*
ספרו של יונדב פרידמן, אֶקְסִיטַצְיָה (עירור/עוררות), הוא סוג של אוונגרד-פואטי מודע לכך שבמתכוון ולכתחילה הוא מתרחק ממובני השירה המסורתיים-ציבילטוריים, הכורכים את חוויית הטקסט במוסיקה, במשקל, בחרוז, בהנאה אסתטית-מימטית של הטבע במלוא פריחה או בדעיכה. כל שכן, שירה מקדמת דנא עסקה באיזו התחקות אחר התאמה נסתרת, שאולי שררה אי שם (אולי זהו פשרהּ של המלּה משורר) בין הנפש/הנשמה ובין הטבע המקיף אותה. פן זה של השירה הודגש למשל בספרו של ארתור אונקן לאבגוי (1962-1873), שרשרת ההוויה הגדולה, בה התמקד בשורה של משוררים מטאפיסיקנים, שהגיבו למושגים המדעיים בני זמנם (החל ביוון ורומא וכלה באנגליה של המאה השמונה עשרה), אם על דרך אימוצם ואם על דרך ביקורתם, ולמעשה העמידו על האופן שבו הנפש/הנשמה/התודעה, חיה בעולם המגוון ומעורר הפליאה כעולה מהתבוננותה בו, לנוכח מציאות כתבי הקודש והמדעים.
פרידמן הדוק במדע, בגילויים מדעיים שונים של המאה העשרים. ניתן לאתר בספרו מושגים שונים המעטרים שדות-שיח כפסיכולוגיה, פילוסופיה, מדעי החיים ומדעים מדוייקים. אלא שמגמתו רחוקה מלהיות כל-יודעת (כמקובל במוסדות אקדמיים מסוימים), אלא מקוטבת לכך; דומה כי מוסדות הידע ותובנות המדע בהווה, מפרקים לדידו כל מובן נהיר של נפש/נשמה/תודעה ואפילו גוף, ואף דומה בכמה משיריו שהוא כמו-מאמץ תאולוגיה של תארים שליליים אשר לאדם (בימי הביניים ייצגו באמצעותה של האלוהות הטרנסצנדנטית). כללו של דבר, אין שום דבר חיובי שנוכל לומר על האדם כאדם. פרט להיותנו הרכבים של אטומים, מולקולות ותאים מתחלפים והולכים (נעים ונתונים בתמורה); חומרים – הקווים בנו רגשות, חוויות, עיצבובים ועורריות – קשה עד בלתי אפשרי לומר מהו האדם, ומה עושה אותנו בני אדם.
פרידמן לא מנסה לדעת; הוא מנסה לתאר, כאנתרופולוג של העצמי, החוקר את אורחותיו ואת עולם הריטואלים (המתחלפים) המאפיינים את תנועת הַהֱיּוֹת שלו-עצמו. הוא אינו גנוסטיקן, לא אפוקליפטיקן וגם לא מייצג מובהק של הטרנס-הומניזם ועתידנים אחרים. הוא אינו בורא הווה ולא בודה עתיד, ובמידה מסוימת גם לא משתדל להישען על הישגי מסורת השירה. במובן זה, הוא אינו ננס העומד על כתפי ענקים (ברנאר משארטר, אייזק ניוטון) אלא תודעה תמהה על עצם היותה תודעה, המכירה בכך כי עצם תובנותיהם של תודעות קודמות אינן אלא תימהון מתמשך על המצב האנושי ועל עצם יכולתנו בכלל להשמיע את הטענה כי יש מצב אנושי וכי הוא אינו זר לנו. לא ייפלא אפוא כי המחבר (המשורר) מקדיש את ספרו "לכל מי שמצוי בסכנת הכחדה" או מציב כמוטו את אגרת פאולוס אל הקורינתים בהּ נאמר: "הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות, אבל כולנו נשתנה" (פרק ט"ו פס' נ"א). כבר בשיר הפתיחה הוא מסגיר את הכמיהה להיות ולהיוותר חסר פשר, מדורדר לשיר, כושל לשבות חן עם נגיף השפה. שירה בעברית לדידו אינה אלא מבוי סתום, כעין מאמץ של נירונים, אקסונים ותאים לדפוק במקובץ את הראש בקיר (ולהינחם על המאמץ).
על השפה כוירוס מהחלל החיצון העמיד לראשונה סופר ה-Beat, וויליאם ס' בורוז (1997-1914), באחד מסיפוריו הקצרים; לורי אנדרסון הפכה את השורה לפופולרית כשקראה לאחר משיריה: Language is A Virus. לפני כעשרים שנה (או קצת יותר) פרסם המשורר והמתרגם דורי מנור שיר בשם: Fin de siècle, בו דיבר על השירה כנגיף האלוהות הנישא באדם (יש רק לקוות להידבק בו). גישתו של פרידמן מנוגדת, מניה וביה. הוא אינו הבן לשושלת קדושה של נביאים-משוררים מורמים מעם, אלא אדם מועד ומדורדר לשפה ולשירה העברית (הכי הפוך מבן נבחר); בשירה אין סיכוי, היא לכל היותר מבקשת "אנא מכם עתיד", כבריה שהורחקה ונדחתה, או כחיה הנכחדת, שזמנה קצוב ושאול, וכך גם זמנם של שיריה.
