*
מזה זמן מתחשק לי לכתוב על קומדיה. וכל פעם שאני בא לכתוב משהו מן הקומי עולה בי הטרגדיה של החודשיים האחרונים. ובאמת, אוזל לי אז כל רצון לכתוב באופן קומי, וגם אוזלים לי הצבעים ונגמרות לי המלים, ואני מתנחם בדברי הצייר צבי מאירוביץ לפיו מי שחושב כי אפור הוא מיזוג של שחור ולבן אינו אלא טועה, אפור הוא תערובת של דברים רבים, רבים מאוד.
רציתי למשל לכתוב משהו לזכרו של רובין וויליאמס, במיוחד על דמותו הטארגית-קומית של פרי, הגיבור של פישר קינג, סירטו של טרי גיליאם; דמות קולנועית קרובה ללבי ביותר. יותר משאני נזכר בסצנת הדייט הראשון שלו עת הוא מלווה את לידיה אהובתו לביתה (אחד הרגעים הקולנועיים המופלאים שאני מכיר), מייד עולה בזכרוני הסצנה התוכפת שבה פרי הנתקף בפלאש-בק של המאורע בו איבד את אשתו (ירי של מטורף), ונרדף כמעט עד מוות בידי האביר האדום, העשוי מזכרונותיו וחרדותיו; רציתי לחזור ולכתוב על האחים מארקס (מזמן לא כתבתי) וגיליתי שאיני מסוגל לכתוב עליהם כשאני שקוע בעצב המדכדך הזה. נדמה כבר כי מוטב להצטרף לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו כאח נוסף: סורו (Sorrow) מארקס.
ואז נזכרתי בכתביה של ההוגה והמסאית, ז'קלין כהנוב (1978-1917), שנולדה בקהיר (להורים מעראק וטוניסיה), המשיכה בפריס ובניו-יורק, עלתה לישראל ודרה בבאר-שבע ואחר כך בבת-ים. כהנוב מוזכרת על-פי-רוב על פעלהּ בחיבור בין מזרח ומערב, בין יהדוּת מסורתית וקידמה פמניסטית. הראשון שגילה את יצירתה לקורא העברי היה אהרן אמיר; פרופ' דוד אוחנה הירבה ומרבה להציג אותה כהומניסטית ים תיכונית (לבנטינית) לצידו של אלבר קאמי (האלג'יראי-צרפתי). כולם כאחד חוששני לא חשו לתמה השבה ונשנית בין כמה ממסותיה: תוכחה מגולה ועיקשת על האלימות הגברית, המתגלמת בהיסטוריה.
מותר להתקנא בכהנוב, שגדלה בקהיר, למשפחה דוברת צרפתית. אמהּ כך היא מספרת נהגה לקרוא לה בילדוּתה את כרכי בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט בזה אחר זה. היו לה חברות מוסלמיות ונוצריות, איתן היא הפליגה במשעולי הספרות, הפילוסופיה, הפמיניזם המתעורר, והאהבה החופשית. היו לה סבא וסבתא אדוקים דרכם הכירה את עולם החגים היהודי והמסורת. בית שהיה מספיק סובלן כדי לעכל את רתיעתה מן הדת וההלכה, ואת הזדהותה עם הסבל היהודי. היא גדלה כשאזניה מורגלות גם בפיוטים יהודיים, במוסיקה ערבית ובמוסיקה מערבית, ולמרות שאמהּ מעט היתה מסויגת ממידת החופש שמרשה לעצמה בתהּ הצעירה. בכל זאת, איש לא מנע ממנה ללמוד בצרפת, ולהמשיך ללימודים בפריס וניו-יורק. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. היא כינסה בביתה בשנות השישים סוג של סלון ספרותי. וגם כשגססה מסרטן הקפידה להשאיר אחריה יצירה-מתעדת בשם יומן מחלה, שיש בהּ כאב, זיכרון, ואופטימיות שזורים יחדיו. קשה לחשוב על אדם שמתאר ילדות עשירה כל-כך בגווניה התרבותיים. למשל, לא שמעתי מוסיקה ערבית בבית הוריי, אבל גם לא שמעתי על מרסל פרוסט עד היותי כבן עשרים; בשביל חלק מהאנשים הסובבים אותי גם היום העובדה שאני קורא ספרים מסויימים או נפגש עם אנשים מסוימים היא משונה; גם האנשים שהם חושבים למשונים, מתבוננים על ידידותי עם הראשונים למשׁוּנה. לכן, כך נדמה לי, לא ציינה כהנוב בשום מקום שאת היותה גשר בין עולמות, אולי משום שלא חשה ככזו— היא היתה מספיק רחבת דעת כדי שהעולמות שבהם תוכל להלך כבת-בית יהיו רחוקים אלו מאלו, מבלי שהדבר ייחווה לה כניגוד או כסתירה.
בכל אופן גם במסות בהן השמיעה כהנוב קול ברור כנגד האלימות הגברית ניכרים מקורות השפעה מגוונים: סדר פסח היהודי, סיפורי אלף לילה ולילה הפרסי, והסרט התפוז המכאני מאת הבמאי הבריטי סטנלי קובריק (על פי רומאן מאת אנטוני ברג'ס). למשל במסה הקצרה "פסח במצרים" היא מספרת לחברתהּ המצריה חדריה על שיעבוד בני ישראל בידי פרעה ועל עבדותם המייסרת במצריים, וחודריה מגיבה: "יא אללה" אמרה "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!" [ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל-אביב 1978, עמ' 21]. שתי החברות גם רוקמות עם חברתן הנוצריה מארי-תרז סיפור אלטרנטיבי שבו העמים חיים בשלום וללא מלחמות. אבל לאחר ליל הסדר, ואחרי שהתוודעה לאופן שבו חוגגים את המכות שניחתו על גב המצרים, חושבת הילדה ז'קלין כי אולי לא טוב שחברתהּ תדע על עשר המכות. "התביישתי יותר מדי" היא כותבת (שם, עמוד 22ׂ). בוודאי שלאחר שהילדות התמות ניסו לסדר מציאות אלטרנטיבית של שלום. חשבונות הדמים הקטנוניים של ההיסטוריה הפטריאכלית של עמהּ, מעוררים בילדה ז'קלין בושה.
