Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דרור בורשטיין’

*

מידע על כך שחלילים מלפני כארבעים אלף שנים, שנמצאו לפני כעשור בגרמניה, היו עשויים מעצמות נשרים (מספרו של דרור בורשטיין, לטובת הצפורים) החזירו  אותי לספרה של הילה להב, גג עץ, שכבר קראתי לפני כמה חודשים, ואמרתי לכתוב עליו, ולא נמצאו לי מלים. להב היא מוסיקאית, המתמחה בחלילים ובפרט בחליליות; אחר כך – להב פעם אמרה לי שכל משוררת היא ציפור; וכך התמשכה שיחה על שירת ציפורים אצל נשים., ועל נשים שדימו עצמן בדמות צפור. לכן, כשנתקלתי בחלילים, שהותקנו מעצמות ציפורים – שבתי לשירתה של  להב. זאת הואיל ולהב שבה שוב ושוב למסור את סיפורו הלא-מדובר של הגוף. והגוף בשיריה הוא רדוף וקצוץ ושבור ורמוס; קודם כל, בידי אחרים; אחר כך— בידי עצמה, אבל עדיין מבקש לקיים בחובו מעוף ושירה. זוהי אמנות שבה המשוררת-ציפור מנגנת או כותבת את ציפורותיה ומשלחת אותן מסִפָּהּ והלאה במעוף מוזר. כאן, עלו בזכרוני שירים מאת אבי לינקולן (Bird Alone) ונינה סימון (Black Bird) שבעד הדימוי הציפורי והזיהוי העצמי כציפור בשיריהן, עמדה גם תובנת המאבק הנשי האפרו-אמריקאי, וכן המאבק להיות אישה יוצרת; שכן בשנות השישים היו אמניות ג'ז ובלוז שעזבו את הבמה ואחר כך את הנגינה המקצועית, בשל הצורך להקים משפחה או לקיים חיי משפחה; לעתים ויתרו על המוסיקה שלהן (הפסנתרנית והויברפוניסטית טרי פולארד, שליוותה, בין היתר, את יוסף לטיף ואת אליס מקלאוד, לימים: אליס קולטריין, היא דוגמא מובהקת לכך ) . בדידות הציפורים בשיריהן אפוא הן גם בדידות הנשים בעולם הג'ז שרובו גברים, ומתוך בדידותן עולה חסרונן של ציפורים אחרות, בעולם שבו מציאות אישה בהרכב ג'ז אפרו-אמריקאי נדמתה כעין קוריוז.

זה ספר שיריה השלישי של להב. דומה כי היא כלל אינה מבקשת לכתוב שירה על-פי דפוסיה המצויים או המדוברים. היא מבקשת לעסוק בסוג חדש של שירה או יצירה דיבורית. אני לגמרי לא משוכנע האם טקסט בספר הוא הקולומבריום הנכון לשירה הזאת. זוהי שירה שמבקשת את הבעל-פה או את המסירה השיתופית באמצעות הקול מאדם לאדם יותר מאשר קריאה על דף ("ובעל הכנף יוליך את הקול"). כמעט נדמה שההתרחשות הנכונה מבחינת השירה שבספר היתה אמורה לקרות תוך כדי פרפורמנס או מופע או כינוס משותף (מדורה על שפת ים; מפגש בבית עץ). במוקד ערב ההשקה של עד הַבֹּקֶר ספר שיריה השני של להב – אכן עמדה הקראה משותפת ותיכף אחריה מופע תיאטרון-מגזרות-נייר-שחורות, כעין תיאטרון צלליות,  שהכינה וביצעה להב – וגם כאן, נדמה, כי הספר המודפס הוא רק קריאה לאיזה מופע אחר, שיוריד את הטקסט מהדף. אולי מפני שהשירה היא חלק מהמוסיקה של להב – היא אמורה להישמע, ממש כמו שירת צפור.

במוקד הספר עומד איזה מיתוס נוכח למדיי (שלמרות שהוא לכאורה מורחק מהמציאות הקונקרטית הוא בד-בבד קרוב מקרוב) על ארץ שבה שולטים הגברים ללא מצרים; האם מצאה את מותה צעירה מדי. בנותיה, ממשיכות את דרכה, שכלל לא הכירו, בחברה שמוביליה הם המון-גברים אכזר וצמא-דם המונהג על ידי – חתול שמן.

חשוב לומר: האם – בדמות צפור גדולה; בנותיה צפורים.

הנה שיר, בבחינת פרולוג לעולם הנוכח בספר:

*

הֵן עָפוֹת רֹאשׁ חֵץ בִּמְקוֹם בְּשׁוּרוֹת

אִין לָהֶן נֶאֱמָנוּת לַמּוֹלֶדֶת

הַשָּׂפָה שֶׁלָּהֶן סְתוּמָה

יֵשׁ לָהֶן תָּמִיד מַה לְהַגִּיד

*

יֵשׁ לָהֶן צִפִּיּוֹת

הֵן אוֹכְלוֹת דָּגִים

כִּי זֶה זוֹל

*

יֵשׁ לָהֶן שִׁירֵי עַם מְעַנְיְנִים מְא­ד

הן מִסְתַּכְּלוֹת עָלֵינוּ עָקוּם

עַל צַד אֶחָד

*

הֵן עַל עֵצִים  הֵן בָּאוֹת לְכָל הַשְֹּכוּנוֹת

לֹא נָקִי אֶצְלָן

*

יְחִי הֶחָתוּל הַשָּׁמֵן מַנְהִיגֵנוּ הַגָּדוֹל

יְחִי יְחִי יְחִי*

[הילה להב, "דברים שאנשים אומרים על ציפורים", גג עץ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2019, עמוד 33]

*

כמובן, בטבע עומדים החתולים והצפורים בדרך כלל בזיקה של טורף-נטרף; כאן, מתוך סובלימציה אנימטיבית, כי בכל זאת ככותר השיר –  החתולים הם אנשים. הצפורים הן הנשים, אולי בעצם, נשים לסביות, המסתכלות על הגברים אחרת משהם רגילים (לא כמושאים לזוגיות או הקמת משפחה, אלא כפי מהותם) – בנות דמותה של המשוררת (שפה סתומה) הדעתנית (יש להן תמיד מה להגיד), הדרה זה כמה שנים בברלין (אין להן נאמנות למולדת); נשים שלכאורה מגלמות עבור הגברים המיליטריסטיים את הזר המסתורי שבא מרחוק, המהווה איום לסדר הטוב. לכן חשוב לחיילים-חתולים להיזכר במנהיגם השמן הגדול, המגלם את הסדר הגברי, השמרני, שבו אין מקום למין פולש של צפורים, אלא לצפורים שיודעות את מקומן בלבד. כשקוראים כך את השיר – הוא נדמה כמזכרת של להב מביקור קצר בישראל.

בשיר, כמה עמודים משם, נשמרת אותה הנימה האניגמטית:

*

הַמָּיֳם מִתְנַדְנְדִים. הַסִּירָה.

מַסְפִּיק מִשְׁקָל לַיָּם.

בְּלִי הַתִּיקִים וְהַסִירוֹת

וְכָל הַיְּלָדִים.

מֶעֵבֶר לַיָּם אֵין אֵשׁ כַּנִּרְאֶה. אֵין אֵשׁ.

אֵין רָעָב. אֵין מִשְׁקָל. אֵין

יֵשׁ. מַה כֵּן

יֵשׁ.

[שם, שם, עמוד 45]

*

על פניו, זהו שיר על ניצולי ספינה שטובעה, המתכנסים בסירה. לאחר שהותירו אחריהם את הרכוש (תיקים), הילדים; סירות אחרות אינן נראות. לא סירות ניצולים ולא סירות הצלה. בימי הביניים, בעקבות אפלטון (347-427 לפנה"ס), עשה לו משל שראה את המדינה כאניה שבראשו עומד רב-החובל (האינטלקט/הכח השכלי) – מהלכים רבים ותולדותיו הגיעו למשל, בעולם היהודי, עד לרמב"ם (1204-1138לספ'), לשם טוב אבן פלקירא (נפטר 1291 לערך), ואף למקובלים, שמצידם הפכו את גלי הים הסוערים סביב ללא-יהודים או למי שאינם מקיימים מצוות, ואת הכוח המכוון את האניה – להתאמה אליה שואף תלמיד החכמים המקובל בינו ובין הרצון האלוהי. קצת קודם לכן, במאה העשירית לספירה, תיארה קבוצת הסתרים הפילוסופים מבצרה שבעיראק, אח'ואן אלצפאא' (אחי הטהרה), את תעודת האנצקלופדיה הפילוסופית שלהם, לשמש כעין ספינת-ישועה (דגם גדול יותר של סירת הצלה) עבור העוסקים בה, על מנת ללמד דעת, ולהרחיב את עולמם של קוראיה. בשיר של להב יש הדהוד לשיר של זלדה (1984-1914) "כל שושנה" והרצון לחתור מעבר לים האש – שם אולי מצוי השלום הנצחי. אבל אם נחיל את שירהּ של להב על המקרה הישראלי, לא ניכר שניתן לחרוג מהים או מהאש; לא ניכר עתיד ממשי. הכל דועך ונעלם בתוך שיח תרבותי המתכנס כולו בין הפוסט טראומה של ההשמדה בשואה ובין אימת ההשמדה שמערכותיה השונות של מדינת ישראל מנסות להחדיר לתודעת כל-אזרח (פעם זה האיום האיראני וכעת הקורונה), כדי שלא יישכח אף פעם, כמה רע שלא יהיה, שהוא מצוי בעיצומו של אקט הישרדותי, ואין לו פנאי ממש להביט סביב ולבדוק את עומק המים או את גובה הגלים. רק לחתור קדימה בלי-מובן, לסמוך על מנהיגיו ולקוות לטוב. כמובן, הציונים האדוקים סבורים כי הם על סיפון משחתת לא-מנוצחת והציונים-דתיים סוברים כי המעצמה המונחית ברוח ה' (ממש כאמונת המקובלים שהזכרתי לעיל) לא רק תוביל לחוף מבטחים אלא עתידה למשול בעולם כולו, אבל כל מי שלא משתתף באידיאולוגיה/תיאולוגיה הפוליטית הזאת, נגזר עליו להשתומם או לעמוד קרוע עיניים.

ואולי כל החיים העכשוויים הם כעין מה שתיאר ג'ורג'יו אגמבן (נולד 1942) בספרו Enfance et  histoire (ילדות והיסטוריה), כעין אופוקליפסיית הכחדה סמויה, המשתרעת תחת ליומיום של התרבות הצרכנית, שבו התנועה האנושית העירונית מתפרסת בין הבית, העבודה והסופרמרקט, באופן המקשה מאוד על צבירת חוויות חדשות ולפיכך על גיבוש ניסיון חיים או חכמת חיים (שם, עמ' 21-20; הקטע מובא בתרגום לעברית בתוך ספרו של ז'ורז' דידי-הוברמן, הישרדות הגחליליות, מצרפתית: מיכל ספיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2014). אגמבן כותב כי על מנת להכחיד את החוויה/הנסיון אין בהכרח צורך בקטסטרופה. אבל להב ממחישה בשיר הפליטים בסירה, כי אפשר כי אותם אלו המרחיקים את הנשים-ציפורים מהחברה (בבחינת Homo Sacer, המושג המשפטי הלטיני ששב לשיח בעקבות דיוניו של אגמבן בו) אינם מגינים בכך על עצמם, על מדינתם או על מנהיגם השמן –  אלא הם לאמיתו של דבר שטים בסירת פליטים, ללא אופק ובלא עתיד, ממש כמו היו פליטים אפריקנים, המיטלטלים בסירות על פני הים התיכון, ומבקשים מפלט באירופה. מבחינה זאת, שיר זה עשוי להוות המשך של קודמו.

קריאה כזאת בשני השירים של להב –  מקנה איזו תובנת עומק אשר לגורלו של עם החתולים. הסאטיריקון הקדום ביותר בעולם היווני שהיה גם פילוסוף קיניקאי, בּיוֹן מבוריסתנס, בן המאה השלישית לפני הספירה, נשאל פעם "האם קיימים אלים?" וענה לשואלו: "האם תרצה להבריח את ההמון ממני, ידידי?". כמובן, איני טוען כי להב נוקטת בשירתה עמדה אליטיסטית, אבל היא נוקטת עמדה ביקורתית וסאטירית, ובד-בבד, גם טוענת, כי אותם –  המאפשרים את העוול, את המשיסה ואת רדיפת בני האדם בכל מקום – גורמים, גם אם מבלי להיות מודעים לכך, עוול לעצמם, והופכים את עצמם לרודפי עצמם ולמכחידי-העתיד.

בשלהי ספרו ביקורת ואמת  הזכיר רולאן בארת (1980-1915), כי המבקר למעשה מעניק סוג של בימוי רוחני לטקסטים שהוא קורא; שני השירים של להב, אינם רק שירים פוליטיים וביקורתיים, אלא יצירתם היא כעין בימוי-רוחני (תיאטרלי) למציאות. הראשון, הוא  כעין קומדיה דל"ארטה, ואפשר לדמיין את הנשים עוטות מסכות ציפורים ואת הגבר עוטה מסכת החתול השמן; ואילו השיר השני – הוא כעין בת-קול למחזות הפליטים של חנוך לוין ("הילד חולם" למשל). השבתם של השירים זה על זה, כאילו מבטאים מציאות אחת; כאשר הראשון בהם – מבטא את המימד הפלקטי ואילו האחר את מימד העומק; מרחיק אותנו קימעא מן המקום הטרגי-קומי ומשאיר אותנו עם עומק הטרגדיה לבד. כל מה שהופך אותנו לאנושיים הופך להד-עבר, כאשר אנשים פוסעים אחר בצע-כסף או כוח או עם, הכל נמצא בהכחדה שקטה (כי ססמאות צרכניות או חדשות על סליבריטאים או תאגידים תופסים את המקומות הראשונים, בעניין ובדיווח). החתולים אוכלים כבר את עצמם ואינם יודעים שכך הם עושים.  בשעה שמרבית בני האדם נושאים עיניהם לאלים פוליטיים, מיליטריסטיים וכלכליים, והולכים אחריהם בציות עיוור, בהגיון של טור צועד; המשוררת מבקשת לפקוח עיניים אל מציאות שרק מיעוט אנושי מוכן לראות והצווחה שיצרה את ההתרחקות והמעוף, הופכת להיות מעוף – שמייצר צווחה.

ביסוס לעמדה הפרשנית שהצעתי, ניתן למצוא בכך שמיד לאחר תמונת סירת-הפליטים, המפליגה (או טובעת לאיטה) ללא אופק, שבה להב לדמותה של הצפור:                

*

הַצִּפּוֹר מַשְׁאִירָה לְבַסּוֹף אֶת צֵל הַצִּפּוֹר עַל הַקַּרְקַע,

עַכְשָׁו תַּחַת הַצִּפּוֹר עָף צִלָהּ שֶׁל קַרְקָעִית.

כַּמָּה אוֹר צָרִיךְ וּבְאֵיזֶה עֹמֶק הוּא קָבוּר

שָׁהוּא מַטִּיל צֵל אוֹר עַל הַצִּפּוֹר בִּמְעוּפָהּ.

*

לַעֲמֹד עַל הָאֱוִיר  זֹאת לֹא הַבְּעָיָה:

זֶה שֶׁעוֹד לֹא פָּתַרְתִּי אֶת הָאֲדָמָה מֵעָל רֹאשִׁי עִם

כָּל מַה שֶׁקָּבוּר עָלַי בָּעֹמֶק.

וְהַתַּעֲלוּמָה שֶׁל הָאוֹרוֹת.

[שם, שם, עמוד 46]

 *

   להב כאן דנה בגורלהּ של צפור יחידה, המבקשת להרקיע לשמי-אור, אולי גם מצליחה, אבל בד-בבד, היא מודעת היטב לכובד ולצל, הכובלים אותה לאדמה, לקרקעית, לעומק, לארץ-מטה. השיר מבטא תודעה המבקשת להשתחרר מחוק הכובד, מהמשיכה מטה, מהתנועה לקראת המוות והקבורה ובד-בד ממחישה את הריאליה של כובד החיים, אולי גם של קבורה-בחיים דווקא משום ההתעקשות להנכיח במציאות צדק ושיוויון (כעין אנטיגונה). בהקשר זה עולות בדעתי המשוררת ויוצרת הקולנוע האיראנית, פרוע' פרח'זאד (1967-1934), בספרהּ האחרון, הבה נאמין בראשית העונה הקרה, תיארה עצמה כצפור גוססת בתוככי חברה מיליטריסטית, שבה כל שכניה עסוקים באגירת כלי-נשק ובפעילויות אלימות כאלה ואחרות. שורות החתימה של להב, מעוררות בי הזדהות רבה. שכן גם אני רחוק מלפתור את כל מה שקבור עלי בעומק, ומה בכלל הייתי עושה בחיים אילולא התעלומה של האורות? אולי הידיעה כי אנשים נוספים שאני אוהב את יצירתם (למשל, אלבר קאמי וסימון וייל, שהקדישו לנאופלטוניזם ולתיאוריות של האצלה עבודות אקדמיות) היו שקועים גם הם מתעלומה הזאת, שהוצעו לה מפתחות רבים, אבל ספק אם אחד מהם פותח – ואף הם חשו בכובדו הבלתי-אפשרי של העולם, יחד עם שיריה של להב, וכמה יצירות רוח נוספות –  מעניקות לי אישור מסוים (רחש פנימי, הד על הד — חלילים, ציפורים ועצמות) לכך שאיני לגמרי לבד.

*

בתמונה למעלה: Jean Jansen (born 1920), Procession of Fifes, Oil on Canvas Date Unknown

 

Read Full Post »

*

1

*

כחצי שנה חלפה מאז שצפיתי במופע המחול של הכוראוגרפית והרקדנית, רוני חדש, כלוב לציפור בתיאטרון תמונע. בשעתו יצאתי את הערב אחוז השתאוּת מול מפגן מחול, שהיה בד-בבד אידיוסינקרטי, אינטרוורטי, חידתי, מוזר ומיוסר, ואז כל-אימת שהתיישבתי לכתוב נתקפתי עצב וספק, כי בעצם לא כתבתי אף פעם על מחול, ובוודאי שלא על כזה-מחול; מה גם שחסרה לי מפת ההקשרים: לא למדתי מחול, איני מעורה בחיי המחול, ואף ספק אם קראתי מימיי יותר מעשרה עד עשרים ספרים או מאמרים, הקשורים במחול. עתה, הואיל ולא צפיתי במופע פרפורמנס אלא במופע של אמנית מחול, ובפירוש חשתי כי ליבו של הערב אינו טקסט, מוסיקה או אמנות חזותית גרידא, התקשיתי לגשת ולנסות להביע במלים את החוויה האמנותית שחוויתי באירוע. בחודשים שחלפו, נוספו כמה הקשרים שאולי יסייעו.