הואיל ואין לי סיכוי להקיף ברשימה אחת את הספר הזה. אני אסתפק בקריאת שיר אחד. אני מקווה שיבהיר, מדוע שירתו של פרידמן, היא בעיניי, לא רק קול חדש וחיוני, אלא פוליפוניה שלימה ושבורה, שמעמידה על הפרדוכס הארוך שבהמשך נשיאת מסורת השירה העברית. זוהי שירה אינה מבטלת זמן קוראיה על ניסיון לשאת חן, ולדבר במוסכמות ובמקובלות. לא ניכר במשורר כי משאת-נפשו היא להקריא שירה בפסטיבל המשוררים שבמטולה:
*
חֹם גחמני מקונן בשובַךְ שפתיךְ כיונה בעונת ההטלה, דוגר על ארגמנן בסבלנות מסנוֶרת של קרינה. מתוך אינרציה עצבית, מתמירה, עיניךְ בוזזות כקונקיסטאדור את הנגלה, מפגיעת חניתהּ של שמש תקיפה בשִִּׁנֵּי המכרסם של ילדה מבֻיֶּתֶת, נאותה, ועד לְבֹהַק מעותיה של קבצנית בּלוּיָה. אמךְ זִמּנה את גופךְ לארוחת צהרים חריגה, ידידותית כטבילת ידיִם בְּלָבָה פעילה, על מנת לבשר לך שהיא עוד תבקע ממך בעוד עשרים שנה כפי שפטריה מנצָּה מראשהּ של נמלת קציר נגועה. מצביעה על אפךְ כעת זירת רצח פחוסה, היא נקבה בסנטימטרים אליהם ינסֹק לעת קמילה, ציְּנה בפֵרוּט נהנתני כיצד תקֻלּפי על-ידי טפריה האדישים של זִִקנה. מַפֹּלֶת שָׁדַיִם, התפרצוּת שתנית מהשפכה, חֻרְבָּן השֵׂעָר ועליָּתהּ הברברית של ההקרחה: מולידתך תארה בשטף סימפטולוגי כיצד הורמונים יפשילו ממך את עלומיִךְ, יחבשו אותך בצלם קשישה. מחֻללת בקִצֵּך, את אוחזת בראשה של אמך היחידה, חובטת אותו על רסס חמה בכנפיה של שפירית בגירה, על תופסת אור בבטנהּ המרצדת של ברֵכת שחיה. דנדון צלהּ של צִרעה מרֻחקת, ענוה, מרחף בלֵאוּת אפלה על לסת מדרכה פנויה, נועץ בפעימתך משאלה אלרגנית, תפוחה, לא להיות בְּרִיאָה אלא להיות בְּרִיאָה.
[יונדב פרידמן, 'לא התכונתי להאם את בריאה, התכונתי להאם את בריאה', אקסיטציה, עורך: עודד כרמלי, הוצאת הבה לאור: תל אביב 2019, עמוד 53 (המקור מנוקד כולו)].
*
אני זוכר שפעם ביקשתי לערוך מפגש לימוד בחוג של חובבי שירה ולהקדישו לשירת גבריאל בלחסן (2013-1976). סח לי המשורר הותיק שארגן את הערב לאחר שקרא כמה דוגמאות ששלחתי אליו: "זו אקספרסיביות חסרת שליטה של חולי מתפרץ המולחנת על גבי מוסיקת רוק". מהפרסקטיבה שלו אולי הוא צדק. גם את השיר שלמעלה אפשר ודאי לקרוא לקרוא מפרסקטיבות שמרניות מסוימות, המקנאות לאיזו מסורת ממושקלת של שירה, כאקספרסיביות חסרת שליטה ומנוח; בלוק של מילים; שטף מלים קדחתני שלא ברור לאן הוא חותר, וכבן חורג לכל מסגרת. לדידי, קריאה כזאת תפספס את הנקודה.
*
*
מה יש לנו בשיר מבחינת תנועה? מעוף של יונים, קולומבריום, לבה, קבצנית בלויה, פטריה מנצה, נמלה נגועה, שפירית, שפת בריכה, צרעה – כל אלו תנועות של טבע הנוגעות לעולם השיח האנושי. בדרך כלל, משמשות בשירה למטאפורה או דימוי שמאנישים איזו תנועה רגשית או מחשבתית באדם. כאן, כל ההתרחשות הזאת מנותקות מתודעת הזמן הלינארי באדם. התנועות האלו, כמו בהאיקוּ או בטאנקה, אינן חותרות לעתיד או לעבר. הן הווה נע, שתנועתו הנשכחת, מעובדת למלים ולזיכרון, אף שהתנועה מזמן חלפה.
מנגד להן, ישנו השיח האנושי בין האם לבת (שיח אמיתי או מדומה; לא ברור האם האֵם שם או שהיא פשוט עולה מתוך מחשבותיה של הבת, וכל המתואר מתרחש בתודעת הבת עצמה); השיח הזה כולל חרדה מהותית מפני חץ הזמן, ומפני ההזדקנות, הבלות, החולי והמוות. הפחד להיעשות כהוריךָ המזדקנים והולכים, והידיעה (האנושית) כי כך וכך, כמוהם ממש, עוד תגדל ותשפל ותחדל. כאן מעמיד המשורר על כך שכל מחשבה על העתיד כפרט, סופו להסתיים בחרדת הסוף (ובבנות הלוויה המאיימות שלה: קמילה, זקנה, מפולת שדיים, התפרצות שתן, הקרחה והקששה).
