתיים.
שועי,
שמתי לב לכך שבפסקת הפתיחה הצגת את סנקה הפוליטיקאי, הפילוסוף של שעות הפנאי, כמורו-מחנכו של נירון קיסר, ששרף באש את רומא…
רמז לעוסקים במדינה הקטנה ומצביעים לפירומנים?
הי אליס,
(-:
ודי לחכימא ברמיזא.