את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על אודות שהריאר ושהרזאד (ממזרח שמש, עמודים 192-177) הבינה כהנוב כמעיל תהליך טיפולי שבו מצליחה שהרזאד באמצעות סיפוריה וסובלנותה, השכלתה ורגישותה, לגרום למלך שהפך רוצח נשים המוני בשל בגידת אשתו, לעזוב את הרצח ולהיעשות בן זוג המכיר בה כמלכתו, ובילדיהם—כילדיו. וכמלך גדול האהוב על נתיניו. היא מביאה במודגש את דברים אלו של שהריאר, כדי להראות את עומק השינוי שחל בו מגבר אלים לגבר מבין: "לימדתיני החכמה נעימת השיח, הראיתיני מאורעות שארעו לזולתי, ועוררתיני לשקול בשום שכל דברי מלכים ועמים שהיו, ומה המופלאות או התמיהות שהשיגום… ובאמת, אחרי הקשיבי לך משך אלף הלילות והלילה והנה שונתה נפשי עד למעמקיה והיא שמחה וחדורת חדוות חיים. שבח יקר וגדולה למי שיצרך, הוֹי בת וזירי הברוכה, ולמי שחננך בסגולות-יקר כה רבות, בישם את פיך ונתן חכמה בשפתותיך ובמצחך בינה!" [שם, עמ' 191]
במאמר "האשה כתפוז מכני" (ממזרח שמש, עמ' 221-218) מביעה כהנוב זעזוע מאותה סצנת אונס קבוצתי בתחילת סרטו של סטנלי קובריק. בעיקר הוטרדה כהנוב מן העינוי המודגם באופן אמנותי ואסתטי. היא רואה בכך "[…]דחף כפייתי להשפיל, להרוס לקרוע. (האשה הצעירה מתה לאחר מכן מתוצאות האימה הזאת)"ובהמשך היא מוסיפה: "זהו היפוך האידיאל האבירי והמוסר הנוצרי, כאילו האדם המערבי המודרני— כיוון שלא הצליח לקיים גם אחד משניהם – מסוגל לפנות רק אל ההרס. סרטו של קובריק מרחיק לכת יותר מרוב האחרים בהבעת החימה הזאת, הקרובה מאוד למנטאליות הנאצית, ונראה כי המפיק אינו מוטרד מנקיפות מצפון מוסריות. גם הס.ס נהנו מעינוי סדיסטי, ובעוד הם מפארים את כח הזרוע, היו קורבנותיהם חסרי אונים. מעולם לא היה זה קרב הוגן" [שם, עמ' 220-219].
ובהמשך: "כאן הנשים – ולא היהודים – הן השעיר לעזאזל" […] מה שנראה לי מזויף ומסוכן כל כך בטענתו של קובריק—כפי שהבינותיה— הוא הוא גורם לצופים להזדהות עם דוג [= הדמות הראשית בגילומו של מלקולם מקדואל]. היות שהחברה עצמה מושחתת, אלימה וסדיסטית, והיות ואשליית החוק והסדר אינה אלא תרמית צבועה, הרי אלה המסוגלים להסתדר [=כלומר, הגברים האלימים] צודקים אם יינהגו בהתאם לחשקיהם" [ממזרח שמש, עמוד 220]. כהנוב מתעלמת לחלוטין מכל הצעצועים החזותיים והמוסיקליים שפיזר קובריק ביד נדיבה בסירטו זה ומשבחים שנקשרו לו בחוגי האמנות. היא מעוניינת באתיקה בטרם כל, ועל כן היא רואה ביצירה כולה בסיכום, כיצירה מרתיעה ומאלפת, באופן שבו היא חושפת כמה איכזור יש ביחס לנשים בתרבות המערבית, וכמה היא נוח להתקבל כנורמטיבית:
דבר לא נותר מיחסי אנוש מלבד האלימות מיחסי האנוש מלבד האלימות, הכוח לפגוע, לענות, להשמיד ולהרוג. הסרט מדאיג עוד יותר בגלל דו-המשמעיות העמוקה שלו. בבואו להציג עולם זה, שהוא למעשה כה מרושש וריק כמשהו מלא יופי. אנו נוטים ללגלג על חסידות תנועת השחרור של האשה. אך התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת, מתחילה להיראות לנו כשייכת לסדר הדברים הטבעי, לא בחברות פרימיטיביות, אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שהנשים תחשובנה על כך. "התפוז המכני" מבחינה זו הוא מאלף מאוד [ממזרח שמש, עמוד 221].
ראוי גם לציין כי כהנוב בעדינותה יודעת להבחין בין מגמת ספרו של ברג'ס (1962) ובין מגמת העיבוד הקולנועי של קובריק (1972). היא גם יודעת לציין כי להערכתהּ הסרט לא ייגרום לעלייה במקרי האונס, אבל היא רואה בו סימפטום מדאיג לאופן שבו גם החברות המערביות הליברליות ביותר, ממשיכות לתור אחר שעירים לעזאזל אותם ניתן להשפיל, ולקרוע לגזרים, ויהיו מי שייראו בזה את סדרם הטבעי של הדברים. בין אלוהי המקרא [שמאפייניו המגדריים גבריים והחברה המוקמת ברצונו היא פטריאכלית], בין שהריאר, ובין אלכס (כהנוב קוראת לו דוג ברשימתה) בסרטו של קובריק— כולם מגלמים איזו יכולת גברית אלימה, הרואה ברמיסת האחר דבר מה מותר ורצוי; כנגד גילויים מזעזעים אלו, לדעת כהנוב, על המין האנושי להתקומם ולהיאבק, כדי שהאיכזור השיטתי הזה יידעך ויוכר כפשע וכעוול, ולא כסדר-טבעי העומד כזכות יסוד של בעלי שררה.