הממד היחיד בשיר שבו שני הקטבים שתוארו נפגשים הוא האלרגיה: התגובה האלרגית לצרעה היא בד-בבד התגובה האלרגית לודאוּת החרדה. המוצא היחידי מחרדת-הסוף היא המשאלה: לא להיות בְּרִיאָה (Healthy) אלא להיות בְּרִיאָה (Creation). זוהי גם במידה רבה משאת-שירתו של פרידמן: להינתק מחץ הזמן הלינארי, משיח הזהויות האנושי, מהמקומי, מהגילני – ולהצליח לתאר את התנועות הבלתי-מעוגנות-בשיח: תנועות האני – לא בבחינת הֱיוֹת לקראת-המוות, אלא דווקא אני המנכיח תנועות ותנודות החולפות בחללו הפנימי והחיצוני של העצמי והעולם, שאינו עסוק בשימור העצמי.
להכרתי, אין כאן בריחה או הדחקה; אלא נסיון לברור מוצא; במקום בו לא שמעו על מוצא; או למצער ינסו כל הזמן לשכנע אותך לחיות עם מה שיש (אין ברירה!). אבל הברירה אינה לחיות עם מה שיש או עם מה שאין או לא לחיות בכלל; אלא לכוונן את תיבת התודעה (והתהודה) כיוונון שהוא במהותו אחר (לא לפחד לנגן תווים שגויים; פרטיטורות שמנפצות את המוסיקה הידועה כבר לגזרים). יש להניח כי זה מעורר בהלה תחילה, ובפרט כשאין שום דרך המוליכה אותך לקבע את העין להתבוננות אחד ויחידה. אבל אולי זו הדרך האפשרית לשמור על הצד הבריאתי (השייך לבריאה כמהות); זאת אומרת, במידה שהדרך הזו אפשרית.
*
*
השקת הספר "אקסיטציה" מאת יונדב פרידמן תתקיים ביום ד', 2.10.19, 21:00
ברדיו אי פי ג'י בי, רח' שד"ל 7, תל אביב יפו
בהשתתפות: ליאור זלמנסון, אלכס בן ארי, שני פוקר, ספיר יונס, עודד כרמלי, ויונדב פרידמן
תוהו ובואו. הכניסה חופשית.
שנה טובה לכל הקוראות והקוראים.
בתמונה: Shoey Raz, External and Internal Movement, September 2019.
אבוי איזה דיכאון
מפולת שדיים
הקרחה
חורבן הורמונלי
צלמית קשישה
עם כל הכבוד לשירה, למילה, למשחק הלשוני, לפין דה סיקל, לאנווי, לסיפלין, לחציית הגבול לקירות המתגבהים:
אפשר בבקשה להתאבד? או לפחות לנסוע לשוויץ?
תודה
שרון
מקשישה ומקריחה
שרון יקרה, אבל אני מניח שהשיר לא כוון אלייך אישית, אלא אל כל-אדם; יופיו של השיר הוא שהוא אינו חותר להדחיק את המימד של היות לקראת המוות. הוא חי אותו לגמרי, אפילו מעצים אותו; בד-בבד, מציע לו אלטרנטיבה (זוכר שישנה אלטרנטיבה). אנא היי בריאה (Creation) השנה ובכל שנה!
תודה שועי
טוב לי מותי מחיי
איזה טקסט נורא
ברגעים אלה אינני אקדמאית קוראת שירה
אני אישה בורחת מבריחת שתן!
אלתר נתיב!
שנה טובה ובריאות בכל העיניים
שרון יקרה, הטקסט הזה בעיניי הוא הרבה יותר נכון (כלומר השיר של יונדב) מהרבה טקסטים על האסתטיקה של המעשה האמנותי או על השגב שלו. בדיוק הסברתי באחד הימים לבני המתופף, שכאשר הייתי בן 16, חלמתי על היום שבו אהיה כמו פרנץ קפקא או סמואל בקט או ז'ק פרוור (גיל 16 זה זמן טוב מאוד לחלום חלומות גדולים) ואילו בגיל 46 (ממש כרגע) כבר מזמן הפנמתי כי אין לי אלא את מקומי היחסי (שירים פה ושם, גם מסות, לפעמים סיפור קצר או מאמר או הרצאה או קבוצת לימוד), בעיות עיניים ושיער מאפיר. מבחינתי זה בסדר, לגמרי בסדר, כל זמן שאפשר לחשוב , לחוות ולהבין דברים חדשים. תמיד בשעות קשות אני זוכר את השורות: 'אין דבר, באדם ניתן להטיל מום, אבל האמנות תתגבּר על הכּל!' [אלכסנדר איוונוביץ' קוּפּרִין, 'גאמברינוס', בתוך: העלבון: סיפור אמיתי, וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית והוסיף הערות ואחרית דבר: גרשון חזנוב, הוצאת בבל, תל אביב 2002, עמוד 45]. לא בטוח שהן נכונות אגב. אבל טוב להיזכר בקיומן.
שלום שועי! אינינו מכירים אישית, אבל אני נהנה כבר כשנתים מדבריך. עם סיומה של שנה ולקראת זו הבאה, אני מבקש להודות לך ולאחל לך שנה טובה ומבורכת. חיים וידל
שועי יקר, תודה רבה על הרשימה היפה. "זו אקספרסיביות חסרת שליטה של חולי מתפרץ המולחנת על גבי מוסיקת רוק", זה משפט שמאוד קשה לי לקרוא, בטח בהקשר של גבריאל בלחסן, זה מרגיש לי כאילו משפט זה נאמר על ידי פסיכיאטר ששלחו לו, עבור חוות דעת לא פורמלית, קטע מתוך הערכה ראשונית של נבדק ולא כמשפט שיצא מתודעתו של משורר ותיק. יכול להיות שזאת אלרגיה אישית שלי לניסוחים אולריים שכאלו, אבל אמירות שיפוטיות שכאלו לא מותירות הרבה מקומות לצמיחה ביער הקולות והמבטאים האנושי.
