אִשָּׁה בְּמַעְגָּל

*

על מופשט גאומטרי, זמן מעגלי, אתיקה וקרבה אנושית רב-דורית בעבודותיה של טלי נבון, העומדות בסימן מבנים גאומטריים, תרבויות מחשבה וריטואלים עתיקים בני האגן המזרחי של הים התיכון.  

*מאחר שלא מצאתי עת פנויה לכך קודם לכן, ברצוני לכתוב על תערוכת האמנית טלי נבון, ארכיב של זמאן – הזה שהולך, בגלריית אלמסן / المخزن /  Almacén Gallery  ברחוב הפנינים 1 ביפו (אוצר: יניב לכמן). התגלגלה לידי הזכות לערוך את הטקסטים בקטלוג הקטן שליווה את התערוכה, ולהוסיף למאמריהן של טלי נבון ושל חוקרת האמנות והאוספים, זיוה קורט, הערות ביבליוגרפיות מרחיבות. התערוכה נסגרה בסוף השבוע האחרון (13.8.22), ולפיכך תקוותי היא כי הדברים שאביא כאן על התערוכה ועל האמנית, יביאו קוראות/ים להתוודע לאמנית המיוחדת הזאת, לקראת תערוכותיה הבאות; דומני כי הבאה בהן מתוכננת לסתיו.

    המופשט הגיאומטרי הנוכח בעבודותיה של נבון כוללים מעגלים ממעגלים שונים וקוים ישרים הנדמים כווקטורים ההולכים ומתפשטים במרחב. דימוי המעגל הבסיסי המלווה את התערוכה לקוח מאתר ארכיאולוגי בן התקופה המינואית (האלף השני לפנה"ס), המצוי בכפר קמילארי שבכרתים. זהו מבנה קבורה מעוגל, דמוי כוורת הקרוי Tholos  על שם צורתו המעוגלת. הוא התגלה בחפירה ארכיאולוגית שניהל בשנת 1959, הארכיאולוג היהודי-איטלקי, תיאודור "דורו" לוי (1991-1899), שפרסם את הממצאים בכמה כרכים, שראו אור עם ארכיאולוגים שותפים, משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת. האתר בקמילארי מתוארך לאלף השני לפני הספירה וכוללים ממצאים מגוונים שמעידים על כך שהאתר היה פעיל מאות שנים עד לתקופה המינואית המאוחרת (בשלהי האלף השני לפני הספירה). מבנה הקבורה המעוגל בנוי מחמישה חדרים קטנים עם חצר פנימית. במקום השתמרו שרידים לפעילות אנושית (כוסות ופסלי חימר, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי בהרקליון) מהתקופה הנאוליתית, הנחשבת לחלקה האחרון של תקופת האבן. אולם, האתר במתכונתו, שימש בגבולות הזמן, שתוארכו על ידי לוי – כלומר לתקופת הברונזה האגאית. ניכר, כי מעבר להיותו מבנה קבורה, שימש המקום להתכנסות בני הקהילה או ההנהגה.

    ביקור האמנית באתר בכרתים עורר בה אינטואיציה חזקה, כי המבנה המעוגל אינו אלא ארכיון של זמן; תחושה מעניינת לאור כך כי אכן תוארו גם סביב האגן המזרחי של הים התיכון בכלל וגם סביב הים האגאי בפרט תפיסות של זמן מחזורי; במקרא למשל, מתגלמת תפיסת הזמן המחזורי במלה דוֹר, המבטא מעגל חיים שלם של אדם, כאשר בניו ובנותיו (בני הדור הבא), ייחיו בתורם מעגל-זמן שלם משל-עצמם: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" [קהלת א', 4]. המלה הזאת התגלגלה בין השפות השמיות אל הערבית בצורה: دور (דַוְּר) או دائرة (דאאִ'רה̈ ) שמשמעותם: מעגל,חוּג או גלגל, כלומר: דבר המהלך סביב עצמו; ואילו בפרסית עתיקה המלה זמאן (زمان) פירושה: "זה שהולך". מאחר שטרם התהלכו אז בעולם מחוגי-שעון, יש להניח כי "ההליכה" ביטאה את תנועת האור/צל המשפיע על שעון השמש או על גרגירי החול ההולכים ונופלים בשעון החול. אלו גם אלו ביטאו את ידיעתם של הקדמונים כי היממה היא מחזורית וכך הוא החודש, ומכאן ומתוך התחושה המעגלית הזאת של זמן הסובב על ציר וחוזר וסב, ומתוך התבוננות בגרמי השמים יצרו את הלוחות השנתיים על פי השמש ועל פי הירח – שוב מתוך איזו הנחת יסוד שהזמן מתהלך לו אך תמיד שב לנקודת הרֵאשית. לא ייפלא אפוא, כי במיתוסים הלניסטיים ומסופוטמיים תואר הזמן כנחש-בריח או כתנין שזנבו נתון בפיו (אורובורוס), ועל כן כמעוגל. גם אליבא דהקוסמולוגיה האריסטוטלית והפתלומאית הגלגל המקיף הנמצא בקצה הקוסמוס הפיסיקלי תואר כעין מעגל או כדור, אשר כל היקום הפיסיקלי נתון בתוכו מעגלים מעגלים. הגלגל המקיף גם תואר כמקור הזמן, כאשר ממעל לו מצויים היישים המטאפיסיים, שאינם גדורי-זמן.    