   כלוב לצפור כולל שני חלקים: Ani-Ma (אנימה, נפש בלטינית) משנת 2015 ו-Goofy משנת 2016. בין המופעים, מנוגן ומושר שיר באוריינטציה של סטנדרט ג'ז, שאולי נועד להפחית קצת את המתח הרגשי והחווייתי של הצופים (אולי גם של אמנית המחול על הבמה), לקראת החלק השני. חדש, נעה ללא הרף על הבמה, בסוג של שפה גופנית, שניתן לזהות בהּ תחביר פנימי – זה רחוק מאוד מלהיות כאוטי, ובאותה מידה, רחוק מלהיות סוג של מחול, שמהדהד אצלי משהו מוכר בו צפיתי. רוב-רובו של הערב מכונס, מכווץ ובחלקיו הגדולים מתנהל על הארץ, כאשר המבצעת שוכבת או יושבת, נתונה בתנועה מתמדת, ואף על פי כן, מקיימת רציפות וקיצביוּת (מוסיקלית) מתמדת. אין מבעים של שגב, של מעוף, של התנתקות מהגוף. המופע הוא מבע פיסי מאוד, מופנם מאוד, שאולי חש בממשות מטאפיסית, אבל עסוק הרבה יותר בחוויה (מאבק או כאב ממושך), ובכושר להביע אותה באמצעות הגוף. אותי, תפסה אמנותה של חדש מצד השפה. היא יוצרת שם שפה חדשה, חשבתי לעצמי, שפה שאיני מבין עד תום. היא מנסה לשבור את גבולות השפה על ידי השפה החדשה הזאת, אבל היא בעצם, במודע, נותרת בגבולות השפה והגוף, כאשר לכל היותר העשירה אותן בצורות מבע חדשות. אם אמנות היא חתירה לנוע מן הצורות הקיימות אל צורות חדשות או לבטל צורות קיימות – כך או אחרת, תנועות רעיוניות חדשות וגם תנועות גופניות חדשות הופכות במהירה לצורות חדשות, ולכן לחלק ממערכות של כללים, טכניקות וקונוונציות. למעשה, כל ניסיון להרקיע (לעלות לשמים) הוא רק עוד ניסיון צמוד-קרקע, המהווה איזה ניסיון להינתק מעולם הצורות הקיים והידוע (קונוונציות של אמנות). הוא אולי מסמן, שיש אי-שם שמים; אבל, לכל היותר, ניתן להצביע עליהם מרחוק, בטרם הרעיון הופך לחלק ממערך של צורות חדשות, ונטמע בתולדות המחול והאמנות.

חדש אפוא מציבה את עצמה במצב-גבול – היא מנסה לצאת מגדר השפה והטכניקה של שפת המחול, באמצעות שחרור השפה הפנימית. היא אינה מנסה להשגיב את הגוף ולא את אפשרות ההתנתקות מהגוף, אלא להנכיח את גופהּ על שפע מבעיו. בעיניי, ניכרה מהמופע האמירה – גם אם יש מטאפיסיקה (מימד של ממשות שמעבר לחומר) וגם אם האיִן (מדיום בלתי חומרי) ישנו, הדרך היחידה לסמן אותם היא באמצעות הממשוּת הפיסית-הגופנית (גם שפה היא ממשות כזו, הצריכה מוח וגוף כדי להידבר ולהישמע ועל מנת להיכתב). האמנות בעצם מעיזה לנסות ולרמוז להימצאות דברים שאינם נתפסים בפריזמות גופניות או ישירות על ידי החושים; אבל לשם יצירה כזאת (של סימנים ורמזים) היא נדרשת ופועלת באופנים שנקלטים על ידי החושים, כלומר: על ידי הגופים.

כאשר זוהי המציאות – כל תנועה גופנית, שפתית, רעיונית משחררת אותנו (אנו מביעים את עצמנו) ובו זמנית כובלת אותנו (אנחנו הופכים לחלק מהשפה, התרבות, האמנות). הגוף ומבעיו הם מה שיש לנו (כלא וחירות). הם משפיעים ללא ספק על כל עולם הדימויים האנושי. למשל, על הדימוי השכיח של הנפש או של הנשמה לציפור או של הגוף לכלוב (מה שנמצא כבר אצל אפלטון); או למשל דימוי של ממשוּת נטולת גוף ומתמדת על ידי אוֹר –  כלומר, האדם מבקש שוב ושוב לבטא את מה שחורג מגבולות החומריוּת – באמצעים משלים חומריים לגמריי. בעצם, בניגוד לדימוי השכיח של נפש כציפור, חדש רואה את הגוף, על שלל מבעיו, כציפור בכלוב הקוסמי. אנו ישות פיסיקלית, הנתונה לרשמי החושים, העושה את ימי חייה הסופיים בקוסמוס פיסיקלי, הקרוב כמותית לגדר אין סוף. אם הקדמונים דימו בנפשם קוסמוס פיסיקלי מצומצם לאין שיעור, ומעבר לו מרחבים מטאפיסיים (שאין בהם חומר וטבע) – אנו יודעים כיום וכי לא ניתן לחרוג מן הקוסמוס (שאיננו יכולים להגיע אל קצהו) ולדעת שיש שם דבר-מה. בנוסף, גם התופעות הנפשיות ורעיונותינו הבלתי חומריים, הם בעצם תולדה של הגוף, בכלל זה: חלומות שבהם אנו מעופפים או מצבים שבהם אנו חשים שיש ללא ספק יותר מאשר בשר ודם. אמנם, יש בנו יותר מאשר בשר ודם, אבל המציאות הזאת של היות מעבר לבשר ודם, שאנו מצליחים לחוות לעתים בתודעה (בחוויה פנימית או בחלום), אף היא תולדת הגוף ורשמי החושים, ללא חריגים.

אני מרבה להיתקל בטקסטים דתיים ו/או מיסטיים שבהם מופגן לעג למטריאליזם, תוך הפלגה ביתרונות האמונה בנשמה ובגאולתהּ. העולם הגופני והחושי בכלוב לציפור עולה בערכו בעיניי –  באפשרויותיו ובדרכי המבע שלו על רובה המכריע של המיסטיקה והרוחניות בימינוּ, משום שהמיסטיקה והרוחניות ברובן כבר הפכו כבר ליצורים דוגמטיים, טכניים ומתורבתים יפה, המשווקים לעייפה אם על ידי מיסיונרים אם על ידי סוכני תרבות, החוזרים על אותן מנטרות, שהם משוכנעים באמתותן. מרבית יצירות האמנות הסובבות אותנו הפכו אף הן לתוצרים דוגמטיים, טכניים, ממוסחרים ומתורבתים, השואפים להיות חלק מאיזה שיח. רק לעתים לא מצויות נתקלים ביצירה שמצליחה לחמוק מן הכבלים. זה מעורר מחשבה עוד יותר, כשאמנות מסוג זה, מודעת לכך שהיא נתונה בכבלים, ואינה מנסה לטעון אחרת. אני מעריך יותר אדם יוצר, הטוען שהוא כבול ומודע למגבלות המדיוּם,על פני אדם שטוען שאינו כבול, אף על פי שכל תנועותיו במרחב הן כֶּלֵא ועוד כֶּלֵא.

*

*  

2

*

   אחד המוטיבים במופע, הוא אי היישרת המבט, מה שבולט במיוחד ב-Goofy, שם רוני חדש בוחרת לרקוד כשצווארה מוטה אחורנית, כך שהמראה החזותי שאליו הצופה מתוודע, הוא גוף אנושי המסתיים בצוואר מוטה אחורנית, כשעיני היוצרת-המבצעת תלויות בתקרה, ואינן פוגשות את אלו של הקהל. בזמן צפיה, הערכתי זאת כניסיונה של הכוראוגרפית להתנתק מכל ייחוס אסתסטי, מגדרי ופוליטי. הגוף נתון במתח עצום ובכל זאת מתנועע בחופשיות; חסרון הפנים, או הצוואר המשלים פנים זוויתיות-חדות מסוג חדש, מותיר את הצופה להתבונן בגוף ובתנועותיו, אחרי שנשללה ממנו המובהקות הנשית. חדש אינה מטה ראשה קדימה כמשתבללת, מה שיכול היה להתפרש כשקיעה בעצמי ומתאים לממד המופנם והמכונס של המופע; אולם, דווקא התנועה הנגדית הזוקפת את הראש למעלה ולאחור, מוציאה אותנו מכל ההקשרים שאנו רגילים בהם, בפענוח שפת גוף; היוצרת מבכרת בכוונה להציב את גופהּ אחרת – מכל ציפייה או מכל תפיסה מוקדמת שנוכל להשליך על המופע הזה. המצב הזה כמו שולל את האפשרות הפוליטית והאסתטית, ומציבה את המחול של חדש בתווך הקיומי. כאשר Goofy  הופך למשהו השונה מ-Panay. הדרך היחידה להביע את הגוף מבלי שנפרש אותם לכתחילה כפוליטיים ומגדריים, היא להותיר את הפנים האמתיים מחוץ לשדה הצפייה של הקהל.

לא מעט התלבטתי לגבי פשר תנועת הראש/גוף הזאת שהיא ללא-ספק רכיב דומיננטי במופע כולו. כחודשיים אחר הצפיה, קראתי את ספרו של דרור בורשטיין, אדם בחלל, ובסופו מצאתי את פרק זה, שנקשר אצלי מידית עם כלוב לציפור:

*

כשלושים פסלונים חִתיים קדומים כאלה נמצאו עד כה (זה המצולם כאן מלפני 5,000 שנה), המתארים דמויות אנושיות עומדות. על פי מבנה הגוף סביר שאלו נשים. ידיהן חסרות אצבעות. צוואריהן ארוכים מאוד, שתי רגליהן צמודות וזקופות. מה שמייחד אותן יותר מכל הוא ראשן. האף פונה אל השמים. משום כך מכנים אותן "המתבוננות בכוכבים", כלומר, אלו פסלונים שמבקשים להיות מוצבים תחת כיפת השמים, ובלילה דווקא. התצלום שכאן צולם על רקע שחור, כך שאפשר לדמיין אותה עומדת אפופה חושך שחור עמוק, כמו החושך שרואים בתצלומים האסטרונומיים שהובאו בספר הזה.

המבט סבלני, מתמיד, סקרן, מצפה לבאות אך לא דוחק. חמשת אלפים שנה מול הכוכבים זה לא הרבה, היא יודעת. השמש שלנוף למשל, קיימת כ04 ביליון וחצי שנה. 5,000 שנה זה בערך מיליונית מחיי השמש. החתים נעלמו מן העולם לפני כ-2,700 שנה, כשהצופה בכוכבים כבר הייתה בת 2,300. 2,700 שנה אחרי היעלמם, ממשיכה הזקיפה להביט בשמים. מאחורי גבה שקעו כל ערי האימפריה. באו אנשים אחרים. נבנו ערים חדשות גם הן נעלמו. אין לה פנאי להביט בכל זה. השמים מבקשים התמסרות.

הכוכבים מושכים את צווארה למעלה ומאריכים אותו. הם גם משנים את צורת ראשה. מהזווית של התמונה אפשר לראות שהראש הוא ראש אנושי כשהוא פונה שמאלה, אבל הוא ראש ציפור כשהוא פונה ימינה. הידיים הדומות לכנפיים משלימות את הרושם הציפורי.

זה יכול להיות בה במידה יצור אנוש וציפור כמו נקר. נקר המקיש בגזע החלול של החלל לבנות לו קן או להודיע, כדרך הנקרים על קיומו. כנפיו צמודות לגופו. הוא לא מתכונן לעוף, כי הוא יודע שאין לאן, בניגוד לעץ חלול, הנקישה על דלת החלל לא תשמיע כל קול. אבל הוא לא יפנה את ראשו מהעץ שלו. לאט, בהדרגה, לילה אחר לילה, הוא חוצב לעצמו קן בתוך.

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, הוצאת בבל: תל אביב 2018, עמ' 274-273]    

*

   קשה שלא לתהות על הקירבה החזותית הזאת בין המתבוננת בכוכבים החיתית, שהיא אשה ובד-בבד ציפור, אשר זקיפת ראשה למעלה ואחורה היא הסיבה לדמיון הצפורי. אין יסוד לחשוב כי רוני חדש הכירה את הפסלונים החיתיים האלה. אלמלא כמה עניינים שקצת מרחיקים אותי מאפשרות של זיכרון קולקטיבי או לא-מודע קולקטיבי, אפשר הייתי מבקש למצוא  כאן ארכיטיפ. עם זאת, רוני חדש, על דמותה הציפורית, ודאי אינה מתבוננת בכוכבים, כרעותהּ החיתית. ועל אף ששתיהן כמו מבקשות לצאת מגדרי הגוף על ידי הגוף, חדש אינה מייחלת לא לכוכבים שמעל ולא ליקום אין חקר, אבל היא מביעה את הגוף ובאמצעות הגוף מרמזת אולי לדברים שהם מעבר לגוף (התודעה ותכניה, החלום, הרעיון של ממשות שמעבר לחומר, או של היות דבר מה בלתי-חומרי) במגבלות הגוף והחושים. שלא כמו האשה החיתית, רוני חדש אינה מבקשת להינתק מן הגוף, ולהגר לסביבה יציבה יותר וחומרית פחות, שהזמן אינו יכול להשחית. את הקן שלה היא אינה בונה על סף החלל. אלא בתוך עצמה, במו גופה ונפשה, בפנים תודעתהּ. היא תרה את דרכי המבע החדשות שבנפשה פנימהּ, ולא את החיבור אל מה שמתחולל בשוך הגוף או בפגישה בין הגוף והחלל. שתי הנשים מביעות איזו נהיה אל עבר הקוסמוס. הראשונה מייחלת לגמוע את המרחק ונותרת אחוזת ציפייה כ-5,000 שנה, אולי להתאחד עם הכוכבים (בעולם העתיק רווחה התפיסה שנשמות גדולות הופכות לכוכבים); האחרונה – מודעת למגבלות הגוף, ודווקא מתוכו יוצרת אמנות, שמסמנת לה ולנו, את השלבים הבאים.

*

*   

לצפיה ביצירות בוידאו בשלימותן 

בתמונה למעלה: שתי תמונות מתוך Goofy.

Read Full Post »

*

אחרית דבר המצורפת לספרו החדש של הסופר והמשורר, עידו אנג'ל, "המילה העצובה קומקום" (עורכת: שרית שמיר, הוצאת בלה לונה, תל אביב 2018) מאת אבדכם הנעלם [חלק ראשון מתוך שניים]. 

*

1

*

בקטעי פרוזה מאת עידו אנג'ל נתקלתי לראשונה לפני כעשור ברשימות אינטרנטיות, ואחר כך, בספריו הראשונים. המפגש ששינה לתמיד את יחסי לכתיבתו אירע כשנתקלתי בספרו רצח/בוים (הוצאת פרדס: תשע"ו/ 2015, ללא מספור עמודים) מיתולוגיה רמת גנית – בה הפך אנג'ל את רחובותיה של רמת גן לקמטים על גבו של בוים, ואת מעשה בראשית למעשה בראשית של בוים, והספר – הספר מגלם חיים, והעולם הבא, אם הוא קיים, ניצב רק מעבר לגבולות הספר, המסמן כעין להט אות דפוס מתהפכת. בצידו האחר של הספר אנו מתוודעים לאיש ושמו גדעון, החי וכותב ברמת גן שבה הולכים ומתרבים מעשי רצח אניגמטיים, אשר תיירים מכל העולם חשים לבוא ולראותם מקרוב. יש גם סוכן חשאי ושמו ג'ורג' וגם קהילה של משוררים יפנים שבחרה להתיישב בסמוך לספארי. הספר עצמו, כך חשבתי אז, מזוגה בו מרוחם של יואל הופמן (ברנהרט, מה שלומך דולורס?, קוריקולום ויטה) ודרור בורשטיין (ערים תאומות, נתניה, אדם בחלל), ואף על פי כן, זיהיתי חתימת יד של Author, קול ייחודי משל המחבר עצמו. למשל, באפוריזם הבא:

*

לחיבור ההייקו על אביו של האיש ששמו גדעון מתמנה המשורר היפני הצעיר ביותר. הוא הוכשר בזריזות, ולמעשה טרם אמר שירה מימיו. כך הוא רושם על צנצנת האפר הקטנה:

 *

זרה השירה

לי כאיש הזה. מה אומַר? 

היה. לא היה.

*

אם רולאן בארת (1980-1915) דיבר על מות המחבר, עידו אנג'ל מדבר על מות אבי המחבר, שאת האלגיום על לכתו אמור לכתוב אחד המשוררים היפנים ולא היתום הטרי. ובעצם – האיש ששמו גדעון יודע, ללא ספק, שאביו אי פעם התקיים; למעשה, הוא בהכרח תולדת קיומו של אביו. אבל הספרות, כך אליבא דאנג'ל, מתקיימת במרחב אחר – שבו מוטב לו לאדם להתבונן מן המרחק, ולהעלות קווים של קִרבה וידידוּת מתוך המרחק והזרוּת. הטלת קיומו של אביו של האיש ששמו גדעון בספק, מערערת בתורה את קיומו של האיש ששמו גדעון. היה. לא היה. והמחבר? הוא רק מהלך ברחובות רמת גן ומתבונן, ואנו שותפים להתבוננויותיו. בד בבד, הוא גם גולה ממנה, למעלה מכל גלות: עיר שמתקיימת בתוכו, אולם הוא אינו מתקיים בה. בשלהי רצח מגמגם האיש ששמו גדעון את המילה רצח וסופו שרגליו עולות באוויר, והוא מתעלה, כמעשה ר' אמנון ממגנצא, המחבר המיוחס של תפילת ונתנה תוקף קדושת היום שנעלם כלא היה באוויר (ראו ספר אור זרוע, חיבור בן המאה השלוש-עשרה לר' יצחק מווינה, החלק העוסק בראש השנה). כל מה שנותר מהעיר רמת גן, שנתמלאה קברים, הוא הספר; כל מה שנותר מקהילת ר' אמנון החרֵבה — הוא פיוט. וכבר אינך יודע אם מי מהם היה או לא היה במציאות, ואם זר הוא או מוכר. הכתב והספר הם זכרו של אדם. לעיתים הם המזכרות היחידות מציוויליזציה שאי פעם התקיימה, מוטלת בספק, כעיירת צללים שאי אפשר לדעת אם עומדת היא על תילה, כי לעולם תחסר ממנה הוודאות.