שתהיה לך ולכול יקירך שנה מיטיבה וידידותית למתקיים
hillelv, תודה רבה על הקריאה; שנה טובה!
תמה יקר, אני חושב שאותו משורר ותיק עלה בזכרוני, בין היתר, כי חשבתי מה הוא היה אומר על ספרו של יונדב. אני מניח שהיה מגיב בצורה דומה למדי. יש איזו תופעה בספרות העברית בכלל, וגם בחיי האקדמיה, לפיו כל אדם שתופס עצמו אוטוריטה גם חושב עצמו לשער החוק, וכך כל יוצר צעיר או לא כל כך צעיר מצוי לפניו כעומד לפני שער החוק, לשבט או לחסד. הגם שהמבוגר על פי רוב אוהב רק את מי שכותב כמוהו או מכיר לו הערצה עיוורת (פעם בצעירותי ביקש לפגוש אותי משורר ממש נודע, אב למשוררים, ולמתווך שנשלח לארגן את הפגישה עניתי: "אני לא חושב שממש מעניין אותי להיפגש עם פלוני". זה כמובן נתפס כחוצפה, אבל לא היה ממש אכפת לי). אני חושב שמה שמבדיל אותי (לשמחתי) מקהל המשוררים הוא שאני כותב שירה מדי פעם אבל לא ממש עוסק בתחום (מעולם לא ביקרתי בפסטיבל משוררים; רוב החברות/ים אינם משוררות/ים); אני גם לא מבקר שירה. רק כותב על טקסטים שיריים שאני אוהב או מוצא בהם עניין מספיק כדי לכתוב עליהם. לכן, ממש לא היה איכפת לי אז מה אותו משורר ותיק חשב על שירתו של גבריאל בלחסן. או מה שמשורר ותיק אחר חושב על דברים שכתבתי. גם חלילה לי שמישהו יתפוס את רשימותיי כרשימות ביקורת. אני כותב רק על מה שאני אוהב או מעורר בי עניין גדול. גם אם אין לי הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע זה קורה. זה העיקרון המנחה היחיד אני חושב שיש לרשימות על ספרים ו/או שירה שחברתי עד היום.
שועי יקר, אני חושב שהעקרון שלך הוא דרך לאין ערוך יותר נכונה משלל הפסקאות שמתהדרות בנוצות "ביקורת". לא מזמן קראתי את דבריו של משורר די מוכר, בעל כתב עת נחשב (אני מניח, לפי מה שהתרשמתי שכתבו עליו פה ושם), משבח משורר צעיר בכך שאותו צעיר כותב כבר כיום בעברית עשירה, מורכבת ומרובדת מרוב המשוררים והמשוררות שפעילים כיום. חשבתי לעצמי שהרי היה ניתן לתת את אותה מחמאה גם מבלי הלעומתיות של הורדת האחרים לרמה של דוברי עברית עלגים, בורים ומונוטונים. אף פעם לא הבנתי את פשר העניין הזה, שבו כדי לרומם אחרים יש להשפיל את סביבתם. ועוד יותר אינני מבין מדוע הדרך הזאת רווחת ומצויה בקרב האומנויות (לפחות במחוזותינו, אם לשפוט לפי ביקורות שהייתי קורא אי-אז בעיתון שאינני קורא יותר בעקבות דרך הכתיבה הזאת). אני לא יכול לדמיין לעצמי שאם הייתי נפגש עם קולגה מחו"ל בכנס, ומחניף לו על מקצועיותו הרבה על ידי כך שאתאר לו כמה כול שאר הנוכחים הם מדמנה שאין שפלה ממנה, שאותו אדם היה רואה בי אדם שכדאי להימצא בחברתו.
אם יש טרוניה שכיחה למדיי שנשמעת בשיחות שמדי פעם יוצא לי לנהל עם משוררות/ים, הרי זוהי בדיוק הקובלנה על מצבה הירוד של השירה שנכתבת סביבם. כמו שכתבתי למעלה בתגובות יש איזה חן בחלומות הגדולים של גיל-העשרה שבהם המשורר הצעיר מדמה בנפשו איך הוא כבר הופך רילקה/פסואה/לורקה של המאה ה-21; אבל זה כבר הרבה פחות חינני אם הגעת לגיל מבוגר הרבה יותר ועוד לא הבנת את המקום היחסי שאליו תוכל להגיע אם אתה כותב שירה בעברית בישראל בראשית המאה ה-21. יותר מכך, עם הזמן אני מגלה דבר שלא העליתי על דעתי בצעירותי — יש משוררות ומשוררים שאיני חובב של שירתם (רחוק מכך) אבל הם א/נשים נהדרים/ות; ומנגד, יש משוררות/ים שיכולתי לסבור על יסוד שיריהם, שנהפך לחברים קרובים תוך שנייה ורבע, אבל לא כך קרה. עכשיו, הואיל והשירה באמת לא תופסת את המקום המרכזי בחיי, והאמביציות שלי (במידה שיש לי אמביציות; לא בדקתי מזמן את השאלה הזאת) לא מכוונות שירה, אני מעדיף בני אדם נעימים על פני משוררים שמשוכנעים שהם מייצגים איזו עדית שאין כדוגמתה בחלד (מבחינתם הם האיבר הרביעי בסדרה שראשיתה בהומרוס, דנטה וולדימיר מיאקובסקי), וטורחים להדגיש זאת, בכל משפט שניה שהם מוציאים.