לקריאה של מרית בן ישראל בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על שהרזאד ושהריאר: כאן.
הודעה ובקשה:
החל ב-27.10.2014, מדי שבוע (חמישה עשר שבועות), 21:30-19:00, אנחה את סדנת הלימוד: 12 יוצרות על הֱיוֹת בעולם, שתתקיים בשיתוף פעולה בין בית המדרש אֱלּוּל בירושלים ובין חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשוּט בנוה צדק בתל-אביב. לפרטים על הסדנא שתתקיים בתל אביב, לבירורים ולהרשמה: כאן (אֱלּוּל) וכאן ׁ(סִפּוּר פָּשׁוּט).
ביום שלישי הקרוב, 9.9.2014, בשעה 19:00, ייערך ערב הכּרוּת עם סדנאות הכתיבה והלימוד שייערכו בחנות סִפּוּר פָּשׁוּט בשנה הקרובה. ידברו מנחי הסדנאות: דפנה בן-צבי, עדי שורק, איתן בולוקן ואני. לפרטים נוספים על הערב, ראו: כאן . לפרטים נוספים על סדנאות סִפּוּר פָּשׁוּט, ראו: כאן וכאן. אשמח אם תבואו להתרשם (אף להירשם). בכל מקרה, נודע לי כי יהיה בערב שפע של פנאי לשיחות עם המנחים/ות. יהיה קל לזהות אותי. יש לי חיוך של חתול צ'שייר וכובע.
מי שרוצה להפיץ, מוזמן/ת מאוד להפיץ.
אפשר גם להמליץ על סדנת הלימוד לכל העשויות/ים להתעניין בה.
אודה מאוד אם תמליצוּ ותליצוּ.
*
*
בתמונה למעלה: ליטל בר, עורף, 2007 [כל הזכויות שמורות לליטל בר]
הי, שועי
תודה על הרשימה הקולנועית המעניינת. אני דווקא חושב שהתפוז המכני מציג ביקורת אתית על ההומניזם המערבי ושורשי האלימות הפטריארכלית שלו. הזדהות הצופים עם אלכס (שמלווה גם ביחסי ניכור, למיטב זכרוני) רק מגבירה לטעמי את האפקט של הביקורת האתית הזו.
הצרה עם יצירות שמעמידות אנטי-גיבור במרכז היא אולי בכך שהן מיועדות בדרך-כלל לצופה תבוני שמסוגל לחלץ את המסר בעצמו, שמסוגל להזדעזע, או לפחות לחוש אירוניה, מהעובדה שהיוצרים גרמו לו להזדהות עם האנטי-גיבור. וזה כמובן לא תמיד המצב. למשל, הישראלי הממוצא בלוס אנג'לס שיצפה בסרטו האחרון של סקורסזה, דווקא יחוש הזדהות עם הדמות הראשית הנכלולית בגילום דיקפריו, וברוב המקרים יראה בה אף מודל לחיקוי.
צופה אתי יותר, שיראה או ידמיין, כיצד פועל האפקט הזה על הצופים הפחות מתוחכמים, ישייך אולי את סקורסזה, קובריק, היצ'קוק, האחים כהן או טרנטינו לכוחות האופל. אבל לטעמי אין לירות בשליח רק בגלל שלא ניסח את משנתו בצורה פחות מתוחכמת, שהולמת שיעור בבי"ס יסודי. זהו תפקידם של הפוליטיקאים והמחנכים, לא של הסופרים. אלה צריכים להיות אלימים ולא לגמרי ברורים ביצירתם. כך הטובים והזכירים שבהם (מהתנ"ך והומרוס, דרך שייקספיר, סרוונטס ופו, ועד טרנטינו – קשה לדמיין את הטובים ביותר עושים זאת ללא אלימות. וגם הטובות ביותר, כשמתאפשר להן: שלי, הייסמית, בראקט, ביגאלו וכו').
צרה נוספת היא, שברפובליקת הבננות היהודית, שאכן מזכירה בנונסנס שלה את מרק ברווז של האחים מרקס, התפקידים התחלפו:
גם האפור אצלי הוא תערובת של דברים רבים מאד. מתגעגעת לצבעים.
(אפילו ללובן של התפוז המכני. זוכר? http://wp.me/pSKif-grc)
מה שזיו אמר,
וישנו עוד דבר והוא הבעיה של האמנות בכלל שהיא למעשה נותנת לגיטימציה לדברים שהיא מבקשת לערער עליהם, אולי בגלל שההקשר של יצירת אמנות כלשהי איננו קבוע והוא משתנה עם חלוף העיתים
זיו יקר, אשר לקובריק אין ספק שהוא ידע גם להשמיע קול אתי-הומניסטי ואנטי-מלחמתי ברור
(למשל, ב"שבילי התהילה" המופתי, 1957, שהוא מטובי הסרטים האנטי-מלחמתיים שאני מכיר… עדיף בעיני גם מ"מטאל ג'אקט"). לגבי טרוניותיה של כהנוב, אני לגמריי מבין אותה.
אם נלך לסרט אחר בן אותו דור המביא סצנת אונס מפורטת (למעשה שתיים), Straw Dogs לפקינפה, שם זה אלים, בוטה, ומכוער, ללא הומור קלוקל, וללא התוכן הבידורי (I'm singing in the rain), וזה למרות הגישה הבעייתית יותר אצל פקינפה לכתחילה, המציג את האישה לא-רק-כקורבן. בכל זאת, זהו סרט-מאבק שלכתחילה קשה להזדהה עם מי מגיבוריו. קשה גם להזדהות עם דיוויד סאמנר (דסטין הופמן). קובריק בהחלט מעוניין שנבין את אלכס (כהנוב קוראת לו דוג). שנבין כי תהליך השיקום שנכפה עליו הוא דבר הרבה יותר נורא מן המעשים שביצע, ושאפילו נחייך בסיפוק ממזרי כאשר יתגלה ש"הניתוח לא הצליח והחולה לא מת".