*

2

*

בשני חיבורים נוספים, מדריך כתיבה באלף מילים (הוצאה עצמית) וציפורים גדולות גדולות (עריכה: תמי לבנת מלכה ושרית שמיר, הוצאת בלה לונה: תל אביב 2017) ניכרה בעיניי התרחבות זיקתו של אנג'ל כלפי עולם מקורות הסוד היהודיים, במיוחד: ספר יצירה והקבלה הזוהרית. אנג'ל חורג ביצירות אלו מתפיסת המקום הקונקרטי והמדומיין (רמת גן שלו היא עיר שיש בה סמיכות ל-Twin Peaks של דייוויד לינץ', כשם שבמציאות – שוכנת רמת גן לצד גבעתיים) ודן בגלוי ביחסי הכותב והיקום, ובשאלה: מי מניע את מי, היקום את הכותב או הכותב את היקום. יש כאן הד לתפיסה תיאורגית בה החזיקו מקובלים רבים, לפיה תפילה בכוונות קבליות משפיעה על הבורא להאציל שפע על הנמצאים. מבלעדי תפילה זו, ייוותר העולם שבור ובלתי מאוחה. התפילה היא תקנתו ותקוותו. במקביל לאבות ישורון (1992-1904) שטען בספרו השבר הסורי אפריקני  (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב תשל"ד, עמוד 128-125) כי 'הספרות העברית תערוך את התפילה', והקנה לה, לספרות העברית, מעמד של תפילה חדשה, העשויה להביא את קוראיה להיות ישרים עם עצמם ועם סובביהם – כך, בעקבותיו, הופך אנג'ל את מעשה הכתיבה, היצירה הספרותית, לתפילה חדשה. ניכרת תפיסתו כי במילים אצור כוח תיאורגי לשינוי פני העולם, או למצער: טמון בהן הכוח לשנות את האופן שבו אנו חווים את העולם בהכרתנו – מן הקצה אל הקצה.

וכך הוא כותב במדריך כתיבה באלף מילים (ללא מספור עמודים):

*

הרי כל ספר הוא אות בתפילה האחת הגדולה הכתובה, והמילים (לא הסיפור), זועקות השמיימה. אדם כותב 'עיר' והאוזן האלוהית נִכְרֵית לבדידותו. אדם נותן שֵׁם בדמות (למשל, עמיר) וזקני המלאכים נתפסים בלהבה. לפעמים מוצאים ספר ישן על ספסל. כשפותחים בו, מתחלפת עונה.

*

הספר, כך אליבא דאנג'ל, הוא מפתח-מעבר. כך עולים על הדעת, בהקשר היהודי והעברי, יורדי מרכבה, שהיו אנוסים למסור חותמות (כתובות) למלאכי שבעת ההיכלות, כדי להתקדם ולעבור מהיכל להיכל במסעם התודעתי לעבר שוכן ההיכל השביעי. הספרייה (מכלול הספרים) לדידו אינה מהווה את דעת הקוסמוס כספריית בבל של חורחה לואיס בורחס (1986-1899), אלא מהווה את התפילה השלמה, העשויה ספרים-ספרים, המסוגלת לשנות עולם ומלואו, ולעורר את הקשב האלוהי לבדידותו הקיומית הזועקת של האדם. לכל אדם – רק אותיות אחדות מהתפילה הזאת, וכי מי אוחז בכולה? אולי רק החיים, בכל אשר הינם (לכל צורותיהם) הוגים את מכלול המילים הנכונות. ספר יצירה (מדרש עברי על הבריאה המיוחס לאברהם אבינו, אשר נערך ממסורות קדומות, ועל כל פנים, הועלה לראשונה על הכתב, בתקופת התנאים או האמוראים בארץ ישראל) – מלמד כי עולם ומלואו בנויים מִצירופים שונים של אותיות, ומרצפי אותיות ועשרת המספרים (ספירות), המאפשרים הבנה של מהויות ומדידה/שִיעוּר של כמויות – כשרים יסודיים במחשבת האדם. ר' ישראל סרוק, גדול מפיציה של הקבלה הלוריאנית באירופה בראשית המאה ה-17, לימד בספרו לימודי אצילות (מונקאטש תרנ"ז), כי היקום עומד על רצפים של נקודות המתלכדות לאותיות ולמילים, הסובבים את כל ההוויה (עולם המלבוש). אחד מתלמידיו-ממשיכיו של סרוק, יוסף שלמה דלמדיגו (1655-1591), שהיה בצעירותו תלמיד של גלילאו גליליי (1642-1564) בעת שלמד בפדובה ב-1609, טען בספריו נובלות חכמה/נובלות אורה וכח ה' (באזל 1631), כי האטומים להרכביהם הם הנקודות והאותיות, שאליהן כיוון סרוק על דרך ספר יצירה; כלומר, שהמבנים האטומיים היוצרים את הקוסמוס, הם נקודות ואותיות. לעומתו, היצירה האנושית הכתובה, על פי אנג'ל, מתלווה ליצירה האלוהית – ומגמתה לעורר קשב, ולהפוך עונה בתודעה (בתודעה בלבד). לנוע בין תודעת האדם לתודעת השמיים – ומשם עדי הקשב האלוהי, השומע מילים (נקודות ואותיות בהרכבים שונים) ולא סיפור (מיתוס).

על זיקתו של אנג'ל כלפי עולם המקורות הקבלי ניתן ללמוד גם מאחד הפרגמנטים המרכיבים את ציפורים גדולות גדולות:

*

מעל ראשי עשר הספירות ומתחתי שבעת המדורים, אבל נעלי חלוצות והשרוכים פרומים והפרימה היא שמחזיקה את היקום על תלו. שני בתי הספר עומדים דוממים זה לצד זה. השמש מאירה את העצמים ואת המרחקים שביניהם. אלא שאלה מטילים צללים ואילו אלה מטילים דבר אחר, שעכשיו אני יודעת את פשרו.  [שם, עמוד 132]

*

הכותב מתאפיין בדרך כלל כמחבר, לא כפורם. רולאן בארת, למשל, העמיד על הזיקה שבין Text ובין Texture (אריג), כלומר: במעמדו של הכותב כאורג רעיונות ומשמעויות זה בזה (מה שלדידו חשוב יותר ממיהותו או זהותו הספציפית). גם עולמן של עשר הספירות הוא עולם מוסדר לגמרי, וכך גם שבעת מדורי הגיהינום (בספר הזוהר וגם בתופת של דנטה אליגיירי) – בכולם סדרי השתלשלות קבועים, שאין חורגים מהם. עם זאת, אנג'ל כותב: "…הפרימה היא שמחזיקה את היקום על תלו". כלומר, לדידו של אנג'ל, ספרותו היא דווקא מעשה פרימת שרוכי הנעליים, חליצתן, ועמידה לצידן של נעליו הריקות. אין אנג'ל חולץ את מנעליו, בבחינת הנכנס אל הקודש, משום ששום צו הקורא אותו לחלוץ נעליו – לא נשמע. עם זאת, הכתיבה לדידו היא שינוי מצב התודעה היומיומי, פרימתו, ויציאה ממנו אל מצב תודעה אלטרנטיבי, הגורם לכותב (הפורם) להתבונן בכל הסובב אותו אחרת; לגלות אף בתוך הנופים המוכרים לעייפה את פניהם האחרות, השונות מן הגלוי לעין כול.

לא, הכותב אינו פורם שום דבר במציאות החיצונית, והכול בה נותר שלֵו ומתוקן. עם זאת, הוא מגלה לנו כי ברמת העומק של הדברים — הכול פרום ומשוחרר. יתרה מזאת, דווקא הפורם שרוכיו ויוצא מנעליו, העומד ומתבונן בהן מן הצד, לאחר שנטש את הבטוח והמוכר לטובתן של אפשרויות אחרות – הוא משענו של היקום. אנו הורגלנו לחשוב כי דווקא העמידה בנעליים רכוסות היטב מסייעת ליציבותנו ולמוכנותנו להגיב על המתרחש סביב. למשל, הפילוסוף הסיני צ'יאן מוּ (1990-1895, סין וטאיוואן), טען בספרו כי רוב בני המין האנושי במאה העשרים נטלו חלק בריטואל תרבותי קוסמופוליטי יומיומי של נעילת נעליהם, דפוס המקנה לאדם איזו השתתפות באלמוות יחסי (ומדומה): 'כשם שהפרט משתתף בנעילת הנעליים, אף אם אינו משתתף בחיי אדם אלמותיים, בכל זאת, משתתף באלמוות היחסי של [דפוס נעילת] הנעליים' [מחשבות רגועות משפת האגם, תרגם מסינית: גדי ישי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים 2008, עמוד 53]. אנג'ל מזמין אותנו להיפרד מדפוס נעילת הנעליים, לפרום קשריהן, לצאת מתוכן, לעמוד בצידן – ולהרהר מחדש בכול, גם באלמוות, הניבט לכאורה מעשר הספירות שמעל ומשבעת המדורים שמתחת. אני מבין את דברי אנג'ל בפסקה זאת, כך: לא האלמוות עיקר, אלא ההתבוננות המחודשת בדברים היומיומיים ביותר (היציאה מהדפוס). היא — דווקא היא — מאפשרת לנו לחיות.

 

לדף הספר בהוצאת בלה לונה

לחלק השני

1*

*

*

בתמונה: Giorgio Morandi, Still Life, Oil on Canvas 1962

Read Full Post »

*

1

*

יצירתו של דרור בורשטיין אדם בחלל ניכרת במבט ראשון כספר עיון גרידא. מוסיפה לכך ההחלטה להוציא אותו במסגרת סדרת ספרי העיון של הוצאת בבל. לאמיתו של דבר, מדובר בספר רשימות או מסות אישיות העומדות בסימן המחבר הבוחר במודע להתיק עיניו מן המציאות הפוליטית ומן האקטואליה הישראלית, להתבונן בשמי הליל, לתאר מרחקי אין-חקר וכוכבים שמרביתנו כלל אינם מודעים לקיומם, כאשר אנו חולפים ברחוב אחר שעות החשכה בדרכנו אל מרכז הקניות או אל בית הקפה הלילי וכיוצא באלה.

   הדים לעניינו המיוחד של בורשטיין בחלל ניתן היה לאתר עוד בספריו הראשונים אבנר ברנר, ערים תאומות וכמובן ב- נתניה שם למדנו לראשונה כי בורשטיין ביקר כבר בנעוריו המוקדמים בחוג אסטרונומיה וכי תצפית בטלסקופ אל עבר גרמי שמים הינה ענין שבשגרת-חייו. עם זאת, בורשטיין אינו נוטל אותנו עימו לסיור יובשני, על דרך סרטי הטבע המקוריינים של ה-BBC זה ודאי גם אינו ממואר של נער שהתבונן בכוכבים. לאורך הספר, ניכר מאוד היחס האישי שלו בהווה לגרמי השמים, שבעצם עורר את הספר הנוכחי. במקביל למחברי ספרות החכמה המקראית (איוב, משלי, תהלים, קהלת), שסברו כי מההתבוננות בשמיים מתעוררת באדם יראת אלוהים (עקבות לכך ניתן עוד למצוא אצל הרמב"ם) – אצל בורשטיין, המתרגם ספרות דאואיסטית וזן בודהיסטית, יש בהתבוננות הזאת אל מרחבי החלל, משום ביסוס אינטואיציה פנימית בדבר תפיסת המרחב באותן תרבויות/ספרויות, לפיה המרחב בכללותו עומד על הזיקה בין החללים הריקים המרכיבים אותו, למעלה מן הזיקה והיחס בין החומרים המצויים שם בפועל (כך הכיסא אינו היחס הפרופורציונלי בין חלקי העץ המרכיבים אותו אלא היחס בין החללים שחלקי העץ הללו פוערים ביניהם). את המהלך שמציע בורשטיין, בספרו הנוכחי, יש להבין לא רק כניסיון להתבונן מעבר לשיח הפוליטי  (ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בספרות),  אלא גם כניסיון להעפיל מעבר לשיח האונטולוגי, שיח היישים המערבי: השגור, המוכר לעייפה, ודאי בסביבה צרכנית, העוסקת באופן אובססיבי במיתוג חפצים ואנשים; השגבתם או ביזויים – דרך המיושמת לאחרונה, באופן הולך וגובר, במדורי הספרות. את ההעדפה של בורשטיין לעולם האסתטי, האקולוגי והאתי שמגלמים הדאואיזם והזן-בודהיזם, ניתן היה להכיר כבר בספרו שאלות בספרות שבהן ביכר לגשת לטקסטים ספרותיים דרך מושגים ורעיונות שמקורן בתרבויות המזרח אסייתיות הנדונות.

כך הוא כותב:

*

המרווח הוא מרכיב יסודי בקיומנוּ ויש יצירות אמנות שמבינות זאת יותר מאחרות. לא היו מי שהפנימו את תודעת המרווח יותר מהציירים הקלסיים הסינים ומשוררי ההייקו היפניים. ביפן האיכות של "מרווח" קרויה "מָא". מושג זה מסמן "ריקות טעונה בלתי מוגדרת מתוך עצמה, חסרת-צורה, אבל ממנה יוצאות הצורות השונות לסוגיהן".  איכות זו של מרווח או ריקוּת קיימת באמנויות השונות במידות שונות של נוכחות. "בציור יהיה ה'מא' החלל הריק שמאפשר את נוכחות הדיו על כל גווניו; בשירה יהיה ה'מא' זה שאינו נאמר; במוסיקה – מה שעוטף את הצלילים, השקט שבין צלילים נשמעים".  וכך, "הארכיטקטורה היא המשחק החכם, המדויק והמופלא של נפחים שמחוברים תחת האור. עינינו נוצרו לראות את הצורות תחת האור".

[דרור בורשטיין, אדם בחלל, עורך: איתמר פרת, ייעוץ מדעי: פרופ' אברהם לייב, הוצאת בבל: תל אביב 2018, , עמוד 68. הציטוטים הנתונים בקטע הובאו על ידי המחבר מתוך ספרו של פרופ' יעקב רז, זן בודהיזם – פילוסופיה ואסתטיקה].

*

בורשטיין כותב ומהרהר שנים ארוכות  על יצירות אמנות פלסטית. רבה חיבתו לציורים בני מאות שנים ולתרבות חומרית עתיקת-יומין. הוא מעיד על עצמו בספר הנוכחי כי נהג ועודו נוהג לבקר תכופות במוזיאונים ובגלריות. מעשה ההתבוננות באמנות, מבט ארוך וממוקד באובייקטים ממוסגרים, או בפסלים, שבדרך כלל מוצבים בבידול-מה מן העין המתבוננת. כמוהו כהארכת מבט אל עצם רחוק, כדי לומר דבר קרוב . כלומר, גם ביסוד הכתיבה על האמנות עומדת האינטואיציה לקרב את מה שנמצא שם  אל דעתו, ואל דעתנו; לתת מלים לאובייקט, שאין למתחולל בו מלים מחייבות. כך הוא בתורו המבט אל עבר גרמי השמים, המבקש ליצור שיח אחר, שמבקש לנטות במודע מן השיח במה שמונח לפני העיניים ונדון באינספור הזדמנויות על פי דיכוטומיות דוגמטיות מוכרות, אלא להרחיק ראות אל מה שנדמה לנו כרחוק מדי, כעלום מדי, ובכל זאת – אף שאינו ניתן למגע יד אדם – הוא בהחלט עשוי לשמש אותנו במחשבותינוּ. על כל פנים, הכוכבים, כמו גם: יצירות האמנות, מצויות שם. באשר הן מצויות שם, אין כל סיבה שלא תהפוכנה לחלק אינטגרלי מעולמנו (במחשבה, בשפה בפעילות).

וכך כותב בורשטיין:

*

אפשר ללמוד מהכוכבים איך להתבונן בציור. שמי הלילה הם הבסיס לכל האמנות החזותית, הזמנה לחבר נקודות בקווים ולראות צורות ועלילות היכן שאינם. והרי זוהי תמצית אמנות הציור וההתבוננות בה. יש סברה כי לפחות אחד מציורי מערות לאסקו (מלפני כ-17,000 שנה), זה שנראים בו ציפור, ביזון ואיש-ציפור שרוע, מרמז לכוכבי-שמים, כמעין מפת כוכבים קטנה. אני מנחש שאמנות הציור התחילה בשמים, בצורות של עננים ובצורות מדומיינות של קבוצות כוכבים, עוד לפני שנרשמו צורות על קירות המערות.

   בראש ובראשונה,  מלמד אותנו המבט בשמים שלא לראות בדברים יחידות נפרדות, אלא מערך של זיקות. התבוננות בצדק שתתפוס אותו כנקודת אור זוהרת ורחוקה אינה אלא חצי ראיה. יש זיקה בין צדק ובין העין המתבוננת במובן זה שגודלו וקרבתו אלינו קשורים, כפי שהוסבר, לאנטומיה של גוף האדם וממילא לאנטומיה של העין, וכך ראוי להתבונן בכל דבר בעולם, גם בשיר וגם בציור.

    מבט בשמים צריך לדעת ולהתבונן בפרט קטן ולדעת שהוא אכן קטן, אבל בה-בעת לדעת שיש בו עוצמה סמויה שיכולה להאיר כמו כל פרט גדול …  

[עמ' 108-107]

*

במעבר הישיר, המובן מאליו, מן האמנות לתופעות טבע וליקום, הקשורים זה אל זה במערך של זיקות, ובשאיפה להיפדות מן הפוליטיאה, המכאיבה והחונקת, המרחיקה את האדם מן הזיקתיות הזאת, מזכירות מסותיו של בורשטיין מהלכים דומים אצל וו"ג זבאלד (2001-1944). זבאלד משום מה התקבע בישראל כסופר-שואה/מלה"ע II, המעמיד יד לזכרה של תרבות אירופאית (ויהודית) שנמחקה – אבל זבאלד מרוכז הרבה יותר בזכרונו של עולם, בהשמדת הטבע ובהרס האקולוגי שביצע האדם. הג'נוסייד ביהודים הוא פנים מזוהות – בהקשר זה, אך בלב יצירתו עומד הנהי על הציוויליזציה הטורפת אדם, בעלי-חיים, צמחים ודוממים, עד שלא נותר מהם שריד ופליט. את הדאגה הזאת, ואת הנימה האלגית המתחוללת על פני הכדור, ניתן היה למצוא גם בספרו של בורשטיין, תמונות של בשר, וודאי בספר הנוכחי; כמו-גם בכמה מגיליונות כתב העת הליקון בעריכתו, שהוקדשו להשמדת בעלי החיים ולאקולוגיה [למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון (הליקון, 104 (2014); ולאחרונה: שירת הבית: אקופואטיקה עברית (הליקון, 135 (2018)]. זבאלד לא עסק בכתביו באופן מיוחד בעניני אסטרונומיה או בתצפית בכוכבים, למעט בטבעות שבתאי ובסחרחורת (דיון במראה כיפת השמים המכוכבת).  להערכתי, המהלך של בורשטיין באדם בחלל, כל כמה שהוא עומד בסימן ההתבוננות אל מרחבי הקוסמוס, הוא גם מהלך שלאחר זבאלד כלומר: לאחר האלגיה על הרס הטבע. בורשטיין מהלך בקוטב המנוגד לזה המאפיין את ספרות המדע-הבדיוני. האדם לא עומד בהכרח לישב את הכוכבים ואף לא לבקר במרוחקים שבהם. האדם הבורשטייני יודע שהוא חי ביקום אינסופי (לא ניתן להגיע אל קצו); מכיר בכך שהוא זרוק ואבוד בפלנטה ההולכת ונחרבת על ידי בני מינו.  הוא יודע שלא הטכנולוגיה תושיע אותו מזה. גם הדת ומושיעים אחרים לא יועילו. בעצם, נדמה הוא כמהלך אחר התובנה כי דווקא הבנת קטנוּת האדם נוכח היקום – עשויה להנחיל בו מעט ענווה, ומודעות לכך שהחיים עלי כדור הארץ הם הזדמנות יחידה בתכלית, שיש למצותהּ ביתר יעילות לטובת מכלול היצורים, הצמחים והדוממים העושים את קיומם, הראשון והאחרון-בתכלית, לצידנוּ.