שועי, אני יכול לומר שלא שמעתי את בני אי פעם מתלונן בפני על רמתה הנמוכה (או בינונית, אפיגונית, בוסרית ושאר ממתקי גנאי ליודעי עניין) של השירה במחוזותינו. אם כבר, בעיניו עצם זה שבכלל נכתבת שירה וספרות נתפסת על ידו כמשהו הגובל בבלתי אפשרי ובחסר סיכוי, כמו לגלות זיקוק חירום אחרי כמה ימים נואשים בספינת הצלה שלא מתקרבת להצלה או למצוא כתובת SOS באי בודד אליו הגעת מספינה טרופה (הדימויים הם שלו, מקווה שזכרוני לא משבש אותם). בהקשר של הרואים בעצמם את החוליה החסרה שבין פסואה לעתיד, אני מסכים איתך שראיה זאת היא לא רק בלתי חיננית אחרי עשורים מסוימים, אלא גם התעלמות גורפת מכך שאנחנו עומדים בפני אסון אקלים שבאחירתו לא ברור כלל מה יוותר מהחברה האנושית (אם יוותר משהו כלל). בכלל, משיחות שהיו לי עם בני, התרשמתי ממנו שהוא עסוק גם בשאלה של מה הפשר והמשמעות של לכתוב וליצור בזמנים שכאלו. מכול הדברים שעלו בינינו, שאיפה לפנתאיון ולנצח לא מצאתי אצלו.
כן, ברור. בדברים למעלה ודאי לא כיוונתי ליונדב. הדברים עולים גם יפה מתוך ספרו (כלומר האגנוסטיות השירית). ונכון, יותר ויותר נראה כי ספירתם של חז"ל "ששת אלפים שנה הווי עלמא אלפיים שנה תוהו אלפיים שנה תורה ואלפיים שנים ימות המשיח" מתחילה להצדיק את עצמה (אף שכדה"א קיים מיליארדי שנים). אמש נכנסנו (לספירתם) לשנת 5780, ונדמה לי שאיני צריך להיות אפוקליפטיקן הזוי אלא רק להביט בפיכחון, כדי להעריך שעוד כמאתיים שנה — כדור הארץ ללא אדם אינו ניכר כתרחיש בלתי אפשרי או בלתי סביר (מסתבר שהספירה היהודית היתה ספירה לאחור). כלומר, אולי האדם ייצא עוד קודם לכן לכוכבים אחרים, ואולי גם צאצאיהם של היוצאים ישובו לכדה"א יום אחד. אבל בניגוד לכל המרהיבים לספר בספריהם על האדם שבקרוב יחיה עד גיל 160 לפחות ולעתיד לבוא ייהנה מחלפים זמינים, גם אני חושש כי הרבה קודם (בממדי חורבן הטבע הנוכחיים) עתידה האדמה להישמט לצאצאינו תחת הרגליים.
שועי, והסיטואציה הזאת מבעיתה ממש (לפחות אותי). אני מודה שהיו רגעים בחיי שניחם אותי לחשוב שגם אחרי שלא אהיה בין החיים בכול זאת יהיו עדיין אנשים חיים שיוכלו ליהנות, להסתקרן ולהקשיב לסביבתם כפי שיכולתי גם אני. ובתרחישים האקולוגים, גם באלו האופטימים יחסית, מה אגיד ומה אומר, כבר יותר ריאלי שאתנחם בזה שאולי יוותרו אנשים שמאביקים ידנית פרחים או עומלים כול היום כדי להפיק מים שיספיקו לחודש הבא. סכנת ההכחדה של העולם היא דבר שמגדיר מחדש (ובאופן די מסויט) את גבולות הבלתי נתפס (שוב, לפחות בעיני).
תמה, תאמר מה שתאמר על הדינוזאורים (למשל, אני הייתי אומר: לטאות חסרות מח) — אבל הן לא הכחידו את עצמן. אשלי מונטגיו בספרו "על התוקפנות האנושית" קבע כי רק שיתוף פעולה בין בני האדם לטובת הכלל. אלו לדידו הוציאו את האדם מקניבליזם וכתוצאה מנטיה זו נוצרו מערכות חוק ומשפט ומוסדות השכלה ואפילו מוסדות שאפשרו שיתוף פעולה בינלאומי. עקירתם של אלו לטובת קניות ובידור חסר-גבולות עושה את האדם ליונק בעל מוח מידלדל, חסר מידות וחסר גבולות, והואיל ולאדם אין ציפורניים חדות או שיניים מחודדות אבל יש לו נשק וטכנולוגיות מתקדמות שפיתח בשפע. האדם כנראה לא יצטרך לפגיעת אסטרואיד ענק בכדור הארץ וגם לא למגיפות ענק פתאומיות. הוא מפתח אט אט את כל האמצעים הדרושים כדי להפוך למין הראשון שמכחיד את עצמו.