למשל, יצא לי לצפות לאחרונה אחרי שנים ארוכות (כמעט 20) ב"הטוב הרע והמכוער". לטעמי, שלושתם מכוערים. העובדה שבלונדי מכסה חייל אמריקני גוסס ונותן לו חצי סיגר אינה הופכת אותו לטוב. כמו שהעובדה לפיה לי ואן קליף יורה בילד עם רובה לא הופכת אותו לרע יותר מחבר-מרעיו. מדובר בשלושה שמה שמניע אותם הוא בצע כסף. אני מודה שבלי הגלוריפיקציה של האלימות (ובמיוחד השתיקות והמבטים הארוכים המקדימים את האלימות) לא היה נותר מהיצירה הזו דבר וחצי דבר. חוץ אולי מהפראזה הקלאסית של טוקו (אילאי וולאך) על הזיקה בין דיבור וירי.
אני כמובן מסכים לחלוטין שאמנים אינם מחנכים. לטעמי הם אמורים הרבה יותר לפרוץ גבולות ולזעזע אושיות, או לפחות להביא אותנו לחשוב מחדש או באורח אחר על מציאותנו בעולם.
עם זאת, בתעשיות המדיה והבידור מזמן כבר נוהגים להגיש הכל מכל כל, ללא ברירה יתירה, ולהניח לפני האוזן והעין. אני בהחלט רואה את הקשר הישיר בין מחבלי דאע"ש שכנראה צפו ב-Iron Man 3 ולקחו את דמות "המנדרין" ברצינות, או בין תכנים מסויימים של הגאנגסטא-ראפ, עליהם חלקם גדלו (למשל, הבחור הבריטי שקוצץ ראשים), וכנראה היו אי-שם בתוך מערכת השיקולים שלהם לעבור לקריירה חדשה בעראק ובסוריה. לחיות על נשק, לסחור בבני אדם, ולהרוג "לבנים"
עוד לא שמעתי על מחתרת שהוקמה בהשראת "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי או "שירי מלדורור" ללוטרמון (אולי הסוריאליסטים במקרה של לוטרמון, אבל הם במקרה הרע הרגו את עצמם). לעומת זאת, אני משוכנע שהרבה מאוד אלימות נעשתה ועדיין נעשית בהשראת תכנים בידוריים זמינים, בתעשיית הבידור וכל ערוצי המדיה.
מרית קרובתי, ודאי שזוכר, כשכתבתי את הדברים חשבתי על כך, שבספר אחד למצוא גם זכרונות ילדות כאלו על פסח, גם פרק על אלף לילה ולילה וגם התייחסות לתפוז המכאני… נדמה לי שבינך ובין כהנוב יכול היה להיווצר איזה שיח. משוכנע שלא הייתן מסכימות על כל דבר ועניין, אבל יש ביניכן כמה וכמה אלמנטים משותפים.
דודו יקר, אם יש משהו שמציק לי הוא שעולם ומלואו כרגע עובדים על דגם של שיווק ומכירות.
"אלימות" זה מוכר; "סקס" זה מוכר; וככל שזה יותר פרונטאלי ואכזר כך זה מוכר יותר, כי אנשים מתגרים, ומתרגשים, פוחדים, מזדעזעים, נהנים. בכל מקום היום תמצא תכנים כאלה. זמינים בדאבל-קליק. לכל גיל. העיקר למכור את זה או למכור משהו דרך זה.
עכשיו, ברור לי שצפיתי בהרבה תכנים אלימים ומיניים בחיי. החל בסדרות/סרטי משטרה ומאפיה, סרטי אקשן, וכלה ביצירות אמנות (גם קולנועיות) ששרו את שיר ההלל שלהם למוות ולמין. אני מניח שישנם בני אדם שיודעים להפריד בין מה שהם צופים בו ובין איך שהם מתנהגים ויש שחסרים לחלוטין את היכולות הללו. אני כן חש שאני חי בתקופה שהיא יותר מכל שיר הלל לטכנולוגיה, למכירות, ולהאצת הדחפים וסיפי-הגירוי האנושיים. לא ברור האם זה מעודד חשיבה צלולה, שיקול דעת או אמנות טובה. כרגע, זה נדמה לי כסיפור על טימטום הולך וגדל. על תרבות של Super Size Me שבו אחרי שיסיימו לכרות ראשים בשידורים חיים, יתחילו לקצור איברים אחר איברים. זה מין עידן כזה שבו נניח הפעלת "תא גזים" בשידור חי עשויה להפוך להצלחה עולמית שתפתח את כל מהדורות החדשות בעולם, ותהיה שיחת היום, ובערכים שבהם המדיה מתנהלת להיות שיחת היום זה משובח. הדבר העצוב מכל, שדברים כאלו כבר נתפסים ככורח המציאות. צריך ללמוד לחיות עם כל דבר. להשלים עם כל דבר, לקבל כמו ילד-טוב את מנת הזוועות היומית בערב. ואחר כך, אנשים לא מבינים מדוע אני עושה מהפצצה של שכונות אזרחיות בפצצות של טון כזה עניין (זה לא עניין. אנחנו כבר באייטם הבא. יש דאע"ש).
האמת שהיא מזכירה לי את סבא גדליה האהוב שלי. זו אותה לוונטיניות רב לשונית ותרבותית (וגם הוא חי במצרים כמה שנים טובות).