*

    וכאן, אולי המקום לשוב עוד אחורנית – למבנים בני התקופה הכלכוליתית (3500-4500 לפנה"ס), המצויים במזרח התיכון, ואל רג'ם אלהירי (מערבית: גל אבנים של חתולי בר), אתר כלכוליתי מעוגל הנמצא ברמת הגולן בסמיכות יחסית למושב יונתן.  המורכב טבעות אבנים מעוגלות, ובמרכזו – גל אבנים מעוגל ובתוכו מערה. יש הסוברים כי האתר שימש גם-כן לקבורה (כמו בקאמילרי), אך מעולם לא נמצאו בו ממצאים מתאימים יש הסוברים כי שימש כמצפה כוכבים קדום או כמקום התכנסות דתי. כלומר, כמקום מפגש והתוועדות, אם לצורך קיומם של ריטואליים המשותפים לבני הקהילה או להנהגתה ואם כמקום שבו המתכנסים מתכנסים ונועדים עם השמים ועם היקום, ועם החוויה כי הם בני דורות רבים, ומהווים חלק ממערכת רב-דורית, המתגלגלת במעגלי הזמן, ומתוך הגיון-פנימי שהאדם יכול לחוש בו את המחזוריות, אבל אינו מבין את פשרו בבהירות. דומה לכך אולי, התפיסה המיתית היוונית הקדומה, בדבר שלוש המוירות, הטוות את חוטי הגורל, המצויות מעל האלים, ומטוות לכל את גורלם בארץ החיים. לא ייפלא כי גם לחוויית הטוויה (הקושרת בין  Texture ו- Text) נוספו לימים הכישור, הפלך וגלגל הטוויה, כלומר: התוויית מחזור (גלגל) שמתווה איזה משך קבוע מראש לכל סיבוב מראש עד תום. אם הטוויה היא קווית הרי גלגל הכישור הוא מעגלי, והגאומטריה הזאת מכלכלת בסופו של דבר את מארג החיים הטבעי והאנושי ואת יכולותנו להיפגש אלו עם אלו. כלים אלו שלמעשה עיגלו את חוטי הצמר או כרכו אותם באופן מעגלי, שימשו את האדם באגן המזרחי של הים התיכון החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד המהפכה התעשייתית. כן, נוצרו באזורנו טקסטים הנקראים באופן מעגלי (למשל, התורה הנקראת בבתי הכנסת במחזורים בני שנה אחת, ובעבר הרחוק במחזורים של שלוש שנים ושליש) או שרשראות מעוגלות, כגון ה- Komboloia  (קומבולויה) היוונית או מחרוזת התפילה האסלאמית (مِسبحة מסבחה̈), הכוללת את 99 שמותיו היפים של אללﱠה. ניתן למצוא את המעגליוּת ניבטת ממאכלים מצויים. למשל, הצורה המעוגלת שבה מוגש החומוס; האופן המעוגל שבו אופים את הפיתה (ובעקבות כך באיטליה של ימי הביניים, את הפיצה).  גם אל בית אבלים נוהגים להביא מאכלים מעוגלים, שאולי משמרים את רעיון הדורות והזמן המחזורי (פרידה ממעגל החיים השלם שחי הנפטר), אבל בד-בבד, משמרים מימד של התכנסות, התוועדות ומפגש. לעניין זה ראוי לציין גם את הילות-המלאכים (או הקדושים) העגולות במוזאיקות ביזנטיות, את בגדאד שהוקמה במכוון כעיר עגולה (Round City) בימי ראשית השושלת העבאסי בעיראק בשנת 775 לספ', ולייצוגים נפוצים נוספים בתרבות של האגן המזרחי של הים התיכון, למשל: ציורו של ישוע בתוך מעגל או יצירתו ההומניסטית המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י (1519-1452), "האדם הויטרובי" או Homo Ad Circulum (אדם במעגל) משנת 1493, שבוודאי הושפעה מספרו של האדריכל הרומאי, בן תקופתם של יוליוס קיסר ושל אקוטיביאנוס אוגוסטוס, מרקוס ויטריביוס פוליו (15-80 לפנה"ס), אבל אפשר שהושפעה לא פחות מדימוי האדם המושלם אצל המשורר הרומאי הורטיוס (8-65 לפנה"ס) כ"חלק ועגול" (Terres atque rotundus), ומנאומו של ההומניסט האיטלקי, ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1494-1463),   Oratio De Hominis Dignitate (נאום על כבוד האדם) שנישא בותיקן שלוש שנים קודם לכן, ושפתח את שערי שמים, ההשתלמות והשלימות, בפני כל מבקש-ידע וחכמה, כמגלם בכוח את דרגת השגתם של קדושים, נביאים ואף את זאת של ישוע, והעמיד זאת על השתלמותו המוסרית והאינטלקטואלית. 