שועי, תודה על הרשימה (ובכלל על הבלוג! אני קורא חדש בפרא אדם חושב, ואני נהנה רק מהמחשבה שיש לי עוד הרבה מה לקרוא לאחור). קראתי את אקסיטציה ובעיקר שמחתי מזה שספר כזה יכול להתקיים בכלל במ"י. אחת המחשבות שעלו בי בקריאה שנייה שלו, היא שפסוקי הברית החדשה שפותחים ומסיימים אותו הם לא קישוטי סרק, אלא גם סימון של רצון ליצור ברית טסקסטואלית חדשה עם הקוראים, עם העברית ועם הסיטואציה שבה כולנו (כמין, אבל גם כיחידים) מצויים בסכנת הכחדה. בכלל, זה מרגיש לי כמו ספר שאפשר לכתוב הרבה על המהלכים השונים שמתרוצצים בו, אבל שספק רב אם יזכה לכך בגלל שהוא חורג ממה שמקובל אצלנו לשירה כמעט בכול מובן ומישור.
שועי, אני חושש שהעקירה של אלטוראיזם והשקפות עולם לא-לעומתיות נעשתה קודם לטובת עבודה חסרת גבולות, איזונים ונקודות סיום, וזו בתורה (בהיותה נזק מתמשך שאין דרך להשיב את הפסדו, דהיינו, את הזמן הבינאישי והתוך-אישי שאבד במהלכו) חייבה פיצוי מופרז לטווח הקצר, שהוא-הוא בידור וצריכה שיצליחו להצדיק את המעגל האכזרי של עבודה. והלוואי שהיינו רק מפתחים אט-אט את מנגנון ההשמדה העצמית שלנו, עם כול יום שעובר זה נדמה לי שאנחנו נחפזים לחתום עם הקץ על חוזה הופעות של אלפי שנים.
כאמור דרשו חז"ל: "טוב לאדם שלא נברא משנברא, ומשנברא — יפשפש במעשיו". ולאחר אי-אילו פשפושים (אני כבר נעשה מפשפש עם ותק) הגעתי למסקנה רשמית: "טוב לו לאדם שנברא עם כפתור Off מאשר שלא נברא עם כפתור Off — ומשלא נברא עם כפתור Off יבין שיש סיבה לכך שלא נברא עם כפתור Off ולא ינסה למחות או לאתחל את (עצמו ואת) העולם".
שועי, תודה על רשימותיך, התחלתי לקרוא אותן בחצי השנה האחרונה בעניין גדול. להקדיש ספר לכול מי שמצוי בסכנת הכחדה זה דבר בלתי מצוי, בטח כשיש עוד מי שרואים עניין גדול בלמצוא את הוולך, אלתרמן, אבידן, זך (ועוד) הבאים, כאילו שזמננו כאן איננו קצוב מדי מכדי להיות הדהוד לאילנות גבוהים (או מוגבהים).
עדן, תודה על קריאתך וברוך הבא. מתנצל על העיכוב בתשובתי — הבחנתי בה רק כעת בתיבת התגובות המצפות לאישור. אני חושב שהדבר היחיד שאני מזהה בספרו של פרידמן הוא ברית בין מועמדים להכחדה הנטבעת מעננת ההכחדה האפשרית הרובצת כמשא דומה על כולנו. הכחדת המשורר מפרספקטיבה של השירה היא סימן לרצף המשכי של שירה שיתקיים מעתה ללא המשורר הנפטר, אבל הכחדה טוטלית של הטבע ושל האנושות, פירושה קץ כל חיים אינטלקטואלים וחווייתיים. גם קץ כל בשר גם קץ כל שירה (חריגה מאוד או מקובלת ברבים).
גיורא, תודה על הקריאה וברוך הבא (הגם שתמהתי על קיומם של כמה גיורא לשם בחלד). אני באמת תמהּ על המקום העודף לו זוכה ההתמקמות בשדה (או ברצף) השירה העברית בדיונים על שירה הנכתבת בזמן ובמקום הזה. זה מוזר לי, משום שמטבעי אני רואה ביצירה בכלל ובשירה בכלל, הלך נפש שמגלם את הזיקה/הנהיה של כל כותב/ת כלפי הטבע, הקוסמוס, המטאפיסי או המהות הנוכחת והממשית של הדברים. כשאלתרמן רצה לגעת בלב מלמולם של העלים הוא לא חשב על ביאליק. כשוולך כתבה שלעולם לא תשמע כבר את קולו המתוק של אלוהים היא לא חשבה על נתן זך(כשאלוהים אמר בפעם הראשונה) … אני רואה ערך לדון במשוררים ובמה שהם מוסרים בשיר (מה שהצלחתי להאזין לו); פעולה מיקומית דרושה מבחינת סדר וארגון של חלון הראווה של השירה העברית; החלון הזה מעולם לא דיבר אלי או קרץ לי. גם לא הייררכיות כאלה ואחרות הנהוגות בשדות אינטלקטואליים אחרים.
שועי, תודה על תשובתך ועל דיוקה, זה באמת מרגיש לי שחשוב לממקמים להפוך כול זיקה ונהיה לרפרנס למשורר X (במקרה הטוב) או לנזיפה על אי עמידה בתנאי היקב המחמירים (במקרה הרע). בהקשר הזה, הקריאה באקסיטציה הייתה לי מרעננת מאוד, הרגשתי שיש בו אחרות שהיא לא אחרות לשם האחרות אלא אחרות שלא יכולה לה אחרת (ושאולי גם חשה כי בעולם שמי יודע מה, מי ואיך יישאר ממנו, לקרוץ לזך או לשרוק לישורון היא החמצה כפולה ומכופלת). חג סוכות שמח.