כן, כמדומני במלחמת העולם הראשונה וגם קצת אחריה, היתה תנועה עירה של יהודים מפלסטינה למצריים. היתה שם גם קהילה גדולה של יוצאי אירופה. גם גדוד נהגי הפרדות של ז'בוטינסקי וטרומפלדור נולד והתאמן שם לפני שנשלח לגליפולי. אני לא יודע בדיוק מה
היה גודלה של הקהילה שם. מה שמוסתר בדרך כלל בחינוך הישראלי הוא שבערך אותם שיעורים של חלוצים שעלו ארצה בעליה הראשונה בעטיין של הפרעות ברוסיה (1881), מילאו באותם ימים את סלוניקי ואת ערי מצריים. למשל, בסלוניקי היתה בפתיחת המאה העשרים קהילה אשכנזית גדולה של פליטי הפרעות מרוסיה, שהעדיפו את הקוסמופוליטיות התרבותית של העיר, על פני מה שהיו למושבות ארץ ישראל (הבארון רוטשילד) או ארגנטינה (הבארון הירש) להציע. אני מניח שזה מה שקרה בשנות מלחמת העולם הראשונה. המאורעות בארץ, הביאו לבריחה אל העיר הקוסמופוליטית הקרובה ביותר, שבה היה מקום אפילו לאידיאולוגים ציוניים.
שועי,
אלימות וסקס תמיד היו חלק מאמנות. אם הוליווד הייתה מעבדת את התנ"ך או הומרוס בצורה נאמנה ופלסטית, סרטים שכאלה לא היו ניתנים להפצה – עם ליווי הורי, או בלעדיו.
היו גם תמיד פטרונים לאמנים, שבלעדיהם לא הייתה מתקיימת אותה אמנות, גם לפני הקפיטליזם המודרני ועידן השעיתוק.
כפי שדודו אמר, מה שמשתשנה הוא הקונטקסט והפרשנויות שהוא מוליד, פרשנויות שלהם יש תמיד שימוש פוליטי. מבחינה זו מדובר באמת בתכלית ללא תכלית, או תכלית שמולבשת על היצירה בהתאם לשיח הפוליטי של הזמן והמקום.
לכן, כמו שדודו אמר, תופעות כמו פקינפה או גנגסטה ראפ, יכולות להיות מובנות כריאקציה למהפכה הפמיניסטית, אבל בעת ובעונה אחת, גם ביקורת נוקבת על המצ'ואיזם הקמאי בלב החברה המודרנית.
אני חושב שהמהלך שפקינפה עושה בכלבי הקש די דומה למה שקובריק עושה בתפוז המכני. האלימות נגד נשים בשני הסרטים חריפה, ואני יכול בהחלט להבין מבקרות כמו כהנוב או פאולין קיל שרואות בסרטים האלה טקסטים פשיסטיים. נכון גם שהדמויות הנשיות בסרטים הללו לא כל כך מעניינות והן משניות לסיפור הראשי הגברי. צריך לזכור גם שהמהפכה הפמיניסטית הייתה עדיין בחיתוליה ולכן לא היו הרבה גיבורות בסרטי פעולה אמריקאים. פאם גריר הייתה הבולטת שבהן, אבל לא היה את המגוון של היום (גיבורות האקשן של קמרון או טרנטינו, משחקי רעב וכו'). הקולנוע האמריקאי גם תמיד פיגר אחרי הקולנוע האסייתי בשטח זה.
עדיין, אני חושב שקובריק ופקינפה באו לברך ויצאו מקללים. אני לא חושב שהם מזדהים עם האנטי גיבורים שלהם גם אם הם גורמים לנו כצופים להזדהות איתם לעתים. כוונתם הייתה להעביר ביקורת, בצורה אירונית, במקרה של קובריק, ובצורה יותר זועמת, במקרה של פקינפה. הזכרת את הסרטים האנטי מלחמתיים של קובריק ובאותה נשימה אפשר להזכיר את המערבונים של פקינפה, שמהווים בעיני רבים אלגוריות אנטי-מלחמתיות על ויטנאם.
לגבי לאונה. מדובר בבמאי סרטי הפעולה המשפיע והטוב בכל הזמנים. אין סרט פעולה, במערב ובמזרח, שלא מצטט את לאונה, במודע או שלא במודע. בנוסף לכך, הגישה של מערבוני הספגטי למערב האמריקאי הרבה פחות סלחנית וסנטימנטלית מזו של הוליווד שלפני לאונה ומערבוני הספגטי. רבים מתסריטאי הספגטי כתבו למעשה אלגוריות מרקסיסטיות. זה מה שאיפשר בהמשך מערבונים רדיקליים פוליטית באמריקה (פקינפה, פן, איסטווד, טרנטינו). התסריט של הטוב, הרע והמכוער נכתב בהשראת סלין ומסע אל תוך הלילה שלו, דרך-אגב. אני חושב שקשה להינות מסרט יותר ממה שאתה נהנה כשאתה רואה בפעם הראשונה בחייך את הטוב הרע והמכוער. ובמצבים פחות תוגתיים הדברים נכונים גם למבוגרים שראו את הסרט פעמים רבות בחייהם.