*

*

*

    אבל יותר מכל, דומני כי בלב חוויית המעגל כמייצג מובהק של העולם – ושל הטוב ושל הדעת העשויים לעמוד בדעת האדם – זכות הקדומים על הצגת דברים שהשפיעו לדורות היתה של אפלטון (348-427 לפנה"ס), שכתב בטימיאוס את הדברים הבאים: 

נאמר נא אפוא, מאיזו סיבה התקין המתקין את ההתהוות והכל הזה. הוא היה טוב, והטוב לעולם לא תיצר עינו בשום דבר כלשהו … כיוון שרצה אפוא האל, שהכל יהא טוב, ובמידת האפשר בלי יהא שום דבר גרוע, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה; הוא הוציאו מערבוביה זו והתקין בו סדר. מהיותו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר … ונתן לו את הצורה ההולמת והמקורבת לטבעו. שאותו חי המיוחד לכלול בתוכו את כל בעלי החיים כולם, הולמתו הצורה המקפלת בתוכה את כל הצורות שישנן; לפיכך סיבבו ועשאו עגול וכדורי, כשהמרחק מאמצעיתו להיקפו שווה בכל מקום ומקום – היא הצורה המושלמת והאחידה ביותר; שכן, ראה את האחידות יפה מחוסר האחידות, לאין ערוך.  

[טִימֵיאוֹס, בתוך: כתבי אפלטון, תרגם מיוונית: יוסף גרהרד ליבס, ירושלים 1975, כרך שני עמ' 531, 535-534  בדילוגים]

*

אצל אפלטון, ישנה הבחנה ברורה בין האלוהות הגבוהה, שכמעט לא ניתן לומר עליה דבר (אפילו לא שהיא חושבת) השקועה בנצח באי-תנועה (ראו הדיאלוג: סופיסטס), ובין הדמיורגוס (בעל המלאכה/המתקין), המוזכר פה, שהוא אחראי על התהוות הקוסמוס הפיסיקלי, וניתן לומר אודותיו "הוא היה טוב" מפני שהוא ארגן, סידר, והעניק לדברים את צורתם ההולמת המקורבת לטבעם, וסילק את התוהו ואת הכאוס, שבה נעו הדברים קודם להתהוות העולם. לפיכך, כך לדעת אפלטון, קבע הדמיורגוס את צורת הקוסמוס כעגולה וכדורית, באופן שבו המרחק מנקודת המרכז שלו למעטפת הכדורית (שטח הפנים) שווה בכל מקום ומקום. זוהי, אליבא דאפלטון הצורה היפה, המושלמת, והאחידה ביותר שבנמצא – ומכך, הוענקה מטבע הדברים לקוסמוס כולו.

     יושם אל לב, כי כבר בטימיאוס מוזכרים שלושה עמודי תווך המאפיינים מאוד את אמנותהּ של טלי נבון: הנקודה, הקו (אוסף אינסופי של נקודות; וכן הוקטור: כקו ההולך ומתפשט משום שנוספות נקודות על נקודותיו) והמעגל/כדור. אם אפלטון מייחס את הארגון, הסידור המיטבי ואת שאיפת השלימות לטוֹב, מייסד הנאופלטוניזם, הפילוסוף ההלניסטי-מצרי ואחר כך רומאי, פלוטינוס (270-205 לספ' לערך), תלמידו של הפילוסוף האלכסנדרוני, אמוניוס סקאס, כבר ממש אפיין את חקר הגאומטריה כמדע המשיק לאתיקה:

וסבורני כי גם היופי והצדק אינם עניין אצל שיעור. וכן ההגייה בהם … ואם השיגה הנפש את ציוריהן של המידות הטובות, המושכלות, שהן קיימות לנצח, או אם קנה איש את המידות הטובות וגבהה מעלתו, כלום הן חוזרות וכלות ממנו? … לפיכך דין הוא, שיהיו הללו קיימות לנצח, בדומה לדברים שבגיאומטריה; ואם קיימות לנצח, הרי אינן עניין אצל הגופים …

[פלוטינוס, אַנֵאַדוֹת (=תשיעיות), תרגם מיוונית והוסיף מבוא והערות נתן שפיגל, כרך שני: אנאדות ד-ו, ירושלים 1981, אנאדה רביעית פרק שביעי, עמוד 101]

*

  על פי פלוטינוס, ככל שחוקי הגאומטריה האוקלידית של המישור (הוא לא הכיר את הגאומטריה של המרחב) הם נצחיים ודמונסטרטיביים, כך גם המידות הטובות, הן דבר השואף לחרוג מן הזמן, ולהוות – ככל-דהדבר-אפשרי בקרב אנשים בני חלוף – דוגמא של נצח, יופי וצדק, העשויים כביכול לגבור על תהליכי הדעיכה והכיליון, שהם חלק ממעגל החיים האנושי וציר הזמן שלו. זאת ועוד, במאמר (2016), הראיתי כיצד הוגים ערביים ויהודיים בימי הביניים הדגימו באמצעות צורות גיאומטריות: מעגל, כדור, נקודת מרכז המעגל, רדיוס וחרוט (סיבוב של משולש ישר זוית ב-360 מעלות) אחריות אתית להרחבת יסידות השיויון לצמצום פערים (לרבות פערי הון והשכלה) בין כלל המשתתפים בחברה.  