שועי, שמח להימצא פה (לפחות דרך המקלדת). אני מסכים שזה הורגש שפרידמן כותב מתוך תודעת קץ פוטנציאלי (וזה אכן מתחבר לשני הפסוקים שעוטפים את הספר; הראשון, בפריזמה הזאת, ממש מדבר על התחזיות ה'אופטימיות' לפיהן חלק קטן וזעום מהאנושות ישרוד, אבל איך שלא יהיה 'כולנו נשתנה'; השני, שבמקור, כך בדקתי, הוא אמירה שנועדה למנוע מסוהר להתאבד/להכות את עצמו בחרב, וגם פה יש איזושהי נחמת מועט, אל תעשה לך רע כי כולנו כאן בסירת האקלים המיטלטלת ונטרפת). גם לאורך הקריאה חזרה והופיעה לי בראש המחשבה שהטקסטים האלו צריכים להיות מלווים ברקע על ידי השתוללות של ג'אז, שבונה מולודיה, מפרקת אותה, בונה אחרת, מפרקת וכן הלאה. לא כל כך יודע למה, אבל כך חשבתי לי.
תודה גיורא. חג שמח. אשר לשירה העברית ותנאי היקב, השאלה היא את מי אתה שואל — יהיו חוקרים שיגידו לך שהשירה העברית אינה באה מן היקב אלא דווקא מהגורן — ויש לדון בה מתוך התנאים המאפיינים ויסקי סינגל מאלט, ויזעיפו פניהם לכל מי שטוענים כי שירה דומה ליין. יאמרו שעל חומץ בן יין שמעו, אבל לא על חומץ היוצא מויסקי סינגל מאלט.
תודה עדן. יונדב אכן חובב פרי ג'ז (גם אני אבל לא כל דבר). אני פחות מרגיש את המוסיקה בשירים ויותר חווה אותם דרך הפן החזותי, אבל אני חושש שמה שגורם לזה היא העובדה לפיה שיריו של פרידמן כתובים בשורות ארוכות. ולכן ממש צריך לכרות אוזן (לא כמו ון גוך; פשוט להקשיב היטב) כדי לשמוע את המוסיקה בפנים. מה שמקשה על זה הוא המון תנועות חזותיות שיש בשירים. אני לגמרי לא משוכנע אם מבחינתי האספקט האודיטורי הוא הבולט ביותר בשירתו, למרות שאני יודע משהו על גודל חיבתו למוסיקה.
שועי, אין ספק שהממד החזותי (מבחוץ ומבפנים) מאוד דומיננטי באקסיטציה של פרידמן. לגבי השורות הארוכות (או הבלוקים הטקסטואלים), זאת באמת בחירה חריגה ומעניינת שחשבתי עליה במהלך הקריאה, ומה שהעליתי בהשערתי הוא שיש משהו מאוד מאוורר, חופשי, קליל וזורם במפלים השיריים הרגילים, ושאולי משהו באדריכלות המילים הזאת פחות מדבר לפרידמן שמנסה למצוא את הבריאה (creation) דווקא מתוך כול כובד הבריאה (health) שבה יש משהו נוקשה, מחניק, מונוטוני ומכחיד.
אני לא בטוח. בדרך כלל בלוקים של טקסט הם כמו גזעים עבים בעצים טבעות על טבעות.
לעומתם הייאקו הוא קנה סוף.
גם לעצים עבים סוערת הצמרת.
שועי, תודה על ההיכרות עם אקסיטציה, אני בטוחה שלא הייתי שומעת על הספר הזה באף פינה כתובה (גם לא בגלריה שמתיימרת להיות הבמה של כול מה שקורה כאן), אז טוב שאתה פה וכותב.
שלום ציפורה, ברוכה הבאה. תודה על המלים הטובות. האתר הזה התחיל מתוך תחושת חנק אקדמית, בתוכה חשתי שפשוט לא נותנים לי לדבר על התחומים שאני מצוי/בקיא בהם (שירה? אבל אתה חוקר פילוסופיה; אמנות? מה לך ולזה, אתה חוקר ימי ביניים), וכן משום שמאמרים רבים (אקדמיים או עיתונאיים) הפילו עליי תחושה כאילו אני קורא עוד ועוד ועוד מאותו הדבר. החלטתי לכתוב משהוּ באופן כזה שגם אשמח לקרוא, הנוגע בין היתר לספרים, ציורים ומוסיקה שאני אוהב (ולאו דווקא זוכים להכרה יוצאת דופן בעיתונות או בספרות), ושיהיה משוחרר מכל שומרי הסף ומיטות סדום של האקדמיה שם מקצרים ומאריכים, מגדילים ומקטינים, אותך כפי העולה על רוחם.
שועי, תודה על הרשימה הזאת. רכשתי את אקסיטציה לפני כחודש וחצי. בשל העושר והשפע שיש בספר חזרתי וקראתי בו, וחיפוש בגוגל הוביל אותי הנה, וכמה טוב שהוביל. זאת שירה כל כך לא ממסדית (וגם כזאת שלא מתאמצת לצעוק "תראו אותי, אני אוונגרד!") ולכן שמחתי למצוא את מילותיך המלמדות על הספר ושירתו.
תודה רוני על קריאתך. שמחתי לכתוב על ספרו של יונדב. שבחים גם לכתב העת "הבה להבא" ולהוצאת "הבה לאור" שזיהו ראשונים את הפוטנציאל של יונדב פרידמן כמשורר וככותב טקסטים של העתיד. יש לומר על כך מלה טובה.