  *

2

*

במהלך קריאת הספר, בלט לעיניי הקיטוב בין בורשטיין והחלל (הריק), ובין ז'ול ורן (1905-1828) וספרותו כפי שתוארו על ידי רולאן בארת (1980-1915) כך: "ורן היה משוגע למלאות: הוא לא חדל להשלים את העולם ולרהט אותו, לעשותו שלם כביצה … ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על הרכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע" [רולאן בארת, מיתולוגיות, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, עורך התרגום: משה רון, הוצאת בבל: תל אביב 1998, עמ' 103-102]. אם ורן הוא אדוק בּמלאוּת, סופר שהטכנולוגיה המואצת החל באמצע המאה ה-19 גרמה לו לראות עולם חדש ומופלא; בורשטיין של אדם בחלל הוא אדוק בָּריקוּת, סופר שחי בתקופה שבה ניכר כי שיכרון המלאוּת, הביא את החיים על פני כדור הארץ אל סף התהום. האדם בחלל, המעניק לספר של שמו, היא חליפת חלל ריקה שהושלכה ממעבורת, וסבבה בחלל במשך כמה שבועות, שעל תצלומה משנת 2006 כותב בורשטיין, כי ריקות החליפה מרמזת על היותהּ כל-אדם-בפוטנציה (אדם בחלל, עמ' 12-11). אותה חליפה גם מסמלת לדידו את הפסיעה הראשונה אל עבר העתיד (שם, עמוד 20), אבל בסופו של דבר הוא דווקא מצביע על כיליונהּ-חידלונהּ, כמסמלת את אי-היכולת לשלוט בטבע ולשעבדו: "אכן, היה שם מישהו, דחליל מהופך אשר בימים עברו היה נחשב לאֵל, סובב ברקיע וכמו מתדפק על דלתנו, נושא בעצם קיומו בשוֹרה על מציאותו של החלל, ואז, בבת אחת, כלה בלהבות" (שם,שם).  אם מליאותהּ של הצוללת נאוטילוס מצביעה על שלטון ושאיפה לשעבד את הטבע, אזי ריקותהּ של חליפת החלל ׁהסובבת כמה שבועות בחלל לפני התכלותהּ באטמוספירה, מבטאת את העובדה שעל האדם להתאים עצמו לטבע ולחוקיו. אולי זה הצעד היחיד שאולי בסופו של דבר יקיים את מין האדם די זמן כדי להביאו להגר לכוכבים.

בורשטיין גם מתחלחל מן האפשרות לפיה האדם הקפיטליסטי-המשעבד ימשיך לפעול ללא חת לטובת רווחיו ותועלותיו ולהשחית את מרחבי החלל, אם ובמידה שהאדם יגיע לייסוד קולוניות מחוץ לכדור הארץ. לדבריו: "אין בי שנאת אדם, אבל האם הטפילות הויראלית האלימה אינה מאפיינת חלקים נרחבים של ההיסטוריה האנושית? כמה תרבויות אנושיות שגשגו רק בזכות טפילותן? כמה אימפריות פעלו כוירוסים, שיכולים להשתכפל רק באופן טפילי בתוך תא חי של אורגניזם אחר? האם יצר הפלישה וההתפשטות שלנו ושלהם שונה כל כך? רכבי הנחיתה של כמה חלליות דומים דמיון מטריד לתרשימים של וירוסים." (שם, עמוד 89).  באופן מנוגד לחרדה  הבאה לידי ביטוי בסרטי מדע-בדיוני רבים באמצעות נחיתת חייזרים קטלניים-הרסניים, המשעבדים את האדם (או את יצורי הכוכב). כאן ניכרת דווקא חרדתו של בורשטיין מפני מה שהאדם, אם לא ישתנו מידותיו המצויות, עלול לעולל ליקום. זאת ועוד, בשונה מחזונות על עידן חדש קרוב וטרנספורמטיבי של רוח האדם: החל ביואכים מפיורה, המשך דרך המילניאריסטים, השבתאים, רמח"ל, ליאון טרוצקי, ראי"ה קוק, ניקולה טסלה, השיעה התרייסרית (ה-12) באיראן, ועד הניו-אייג'רים, האוונגליסטים והטרנס-הומניסטים של ימינו, בורשטיין לא מצפה להִלּוּך גדול (כלשונו של פאול צלאן), הוא מכיר בפכחון בכך, שאנושות שאינה פועלת בשם המידות הטובות ולמען הפצתן, היא אנושות מופקרת ואלימה מטבעה. כלומר, לדידו של בורשטיין, הטבע לא ייצא מגידרו למען האדם, ואין ציפיה לאפוקליפסה או לגאולה (גם מן הטיפוס המדעי-חילוני) מועילות מאום, אלא אולי בקירוב לנימתו של אבות ישורון, בדבר זמניותם הקצובה של תחושות הגאולה באדם, ושל היות המהפכות או הניכרות ככאלה, באות והולכות: 'יבוא משיח / יהיה ריק. והוא ימלא והוא ישמח. ולמען / נחכה לו שוב. הוא לא יתמהמה שנית. / והוא יסתלק' ['לא יתעכב', קפלה קולות, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל  אביב 1978, עמוד 106].

בחלק החותם את החיבור כותב בורשטיין:

*

אני חושב על גלילאו ועל יתר האסטרונומים הגדולים כעל הקוסם הנודע הודיני, ששום כבלים לא צלחו להחזיקו מרותק. אנו כלואים על כדור הארץ, והמרחק לגרמי השמים הקרובים ביותר נראים כחציצה מוחלטת, אך אנשים כמו גלילאו הצליחו בגאונותם לפרוץ את החציצה ולקרב אלינו את הכוכבים. אם יום אחד ינחת אדם על אירופה (=הירח של צדק) הוא יניח את הרעפים על גג בנין שגלילאו  טייח, קופרניקוס בנהו לבנים, ואת יסודותיו הניחו כל אותם אסטרונומים אלמונים שהקימו אתרים כמו סטונהנג' באנגליה וניוגריינג' באירלנד (כ-5,000 שנה קודם ימינו) ולאחר מכן בבבל , ביוון, בארצות האסלאם, בסין, בארצות מרכז אמריקה ועוד. אני רואה דמיון לא מקרי בין צורתו העגולה של אתר סטונהנג', הבנוי נציבי אבן עצומים, ובין צורתו העגולה של טלסקופ מתקדם כמו טלסקופּ החלל האבּל: שני העיגולים מבטאים את הרצון האנושי להגדיל את עיגול העין. שכבתי הלילה על גבי מול שמים בהירים בנגב, ופתאום הרגשתי כיצד עינַי (חשתי אותן לא כשתי עיניים אלא כאחת) וכיפת הרקיע משתוות בגודלן. לרגע להביט בחלל היה לפקוח עין מול עין.

[אדם בחלל, עמ' 226-225]    

*

בורשטיין רואה בגדולי האסטרונומים של המאות ה-17-16, כמו גם בתלמידי-תלמידיהם, לרבות הוא עצמו, המתבונן החובב, השוכב, ככלות אלפי שנות מאמץ ציווליטורי של אסטרונומים אלמונים, על גבו מול שמי הנגב –  רק תולדה המשכית של מסורת עיונית-מתמטית-תצפיתית, שעברה בין חלקי עולם שונים, ואיחדה אנשים שונים (לעתים מבלי שידעו אלו על אלו), בשאיפה לקרב אלינו את הטבע הרחוק – ולהתקרב אליו. אם כן, על-פי בורשטיין, רק מכוח הנחלת העיון, התרבות, המאמץ הבלתי-אלים המשותף והרב-דורי, יוכל האדם לפרוץ את חומות כלאו הארצי, לצאת למרחבי הקוסמוס ולישבם. כל גישה אחרת אל המרחב החללי; כל נסיון היוצא מגדר התאמת האדם לטבע, לחוקיו ולריבונותו על האדם – עתיד להרחיב את המלחמות האנושיות ולהביא להחרבת הסביבה גם מעבר לגבולות כדור הארץ.  האיווי להביט בחלל עין בעין (או עין מול עין), אינו בשום אופן ביטוי להגדלת האדם, אלא מביא לידי התובנה לפיה האדם, גם בסופיותו, הוא חלק מיקום אין חקר, המתפשט והולך, ואולי די לה לידיעה הזאת, כשמתלמדים בהּ ומעמיקים בהּ, בכדי לעשות צעד משמעותי למלט את האדם ולהרחיקו מנטילת חלק במעגלי האלימות הסובבים אותו.

*

*

בתמונה למעלה: Nelson Carpenter,  Self-portrait at Valley  of  Fire State Park  California,  2013.©

Read Full Post »

bartolomeo_passerotti

*

ספר שיריו החדש של דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי (הוצאת אבן חושן: רעננה 2016), הוא ספר שירה שראוי להאט נכחו, לפקוח עין, לכרות אוזן; הפואטיקה של בורשטיין המוכרת מכתביו בפרוזה, אהבתו לתרבות חומרית, לאמנות חזותית, לשירה יפּנית (האיקו וטאנקה) כל אלו נוכחות מאוד בספרו. יותר מכך, בורשטיין הוא אדם כותב שירה, אשר הלוז שלה בעיניי הוא הֱיּוֹת ארעי ביקוּם אין חקר. מהרבה בחינות, הספר שלפנינו הוא כעין מקבילה שירית לאותו לילה על הספסל בשדירות סמאטס בתל-אביב, שהיווה את המסגרת לספרו, נתניה (הוצאת כתר: ירושלים 2010). המבּט והמבּע מונָחים בין האֲנִי על ההיסטוריות שלו ומסעותיו התודעתיים, ובין תחושת האֲני ההולך וכלה בתוך מרחב שניתן למסור רק כאין-וכאפס ממלואו. זוהי כל יכולתנוּ וקוצר ידינוּ.

בורשטיין כותב:

*

וּמִי יָכוֹל הָיָה לְהַאֲמִין שֶׁבְּעֵרָה

גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ

רוֹחֶשֶׁת שָׁם? נִצְנוּץ

רָפֶה שֶׁכָּל עָנָן הִסְתִּיר אוֹתוֹ. כָּל בְּדַל

וִילוֹן הִסְתִּיר. וְאֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ    

*

קרוב לודאי שהשיר נכתב על השמש; במידה רבה, יש כאן התבוננות בכך שעל אף שהשמש הוכרה כבר לפני כארבע מאות וחמישים שנה כלב המערכת הקוסמית בה אנו נתונים (ובינתיים הוברר גם כי שביל החלב היא אחת מבין אין-ספור מערכות אחרות הזרועות בקוסמוס), בכל זאת, האדם עדיין מתקשה להאמין. כל זה נראה לו דבר המצוי הרחק. המרחק החללי הופך מרחק תודעתי. אם כל ענן מסתיר את השמש מעינינו, כל בדל-וילון ובעיקר התודעות שלנו הנאותות לאורם של מסכי הטלוויזיה והמחשבים לצוד כל בדל-אינפורמציה על פוליטיקה ועל מאבקי-כוחות אנושיים; לא את השמש בלבד אנו מסתירים בכל דרך (מיטב התייחסותנו היא  התמרחות בתכשיר הגנה או הרכבת משקפי שמש), אלא גם את עצמינוּ. הטענה המובלעת בשיר היא שאדם לא יכול להבין את עצמו אם אינו מבין את מקומו, ומקומו אינו המקום החברתי-פוליטי-לאומי דווקא אלא מעמדו נוכח מכלול החיים הרוחשים ביקום.

ההתייחסות למכלול הקוסמי מובעת גם בשיר (ארבע מלים, שש הברות): כָּל שָׁנָה / שְׁנַת אוֹר.  זהו היגד הכולל בחובו כמה השתמעויות: [א]. כל שנה (יחידת הזמן שאנו מונים כסיבוב יחיד של כדור הארץ במסלולו סביב השמש) היא שנה המוצפת אור שמשי על כדור הארץ; אנו מונים זמן, אך יש כאן גם היבט של הארה רצופה, שמבלעדיה לא היינו מתקיימים במקומנוּ. המוקד הוא עדיין ברוב המקרים: מסלולו של כדור-הארץ, ולא האור השופע אליו ברצף מן השמש ומאפשר את החיים בו [ב]. מניין הזמן האנושי השגור אינו מביא בחשבון את העובדה לפיה אנו חיים בקוסמוס השואף לאינסופיות; האנושות כולה מגלמת רק חלק מינורי, כמעט אפסי למען האמת,  מהכּוּליוּת, שאולי ניתן לדמיין, אך לא ניתן להשיג. אנו יודעים מעט מדיי, קצרי-דעת, חלושי שכל; כל בינתו של המין האנושי מסתכמת באלפי-שנות מאמץ מדעי וחווייתי, וזהו המירב, אבל לאמיתו של דבר הידע עודו מצוי, אם בכלל, בהתחלות הדברים. רק בפרוזדור, אולי עוד טרם-המבוא, על-הסף. אנו מגששים באור השמש. [ג].  המושג-המדיד 'שנת אור', כלומר: מרחק שהאור עובר בריק בשנה יוליאנית שלימה. זהו מושג המתקיים בתודעת האדם (לאור ודאי אין תודעת-מדידה), אך בד בבד, באופן הולם, היא מאפשר את חישוב המרחק בין גרמי שמיים, מפרספקטיבה של מהירות האור X (כפול) זמן (שנה יוליאנית). הדגש הוא על כך שהאדם עשוי לשוות לעצמו בכלל תנועה המתקיימת במרחק אין חקר ממנוּ, ולכוון מחשבתו לכך. זוהי דוגמא לכך שהמתמטיקה והתנועה, עשויות להרחיב את תודעתו של אדם, לאו דווקא על דרך הדמיון, אלא על דרך הבנת המקום, החלל והמרחב.

השיר שהותיר בי את הרישום הרב ביותר מבין שירי הספר הוא השיר הבא:

*

שְׁעַת חֲצוֹת:

אִישׁ שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמֵּת

עוֹמֵד בַּשְּׂדֵרָה מוּל כַּלְבּוֹ

*

זה שיר המאחז פליאה, אימה, יגוֹן והגיון. כעין מפגש עם רוח רפאים. הרף-הרגע שבו המח מבין שאין זה בגדר אפשר לחזות באיש מת מהלך בשדרה בחצות עם כלבו; אלא שהאיש בכל זאת עודו חי. ובכל זאת, אני מתאר לעצמי, עולה השאלה בפני התודעה: במה אני מתבונן? או: במה אני צופה? שהרי אם מה שנחשב (מותו של האיש) כלל אינו נכון, מי ערב לכך שהתמונה העדכנית העומדת בפתח העיניים היא נכוחה יותר? יצוין גם כי מה שמקנה לתמונה העדכנית את יציבותהּ הוא דווקא הכלב. האיש שמת, כלומר: שהמשורר חשב שמת, עומד שם; אם היה נחזה לבדו, אפשר כי היה מפיל אימה (אמור להיות מת); עמידתו מול כלבו— כלומר העובדה שהוא נוטל חלק בתפקיד השגור של המוציא את כלבו לטיול לילי, מעגן בתודעה את עובדת חיותו של האיש, ומפריכה את עובדת מותו (בלתי-אפשרית).

אך האם אין זה מעין משל לאופן שבו אנו מבינים וחושבים את המציאות? פליאה, אימה, וקסם נובטות בנוּ בגלל דברים של מה-בכך. אנו מנסים להסדיר את המידע המוזרם כל העת מהחושים, לארגן אותו, להמשיג אותו. אנחנו קוראים ספרים, בין היתר, כדי שנבין שאיננו יחידים וגלמודים במערכה הזאת של הארגון והארגון-מחדש (המובן של המלה קוסמוס ביוונית הוא סדר, ארגון ומכלול). כל אחת ואחד ממחיש בחייו לטעמי את השורות: 'כָּל שְׁלַל הַמִּשְׂחָקִים מַה בֶּצַע בָּם,/ שֶׁאֲנוּ גְּדוֹלִים וּבוֹדְדִים/ וְנוֹדְדִים בְּלִי חֵפֶץ בַּעוֹלָם?' [הוגו פון הופמנסטל, מתוך:'בלדה על החיים החיצוניים', דּבָר, חלום, אדם: מבחר שירה, דרמה ופרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת כרמל: ירושלים 2012, עמוד 18] ובכל זאת, למרות הייאוש, הבדידות, והנדוד, אנחנו ממשיכים להבין, לארגן, לסדר את הכאוס; לכל-הפחות, לנָסוֹת.

הכלב והאדם, החיים והמוות, העלו בזכרוני מקור ספרותי, שאני מעוניין להציג מולו את שירו של בורשטיין, כדי להורות על ההגיון המנתח-ומפענח חלקית את הסיטואציה, אל מול דמיון ומיתוס שאין להם גבול,אצל מחבר קדום יותר.

וכך כתב המקובל, ר' חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), רבהּ של ליבורנוֹ, משום כתב יד שמצא של ר' חיים ויטאל.

*

דע שכשהאדם נפטר, המלאכים המלוים לאדם מניחין הנשמה במקום שיש ל"ב רבבות נתיבות, וכולם נקראים מוקשי מוות דרכי שאול, ובכל נתיב אש אוכלה ויש שם מזיק דמות כלב, וכשהנפש רוצה להיכנס לאיזה נתיב הכלב צועק ומלאכי חבלה והמזיקין באין ותופסין הנפש וקולעים אותה לגיהנם, ודוד המלך עליו-השלום אמר על זה: 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי' (תהלים כ"ב, 21). ובין אותם דרכים יש דרך אחד ששמו ארח חיים, שנאמר: 'אֹרח חיים למעלה למשכיל' (משלי ט"ז 24), והוא גם כן חושך בתחילתו ואחר-כך כולו אור, שנאמר: 'ואֹרח צדיקים כאור נוגהּ הולך ואור עד נכון היום' (משלי ד', 18). וכל שאר נתיבות חוץ מזה תחילתן וסופן אש אוכלה וחושך ואפלה וכולם הולכים עד גיהנֹם.