   בביקור בסטודיו של טלי נבון על גבול תל-אביב ויפו, במהלכו התבוננתי לראשונה בעבודות שהוצגו בתערוכה, התרשמתי מאוד כי היא חווה את המופשט הגאומטרי הגלוי בעבודותיה כמסמן חוויה של מפגש; ולכן, לפחות במידת מה, הגאומטריות של עבודותיה ונטייתה להציג זמן מעגלי רב- דורי, מרמזות לכך שלתפיסתהּ כל זמן שאנשים נפגשים, מתקרבים זה לזה ויוצרים ידידות טובה – שמבוססת על הכרה הדדית בדבר היכולת להתקיים זה בצד זה בכבוד, בענווה וביושר, בלא הצורך לבלוע זה את זה (כמו הטיטאן כרונוס, שבלע את ילדיו) ולא על מנת לתפוס את מקומו של האחר, יש לאנושות תקווה להאריך ימים על ימיה (כמו וקטור ההולך ומתארך), ואולם ברגע שבו הקו השווה הזה מופר ואנשים עוסקים במלחמת הישרדות על מקומם, מעמדם וכלכלתם הבסיסית – הרי הכל חוזר לתוהו ויורד לטימיון. נבון אמרה לי, כי את רוב העבודות בתערוכה יצרה בתקופת הקוביד, כשחוותה מקרוב את הבידוד החברתי ואת ניתוקם של האנשים אלו מאלו, וכאשר האזינה לשיחות של אנשים שהביעו את חרדתם של חוסר-האופק הכלכלי והמקצועי, שתקופת המגפה המיטה עליהם. כמובן (האם אפשר היה לצפות אחרת), החזרה לחיים לאחר הקוביד הזניקה את רוב האנשים מחדש לאותו מאבק סיזיפי על מקומָם, ומבלי שעצרו בכלל לחשוב מה נשתנה. לפיכך, האמנות של טלי נבון היא בעיני, משום תזכורת ענווה לצורך ליצור מתוך מפגש עם האחֵר בגובה העיניים, ומבלי לבלוע אף אחד אחר, או לערער את מקומו בעולם בשל הצורך להתפרנס או להתקדם במעלה הייררכיה מדומיינת. כך, צפיתי שלוש פעמים בוידאו-ארט "פרספקטיבות" שליווה את התערוכה, הנמשך כתשע דקות היפנוטיות ומדיטטיביות, המצטיינות בדימויים גאומטריים-מינוריים ומוסיקה מינורית, ובכל זאת הלכה העבודה הזאת, ובכל פעם שינתה אצלי את מצב התודעה עימו הגעתי לצפייה; אני גם מרגיש שיצאתי מכל אחת מהצפיות האלה קצת-יותר בן-אדם.       

*

*

*

*

בתמונות: צמד הדימויים, הפותח (האתר בקמילארי; צילם: נועם נבון) והחותם (שני תצלומים של פריטים מתוכו; צילם: שועי רז) – מאת טלי נבון; בתמונות הנוספות: רג'ם אלהירי, רמת הגולן; מפת בגדאד – העיר העגולה (המאות השמינית עד העשירית); ישוע במוזאיקה ביזנטית מפלרמו, סיציליה (שימו לב להילות העגולות ולהצבתו ממש כמו "האדם הויטרובי" במעגל) ; Homo Ad Circulum  ללאונרדו דה וינצ'י.    

Read Full Post »

האיש שאהב לעלות על מגדלים

*

נתקלתי בפתח הספר, לידתה של פיסיקה חדשה (הוצאת דביר: תל  אביב 1966), בפרט מעניין אודות המחבר:

 

מחוץ לחדר-עבודתו ולבתי-הגנזים פרופסור כהן הוא חובב נלהב של טיולים ושל עלייה על מגדלים. תחביב נוסף שלו הוא צילום טירות וספינות, בעיקר ספינות-דייג.

*

כמובן, לא הטיולים ולא תחביבי הצילום של הפרופסור לכדו את מבטי, אלא עליותיו על מגדלים. כלומר, אם היה מדובר בי, יכולים היו לכתוב: ישיבה על ספסלים, אבל עליה על מגדלים, איזה מין אדם נהג לציין את אהבתו לעלות על מגדלים? ואם כבר עליה על מגדלים, אילו מגדלים? מגדלים עתיקים או גורדי- שחקים מודרניים ואולי כולם כאחד? האם אהב לרדת מהמגדלים או נהנה מהטיפוס בלבד? הספר לא אמר על כל אלה מלה. זה. הותיר אותי חסר שקט, מה שללא ספק השפיע על המשך הקריאה.