לגבי הגנגסטה ראפ: צ'אק די כינה את ההיפ הופ כסי-אנ-אן של השכונה. השכונה של ימי המלחמה בסמים של רייגן לא היתה מקום נעים. מצד שני, הגנגסטה ראפ, מכיל אלימות נגד נשים משום, שכמו צורות ספרותיות אחרות, הוא משתמש בסגנונונות ראליסטיים (כמו פאבליק אנמי) ונטורליסטיים (כאלה שלא מכילים הסבר מוסרי אקספליסיטי, אלא פשוט מתארים מציאות או נקודת מבט מסוימת שלה, כמו גנגסטה ראפ). הגנסטה ראפ משתמש בנקודת מבטו של הנבל והאנטי גיבור: סוחר הסמים, הסרסור, או סתם של הפסיכופט. אני מניח שכמה מלוחמי דעא"ש אכן מזדהים עם נקודת המבט הזו. אבל האמנים שעומדים מאחורי הזהויות הללו לא מצדיקים את הזווית הזו מבחינה מוסרית: ואין לבלבל בינם לבין הזהויות שלהם בשיר (כפי שאינך מתבלבל בין השחקן איסטווד לדמות של הארי המזוהם), למרות שזה מבלבל לפעמים:
ההיפ הופ חזה גם במילים וגם בעטיפות אלבומים את 11 בספטמבר. ורבים טוענים, מצד שני, שסלל את הדרך לבחירת נשיא שחור. יש לי הרגשה שהתופעות הללו היו מתרחשות בכל מקרה, גם אם הראפ לא היה נולד. ללוחמים הבריטיים של דעא"ש, כולל עורף הראשים, קוראים הביטלס. אז אולי גולדה צדקה כאשר אסרה על פרחחי הקצב להגיע לכאן?
וברצינות, הדיבור על צנזורה של אמנות הוא בדרך-כלל ספין שקוף של הימין הפוליטי. יותר נוח לדבר על האלימות של טרנטינו או הגנגטה ראפ מאשר על העובדה שאתה יכול לקנות בקליפורניה המתקדמת אקדח או רובה בתערוכה, וזאת מבלי שתצטרך אפילו לרכוש רישיון. כשקורה רצח מחריד יותר קל להאשים את טרנטינו מאשר את איגוד הרובאים הלאומי.
יותר קל להגביל אלימות בדיונית מאשר אלימות ממשית. גם יותר משתלם, כי אפילו אם האלימות הבדיונית היא משהו יפה, היא גם משהו ביקורתי, אזהרה, שאמורה לדבר לאדם השפוי והמודע (הפסיכופט של דעאש הוא כבר סיפור אחר).
זיו, לא דיברתי על צנזורה. לא תמצא אותי מדבר בזכות הצנזורה. אני לא שורף ספרים ולא מקצץ סרטים. אני כן מדבר על אחריות. על ברירה-אישית של מה שאני רוצה לראות ומה שאיני רוצה לראות. אנחנו נמצאים בעולם שבו אותה מערכת ששוטפת את מוח האזרחים לשיר לנצח את תהילת צה"ל ומערכת הביטחון, היא אותה מערכת הדואגת לכך שכל מיני דוגמניות, סלבריטאים וזמרים, כל איבר חשוף שלהם שנלכד בעדשה וכל אמירה מטופשת שיש להם להפריח, תעמוד ותהדהד במרכז השיח הציבורי, או כל רב שקרא שלושה ספרים בחייו ויש לו איזו אמירה מתלהמת לומר יזכה לכותרת ראשית. אז אנחנו חיים בעולם מטופש שבו בירת סחר העבדים האירופאית של המאה השמונה עשרה זכתה להפוך לעיר שבה גדלו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (כמאה ועשרים שנים אח"כ), רק כדי שסוחרי האדם החדשים שזה מקרוב באו יוכלו לכנות את עצמם הביטלס (אני מניח שזה קשור לאמירה של לנון שהביטלס "יותר פופולריים מישוע"). וזה חוזר על עצמו בכל כך הרבה מעגלים. עד שבאמת קשה לזכור מי הוא מי. ויש הרואים בעולם ומלואו עיסה מבעבעת ואחרים פשוט מבדילים בין עמים, וכל היהודים… וכל הערבים… וכל הגרמנים… ובכל זאת, למרות שגם אני רואה את הקשר בין מערבוני סרג'יו לאונה ובין הקומיקסים המארקסיסטיים באיטליה באותה עת (יצאו בארץ בהוצאת מ' מזרחי בשמות "תולדות המערב הפרוע", "טקס" ,ובמיוחד "זאגור"– טוקו הוא פשוט כפילו של צ'יקו משם, כמו שבלונדי הוא כפילו של זאגור), אני זוכר דבר אחד פשוט: מסרג'יו לאונה אלמד איך לביים סרט אקשן מוצלח באמצעים מינימליים, אבל לא אלמד ממנו אתיקה. אני חושש שאנו חיים בעולם שבהּ היכולת לבחור ולברור מה אתה מעוניין לקחת ממנו, הופכת בלתי מצויה. אתה חייב לאכול את מה שמאכילים אותך (בכל מקום) ולשלם על זה, בלי לשאול יותר מדיי שאלות. זו הצרה. למרבה הצער, זוהי צרתו של העולם הדמוקרטי-ליברלי לא פחות מצרתו של העולם הפשיסטי-טוטליטרי, ובאמת, תמיד יהיו אנשים שיילחמו בכל נסיון להציב בסוף המשפט שלהם סימן שאלה במקום סימן קריאה או שיירו בך (קונקרטית או מטאפורית) רק כי ניסית לדבר איתם (בין אם יש לך אקדח בכיס ובין אם לאו).
אני לא נוטה לשלב בשיח שלי לא את המלה "מודרניזם" ולא את המלה "פוסט-מודרניזם", לעומת זאת אני מרבה להרהר על הזיקה הבלתי תיאמן (אך המצויה מאוד) שבין פעולתה היעילה/המאסיבית של תקשורת המונים ובין היקרותה של פסיכוזת המונים. כך או אחרת, השאלה הפילוסופית הותיקה על מידת חירות הרצון והבחירה החופשית הפכה בעידננו לשאלה אחרת לגמריי: "באיזה אופן אתה מעוניין שנשטוף לך את המוח, וכמה אתה מעוניין לשלם על זה? (תמיד יש כמה מסלולים)"
[ותודה על נוטוריוס ביג, מזכיר לי את סרטו של סרגי'ו לאונה "היו ימים ברמת-גן". מאז כבר תירגמו לעברית כמעט את כל ספריו של צ'נדלר]
כן, טוב שתרגמו את צ'נדלר, רק חבל שהקופים מהגן השתלטו בינתיים על כל הארץ. אם פעם גרשו משם את כהנא, היום בני האנוש מרגישים את חרב הגירוש על צווארם. מרגיש כמו צ'רלסטון הסטון מול ראשה הכרות של ליידי ליברטי.