[חיים יוסף דוד אזולאי, מדבר קדמות: מאסף לכל דבר חכמה מתוך מאות ספרים וכתבי יד עם חידושים וביאורים על סדר א"ב, נדפס לראשונה ליבורנו תקנ"ג (1793), הוצאת אהבת שלום ויד שמואל פרנקו, ירושלים תשס"ח (2008), עמוד ט"ו]       

*

תחילה ראוי לציין את התמונה המיתית המבעיתה שמצייר אזולאי לנגד עינינו. לדעת המקובל, גורל הנשמה אחרי-מות דומה כמי שהושלחה למחנה מעצר בעין המאפליה. הנשמה מוקפת מלאכי חבלה ומזיקין (שדים) בדמות כלבים, וכל אימת שהיא מנסה להימלט ולברוח דרך אחד מ-320,000 נתיבים חשוכים, לוכד אותה הכלב המזעיק את מלאכי החבלה המפקחים ומשיבים אותהּ למקומהּ הראשון. יש רק נתיב אחד מני ל"ב רבבות, שהכניסה בו אמנם מובילה את הנשמה  אל ההארה האלוהית. הצרה, גם הנתיב הזה חשוך בראשיתו ורק באחריתו הוא אור. גם אם מצליחה הנשמה לנוס מרודפיה באחד הנתיבים ישנן 319,999 נתיבים המובילים בחזרה אל איבו של הגיהנֹם.

ב- Inferno של החיד"א, כך מסתמא, הנשמה תלויה לחלוטין במה שקנתה בחייה ובהארת-פניי האל כלפיה; במידה מסוימת, זהו המשך-קיצוני של מיתוס אורפאי (הדת האורפאית שלטה במאות השנים שלפני הספירה בדרום איטליה) לפיה הנשמה מעמידים לה שני גביעים: האחד מלא זיכרון; האחר—מלא נשיה. הגביעים זהים לחלוטין. הנשמה הראויה בלבד תדע לבחור נכונה (ותתאחד עם 'זמן הזמנים', הזיכרון המוחלט), ואילו רעוּתהּ— תיפסד ותתאיין. החיד"א מקצין והופך את הבחירה לגרוטסקית. זהו מצב שבו אין סיכוי ממשי להצליח אלא אם כן זוכה הנשמה המוארת לחסד ה', המנחה את דרכהּ.

העולם וכל היוצא בו, אליבא דהחיד"א, כולל דרגות שונות של רוע והיזק. הכלב הוא מזיק (שד); האור הוא אש התופת; והחלל מלא קולות של נביחות כלבים, וגרירת הנשמה על ידי שומרים שאינם חוששים להפגין את נחת זרועם. החיד"א מנסה לזרוע פליאה, ואימה אבל הוא אינו פונה בשום שלב לעצת ההגיון. הוא מכוון את קוראיו לכך שדרך עבודת ה' היא הדבר היחיד שעלול לעמוד להּ לנשמה בשוך הגוף. אין שום תקווה אחרת. מי בכלל יוכל לסמוך על הגיונו או על כושרו המנטלי, בעיר התבערה של החיד"א? למעשה, החיד"א כאן הוא כעין דמות מטיף על דוכן, הקורא להמון לבוא אחריו, משום שאולי בדרך שהוא יכול להציע, מתגלם סיכוי קטן, אך שריר, למלט נפשם ביום צרה.

בעולמו של החיד"א אין סימני שאלה. אין פנאי לשום שאלות. יש הכרח למצוא מפלט; אין כמעט כל סיכוי למצוא אותו. חייו— הם דרמה גדולה של ניסיון לחלץ את נשמתו מגורל מר ממוות; זהו ההכרח שאליו מסתמא הוא מועיד עצמו. במידת מה, מזכיר לי ההכרח של החיד"א לדבוק בדרך התורה את תמונת ההוצאה להורג יוסף ק', המבחין עוד בכעין אדם רפה וכחוש, העומד בחלון הגבוה בבית הסמוך למחצבה, ושואל את נפשו האם זה ידיד הנכון לעזור, והיכן הוא בית הדין העליון שעדיו לא הגיע, בטרם אחד האנשים אוחז בגרונו והאחר נועץ את הסכין בליבו, והוא עצמו משמיע את מלתו האחרונה: "ככלב!". בעצם, חלל ההוצאה להורג אצל קפקא (1924-1883) מזכיר את ההכרח ואת הכיליון, התבועים בתמונת התופת של החיד"א (אין מכאן מפלט). אלא שהחיד"א מציע בכל זאת מפלט אחד ויחיד.

עולמו של בורשטיין שונה לחלוטין מקודמיו. אין כאן הכרח. יש רק נתונים חושיים העולים לנוכח פני ההכרה ומתעצבים באופן שבו ההכרה בוחרת לארגן אותם. אם החיד"א ובמידה רבה גם קפקא אחוזי אימה, פחד, ופליאה מן העולם הזה (החיד"א גם במידה רבה, ואולי זה נכון גם לקפקא— דוחה אותו על הסף). העולם של בורשטיין הוא עולם של התבוננות, התנסות, והגיון (אנליטיות). זהו עולמו של מי שמצא כי החיים עליי אדמות ומה שהם מציעים (שוני, מגוון, אחרוּת), כוחם יפה מכל מה שיצירה דמיונית אלטרנטיבית עשויה להניח או מכל מה שאימה חסרת-קצה מן העולם עשויה לגרום. השוני שמגלם בורשטיין נוכח קודמיו, העלה בדעתי את הטיעון של האנתרופולוג, אשלי מונטגיו (1999-1905,שמו המקורי: ישראל אהרנברג) בספרו, על התוקפנות האנושית (הוצאת עם עובד: תל אביב 1976), הערוך כנגד ביולוגים-אבולוציוניים שטענו כי התוקפנות טבועה באדם בהכרח על שום עברו כחיה טורפת. לאלו השיב מונטגיו, שבכל זאת האדם אינו רק אינסטינקטים מולדים, אלא בכוחו גם ליצור ציביליזציה ולכונן קהילות מדעיות-רציונליות, אמנותיות, למדניות— שבהן, בין היתר, טורחים על חינוך ואימון להפחתת גורמי האלימות האנושית.

וכך, בורשטיין מנסה ככל הניתן להתרחק משיפוטים בלתי-אחראיים על גורלו פוסט-מורטם או על עברו הרחוק. הוא מציע שירה הנכתבת מפרספקטיבה של תודעה המתקיימת בהווה ומתארת את העבר רק בתנאי שעקבותיו עדיין ניכרים בהווה (למשל: ראש פטיש או פלס נגרים שהיו שייכים לסבו). העולם הוא מקום מעורר פליאה וקסם (וגם רצון להבין קימעא) גם אם לא מחפשים מאחוריו ומצדדיו דבר, אלא מתמקדים במה שבו: בחומריו, במרכיביו, בדפוסיו; בכל היבט שאותהּ התודעה עשויה ללמוד. במיקוד על חיי התודעה המתבוננת ניכרות אצל בורשטיין השפעות זן-בודהיסטית וגם מגמה רציונלית, שאין להתעלם מהן. בספרו הנוכחי דּוֹמָה ההתכוונות התודעתית הזאת לָהווה ולעוֹלָם (כמות-שהוא), כתוֹרה אי-אלימה.

*

דרור בורשטיין, אלה כרגע חיי, עם תצריבים מאת מאיר אפלפלד, בעריכת: ליאת קפלן, הוצאת אבן חושן, רעננה 2016, עמודים בלתי ממוספרים.  

*

הודעה: 

בחמישי הבא, 27.10, 19:00, ערב השקה לספר: '_שיעור גאוגרפיה' אנתולוגיה מתורגמת משירתו של המשורר והסופר הניגרי, כריס אבאני (הוצאת רעב: באר שבע 2016) בחנות הספרים העצמאית ,סיפור פשוט בנוה צדק, תל-אביב (רח' שבזי 36, תל-אביב). בערב ישתתפו ויקריאוּ: נוגה שבח, מי-טל נדלר, יעל לוי-חזן,יעל ענבר, רון דהן, שלומי חתוכה, נדב פרץ, עמית לין, אילן בן דוד. גם אני אומר כמה מלים בנושא: "אפלה ואוֹר: שירי כריס אבאני כּחריגה מאלימוּת". כדאי מאוד לקרוא את הספר האמוּר. נדמה לי שגם כדאי מאוד לבוא.

*

חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*

בתמונה:  Bartolomeo Passerotti (1529-1592), A Portrait of a  Man and a Dog, Oil on Canvas, after 1585

Read Full Post »

view

*

*

 **רק בסביבות גיל 40 למדתי שיש הווה, ושעד אז ההווה נדמה היה לו כשמועה רחוקה, אגדה; משהוּ לא-ראוי להאמין– כמו פניקס, חד-קרן או קנטאור. בספר שעליו אני רוצה לדון,  בידיים ריקות שבתי הביתה: פסוקי זֶן, בתרגומם ובעריכתם-בחירתם של איתן בולוקן ודרור בורשטיין, בלוויית קליגרפיות מאת קזואו אישיאי (הוצאת אפיק: תל אביב 2015).ישנה נוכחות עירה ומהותית של הווה, וממידתהּ של היצירה האנושית המתאווה לחון את הדברים החולפים לבלי שוב, במידה מסוימת של משך ושהוּת (פעם כינו אותה נצח). רוב פסוקיו של הספר צנומים, ואף על פי כן, אוצרים בחובם עולם מלא. זהו קובץ המדגים צמצום חמוּר ויקר-המציאות. גם אני אנסה בעקבותיו לצמצם דבריי. לפיכך אדבר כאן קצרות בשלושה קוֹאַנִים בלבד.

 **הספר כולו מבוסס על חיבור יפני שהינו אנתולוגיה של פסוקים שהועברו תחילה בעל-פה ואחר כך הועלו על הכתב ביפן. האסופה שלפנינו הינה מבחר מתוך זֶנְרִין-קוּשוֹ (פסוקי חֹרֶשׁ הזן), אנתולוגיה של קואנים שנערכה על ידי הנזיר אִיג'וֹשיִ בשנת 1688, ומאז זכתה לכמה מהדורות דפוס ותרגום, בכללן מהדורה מדעית. בפתח הדבר למבחר העברי קובעים העורכים כי האסופה הזאת כוללת ודאי חומרים קדומים בהרבה שאפשר שנדדו מסין ליפן. איתן בולוקן מעיר על הימנותו של העורך איג'ושי עם אסכולת הרינזאי והסוטו-זן ועל היותו מלומד קונפוציאני בעיקרו; הוא מצביע גם על זיקת הזנרין-קושו לאסופת-קואנים יפנית קודמת, קוֹזוֹשִׁי (גליונות צמדי פסוקים) שנערכה על ידי הנזיר טוֹיוֹ אֶייצ'וֹ בקיוטו בשלהי המאה החמש עשרה (שם, עמ' 20-18).  דרור בורשטיין כותב: "לעתים אנו יודעים מה מקורם –  חלקם הוא ציטוט מכתבים קנוניים כמו מאמרות קונפוציוס או סיפורי ג'ואנג דזה, ולעתים הם מופיעים ללא הקשר, ככפיס עץ שנפלט אל החוף מספינה ששקעה מזמן. את כפיס העץ הזה אפשר לחקור כחלק מהמקור שפעם היה חלק ממנו, וחקירה זו יכולה להיות מרתקת. אבל אפשר גם ליטול את כפיס העץ ולהשתמש בו כפי שהוא" […] [שם, עמוד 27]. אני מסכים כי הערה היסטורית-אינטלקטואלית אין בה כדי לחדד, על פניה, את ההבנה הפנימית. עם זאת, בדבריי הבאים אנסה להעיר על רקעם ההוֹדי האפשרי של כמה מן הקואנים הנכללים באסופה זו, או למצער להציע כי אפשר שהתקיימה כאן תשתית-מה של נדידת ידע מהודו לסין וליפן, המאפשרת התבוננות בקואן מתוך הקשרוֹ.

**בקואן ה-109 הובא:

*

רֶשֶׁת אִינְדְרָה, הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת,

אֲנַחְנוּ וַאֲחֵרִים לְלֹא קֵץ

[שם, עמוד 102]

*

   תפיסת ההוויה כרשת העוטה-כל מופיעה גם בדאו דה צ'ינג המיוחס ללאו דזה: רֶשֶׁת הַשָּׁמַיִם רְחָבָה-רְחָבָה, וְעֵינִיוֹתֵיהַ גְּדוֹלוֹת/ וּבְכָל-זֹאת אֵינָה מַנִיחָה לְשׁוּם-דָּבָר לַחֲמֹק וְלַעֲבֹר. [תרגמו: חנוך קלעי ויורי גראוזה, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 1973, פרגמנט ע"ג, עמוד 115]. בשני הקטעים כאחד נדמית ההויה השמימית לרשת המאחזת בתוכה את מכלול-הדברים. כתבתי רשת שמיימית, שכן אינדרה מופיע בוֶדוֹת (כתבי הקודש ההינדואיסטיים), כראש האלים בעולמו של ברהמה. אינדרה שוכן בעירו סְוַורְגָה, שפירושה: שמיים. העיר המליאה היכלות ומעיינות מים. כלומר, יש יסוד רב להקביל בין רשת אינדרה בזנרין קושו ובין רשת השמים בדאו דה צ'ינג ואת שתיהן מנחה רעיון מיתי הינדואיסטי, אשר נדד תחילה לדאואיזם הסיני, ואחר-כך שב וחזר בעד הקמת מנזרי הזן בסין והתפשטות הידע ליפן. חשוב לעמוד גם על הקירבה שבין: הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, ובין תיאורה של העיר סוורגה, עירו של האל אינדרה, כשופעת-היכלות ונובעת-מעיינות. נקל לדמות חזותית עיר, שארמונות השיש שלה משתקפים במי הנהרות, ומנגד—הנהרות משתקפים בבוהק השיש. והכל מואר, ומשתקף ושוב מואר.

**בנוסף, בתוך שטפטהה-ברהמנה (14.1.1.1-26) מופיע סיפור לפיו האלים ניסו להשיג את סוד השלמת העולם והבריאה. הם החליטו על טורניר ביניהם לפיו הראשון מביניהם שישלים באמצעות מדיטציה או פולחן (הבאת קורבן) את העולם— יהיה ראש וראשון לאלים. האלים באו לשדה קוּרוּ המקודש השוכן סמוך לעיר דלהי, מקום בעל רגישות/עצמה קארמטית אדירה. וישנוּ היה הראשון להשלים ועל כן הוכרז מנצח. הוא חגג את נצחונו בכך שמתח את קשתו הענקית והשעין סנטרו על הקשת. כל האלים קינאו בו. אז חלף נחיל טרמיטים לבָנים, ששאלו את האלים מה יינתן להן אם יכרסמו את מיתר-קשתו של וישנו החוגג, כדי לביישו. נאמר להם שיוענקו להם הכושר להשיג תמיד מזון ולזהות מקורות מים תת-קרקעיים. אזי הטרמיטים ניתקו בשיניהן את מיתר קשתו של וישנוּ, וממכת המיתר הפוקע נכרת ראשו של של האל והתגלגל על הארץ. כל האלים נהרו  אחר הראש המתגלגל, הנושא את הסוד הגדול,  שכן רצו לרשתו כבכירי האלים. מי שהצליח היה האל אינדרה (!)  עם זאת, אינדרה היה כוחני, קנא ומאיים. הוא איים על האלים האחרים כי מי שיעז ליטול ממנו בעורמה את הסוד  ולמסרו לאחר, יותז ראשו מעליו לאלתר.

**כעבור זמן רב, חלף בשדה קוּרוּ, ברהמין אחד, חכם בן אנוש, בשם דַדְהַינְץ', והואיל והשדה המקודש נשא בחובו את הידע הדרוש, הצליח הברהמין להשיג את סודו של אינדרה, שהבחין בכך כמובן, והשמיע באזני  בן האנוש את אותו האיום שהשמיע באזני האלים. אבל דדהיינץ' בעזרת שניים מרופאי האלים, שראשם ראש סוס, הצליחו להערים על האל ולהפיץ את הסוד. בסיום הסיפור, שלא בטובתו, יש לאינדרה שלשה שותפי-סוד. הטקסט מסתיים באזהרה מפורשת שלא להפיץ סודות אלא בקרב בני עליה יחידים המסוגלים להבינם.

הבאתי את הסיפור הזה לנוכח שני קואנים נוספים, שלטעמי יש בהם גם כן מטעמו של הסוד המחבר את אינדירה, היושב בעיר השמים הנוצצת והמשתקפת שלו, שברשתהּ כלול הכל ובין חכמים מעטים מבין בני האדם.

 **בקואן 112 מובא:

*111111

הָאוֹצָר קָרוֹב מְאוֹד.

הִתְקַדֵּם עוֹד פְּסִיעָה אַחַת.

[שם, עמוד 103]

*

**אם נחזור לשדה קוּרוּ  ממנוּ למד דדהיינץ' את סוד השלמת העולם, אף על פי היותו אדם סופי וחולף; הרי הקואן הזה בהקשר שדה קוּרוּ מגלם את קרבתו של האדם לסוד השמיימי המוחלט אבל גם על המרחק  ללא-קץ בינו ובינו. רק האדם יכול להחליט האם הוא מוכן להלך את הפסיעה האחת שתביאנוּ לשם. זה כמעט נקרא כמו מטאפורה לרעיון ההודי בדבר היכולת הטרנספורמטיבית של האדם מהיות עצמי סופי-פגיע-ואובד ובין חבירתו אל ה"עצמי" (אטמן) הכללי-הכולי-היחיד-האחד שאין בו כיליון והכל מאוחד בו עד כדי כך שמהעצמי הקודם האינדיבידואלי שוב לא נותר דבר. כמובן, כאשר מביאים בחשבון את הזיקה שבין השעות הרבות שמבלה נזיר הזן במדיטציה ובין רגע ההארה (Satori) שלו, ניתן להבחין בתהליך טרנספורמטיבי-תודעתי זהה למדיי. פסיעה קטנה— שינוי מוחלט.