לאורך הפרק הראשון "הפיסיקה של הארץ הנעה" דן המחבר במעבר מן השיטה הפתלומאית הגאוצנטרית (כדור הארץ בלתי נע תלוי ועומד במרכז היקום שכולו מלא גופים מתנועעים עשויי אתר, החגים סביבו באופן מושלם במעגלים)  ובין השיטה הקופרניקאית ההליוצנטרית וממשיכיה (כדור הארץ חג במהירות סביב עצמו במסלול אליפטי סביב השמש – הזכות על המסלולים האליפטיים ליוהנס קפלר).  באופן מיוחד מדגים המחבר את טיעוניו באמצעות ניסויי מחשבה, המתבצעים שוב ושוב על ידי הטלת כדורים, כדורי ברזל וכדורי פלדה, ממשקלים שונים ובגדלים שונים מגובה רב. כהן סוקר את דעת אריסטו לפיה כדורים במשקלים שונים (נניח שני ק"ג ו-1 ק"ג) שיוטלו מאותו גובה רב, יגיעו לקרקע בזמנים שונים: הקל ייפגש בקרקע רק לאחר כפולת זמן של הזמן שארך לכדור הכבד לנחות. כהן מצביע על כך שיוחנן פילופונוס, פילוסוף ואב כנסיה מאלכסנדריה במאה השישית, הפריך את דעת אריסטו על סמך ניסוי אמפירי, שבו מצא שכאשר הכדורים יוטלו מגובה שווה, אף על פי שמשקלם שונה, הם יגיעו לקרקע ללא כל הבדל בזמן, או בהבדל זמן מזערי. אלף שנים אחר כך חזר כנראה גלילאו גליליי (1642-1564) על הניסוי ומסקנתו – שהובאה מפיו של סלוויאטי בדיאלוג על שתי מערכות עולם עיקריות שהושלם ב-1626, פורסם ב-1632 בפירנצה, והוביל למשפטו של גלילאו לפני האינקוויזיציה (משום שהפר צו כנסייתי שלא ללמד את קופרניקוס ברבים) – היתה שכדור תותח שמשקלו בן 50 ל-100 ק"ג שיוטל מגובה 200 אמה עם כדור רובה במשקל 200 גרם –  יפגע בקרקע רק כשני רחבי-אצבע לפני הקל, על אף הפרשי המשקל המשמעותיים ביניהם.

כל המגדלים והטלות הכדורים האלו, כאשר מדי עמוד או שניים מתווספות עוד הטלות והטלות –  המגיעות עד כדי כדורי-פלדה והדמיון שלי החל לרוץ, וכבר ראיתי בעיני רוחי את חיבתו של פרופסור כהן לעלייה למגדלים כרוכה באובססיה להשלכת כדורים מכל מיני חומרים ובכל מיני גדלים ומשקלים מגובה רב, כדי לאמת ולחזור ולאמת את מסקנותיהם של פילופונוס וגליליי. המשכתי לרוץ עם זה הלאה ודמיינתי שורה של מקרי מוות בלתי מפוענחים ברחבי הגלובוס , במיוחד בסביבות אוניברסיטאיות ותיירותיות (האיש אהב טיולים), שבהם עוברי אורח תמימים נהרגו כתוצאה מפגיעת כדורים מחומרים שונים במשקלים שונים ובגדלים שונים שנפלו עליהם מגובה רב. איש לא הצליח לפענח זאת מעולם. גם לא נשמעה הטענה כאילו הכדורים הושלכו במזיד. אפשר גם שמטיל הכדורים כלל לא היה מודע לנפגעים (הוא רק סימן זאת במחברתו כניסויים שלא עלו יפה). העובדה שמדובר בארצות שונות ובמקרים בודדים, מנעו מן החוקרים לעמוד על המכנה המשותף בין המקרים, ומאחר שכך – האחראי לא נתפס. לומר את האמת, אלמלא ההערה על תחביבו של הפרופסור, גם אני לא הייתי מתעורר לכך.

ותחביביו האחרים של הפרופסור? (צילום טירות וספינות). ובכן, גלילאו עבר בשנת 1617, בשוך עשור שבמהלכו הפך לאיש המדע המוביל והמפורסם בדורו, לוילה נאה – כעין טירה או ארמון ושמה: בֶּלוּסגוּאַרְדוֹ, ממערב לפירנצה; אשר לספינות, עולה על הדעת ניסוי מחשבה מפורסם, המובא אף הוא בדיאלוג, שוב מפי סלוויאטי החדשן. תכליתו של ניסוי המחשבה היתה להראות שגם אם כדור הארץ במהירות קבועה לא תהייה לכך השפעה הכרחית על תנועתם של גופים על פני כדור הארץ. סלוויאטי מתאר תא פנימי בספינה בו נוכחים כמה אנשים, חרקים מעופפים, מיכל עם דגים (אקווריום?), ובקבוק מקובע, תלוי על ראשו, ופקוק כך שנוטפות ממנו טיפה אחת טיפה בבמהירות קבועה. לטענת גלילאו גם כאשר הספינה תרים עוגן, לו רק תפליג במהירות קבועה, שום פרט בתמונת תא-הסיפון, לא יישתנה מהותית, אף אחד מהעדים על הסיפון לא יבחין בשינוי, אף על פי שהספינה תימצא בתנועה.