אני חושב שקראתי רק כמה חוברות של טקס (שנכתב על-ידי עמוס קינן, עד כמה שידוע לי) ופספסתי את זאגור. נפער עוד חור גדול בהשכלה.
זיו, אולי יש להוציא מדבקות ועליהן הכיתוב: כהנוב צדקה! (-:
הקטע הזה של צ'רלסטון הסטון מול פסל החירות השבור הבעית אותי כילד. זה היה בלתי נתפס. בתור מי שרואה בשנים האחרונות עם שני בניי הקטנים (11,4.5) כל מני סירטי סופר הירוז, לא ייאמן איך פעם אפקטים ירודים ותפאורות קרטון עשו את העבודה. נסה להקרין היום לילדים את הסופרמנים או את כוכב הקופים או אפילו את באטמן של טים ברטון. מה שפעם היה המלה האחרונה הפך אחרי 40-30 לאבק. הם לא קונים את התפאורות, האפקטים וכל האיפור הזה. פעם הדמיון היה משלים את מה שהיה חסר חזותית. היום כבר נדמה שלא צריך דמיון. רובוטיקה ואנימציה דיגיטלית עושים את העבודה, וציוד שרק לפני שלושים שנה היה נראה לטכנולוג שבבמאים, כמו מדע בדיוני.
אפילו טרילוגיית מלחמת הכוכבים שיעממה אותם (לייתר דיוק את בתי הגדולה). גם בקצב גם באמינות של מה שהם רואים.
באמת יוצא לי לראות לא מעט איירון מן, קפטן אמריקה, אבנג'רס, באטמן, וולברין. בני האמצעי הלך ל"שומרי הגלקסיה" ביום צאתו לאקרנים.
יש אומרים שאני כותב את האתר הזה, ברגעים המעטים שבהם איני צופה בסופר-הירוז.
וזאגור היה הכי טוב בסוגת קומיקס הספגטי העברי (את החוברות ערך גאיו שילוני שתרגם את איטאלו קאלווינו), במיוחד שתי החוברות הראשונות "זאגור בין שבטי האינדיאנים" ו-"בעקבות הגולם", שבהם מדען מטורף העומד בראש חבר עבריינים משעבד באמצעות רובוט ענק שבט אינדיאני עד שזאגור וצ'יקו מגיעים במקרה לאזור ועושים סדר. בהפסקות שבין המכות, היריות והפיצוצים מופיעים ריבועים בהם כתובות המלים: חופש וצדק. כדי לזכור בשביל מה הגענו ולמה זה מגיע לנו. פתאום חשבתי גם על זה כמשל על החודשים האחרונים בישראל ובעזה. הביאו את זאגור!
למערבון אחר: https://shoeyraz.wordpress.com/2013/10/22
האפקטים לא כל-כך עשו את העבודה. סופרמן של דונר או בטמן של בארטון הם סרטים מעניינים אבל הם לא נראים כמו קומיקס ולא בטוח שהם עומדים במבחן הזמן (בארטון גם הודה שאינו קורא קומיקס בכלל). הם גם לא הצליחו מסחרית או שרדו כמו סרטי ספילברג או מלחמת הכוכבים הישנים (נסה להראות לילדים את האימפריה מכה שנית או המקדש הארור על מסך גדול בפורמט מקורי. נראה לי שהם ישכחו מספיידרמן באותה שניה). כילדים לא זכינו לראות בקולנוע את ספיידרמן או קפטן אמריקה או תור או הענק הירוק, למרות שאלה נולדו בשנות השישים (הרבה אחרי סופרמן ובטמן אמנם). במקום זה גדלנו על חוברות של טקס וזאגור בשחור-לבן ועל סופרמן 4 של חברת קנון. הילדים שלך מקבלים הרבה יותר מבחינה זו.
הסי ג'י איי והאפקטים המיוחדים באמת מאפשרים את זה, אבל גם אולפני מרוול, שעלו על המקבילה הקולנועית לנוסחת טעם החיים של קוקה קולה. גם אני הלכתי לשומרי הגלסקסיה ביום הראשון. ואין לי ילדים.
עוד לא הייתי ב"שומרי הגלקסיה". אני מניח שארצה או לא ארצה בסוף אראה אותו בדי.וי.די.
משמר הסופר-הירוז הביתי החמוש גרם לי אפילו לצפות בסוף בקפטיין אמריקה 1-2, וזה כבר ממש אבל ממש נמוך. 1 יותר טוב מ-2. עם כי הרעיון העומד בבסיס הסרט השני לפיו הנאצים השתלטו על ארגוני הביון האמריקנים, נשמע כתירוץ נאה אל-מול ספריו של נועם חומסקי על השרירות האמריקנית הנוהגת בקולוניות.
אתה צודק שאינדיאנה ג'ונס (במיוחד השניים הראשונים) עוברים באיזה מבחן זמן, אבל הם איטיים מדי לנוער של ימינו. מאוד לא אהבתי את הספיידרמנים, וגם מן הבאטמנים של כריסטופר נולאן אהבתי רק את Batman Begins ובכלל לא את המשכיו (שיעמום קשה). מכל הסדרות של מארוול ראויים לציון The Avengers וחלקים קטנים מאוד מהאיירון-מנים ומוולברין. את רוב ההארי פוטרים חיבבתי יותר.