שלום שועי, תענוג לקרוא את הבלוג שלך, באמת, בייחוד עכשיו (וגם מבריסטול הנצורה). רכשתי את אקסיטציה בביקור קיצי בישראל, בתחילה מתוך אהבה מקצועית וקוליגיאלית לעבודת העיצוב שהושקעה בספר המיוחד הזה, ובהמשך פשוט נשאבתי לתוך העתידיות שלו (לא יודע איך לתאר זאת בעוד מילים חוץ מעתידיות). עכשיו שבתי לקרוא בו, הפסוקים שבו לצד השיר הפותח על הוירוס T.gondii מרגישים לי נבואיים, אבל יותר מצירוף המקרים הזה, הקונספט של הנשאות (המשורר כמי שנדבק באחרים, יהיו אשר יהיו, מסתחרר בתודעתם ואז נעלם מהם באחת) היה משהו מאוד מעניין בעיני. חיפשתי עוד רשימות על הספר ולא מצאתי, כך ששמחתי למצוא את רשימתך. נחמד להיות פחות לבד.
שלום עוף בריסטול, תודה על המלים הטובות וברוך הבא. מצטער על האיחור הניכר בפרסום התגובה. תגובתך חיכתה בתיבת התגובות המחכות לאישור, ובשבועיים האחרונים להוציא דקות אחדות ביום, עבדתי מבוקר כמעט עד בוקר. ספרו של יונדב, ובכן זהו אוונגרד פואטי, ומטיבעו של אוונגרד, ודאי ככל שזה כרוך בקהילה הספרותית בארץ, התרה אחר מסורות כתיבה ושושלות מקומיות של העברה (ממש כמו בחצרות חסידים או מקובלים), קצת קשה לצפות כי כתיבה כל-כך לא קונבנציונלית כמו זו של יונדב — תזכה למרכז הבמה. למרבה הצער רוב האנשים תרים בשירה משהו שיעצים אותם. בדור המדינה היתה זאת המדינה והאנחנו הישראלי, אחר כך זה התפרק לשיח זהויות והשתייכויות: להטב"ים, מזרחים, נשים, גברים, מתנחלים, עולים, אשכנזים המקוננים על הבמה שפתאום מקבלים יוצרים שאין להם זיקה משפחתית לוינה, ברלין ואודסה. יש גם ז'אנר אחר: שירי אהבה ושירי מיניות, שגם הם פופולריים מאוד, כמו ששירים מסוג זה תמיד היו. אני מרבה להרהר על זה. על האופן שבו אנשים צריכים העצמה של תחושות האהבה והחשק שלהם — למעשה חלק ניכר מהתרבות הפופולרית לכל אגפיה חונה על האגף הזה.
שועי, אין על מה להצטער, ההשתהות יקרה ותגובתך העשירה בהחלט שווה את ההמתנה (כמו שאומרים מי שאומרים). אחד הדברים שבאמת קסמו לי בספרו של יונדב היה באמת התחושה שהאינטואיציה, קרן הכוונה שלו (לא יודע אם זה עובר בעברית, חשבתי על beam of attention), פשוט לא יוצאת מהבסיס הזה של העצמה, הדהוד והשתייכות, בין אם זה ברגישות המאוד גדולה שזיהיתי אצלו לאי ההלימה שקיימת לפעמים בין הורים לילדיהם, לעובדת ההזדקנות הבלתי נמנעת שלך עצמך ושל סובביך, ובין אם זה בגבולות הגזרה של השירה העברית, לזיקות האנושיות בימים אלו של צריכה והגברת העצמי עד צרימה ועוד. זה דבר לא מצוי, בישראל ושגם לא בישראל. גם בבריטניה יש לי רחוקי מכרים שכותבים ומפרסמים בפייסבוק, וזה באמת מרגיש שאיכות השיר כמספר הלייקים (כלומר, סוג של מדד לעד כמה הטקסט הלם את חוויותיהם של הקוראים והזדהותם) גם אצל כותבים שיטענו בתוקף שפייסבוק לא נחשב (ובכל זאת, יפרסמו בו כל דבר שכתבו). בכל מקרה, זה באמת נושא מאוד מעניין להרהור, מה פשר הצורך בהעצמה בכלל ובזו של אהבה ומיניות בפרט? אף פעם לא התחברתי לסיפורי כיבושים שאי-אלו גברים שיתפו אותי בהם וגם לא לירידה לדקדוקי מפגשי אהבים שידידות היו פורשות לפני.
עוף בריסטול, כרגע אנו בעיצומו של גל העצמה של פחד ואי ודאות. דניאל כהנמן התייחס לזה בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" אשליית המיקוד (focusing illusion) אותה הוא מתאר כך: "דבר בחיים אינו כה חשוב כפי שאתה חושב שהוא בשעה שאתה חושב עליו".
הרעיון הוא לגרום לציבור לחשוב ללא הפסק על מצב החירום בגין הקורונה. זאת הסיבה העיקרית שבחרתי לכתוב לפני החג פוסט שעיקרו ריטואל איראני-סיני-אנדלוסי עתיק יומין ולא על התייחסות למגיפות בעבר. אני מאמין שחלק מהשמירה על focus and sanity עובר דרך כך שנצליח לחשוב ולפעול גם בנתיבים אחרים לבד מהצמידות לסטטיסטיקות היומיות.