מגדלים, כדורי ברזל, טירות וספינות- דיג (ספינה ובתוכה מיכל דגים) – יכול להיות שלפרופ' כהן היתה אובססיה לגלילאו גליליי. זה הגורם לכל ההבהוב הקודח.

*

*
*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

 

בתמונה: דב בער ב"ר חיים, איור מתוך כתב יד עץ חיים לר' חיים ויטאל, פאדהייץ [גליציה-פולין] 1780.

Read Full Post »

על אלימות גברית ויצירה נשית

,

*

   מזה זמן מתחשק לי לכתוב על קומדיה. וכל פעם שאני בא לכתוב משהו מן הקומי עולה בי הטרגדיה של החודשיים האחרונים. ובאמת, אוזל לי אז כל רצון לכתוב באופן קומי, וגם אוזלים לי הצבעים ונגמרות לי המלים, ואני מתנחם בדברי הצייר צבי מאירוביץ לפיו מי שחושב כי אפור הוא מיזוג של שחור ולבן אינו אלא טועה, אפור הוא תערובת של דברים רבים, רבים מאוד.

רציתי למשל לכתוב משהו לזכרו של רובין וויליאמס, במיוחד על דמותו הטארגית-קומית של פרי, הגיבור של פישר קינג, סירטו של טרי גיליאם; דמות קולנועית קרובה ללבי ביותר. יותר משאני נזכר בסצנת הדייט הראשון שלו עת הוא מלווה את לידיה אהובתו לביתה (אחד הרגעים הקולנועיים המופלאים שאני מכיר), מייד עולה בזכרוני הסצנה התוכפת שבה פרי הנתקף בפלאש-בק של המאורע בו איבד את אשתו (ירי של מטורף), ונרדף כמעט עד מוות בידי האביר האדום, העשוי מזכרונותיו וחרדותיו; רציתי לחזור ולכתוב על האחים מארקס (מזמן לא כתבתי) וגיליתי שאיני מסוגל לכתוב עליהם כשאני שקוע בעצב המדכדך הזה. נדמה כבר כי מוטב להצטרף לגראוצ'ו, צ'יקו והארפו כאח נוסף: סורו (Sorrow) מארקס.

ואז נזכרתי בכתביה של ההוגה והמסאית, ז'קלין כהנוב (1978-1917), שנולדה בקהיר (להורים מעראק וטוניסיה), המשיכה בפריס ובניו-יורק, עלתה לישראל ודרה בבאר-שבע ואחר כך בבת-ים. כהנוב מוזכרת על-פי-רוב על פעלהּ בחיבור בין מזרח ומערב, בין יהדוּת מסורתית וקידמה פמניסטית. הראשון שגילה את יצירתה לקורא העברי היה אהרן אמיר; פרופ' דוד אוחנה הירבה ומרבה להציג אותה כהומניסטית ים תיכונית (לבנטינית) לצידו של  אלבר קאמי (האלג'יראי-צרפתי). כולם כאחד חוששני לא חשו לתמה השבה ונשנית בין כמה ממסותיה: תוכחה מגולה ועיקשת על האלימות הגברית, המתגלמת בהיסטוריה.

מותר להתקנא בכהנוב, שגדלה בקהיר, למשפחה דוברת צרפתית. אמהּ כך היא מספרת נהגה לקרוא לה בילדוּתה את כרכי בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט בזה אחר זה. היו לה חברות מוסלמיות ונוצריות, איתן היא הפליגה במשעולי הספרות, הפילוסופיה, הפמיניזם המתעורר, והאהבה החופשית. היו לה סבא וסבתא אדוקים דרכם הכירה את עולם החגים היהודי והמסורת. בית שהיה מספיק סובלן כדי לעכל את רתיעתה מן הדת וההלכה, ואת הזדהותה עם הסבל היהודי. היא גדלה כשאזניה מורגלות גם בפיוטים יהודיים, במוסיקה ערבית ובמוסיקה מערבית, ולמרות שאמהּ מעט היתה מסויגת ממידת החופש שמרשה לעצמה בתהּ  הצעירה. בכל זאת, איש לא מנע ממנה ללמוד בצרפת, ולהמשיך ללימודים בפריס וניו-יורק. היא נישאה פעמיים והתגרשה פעמיים. היא כינסה בביתה בשנות השישים סוג של סלון ספרותי. וגם כשגססה מסרטן הקפידה להשאיר אחריה יצירה-מתעדת בשם יומן מחלה, שיש בהּ כאב, זיכרון, ואופטימיות שזורים יחדיו. קשה לחשוב על אדם שמתאר ילדות עשירה כל-כך בגווניה התרבותיים. למשל, לא שמעתי מוסיקה ערבית בבית הוריי, אבל גם לא שמעתי על מרסל פרוסט עד היותי כבן עשרים; בשביל חלק מהאנשים הסובבים אותי גם היום העובדה שאני קורא ספרים מסויימים או נפגש עם אנשים מסוימים היא משונה; גם האנשים שהם חושבים למשונים, מתבוננים על ידידותי עם הראשונים למשׁוּנה.  לכן, כך נדמה לי, לא ציינה כהנוב בשום מקום שאת היותה גשר בין עולמות, אולי משום שלא חשה ככזו— היא היתה מספיק רחבת דעת כדי שהעולמות שבהם תוכל להלך כבת-בית יהיו רחוקים אלו מאלו, מבלי שהדבר ייחווה לה כניגוד או כסתירה.