הילדים תמיד אומרים לי שלא צפיתי מספיק ב-X-Men ואני אומר להם, הבו רחמים על זקנים מכם, שכבר ראו דבר או שניים בימי חלדם, מה שראיתי הספיק לי. וכך יוצא לעתים שאני מחפש בלילות אחר סרטים נידחים משנות הארבעים עד השישים, ואם אין אני צופה בפעם האלף באיזה חלק מסרטי האחים מארקס, פרסטון סטרג'ס, מלוויל, פליני אורסון וולס, האחים הכהנים, ג'רמוש, טרי גיליאם. או רואה בערוץ הראשון הופעות חיות מצוותא בשנות השבעים.
אייכשהו המשמר איפשר לי לא לצפות בת'ור 2-1. ובינתיים גם ויתרו לי על "שומרי הגלקסיה". למזלי כי רב, הם גם פחות נלהבים מהעיבודים הקולנועיים של הקומיקסים של DC. לפעמים אני נראה להם כנראה עייף, זקן, טרוד, עצוב, דמנטי, אני לא יודע מה, ליבם מתמלא עליי חמלת-פתאום, והם מחליטים לחוס עליי וללכת ולראות את הבלוקבאסטר התורן עם חברות או חברים.
הם גם קוראים המון. כל סדרת פעולה שיוצאת. הבת הגדולה שלי כבר קוראת בעיקר באנגלית, כי לא מתרגמים את הספרים לעברית מספיק מהר.
ולסיום: מעט מן הזאגור http://en.wikipedia.org/wiki/Zagor (שים לב, שלהוציא צבע שיער הוא נראה כמו הינדוס גנטי של קלינט איסטווד לדמות קומיקס. מה שמפליא כי זאגור ראה אור באיטליה ב-1961, וקלינט איסטווד הגיע לשם רק שנתיים שלוש אחר-כך).
הילדים צודקים לגמרי לגבי X-Men. מספר 2 הוא מסרטי הקומיקס הטובים שיצא לי לראות. הייתי נצמד לסרטים בסדרה שביים סינגר, השאר די מיותרים, כולל וולברין המאכזב. בלייד 1+2 או הלבוי הם גם אופציה סבירה כשאתה נחטף על-ידי משמר הקומיקס.
תודה על זאגור. הוא לא ממש קאובוי כמו טקס או האיש ללא שם, אבל הוא אכן מזכיר את איסטווד הצעיר.
מסתבר שבמקום מערבוני ספגטי על זאגור האטילקי, קיבלנו דווקא סדרה של מערבוני מנטי טורקיים המתארים את מעללי זאגור:
http://www.imdb.com/title/tt0392933/combined
זיו, לוולברין החדש (2013) שמתרחש ביפן עם כל מיני יאקוזות. יש כמה מעלות. כמו סיקוונס הפתיחה עם הפיצוץ הגרעיני ומרדף על גג של רכבת דוהרת, שבה המשתתפים צריכים לנעוץ כל הזמן חרבות, סכינים ומה לא בגג כדי להישאר מקובעים ויש שם גם סמוראית שיודעת לקצוץ (חוץ מזה, זה באמת מטופש). מה שנכון שכללית רוב הסרטים החדשים הללו כמו למשל "פסיפיק רים" הם ממתקים לעיניים. השקעה בל-תיאמן בחזותי ואפס השקעה בתסריט או בהגיון או באמונה שלצופה פעור-העיניים יש גם אינטלקט שמעוניין לפעול תוך כדי שהאישונים ממוקדים במסך. לפעמים נדמה לי שגם אין ממש משחק. כלומר, לא ממש משנה אם יש שם בן אנוש או דמות דיגיטלית. אשר לזאגור התורכי, זוהי הפתעה. מעניין שזאגור זכה למירב הצלחה ביגוסלביה לשעבר (כל חלקיה המסוכסכים: בוסניה, קרואטיה, סרביה כיו"ב),תורכיה וישראל, כולם אזורים של סכסוכים אתניים. כאשר התימה שמובילה אותו הוא לוחם צדק בעל כוחות יוצאי דופן המנסה למנוע התלקחות של סכסוך אתני,ושיעבוד ומרמס של חלשים.
רק היום, בשיחה עם שני גברים, האחד בן כשישים ואילו השני בן כעשרים, נדרשתי להסביר שוב ושוב עד כמה תקיפה והטרדה מינית, הן עדיין, למרות עליית המודעות, תופעות נפוצות באופן בלתי נתפס, ועד כמה הן הרסניות לחייהן של נשים. שיעבוד ודיכוי הם מנת חלקם של מליוני בני אדם אבל אצל נשים יש שכבה נוספת של שיעבוד ודיכוי שקיימת גם בחברות הכי מתקדמות לכאורה.
מיכל יקרה, יש בעיית חוסר מודעות מאוד גדולה. מלבד זאת, שחלק ניכר מן הגברים נוטה לחקות דפוסים של אבותיהם או של דמויות סמכות, או נוטה לחקות את המאפיינים של הקבוצה אליה הוא משתייך,יותר מאשר לגבש אישיות עצמאית וגם אתית בכוחות עצמו.
זו הבעיה אצל גברים; נח להם מדיי בהייררכיות ובקבוצות. הגיון של טור צועד. לא מתוחכם
מדיי. נוטה להתאים עצמו אתית לסובביו. לא יותר מזה. לא פחות מזה.
פעם דיברתי עם מישהו שהיה מפקד כח ב"עופרת יצוקה" והוא ממש בירך על סיום המבצע. לא פוליטית דווקא. אלא הוא הסביר לי שהיו ביחידה עליה פיקד כמה וכמה שהסיתו לבזוז בתי פלסטינים ולחלק את השלל, וכי נעשה יותר ויותר קשה להשתלט עליהם ועל השפעתם על חבריהם. אני זוכר שכאשר אותו מפקד סיפר לי על כך חשבתי על כך שבמלחמת העולם השניה נודעו המון מעשי אונס על ידי יחידות צבאיות. קשה לי להאמין שזו היתה פקודה מגבוה. פשוט הגיון של טור צועד. מה שכולם עושים, כולם עושים. אסור להרשות חריגות בזה.