**אבל מי שהתקדם עוד צעד אחד השיג את האוצר, והפך כולו הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת עַל גַּבֵּי הִשְׁתַּקְפֻיּוֹת, כשותף הסוד של אינדרה, כמעט אינו יכול למסור על מזה דבר. יתירה מזאת, כמעט אינו מוצא בני אדם שניתן לחלוק איתם את סוד החריגה מן העצמיוּת-החולפת ובין העצמיוּת הנצחית-מוחלטת, שכן מאומה לא נשאר מן האינדיבידום שהיה לפנים. דדהיינץ' אותו ברהמין קדום, בן האנוש הראשון שגילה  את השלמת סוד הבריאה,מתואר גם כמי שהעניק להודים את התורה לפיה ההויה כולה זורמת דבש (בְּרְהַד-אָרַנְיָקָה אוּפָּניִשָׁד ), והדבש הזה מגלם את הקשר הסיבתי בין מארג הנמצאים כולם החל בנמצאים השמיימים וכלה בארציים, שכולם נתונים במארג אחד, ממש כמו ברשת אינדרה, כאשר ציור דבש נוטף באור חזק שוב מעלה על הדעת את ההתשקפויות על גבי השתקפויות שבהם אנחנו ואחרים ללא קץ, אבל נתונים במארג אחד שחלקיו משתקפים זה לזה. אולי גם יפה לזה פסוק הפתיחה של זנרין קוֹשוֹ (קואן 1): "אִלֵּם מְלַקֵּק דְּבַש" [שם, עמוד 43].

**כלומר, ממש כדדהיינץ' מי שהתקדם את הצעד הדרוש וחבר ל"אטמן", ושוב הינו חלק מההוויה המוחלטת ומעצמו-האינדיבידואלי לא נשתייר דבר, מה יש לו לפצות פה, מה לו ולשפת בני האדם באשר הוא חש בטעם הדבשי של ההויה המוחלטת. אין מה להאריך בדיבור עוד. אולי רק לרמוז, אם עוד אפשר, למעטים ראויים— את הדרך לשדה קוּרוּ, אל זרם הדבש השוצף בהויה, אל סוד השלמת העולם, אל סוורגה השמיימית, ואל מערך הזיקות המוחלט.

*

הסיפורים הנוגעים בדדהיינץ', בשדה קוּרוּ ובתורת הדבש, הובאו בקיצורים ניכרים מתוך: האופנישדות והברהמנות: מבחר ההגות והמיתולוגיה של הודו הקדומה, ערך, תרגם מסנסקריט והוסיף מבוא והערות צחי פרידמן, פתח דבר מאת יוחנן גרינשפון, הוצאת כרמל: ירושלים 2014, עמ' 108-103; 159-157.

 חג שמח לכל הקוראות והקוראים

*

*
בתמונה: Sesshu Toyo (1420-1506), View of Ama-no-Hashidate, Ink and Wash Painting 1505

 

Read Full Post »

Borisov-Musatov

*

שתי אינטואיציות יסודיות נטלתי עימי מן הקריאה בפרק השני בסיפרו של דרור בורשטיין שאלות בספרות, "בודהיזם ותורת הספרוּת" (עמ' 87-38). אדייק יותר, צמד פרדיגמות שהניח המחבר בפרק נותרו מהדהדות בי גם אחר הקריאה; בבחינת שאלות שעליי להשיב עליהן בפני עצמי.

*

א.  שאלה של השתת גבולות על השיח

*  

האינטואיציה היסודית של בורשטיין בפרק השני היא שניתן ואף כדאי לדון בטקסטים ספרותיים (מערביים, ישראליים) לאורם של טקסטים זן-בודהיסטיים מן המזרח הרחוק,כל שכן לערוך שימוש בעולם הרעיונות הזן בודהיסטי, בבואנו לקרוא טקסט מערבי; אינטרטקסטואליות וספרות-משווה ודאי אינם חידוש של בורשטיין (הוא אינו מתהדר בו). ברם, זהו, ככל הידוע לי, הנסיון העברי הראשון בן הזמן המודרני (בימי הביניים תורגמו חיבורים הודיים לערבית ומשם לעברית), לדון בספרות, כל שכן, בספרות עברית-ישראלית, שנדונה עד כה, כמעט אך ורק, על פי אמות המידה של תורת הספרות המערבית ושל ביקורת הספרוּת האירופאית, על פי מערכת רעיונית שונה בתכלית, שמקורה באינטואיציה קיומית, שלא אחת, סותרת לחלוטין את אושיות תפישת הספרות המערבית.

   בספרה הגות יהודית בימי הביניים (הוצאת מסדה: גבעתים 1975) דנה האינטלקטואלית היהודיה-צרפתיה קולט סיראט, במגמת פניהם של פילוסופים יהודיים, ליצור סינתזות מחודשות בין עולמם המסורתי-דתי ובין הלכי הרוח של הגות זמנם; מבחינה זאת, הולך בורשטיין בעקבות הוגים עבריים קדומים, אלא שלא כמותם (ליבם היה נטוע בעולם התורה ואליו הביאו ממדע תקופתם שהפכו אף הם לאבן יסוד בהבנת התורה); ליבו של בורשטיין נתון לכתיבה ספרותית ולמחקר ועריכה ספרותית; אל אלו מצטרפת אהבתו לעולם הרוח הזן בודהיסטי, שהופגנה בכמה ספרים בנושא שתרגם עד-כה לעברית; אהבה המלווה אותו כפי הנראה אף בחייו. מבחינה זאת מהווה בורשטיין סוכן תרבות זן-בודהיסטי, המקל על נגישותו של עולם רוח זה בפני קוראי העברית. יתירה מזאת, יש בחיבור שלפנינו משום קריאה חלוצית, פורצת דרך, הואיל והמחבר מתכוון לא להנגיש בלבד, אלא להפוך את הידע הזן בודהיסטי לכלי עזר פרשני בבואנו לפרש אבני יסוד של האמנות המערבית, ושל האמנות והספרות הישראלית. מבחינה זאת, יש בספר משום הבעת רצון כן לישר המסילה לקראת כינונו של שדה שיח ספרותי-אמנותי חדש במקומותינו, ואם שנטייתו זו של המחבר ראויה בכל זאת לבחינה ולביקורת, בכל זאת יש לברך עליה, משום שיש בפרספקטיבה חדישה זו (בעברית) משום מה שמרחיב אופקים, ופותח את הכרותינו לשדות שיח והקשרים חדשים.

   כמובן, אינטואיציה יסודית זאת של המחבר הראויה לציון על שום פתיחותה ראויה אף לביקורת-מה, משום שבמקרים רבים דן בורשטיין ביוצרים/ות, שספק רב מאוד עד כמה הזן-בודהיזם נכח בעולמם/ן אם בכלל בעת הכתיבה (ויזלטיר, אלירז, עוז, שלום עליכם, ברנר, ישורון, לוין, הורביץ, פוגל, אפלפלד, קורן—לכל אלו מוסיף בורשטיין שיר של המוסיקאי האנגלי רוברט וויאט— עתים נדמה כי זוהי רשימת יוצרים אהובים על המחבר וכי הוא שוזר אותם באהבה גדולה נוספת שלו: זן בודהיזם). זוהי כמובן קריאה יצירתית מאוד, מדרש חדש ובעל מעוף, אבל לא פעם שומט לחלוטין את הקונטקסט ההיסטורי-פילולוגי-אינטלקטואלי שבתוכו פעלו היוצרים/ות. למה הדבר דומה בעיניי? לפרופ' דניאל אברמס חיבור עיברי פורץ דרך על הגוף הנשי בקבלה, ובו בחר לקרוא טקסטים זהריים וקבליים, על פי עולם מושגים השאוב מעולם הפסיכולוגיה, חקר המגדר והסקסולוגיה. עבודתו ודאי היתה יצירתית באופן חריג, ומעוררת שדה שיח חדש (לפחות לגבי דידו של קורא העברית, שכן מחקרים רבים מאוד באנגלית ראו אור בנושא זה עוד לפני כן). ברם, אני זוכר כי חוויתי את עבודתו כטקסט מדרשי המעשיר את קוראו, אך בהכרח מתרחק מלבאר נכוחה את עולם הדעות של המקובלים בני המאות הקודמות, שידיעתה של תיאוריה פרוידיאנית או תיאוריות מגדריות או סקסואליות מאוחרות, כלל לא נכחו, בעולמם.

   הערה מתודית נוספת היא חסרונם המודגש של ציטטים מתוך כתביו הספרותיים של יואל הופמן, ללא ספק הסופר העברי אשר בקיאותו הבלתי מצויה בזן בודהיזם לענפיו ולסנסיניו ניבטת ממכלול יצירתו; כמו כן העמיד הופמן שורת מחקרים ומהדורות אקדמיות של כתבים זן בודהיסטים (שניים מספריו תורגמו לעברית על ידי בורשטיין ואחד אחר מצוטט בפתח הפרק השני). אפשר מוטב היה לפתוח את הדיון באלמנטים הזן-בודהיסטים בהם דן בורשטיין לאור כתבי הופמן; קריאה כזאת שטרם נעשתה עד עתה, למיטב ידיעתי, היתה עשויה להפוך לחיבור שבו מדגים בורשטיין את קצת המושגים הזן-בודהיסטיים בהם הוא דן על בסיס מצע טקסטים עשיר ורב, מן הטובים המצויים בעברית, שאמנם נכתבו על ידי סופר שרעיונות אלו נמצאים בלוז עולמו, והוא אף התמחה בהם. מבחינה זו, היו יכולות רבות מהדוגמות בהן דן בורשטיין בפרק השני להוות מקרים-משניים לדיון המעמיק בכתבי יוצר עברי, שיצירתו עומדת בקידמת הספרות העברית בעשורים האחרונים, שהוא גם אדם שלעולם הרוח הזן בודהיסטי ישנה נוכחות ממשית בעולמו.

  על אף הסייג שהצבתי וההערה שלאחריה, למותר לציין, אני מעדיף עולם שיח רחב ככל האפשר, ולגשת להיכרות עם ספרות, אמנות וזן בודהיזם מתוך הפרספקטיבות הנרחבות ביותר. אני מעדיף שעל שולחני תימצא ספרות שמרנית מצד וגם ספרות פורצת דרכים חדשות מצד, ללא הגבלה. הרחבת הדעת לא מחליפה את העיון הדייקני; אך העיון הדייקני עלול להציב לעתים קרובות מכשול בפני מעיין בעל מעוף, שאינו מעוניין להמשיך את השיח שהציבו קודמיו, אלא לפרוץ נתיבים חדשים. לפיכך, גם אחר ההסתייגות לעיל, שאלות בספרות, ובמיוחד הפרק הנדון כאן, הוא לפני הכל ואחרי הכל, חיבור מרחיב דעת, מעורר מחשבה ונועז, ובאשר הוא נושא את כל אלו— הוא אף משמח.

 *

ב. שאלת הסיבה התכליתית לקריאת ספרות

*

שתיים מפיסקות המפתח של החיבור לדעתי מובאים הדברים הבאים:

*

קריאת סִפרוּת ואמנוּת מטרתן הראשית היא התעוררות או "הארה". לא בידור. לא השכלה. לא בילוי זמן. מובן שיש מקום וערך רב לבידור, להשכלה ולבילוי, אבל ערכים אלה יכולים להיות מושגים גם על ידי כלים שאינם ספרות ואמנות קריאה ראויה לשמה היא התעוררות.  היא מקנה ידיעה ש"אכן, כך הם הדברים". גם אם המתואר בספר אינו קיים בעולם הגלוי לעין. קל יותר להבין זאת מול ציור: למשל, ציור דיו סיני ש"חוטא" לנראוּת של הר או של ענף בפריחה, אך מצליח "בְּלִבָּם לִנְגֹעַ", כלשונו של אלתרמן. אדון בכך בפרק על רישום ושירה, להלן.

אבל מדוע שתעסוק הספרוּת ב"התעוררות"? התשובה של כמה ממורי הזן בודהיזם תהיה פשוטה מאוד. כל דבר בחיינו הוא אימון, וכל מעשה של אימון הוא עצמו התעוררות. כל דבר ודבר. האופן שבו אנו נושמים, הולכים, מציירים, מטפלים בצמחים באדנית ומבשלים את ארוחותינו. וגם – קוראים. […]

[דרור בורשטיין, שאלות בספרוּת, סדרת מבט אחר: עיונים בביקורת ובפרשנות, בעריכת דן מירון, הוצאת מוסד ביאליק: ירושלים 2013, עמ' 47]

*

ראשית, מציב כאן בורשטיין לפנינו סיבה תכליתית (הסיבה הרביעית בפיסיקה לאריסטו) לקריאה בספרות ובאמנות: התעוררות או הארה. דרך זו לדידו מנותקת היא מן המקום שיכולנו ליעד לספרות כבידור,כהשכלה וכבילוי. הסִפרוּת והאמנוּת,לדברי בורשטיין,מייצגות חתירה לאווקציה; להביא את האדם לכדי מצב תודעתי-מנטלי חדש, שבו רגישותו תיפתח,ומחשבותיו יביאוהו כדי נגיעה בלב הדברים; שעה שהמציאות החיצונית מליאה במסיחי דעת,העלולים להרחיקו מן ההשתקעות ומן ההתבוננות בספרות ובאמנות כמובן,לדידו של המחבר מצריך מסע ההתעוררות הפנימי הזה אימון ארוך בספרים עד הקריאה הופכת סוג של מדיטציה, והטקסט נחווה לא כמציאות חיצונית, אלא דובב הוא את הכרתו של אדם.

   ובכל זאת, לי כקורא מתעוררים קשיים בקוראי פיסקות אלו, משום שאיני יודע עד כמה קריאה היא פעילות תכליתית ועד כמה נועדה הקריאה הספרותית או ההתבוננות ביצירה אמנותית ליטול את האדם וללוותו עד  להגשמת תכלית. כלומר, נכון הוא שהטורסו הארכאי של אפולון כביכול מצווה על האדם "שנה חייךָ!" (זוהי אכן אווקציה, התעוררות— משום שהמתבונן מתעורר להחיל שינויים בחייו לנוכח צפייתו בפסלו של אל השמש), אך הצפיה במוזיאון בפסלו של אפולון עשויה גם להיות סוג של נוכחות ושהות באולמה של אמנות, וההתבוננות בפסל, לאו דווקא אווקציה, אלא ספיגה: עמידה נוכח גאוניותו של הפסל שטבע בגוש האבן מבע, שממנו עשוי המתבונן להתעורר להבין את המורכבות, את העמקנות, את יֹקר-המציאות האצור בפסל, יותר נכון, באופן שבו הפסל-האמן התווה חוויה העשויה להיות משותפת (במידה זו או אחרת) לכל הצופים בפיסלו.

   יותר מכך, נסיוני מורה לי כי טקסטים אווקטיביים (המבקשים להוביל את האדם לעוררות) במודגש, מצויים מאוד בין היוצרים המיסטיקונים, התיאולוגיים והפילוסופיים. אלו על פי רוב, טקסטים דידקטיים: מסכתות ערוכות היטב, או מסכת שאלות ותשובות, שאמנם נועדו בראש ובראשונה, כדי להוביל את הקורא לידי תכלית, ולמסור לו הקדמות וראשי פרקים, או אפילו לתת לו מהלכים אחדים בין העומדים בסוד החוויה או הידיעה או האמונה.מה שלא כן בהכרח בספרוּת,שפעמים הרבה מוסרת סיפור או תמונה או מערכת צלילים. אם הדברים נושאים משמעות שיטתית או לאו? המשמעויות הן חוקו של המתבונן, לאו דווקא של היוצר. אוכל להזכיר כמה טקסטים דאדאיסטיים, פוטוריסטיים וסוריאליסטיים בני ראשית המאה העשרים, קצת שירת יידיש ניו יורקית (האינזיך  המשתולל של אהרן ליילעס ושל יעקב גלאטשטיין) אף מקצת יצירתו של דור ה-Beat האמריקני (שקצת יוצריו הושפעו מאוד מטקסטים זן בודהיסטיים)—שחתרו בדיוק כנגד הדוֹגמה של המשמעות; כנגד כל הבנה דידקטית ואוטורטיבית של טקסט.ככל שמורה לי האינטואיציה שלי,איני משוכנע האם ג'ושו בפסוקיו היה שונה בהרבה מדרכם.  לצד כל אלו אני מונה גם את פאול צלאן ואינגבורג בכמן, שאי הנהירות של שירתם, אינה עומדת בצילו של עולם אידיוסינקרטי עשיר בלבד, אלא בפירוש כניסיון לחמוק מאור, כלומר להתנער מכל פרשנות "אמיתית" אחד ויחידה, שתושת על השיר. דומני, כי במקביל טורי שיר זן בודהיסטיים רבים חותרים אל עירום המתנער מכל לבוש,וכלל לא איכפת להם מה המצאי בארון הבגדים, או האם יבוא קורא לקוראם אם לאו.

  באותה מידה גם דבריו של בורשטיין על האינטואיציה לפיו האימוּן עשוי להוביל להתעוררות ולהארה הוא מובן ונכוח, שכן אין ספק כי אימון והשקעת מאמץ בכל דבר, שהוא תחילה קשה, מסובך ומורכב, ואחר כך הולך ונפתח בפנינו—משפיע על מצבו המנטלי-הכרתי של האדם. (בהמשך שם מביא בורשטיין דוגמא מתוך גינוני האכילה המחמירים שהציב דוגן גנג'י, 1253-1200), מייסד הזן בודהיזם ביפן ואבי מדיטציית הישיבה זאזן, איש רוחני ומנהיג, אין חולק, אבל גם היה בו צד חזק של תיאולוגיה ודוֹגמה נוּקשה, ועוד יותר בקשה למשוך כמה שיותר נפשות אל מנזרי הזן) אך האם זוהי התעוררות בהכרח? ועוד יותר, האם התעוררות זו מובילה להארה בהכרח? אני מכיר קוראים מעמיקים שמשום-מה טקסטים שאני מוצא שהאירו את נפשי אינם מותירים עליהם רושם רב; מנגד, יש טקסטים שהם/ן יצביעו עליהם כטקסטים שכוננו אותם/ן, ואני לא אמצא בהם את ידיי ורגליי, כל-שכן לא אתפעם מולם. האם הדבר מלמד על רלטיביות של חוויה, על ריבוי תודעות ולכן בהכרח ריבוי טעמים. הלוא גם בבחינת סובייקט, אדם מוצא לעתים כי טקסט שבעבר ראה בו טקסט מכונן, כבר אינו כזה בהווה— תודעתו של האדם נעה, מצבו המנטלי השתנה; לא תמיד בבחינת תולדה של אימון, מאמץ ואולי הארה, לעתים משום שאנשים מוצאים בספרוּת את מה שמדובב את חיי רוחם, והואיל ואדם משתנה ומתבגר, עיתים גם משנה את אורחותיו ואת הלכי הרוח שלו,לא בהכרח הוא יימצא טקסט שבעבר ראה בו "מדריך להארה",יסוד כלשהו של הארה;לעתים יביט אחור אל מה שהחשיב בעבר כהארה,ולא ייראה אלא מלכוּת אפוֹר משוחה בחוּם, ושוב לא יבין ממה כה התרשם בעבר.