בכל אופן גם במסות בהן השמיעה כהנוב קול ברור כנגד האלימות הגברית ניכרים מקורות השפעה מגוונים: סדר פסח היהודי, סיפורי אלף לילה ולילה הפרסי, והסרט התפוז המכאני מאת הבמאי הבריטי סטנלי קובריק (על פי רומאן מאת אנטוני ברג'ס). למשל במסה הקצרה "פסח במצרים" היא מספרת לחברתהּ המצריה חדריה על שיעבוד בני ישראל בידי פרעה ועל עבדותם המייסרת במצריים, וחודריה מגיבה: "יא  אללה" אמרה "איך אפשר? אני בטוחה שאבא שלי ואבא של אבא שלי, ואף אחד מאיתנו לא היה עושה דברים כאלה לך או לאבא שלך או לאבא של אבא שלך. אני אוהבת אותך, את חברה שלי!" [ז'קלין כהנוב, ממזרח שמש, תל-אביב 1978, עמ' 21]. שתי החברות גם רוקמות עם חברתן הנוצריה מארי-תרז סיפור אלטרנטיבי שבו העמים חיים בשלום וללא מלחמות. אבל לאחר ליל הסדר, ואחרי שהתוודעה לאופן שבו חוגגים את המכות שניחתו על גב המצרים, חושבת הילדה ז'קלין כי אולי לא טוב שחברתהּ תדע על עשר המכות. "התביישתי יותר מדי" היא כותבת (שם, עמוד 22ׂ).  בוודאי שלאחר שהילדות התמות ניסו לסדר מציאות אלטרנטיבית של שלום. חשבונות הדמים הקטנוניים של ההיסטוריה הפטריאכלית של עמהּ, מעוררים בילדה ז'קלין בושה.

את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על אודות שהריאר ושהרזאד (ממזרח שמש, עמודים 192-177) הבינה כהנוב כמעיל תהליך טיפולי שבו מצליחה שהרזאד באמצעות סיפוריה וסובלנותה, השכלתה ורגישותה, לגרום למלך שהפך רוצח נשים המוני בשל בגידת אשתו, לעזוב את הרצח ולהיעשות בן זוג המכיר בה כמלכתו, ובילדיהם—כילדיו. וכמלך גדול האהוב על נתיניו. היא מביאה במודגש את דברים אלו של שהריאר, כדי להראות את עומק השינוי שחל בו מגבר אלים לגבר מבין: "לימדתיני החכמה נעימת השיח, הראיתיני מאורעות שארעו לזולתי, ועוררתיני לשקול בשום שכל דברי מלכים ועמים שהיו, ומה המופלאות או התמיהות שהשיגום… ובאמת, אחרי הקשיבי לך משך אלף הלילות והלילה והנה שונתה נפשי עד למעמקיה והיא שמחה וחדורת חדוות חיים. שבח יקר וגדולה למי שיצרך, הוֹי בת וזירי הברוכה, ולמי שחננך בסגולות-יקר כה רבות, בישם את פיך ונתן חכמה בשפתותיך ובמצחך בינה!" [שם, עמ' 191]

במאמר "האשה כתפוז מכני" (ממזרח שמש, עמ' 221-218) מביעה כהנוב זעזוע מאותה סצנת אונס קבוצתי בתחילת סרטו של סטנלי קובריק. בעיקר הוטרדה כהנוב מן העינוי המודגם באופן אמנותי ואסתטי. היא רואה בכך "[…]דחף כפייתי להשפיל, להרוס לקרוע. (האשה הצעירה מתה לאחר מכן מתוצאות האימה הזאת)"ובהמשך היא מוסיפה: "זהו היפוך האידיאל האבירי והמוסר הנוצרי, כאילו האדם המערבי המודרני— כיוון שלא הצליח לקיים גם אחד משניהם –  מסוגל לפנות רק אל ההרס. סרטו של קובריק מרחיק לכת יותר מרוב האחרים בהבעת החימה הזאת, הקרובה מאוד למנטאליות הנאצית, ונראה כי המפיק אינו מוטרד מנקיפות מצפון מוסריות. גם הס.ס נהנו מעינוי סדיסטי, ובעוד הם מפארים את כח הזרוע, היו קורבנותיהם חסרי אונים. מעולם לא היה זה קרב הוגן" [שם, עמ' 220-219].

ובהמשך: "כאן הנשים – ולא היהודים – הן השעיר לעזאזל" […] מה שנראה לי מזויף ומסוכן כל כך בטענתו של קובריק—כפי שהבינותיה— הוא הוא גורם לצופים להזדהות עם דוג [= הדמות הראשית בגילומו של מלקולם מקדואל]. היות שהחברה עצמה מושחתת, אלימה וסדיסטית, והיות ואשליית החוק והסדר אינה אלא תרמית צבועה, הרי אלה המסוגלים להסתדר [=כלומר, הגברים האלימים] צודקים אם יינהגו בהתאם לחשקיהם" [ממזרח שמש, עמוד 220]. כהנוב מתעלמת לחלוטין מכל הצעצועים החזותיים והמוסיקליים שפיזר קובריק ביד נדיבה בסירטו זה ומשבחים שנקשרו לו בחוגי האמנות. היא מעוניינת באתיקה בטרם כל, ועל כן היא רואה ביצירה כולה בסיכום, כיצירה מרתיעה ומאלפת, באופן שבו היא חושפת כמה איכזור יש ביחס לנשים בתרבות המערבית, וכמה היא נוח להתקבל כנורמטיבית:

   דבר לא נותר מיחסי אנוש מלבד האלימות מיחסי האנוש מלבד האלימות, הכוח לפגוע, לענות, להשמיד ולהרוג. הסרט מדאיג עוד יותר בגלל דו-המשמעיות העמוקה שלו. בבואו להציג עולם זה, שהוא למעשה כה מרושש וריק כמשהו מלא יופי. אנו נוטים ללגלג על חסידות תנועת השחרור של האשה. אך התוקפנות המופנית נגד הנשים, בלא הבדל אילו ממדים מזעזעים היא לובשת, מתחילה להיראות לנו כשייכת לסדר הדברים הטבעי, לא בחברות פרימיטיביות, אלא בחברות המודרניות, האולטרה-מתוחכמות שלנו עצמנו. ראוי היה שהנשים תחשובנה על כך. "התפוז המכני" מבחינה זו הוא מאלף מאוד [ממזרח שמש, עמוד 221].       

ראוי גם לציין כי כהנוב בעדינותה יודעת להבחין בין מגמת ספרו של ברג'ס (1962) ובין מגמת העיבוד הקולנועי של קובריק (1972). היא גם יודעת לציין כי להערכתהּ הסרט לא ייגרום לעלייה במקרי האונס, אבל היא רואה בו סימפטום מדאיג לאופן שבו גם החברות המערביות הליברליות ביותר, ממשיכות לתור אחר שעירים לעזאזל אותם ניתן להשפיל, ולקרוע לגזרים, ויהיו מי שייראו בזה את סדרם הטבעי של הדברים. בין אלוהי המקרא [שמאפייניו המגדריים גבריים והחברה המוקמת ברצונו היא פטריאכלית], בין שהריאר, ובין אלכס (כהנוב קוראת לו דוג ברשימתה) בסרטו של קובריק— כולם מגלמים איזו יכולת גברית אלימה, הרואה ברמיסת האחר דבר מה מותר ורצוי; כנגד  גילויים מזעזעים אלו, לדעת כהנוב, על המין האנושי להתקומם ולהיאבק, כדי שהאיכזור השיטתי הזה יידעך ויוכר כפשע וכעוול, ולא כסדר-טבעי העומד כזכות יסוד של בעלי שררה.

 

לקריאה של מרית בן ישראל בסיפור המסגרת של אלף לילה ולילה על שהרזאד ושהריאר: כאן.

 

הודעה ובקשה:

החל ב-27.10.2014, מדי שבוע (חמישה עשר שבועות), 21:30-19:00, אנחה את סדנת הלימוד:  12 יוצרות על הֱיוֹת בעולם, שתתקיים בשיתוף פעולה בין בית המדרש אֱלּוּל בירושלים ובין חנות הספרים העצמאית סִפּוּר פּשוּט בנוה צדק בתל-אביב. לפרטים על הסדנא שתתקיים בתל אביב, לבירורים ולהרשמה: כאן (אֱלּוּל) וכאן ׁ(סִפּוּר פָּשׁוּט).

ביום שלישי הקרוב, 9.9.2014, בשעה 19:00, ייערך ערב הכּרוּת עם סדנאות הכתיבה והלימוד שייערכו בחנות סִפּוּר פָּשׁוּט בשנה הקרובה. ידברו מנחי הסדנאות: דפנה בן-צבי, עדי שורק, איתן בולוקן ואני. לפרטים נוספים על הערב, ראו: כאן . לפרטים נוספים על סדנאות סִפּוּר פָּשׁוּט, ראו: כאן וכאן. אשמח אם תבואו להתרשם (אף להירשם). בכל מקרה, נודע לי כי יהיה בערב שפע של פנאי לשיחות עם המנחים/ות. יהיה קל לזהות אותי. יש לי חיוך של חתול צ'שייר וכובע.    

מי שרוצה להפיץ, מוזמן/ת מאוד להפיץ.

אפשר גם להמליץ על סדנת הלימוד לכל העשויות/ים להתעניין בה.

אודה מאוד אם תמליצוּ ותליצוּ. 

*

* 

בתמונה למעלה: ליטל בר, עורף, 2007  [כל הזכויות שמורות לליטל בר]

Read Full Post »