   דוגן ודאי האמין כי שהות בנוכחותם של מורים גדולים של מדיטציית הזאזן: ספיגת דבריהם, לימוד מתוך צפיה בהנהגותיהם האישיות בכל מיני סיטואציות, גם היומיומיות ביותר (כמו אכילה), עשויה להביא את התלמיד עם הזמן והאימון לידי התעוררות; אז יבין מדוע "הזאזן הוא שער הכניסה האמיתי'  [דוגן, מבוא לסוטו זן, הוצאת מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 75]; דברים אלו נכונים לכל חניך ומבקש בבית מדרש,אולם ישיבה, חצר חסידית,או לומדים לפני מקובל. אלו דברים הנכונים לאופי החניכה בתרבויות דתיות ומיסטיות רבות, שבהן נתפס המורה לא רק כאוטוריטה, אלא כמי שבהכרח מושך את התלמיד אחריו ומכוונו על פי תכונותיה הייחודיות של נפשו. עם הזמן והאימון הנפש מבינה את ההיגיון הפנימי שבשיטה; היא מבינה באופן אינטימי את מה שבראשית הדרך היה עבורה שרוי בעלטה, נעלם ורחוק. עם זאת, איני משוכנע כי זוהי האינטואיציה המובילה אותי כאשר אני קורא ספרוּת.

   אני קרוב יותר למה שכותב מוריס בלאנשו (2003-1907) ב-הספר לעתיד לבוא (תרגמה מצרפתית: מיכל בן-נפתלי,הוצאת הקיבוץ המאוחד:תל אביב 2011) כי הספרוּת מהורתהּ היא מציאות נעלמת, חמקמקה, חסרת תכלית. אני רואה כיצד כקורא הנוכחות שלי בעולם הספרוּת,שבו אני נתקל בביטויים מגוונים, עמקניים, מקוריים של הרוח האנושית,שוהה בהם וסופגם אל קירבי, גורמת לתודעתי להתעורר לכיוונים חדשים,לחוות דברים באופן שונה,לבחון מחדש מחשבות ורגשות שליווני שנים.ספרוּת אינה בשום אופן לדידי סולם יציב שבו עולים מעלה אחר מעלה עבר ההארה (Satori); ספרות היא לעתים התנסות בתהום, בטורד-מנוחה, בגורם לאי-נחת— זוהי בפירוש ההכרה לפיה לא המטפיסי לבדו הוא נעלם גדול, אלא אף ההתנסות בנפש האדם הינה משהוּ שבו לעולם יוותר דבר מה מסתורי,בלתי מובן,אפל, נעלם מדעת תמיד, חידה לפנים מחידה, קרוב מאוד למושג הזן-בודהיסטי Yugen שאותו מזכיר בורשטיין בסיפרו (שאלות בספרות,עמ' 80-79). אני מבכר בפירוש להתבונן בספרוּת, להיות מושפע מספרוּת מבלי לשאת את תקוות הפחם להיות ליהלום; אני מעדיף את הקשב, ההתנסוּת,היצירה—את ההבנה כי אני נוטל חלק ברוח האדם באופן יחסי; התנסותי-יצירתי אולי הולכת ומתחדדת באמצעות קריאת ספרוּת;אף מתעוררת, עתים מתערערת; מטי ולא מטי. אימון, התעוררות, ודאי לא הארה. תמיד אבקש להימצא ממנה כרחוק הפחם מן היהלום.

*

*

בתמונה למעלה:  Victor Borisov-Musatov,  A Caucasian Study, Oil on Canvas 1895

© 2013 שועי רז

 

Read Full Post »

dubuffet

*

קראתי את אחות שמש לדרור בורשטיין לפני כמה שבועות, וכדרכי הכתיבה השתהתה עד עתה. בורשטיין הוא ללא ספק ממתי מעט הסופרים הפועלים בישראל, שההודעה על צאת ספר חדש שלהם מעוררת בי ציפיה מסוימת. גם במקרים בהם יצאתי מן הקריאה בספר חדש שלו מעט מאוכזב, עדיין קראתי מצד אל צד, ולא הרגשתי כי קראתי לשווא, ותמיד נותר לי בשוך הקריאה איזה משהו לנטול הלאה ולהתהרהר בו. דומה כי בכל אחד מספריו של בורשטיין עד עתה ישנם מספר עמודים בלתי שכיחים, ככל שזה אמור בכותבים המקומיים, המקנים לו מקום לדידי בחבורה מצומצמת מאוד של פרוזאיקונים מקוריים מקומיים שכישרונם מרקיע מעל המצב המצוי בשוק הספרים העברי של היות הסופר מספר סיפורים המוליך התרחשות תימטית מהכא להתם, אל היות הסופר אמן-כתיבה, לא Writer כי אם Author, ואמני כתיבה המה מעטים במחוזותנו שניים מעיר אחד ממשפחה.

  לפיכך, כאשר אני קורא בספר חדש של בורשטיין, יואל הופמן, מיכל בן-נפתלי (יש עוד כמה אחרות ואחרים) איני תר לכתחילה לא אחר  מבנים הדוקים של רומן או של נובלה; איני מחפש דמויות עגולות ומעוגנות היטב, לא עלילה תימטית רהוטה של התחלה-אמצע-וסוף, אלא אני תר אחר רגעים אחדים מזוקקים של ספרות מעוּלה, דבר מה שיהרהרני או יערערני, אולם לא יותיר את עולמי כשהיה. בלאו-הכי כל ההבחנות המקובלות בין שירה,פרוזה,מסה בטילות בעיניי. כקורא אני כביכול מהדס בצילו של דיוגנס הקיניקאי ההולך בליל האפל אוחז בעששית ושואל עוברים ושבים אם ראו את האדם. ישנם מעט מאוד כותבים שכתיבתם מצליחה לנגוע בשאלה איה האדם או למצער לנהל איזו זיקה כלפיה.מירב הסופרים מקבלים כמובנים מאליהם את החברה וממסדיה; גיבורם הוא מצליחן כזה או אחר או אדם המצוי במשבר זמני, שלאחריו הוא שב לתפוס את מקומו בסדר הקיים, שאין להרהר אחריו, ושום דבר בכתיבתם אינו מורה כי הם ניגשו לכתחילה לכתיבה מתוך מצוקה או טירדה קיומית או מתוך שאלה בלתי פתירה שנדדה בדעתם. הם לעולם לא יעלו בדעתם להעמיד את האדם עצמו, את כל מה שהאקטואליה היום יומית מוסרת על האדם בסימן שאלה.אלו הבודדים שמצליחים לדעתי לנגוע בסוגיית איה האדם, ויודעים להעניק אפשרויות מקוריות, או להטיל אור על מרחבים של שפה ושל תודעה שהיו מואפלים עד עתה, זכאים בעיניי לתואר אמן-כתיבה. אין לי כל ציפיה שאמן כתיבה יפעל בתוך הנומוס הספרותי, מתוך הסטורוקטורות המקובלות, מתוך הקובנציות האהודות על הציבור הרחב, מתוך רצון לממש את ציפיות המוציא לאור להעמיד עוד רב -מכר אחד. אני מצפה מאמן כתיבה לשבור את המבנה המקובל של רומן, גם אם הדבר יעלה לו באי-אילו פגמים ובהרחקה מכוונת מתמיטיקה הדוקה. ובכל זאת, בתוך כל זה יימצא רגע או כמה מומנטים של ספרוּת מעולה.

   במובנים רבים בעיניי אחות שמש אינו שלם ופגמיו לא-מועטים; גיבוריו החיים לא ממש מצליחים להגיע למבע רגשי, האחות-המתאבדת מתוארת בנופך כמעט מיתי, שלפרקים הזכיר לי את האופן שבו אפיין ג'יי די סאלינג'ר את גיבורו המחונן, סימור גלאס, משורר הזן, בתודעתם של בני משפחתו שנותרו לחיות אחריו (הראויה יותר לחיים דווקא היא נחסרה). בורשטיין ויתר מראש על אפיון מעמיק של חיי הרגש של גיבוריו לטובת הרהורים אסטרונומיים, ארכיאולוגיים, מדעיים— קשה שלא לחוש גם כאן בהשפעה הניכרת של וו.ג. זבאלד על עולמו של בורשטיין. ברם, מסעותיו המסחררים של זבאלד בעקבות הטבע, האמנות,הארכיטקטורה, המאובנים מעוגנים ומחוייבים מחיי הרגש ומפיתולי הזיכרון של גיבוריו (דבר הבולט במיוחד ברומן המופת אוסטרליץ). הפער בין זבאלד האוהב מאוד את ז'ק אוסטרליץ שלו, המופרד לנצח ממשפחתו בפראג ויוצא ברכבת הצלה (סוג של אבדון) ללונדון, ובין אורי אולמן, עורך דין לחוזים שפונה ללמוד ספרות עברית באוניברסיטה, ולא תמיד זוכה למידת האהדה של מחברו;לפעמים דומה כי מדובר בסוג של ניכור מכוון, כדוגמת אפיונו של חנוך לוין את גיבוריו, מציב באורח בלתי בהיר את החלטו של בורשטיין להוציא את גיבורו למסע זיכרון בעיקבות הנעלמים הגדולים: החלטתה של אחותו של אורי להתאבד, הימנעותו של אביו (עמוס) מלתרום לו כליה גם כאשר הוא שרוי במצב קשה, אפילו הזיקה הגלויה בין מצב הכליות של אורי אולמן (אבנים) ובין האובססיה של אביו הארכיאולוג לאבני יד פרה-היסטוריות. אולמן אינו אינטלקטואל במלוא מובן המילה כאוסטרליץ של זבאלד. חייו אינם מדובבים את ההיסטוריה הנעלמת של ערי אירופה— על יהודיהן הנפקדים, הוא משתף בזכרונות נקודתיים, שאינם דווקא חותרים אל מקומן של הריגשות, אולי אף מהסים אותם במודע. אסונו של אולמן מינורי בהרבה משל אוסטרליץ (הוא מאבד את אחותו, אמנם עולם מלא, את הוריו אפשר שאיבד במובן-מה הרבה לפני כן, הוא נאבק במחלת כליות— אבל כל אלו אינם דומים לקטיעה של אוסטרליץ הילד מן המשפחה ומן הבית אצל זבאלד), זיכרונו של אולמן אינו נושא נדבכים שלימים של היסטוריה מקומית (ארץ ישראלית), אולם ניכר בו עניין גובר והולך בשירת ימי הביניים, בארכיאולוגיה, באסטרונומיה, כמשקפות את מצבו הקיומי של האדם. קשה גם  לומר כי בורשטיין חנן את גיבורו בחן סיפרותי רב. הוא כמעט ואינו שם בפיו תובנות יוצאות דופן או חונן אותו בהתבוננות מעמיקה על חיי סובביו. את הפנינים הספרותיות המתחדשות ובאות בספר מצטט אורי אולמן משם אחותו המתה (סדרה של שירים דמויי האייקו),או משמם של דברים ששמע, זכרונות של אחרים. מספר לספר של בורשטיין, אני מוצא עצמי מתקשה להכריע האם הוא במכוון נמנע מלהאיר את ריקמת רגשותיהם של גיבוריו, או שמא מתקשה לעשות כן לכתחילה. לעתים דומני כי הוא נמלט מכל מה שעלול להיקרא כרגשני או כמלודרמטי מדי. האנלוגיה בין עולמותיהם השבורים של גיבוריו למכלול הקוסמי החידתי והשלם, מעסיק אותו הרבה יותר מאשר הובלתם של גיבוריו בתהליכים של תיקון, פיוס והשלמה. יש בזה יופי. בהחלטה להותיר את גיבוריו פגומים, מעורערים, חולפים ונידפים בעולם. ברם, יש בזה גם הזרה וריחוק, של מי שיודע שהכל בן-חלוף,מתערער ונפגם כל הזמן, ובכל זאת אנו שרויים בעולם לרגעים, וחשים לעתים בפליאת שהותנו הרגעית כאן.

  כך או אחרת, באחות שמש, אחד הקטעים היפים ביותר מבחינת אמנות הכתיבה הדקה האצורה בו, מובא כסיפור מעשה שהגיבור שומעו והוא לכאורה אינו פרי-רוחו והבנתו:

 

הרב אמר לו שנכון, שזו ההלכה היבשה, אבל אין מה לדאוג, בפועל לא קוברים בחוץ. אך עמוס התעקש, מעבר לגדר צריך. מעבר לגדר. מה זה ההלכה היבשה כאילו שיש הלכה אחרת, רטובה, תלך לפי הדין. זה מה שהיא רצתה— זה מה שיהיה. והרב הביט בו בתדהמה ושתק רגע ואז אמר לו, לא, היא התחרטה ברגעים האחרונים. איך קראו לבת? אך עמוס נפנה משם בזעם ולא ענה, נכנס למכונית והתיישב עם הידיים על ההגה. רק ראובן ברנע, שגם בביגדו קרעו קריעה, לחש הצידה, השם שלה היה דורית, והרב אמר, דורית, דורית התחרטה. אבל היה כבר מאוחר מדי, לכן נקבור בפנים. וריטה, שכל הזמן עמדה בצד ונשענה על קיר גבשושי ושפכה על ראשה מדי פעם מים מבקבוק זכוכית שציור של הר מושלג היה עליו, התפרצה לפתע, ובאנגלית, מה? התחרטה? ואיך אתה יודע שהיא התחרטה? אולי גם אתה האבא שלה? והביטה בחרון כבוש במכונית הפורד שיצאה והתרחקה לאט ממגרש החניה. והרב נדהם, כי לא הבחין באמא עד כה. אבל התעשת והשיב לה, במבטא אנגלי אף הוא, כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.  

[דרור בורשטיין, אחות שמש, הוצאת כתר: תל אביב 2012, עמ' 120-119]

*

מדובר פה בסיטואציה שבה הוריה של דורית הבת שהתאבדה מגיעים אל בית העלמין לשיחה עם הרב הממונה על הסדרי הקבורה. ההורים החילונים משוכנעים שהרב יקפיד איתם על שורת ההלכה ועל-כן תיקבר הבת מחוץ לגדר. הרב לכאורה מבקש להרגיע את ההורים שהקבורה בכל מקרה לא תהיה מחוץ לגדר (אולי בפנים בית העלמין, בחלקת מתאבדים?). דווקא בשלב זה האב מבקש מהרב שיילך לפי משורת הדין, אם ביתו התאבדה הרי שהיא ראויה לקבורה שהיא מנת חלקת של מתאבדים. הרב מנסה לדבר אל ליבו של האב. אולם האב פונה בחמת זעם למכוניתו ויוצא משם בשעטה. בינתיים מתברר לרב שמה של הבת והוא מנסה להבהיר לפרופ' לספרות ראובן ברנע הנוכח שם כי דורית ודאי התחרטה ברגעיה האחרונים, ברגע זה מתפרצת כלפיו האם, שאינה מוכנה לשמוע על האפשרות הזאת. היא בעיקר מתקוממת על שהרב מעז מדעתו לחלוק על הנראטיב שחולקים האב והאם גם יחד, ועל מגמת פניו להתבונן בחמלה עליהם ועל ביתם המתה. ההורים רוצים דין. הרב רוצה חסד. ואם בסוף חומק ועולה מן הסיטואציה הנכאבת הזאת מעט מן הרחמים, הרי אלו דבריו המשובשים של הרב שכנראה עוד איננו שולט די צרכו בעברית: כן, כולם מתחרטים, כולם. לא, אף אחד לא באמת רוצָה למוּת.

   השיבוש הזה. השיבוש לכאורה. זרותו של הרב. זרותה של ההלכה. זרותו של בית העלמין. זרותה של ההתאבדות. זרותה הבלתי מובנת של החמלה, שכמו אינה שייכת למעגלי ההרס והזעם שכאן, עד שיש צורך לעקם את השפה, כדי להשמיע משפט שכזה בעברית. גם כאן דומה כי יותר מאשר בורשטיין מבקש להפעיל את רגשות קוראיו, הוא מבקש להשאיר בהם חיוך עקום, של מה שהוא בו בזמן גם מאורע אלגי למדיי, ובד בבד, סוג של קומדיה גרוטסקית של רגשות, כמעט הגחכה;  שלשה וקטורים הנמצאים זה בקרבת זה, נעים במרחב, כביכול מתוך מגמה להיפגש בנקודה אחת, בלא כל סיכוי להיפגש, אי פעם, לעולם. רב ממונה על בית עלמין מצדיק את השוכבים בקברים. איש מהם לא רצה באמת למות. מי שבחר בכך ודאי מתחרט. אבל המות הוא מוות. וכי יש ברירה.   

   אני שומע בקטע הזה את הדהודו של חנוך לוין בכולם רוצים לִחיוֹת; אפשר גם את הדהודו של ברוך שֹפינוזה בסיפרו אתיקה (ד, 67) על אודות האדם החופשי שאינו מהרהר במוות לעולם. בקטע הזה, ככל שאני מבין אותו, עולה דמותו של המספר כמי שאינו יכול לחוש קרוב לרחשי ליבם של בני האדם אבל גם אינו יכול ממש להתרחק ולהתיק מבט; נתון בפרדוקס, הוא שומר על איזו עמדה של מתבונן, לא מגלה את רגשותיו, מתבונן בתמהון, עתים גם בחיוך עקום, כלפי המתעקשים להחצין רגשותיהם. נראה כאילו ההתבוננות במקרי החיים, החולפים עוברים, שבירים ומתפקעים, מהר מדיי, כאור נר ההולך ודועך; תל של שעווה— הוא כל שנותר. אחר כך. והחופש? זה החופש להתבונן, לא מקרוב מדיי, לא במרוחק מדיי— מהיכן שעוד אפשר לשים לב לפרטים; זה מה שניתן לבקש; חופש להיוולד או למוּת לא היה כאן מעולם.

 *

*

בתמונה למעלה: Jean Dubuffet, The Geometers, Oil on Canvas 1952

© 2013 שועי רז

Read Full Post »

 

1

 * 

"כל סנטימטר צריך להיות ציור" כך נהג זריצקי לומר. לא שמעתי ואיני יודע אם מישהו עורר את ההבחנה הזאת.

אני חייב לומר שבתחילה—בראשית שנות השבעים—לא ירדתי לסוף דעתו, כפי שלא הבנתי אמירה אחרת שלו: "בארץ האור הוא כהה". הוא לא הסביר, ואני, משום מה, לא שאלתי.

כשהתחלתי לבחון מקטעים מיצירותיו (ואחר כך בעבודותיהם של ציירים אחרים) היתה זו תגלית. אתה לוקח אקוורל זריצקי ופורט אותו לחלקים—כל מה שמחזיק כציור יעמוד בכל מימד שתבחר. אם יש לו קיום והצדקה על פני סנטימטר, יהיה לו הצדקה וקיום בכל גודל. במילים אחרות: כל פיסת ציור צריכה להחזיק כשלם. להכיל את איכויותיו.

[ישעיהו יריב, מתוך: זריצקי: כל חלק הוא שלם, עורך ואוצר ישעיהו יריב, גלריה גורדון: תל אביב 2010, עמ' 9]

 *

אותה שמועה משמו של הצייר יוסף זריצקי (1985-1891): איני יכול שלא לחשוב על כך שהיא מתאימה הם לכל תחום אמנותי-יצירתי, ועוד יותר למלאכת הקיוּם בכלל, בבחינת "כל סנטימטר צריך להיות חיים". כל רגע, כל שנה.

*

2

*

משורר היידיש צבי בורשטיין (עמ' 124,אורי צבי גרינברג טעה לחשוב אותו לצבי בורשטיין אחר) העניק לנכדו הסופר דרור בורשטיין  קוֹאַן,פסוק או סיפור מעשה (האקוֹאִין אֵקַאקוֹ,מורה הזן בן שלהי המאה השבע-עשרה, המשיל את פעולתו של קוֹאַן, למי שרואה עִוֵּר על סף תהום, נוטל את מקל הנחיה שלו ומסחררוֹ כליל):

*

מישהו גרר מקרר נטוש על האספלט במעלה רחוב דיזינגוף לפנות בוקר. גרר גרר ונעצר. גרר גרר ונעצר. סבי אמר: "הנה לך בריאת העולם".

[דרור בורשטיין, נתניה, הוצאת כתר: ירושלים 2010, עמ' 181]

 *

   למשל, יש להרהר האם בריאת העולם האמורה היא תולדת התנועה הקטועה, גרירה-גרירה-עצירה. כמעט מזכירה גִמגוּם או את דברי החתימה של אלוֹשֵם (לשעבר מאלון, לשעבר מולוי) "צריך להמשיך, אני לא יכול להמשיך, אני אמשיך" [סמואל בקט, הטרילוגיה, תרגמה מצרפתית: הלית ישורון,הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב 1997, עמ' 361]. אפשר כי הבריאה המתוארת היא התווך שבין הקולות העולים מן המקרר המקרטע, הד פסיעותיו של ההלך הבודד, הרוח הקרה הנושבת בחלל, הליל הדועך, הבוקר הקם, ציוץ הצפורים הממלא בשעות הללו את העולם, הידיעה העמומה שעוד מעט תתגבר השמשּ,שניראה זה את זה לאור יום.

    אפשר כי תבל ומלואהּ נתונות בתוך קליפת-אגוזו של המקרר הנטוש (המקרר ומשמר). שום דבר לא נעזב. הבורא, אותו מישהו, כביכול נושא את מה שמכיל את ההויות כולן (הקוסמוס על שלל פרטיו תופעותיו). הן לא היו שלו לכתחילה. הן נמצאו שם גם מבלעדיו, שמורות ומצוננות היטב. האדם זקוק לבורא בכדי שלא יוותר לבדו, בכדי שהיקוּם ומכלול מִקריו לא יישארוּ יתומים-אלמים; בכדי שימשיכו להתגלגל, חורקים ונואשים. הבורא, לדעת הסב, מאמץ את העולם הנטוש. כלומר, הנברא העזוב, מדמה לו הורה מאמץ. הנוטל עימו את המקרר המקרטע, האוצר כנראה עולם ומלואו (אך אפשר שהוא ריק), ודאי בכדי להיטיב עימם ולתקנם (אך אפשר גם כצורך עצמו או כסיבת-עצמו).

   הקואן הזה הדהד במחשבתי דברים ותיקים משל הפיסיקאי  סטיבן ו' הוקינג:

*

לרעיון שהמרחב והזמן עשויים ליצור משטח סגוּר ללא גבולות יש גם השלכות עמוקות על התפקיד שממלא אלוהים בענייני היקוּם.נוכח הצלחתן של תיאוריות מדעיות בהסברת אירועים, הגיעו רוב האנשים לכלל אמונה שאלוהים מרשה ליקום להתפתח לפי מערכת חוקים ואיננו מתערב ביקוּם כדי להפר את החוקים הללו.אולם החוקים האלה אינם אומרים לנו כיצד היקוּם היה צריך להיראות בראשיתו—עדיין מוטל על אלוהים למתוח את קפיץ השעון ולבחור את הדרך שבה יתחיל להניע אותו. כל עוד יש ליקום התחלה, נוכל לשער שיש לו בורא. אבל אם היקום מוכל בעצמו בשלמוּת, ללא גבולות או קצוות, אין לו התחלה ולא סוף: הוא פשוט ישנו. מה אפוא מקומו של הבורא? 

[סטיבן ו' הוקינג, קיצור תולדות הזמן: מן המפץ הגדול עד חורים שחורים, תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם, בעריכת: יכין אונא, ספרית מעריב: תל אביב 1989, עמ' 135]

 *

   מקומו של הבורא, אליבא דצבי בורשטיין (כפי שמביא בפנינו דרור בורשטיין), היא הגרירה-ההנעה של המקרר השכם בבוקר, לאורך הרחוב הריק. מקרטע-והולך, עייף-נידח, כגון תיאור יעקב אבינו צולע על ירכו, אי-שם לפנות בוקר, אחר המאבק עם המלאך. פגיעותו של ההלך-הבורא הזה מזכירה לי שיר של משורר יידיש אחר, יעקב גלאטשטיין (1971-1886): 'אני אוהב את אלהי העצוּב/ אחִי-לַנְּדוֹד/ אני אוהב להתיַשב עִמו אבן אבן/לשתֹּק מתוכנוּ את כל הדִבּוּרִים' (תרגם: בנימין הרשב); אף את גבריאל סיים (גיבורו של גילברט קית' צ'סטרטון בהאיש שהיה יום חמישי), המגיע כמדומה, עדי התובנה, כי מעבר לפרדוקסליות של העולם ושל האדם, המסוגלים לכל טוב ומסוגלים גם לכל שואה, הקוסמוס זכאי מתוך נגודיו ומתוך אחדוּת ניגודיו, לאיזו הכרת תודה, בהיותנוּ משתתפים בו (מקרר חורק על כביש אספלט בבוקר-בבוקר."הנה לך בריאת העולם").

*

*

3

*

אָדָם תּוֹלֶה אֶת אֶתְמוֹלוֹ

עַל וָו תָּקוּעַ

בְּלִבַּה שֶל רוּחַ.

הָלְאָה

הָלְאָה.

 

שַעֲשוּעֵי כְּאִלּוּ-

אִלּו-

לוּ

 

רְאִי, הַכֹּל כָּרְעו נָפְלוּ

אֶל מַרְגְלוֹת שֶל אֵין-רַגְלַיִם-לוֹ

שֶזַעֲמוֹ וְרַעִמוֹ מָלֵא עוֹלָם.

 

וְגַם אֲנִי נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל וְקָם,

נוֹפֵל

 

וּמַאֲמִין בְּאֱמוּנָה שְלֵמָה.

 

[אברהם חלפי, 'אדם תולה את אתמולו', שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1988, עמ' 189; ראה אור לראשונה בקובץ שיריו של חלפי מאשפות ירים]

 *

אני מאוד אוהב את השיר הזה, מאז שמעתיו לראשונה, מולחן-מושר על ידי אלון אוליארצ'יק, שגם קבעו בשם אלבומו השני, שעשועי כאילו (1987). השיר במקורו הוקדש למשוררת יוכבד בת-מרים. אפשר שבא להסביר למשוררת את דתיותו הבלתי דתית (במובנה הנומי-הלכתי) של חלפי. אבל, ככלות השנים, אני מדמה למצוא בו דבר מה הקרוב-מאוד לחיי אמונתי דווקא. החל בתמונה הקיומית-סוריאליסטית של הבית הראשון; עבור בבית השני,אותו איני קורא כמוסב על המטפורה של הבית הראשון,אלא על האדם המדמה לו אלהוּת ובהּ-במידה יודע ומכיר שאין מדובר אלא באפשרות-שבקיוּם לא באל אונטולוגי. ובעוד אחיו לדעת כורעים-נופלים בפני מלך מלכי המלכים,המשגיח-היודע הממשי-קיים,גם אני נופל וקם,נופל וקם,ומאמין באמונה שלימה באלהוּת בלתי ממשית. איני יכול להניח את קיומהּ אף לא לשלול את קיומהּ (אפשר שהיא קיימת, אפשר שהיא מצויה בתוככי מחשבותיי בלבד). האם באמת ניתן לקיים מצוות, לייחד את כל הזמן הזה, לרעיון מופשט, שאינו בר-קיימא (אל אפיסטמולוגי ולא אונטולוגי)? שאלני לאחרונה חבר-קרוב. השבתי לו: 'אלה הם השעשוע,הנהיה והחידה שבחיי'.

   ביום שישי הקרוב ימלאו שנתיים ל"פֶּרֶא אדם חושב". תודה לכל הקוראות והקוראים עד כאן ולהבא. תודה למנויות/יים. תודה למגיבות/ים המעשירים עליי את עולמי.מרגש ומחכים מה שקורה כאן, בחיי.

   שנה טובה ובריאות טובה לכולכן/ם.שנה שנשמע בהּ את בשורת צאתו של גלעד שליט מידי שוביו בשלום; שנה שנתבשר בה על אי גירושם של ילדי מהגרי העבודה ועל הטבת תנאיהם של מהגרי העבודה ובני-משפחותיהם החיים כאן;שנה שבהּ ניתן כבוד לזקננוּ,לחולינוּ ונכֵינוּ ונספק להם כדי מחסורם,סעדם ורפואתם.שנה של צמצום פערים חברתיים וכלכליים.שנה של הגברת יסודות השוויון בין כלל אזרחיה, אזרחיותיה, תושביה ותושבותיה של המדינה. שנת גשמים. שנה שנאיר פנים מעט יותר אלו לאלו. שנה של אופק מדיני והסכם שלום עם הפלסטינים, אנשאללה. ולקוראיי/קוראותיי המוסלמים/ות (מדי פעם אני מקבל מיילים בודדים,ולפעמים מופתע-מאוד לגלות במפגשים עם סוּפִים, שיש הקוראים את האתר), ולחברי היקרים ב"דרך אברהם", ברכות לרגל חתימת חודש הרמצ'אן המבורך ולרגל עיד אלפִטְר הקרב ובא, החופף השנה לראש השנה. איחולי טוב וחסד, חידוש לב טהור ורוח נכון לכולנו.  كلّ عام وانتم بخير. שנה טובה. חתימה טובה.

 

 

בתמונה למעלה: יוסף זריצקי, חיפה, הטכניון,  עיפרון וצבע מים על ניר  1924.

בתמונה למטה: יוסף זריצקי, קיבוץ צובה, שמן על בד 1970.

© 2010 שועי רז

Read Full Post »

ספרי העשוֹר שלי (2009-2000)

  

 
 
   כמה עשורים כבר מכסה אדם בימיו? כמה יש לו לאדם פנאי לקרוא בכלל התרוצצויותיו עד כי ידמה להקיף בדעתו עשור של פעילות אמנותית כלשהי? הואיל ואני נטוע באיבו של העשור הרביעי בחיי (36), והואיל ולמיטב שיפוטי רק לפני כעשור, איפהשהו, הצלחתי להגיע לידי מטען תרבותי, תיבת תהודה, המאפשרת לסקור פעילות ספרותית בקונטקסטים רחבים, אני רוצה להניח כי כתיבת רשימה שכזו לפני עשור, היתה עבורי משימה המקדימה את זמנה, מחזה יהרה. זוהי אולי ההזדמנות הראשונה בה אני יכול להגיע לידי הצבת רשימה, אשר באמת אחוש כי היא מייצגת את המיטב שבמיטב מתוך הספרות שקראתי .

 ברי לי לגמרי כי כל רשימה שאצמיח תהיה חסרה, משום שאין אדם יחידי יכול להקיף הכל, לא באופן שבו נחשול הידע האנושי גדל, הולך ומעצים בכל עת. ואף על גב שברשימתי כאן אתייחס רק לתחום הקטון, לקיטון הספרות המודפסת עברית, עדיין אני יודע כי ודאי לא הגעתי לקרוא הרבה מאוד יצירות ראויות. העשור האחרון עמד ללא ספק בסימנו של דילוג נחשוני בהיקף הידע המוגש לפתחו של הקורא המצוי. הוצאות ספרים חדשות כגון: אנדלוס, בבל, חרגול, נהר ספרים, קשב לשירה ורסלינג [במיוחד האחרונה] הוציאו לאור שפע של ספרות מגוונת, עשירה ועמקנית, באופן שהביא לראשונה אל הקוראים קולות ספרותיים חדשים מקוריים ויוצאי דופן, ואף הנגיש לקורא העברי ספרות אינטלקטואלית עולמית, אשר מעולם לפני כן לא היתה זמינה לעיון באות עברית.

    קשה לי להתיימר ולומר כי בדיעבד הצלחתי לכסות ולו מעט מזעיר מן ההיצע הרב. עם זאת, כאדם קורא, שאולי הצליח לתור כבר כמה אופקים, ובאין רשימות סיכום העשור אשר קראתי אי-בזה הצליחו ליצג את טעמי או מכמני ספרות הקרובים ללבי, ראיתי לנכון להעמיד כאן רשימה קצרה של ספרי שירה, ספרי פרוזה (מקור ותרגום), וספרי עיוּן עבריים שהיטיבו את ימיי בעשור האחרון. אין הרשימה מתיימרת לדבר, פרט לייצוג טעמי האישי. על כן, מי שמעוניין/ת להתבונן ברשימה ולהביע דעה מוזמן בשמחה לעשות כן. אשמח מאוד לקבל הצעות נוספות, הרחבות, הסכמות, אולי גם מחאות, ובלבד שהכותבים יזכרו כי הם מתייחסים לרשימה של מי שאינו אלא משתף בטעמו האישי בלבד.

   עוד דבר, עם כל אחד מן הספרים המובאים ברשימה עברתי איזה מסע-פנימי מסויים שארכו חורג מסך כל קריאת עמודיו. הספרים היפים בעיניי, הם ספרים הדובבים את הכרתי, כלומר נותרים בה כזיכרון רגשי. אלו ספרים שבהלכי, עסוק בענייני, הם הולכים עימי, והשיח הפנימי ביני ובינם משתרע לעתים על פני שנים ומקומות, כמו ידידים קרובים המלווים את חיי.

שירה:

  • תמיר גרינברג, על הנפש הצמאה, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.  
  • נוּנוֹ ז'ודיסֶה, הרהורים על הריסוֹת, תרגם מפורטוגלית: אהרן אמיר, הוצאת כרמל: ירושלים 2000.
  • 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, חרגול הוצאה לאור: תל אביב 2001.  
  • אנטוניו מצ'אדו, רק מלה בזמן, תרגמה מספרדית והוסיפה הערות: טל ניצן-קרן, אחרית דבר: יורם ברונובסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2001.
  • סאישי ימגוצ'י, שמש קפואה, תרגם מיפנית וצירף מבוא ונספחים ישראל תמרי, הוצאת כרמל: ירושלים 2001.
  • בנימין פונדן, רפאים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד 2002.
  • פדריקו גרסיה לורקה, המשורר אומר את האמת, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת כרמל: ירושלים 2002.
  • אברהם בן יצחק, שירים, הוצאת תרשיש: ירושלים 1952, נדפס מחדש: הוצאת תרשיש, ירושלים והמשכן לאמנות עין חרוד, ירושלים ועין חרוד 2003. 
  • אסי פרבר גינת, חיית הפנים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2004.
  • ז'ואן מרגריט, מעולם לא ראיתי את עצמי יווני, תרגם מקטלנית: שלמה אֲבַיוּ, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2004.  
  • אנתולוגיה לשירי עם ביידיש: כרך איציק מנגר [כרך שביעי], בעריכת סיני לייכטר, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 2004.
  • אלחנדרה פיסארניק, בלילה הזה, בעולם הזה, מבחר שירים וקטעי יומן, תרגמה מספרדית: טל ניצן, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • אברהם סוצקובר, כינוס דומיות: מבחר שירים, תרגם מאידיש והקדים מבוא בנימין הרשב, הוצאת עם עובד והוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • פרננדו פסואה, מהחלון הגבוה ביותר: שירי אלברטו קאירו, תרגמו מפורטוגלית: רמי סערי, פרנשיסקו דה-קוסטה ריש ויורם ברונובסקי, מהדורה שלישית ומתוקנת, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.
  • ויקי שירן, שוברת קיר, שירים, הוצאת עם עובד: תל אביב 2005. 
  • יעקב רימון, מבחר שירים, עורך המבחר: עוזי שביט, אחרית דבר: מירון ח' איזקסון,  הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2006.
  • קולות מן הים האחר: שירת נשים ערביות בת זמננוּ, עריכה, מבוא וביבליוגרפיה: עמי אלעד-בוסקילה, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2007.
  • צֶ'זָרֶה פַּבֶזֶה, הבהוב השחר: שישה שירים, תרגמו מאיטלקית: ענבל וז'ק ארביב, טל ניצן, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • צ'סלב מילוש, זֶה: שירים, תרגם מפולנית דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.
  • רוברט בליי, אנשים כמונו, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2008.
  • נאזים חכמת, ענק כחול עיניים: מבחר שירים ופואמות, תרגמה מתורכית, העירה והוסיפה אחרית דבר עפרה בנג'ו, בעריכת לאה שניר, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009.  
  • (פ)ספפו, מישהי, אני אומרת, תזכּוֹר אותנוּ, תרגם מיוונית והוסיף הערות ומבואות שמעון בוזגלו, הוצאת אבן חושן: רעננה 2009.
  • חביבה פדיה, דיו אדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2009. 
  • שמעון אדף, אביבה-לא, הוצאת דביר: תל אביב 2009. 

  פרוזה, מסות ומחזאות:

  • ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגום מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000.
  • אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000. 
  • חלום וברונזה: גרסיה לורקה- משורר, מהדורת תרגום מספרדית ועריכה: רנה ליטוין, הספריה החדשה: הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, תל אביב 2001.  
  • ג'ורג' סטיינר, אֶראטה: מאזן של חיים, תרגם מאנגלית ןהוסיף הערות: יוסי מילוא, הוצאת עם עובד: תל אביב 2001.
  • טריסטן אגולף, אדון החצר, תרגמו מאנגלית: צילה אלעזר ודנה אלעזר-הלוי, הוצאת הד ארצי וספריית מעריב: תל אביב 2001.
  • ז'ורז' פרק, איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, עריכה: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2001. 
  • בנימין שבילי, פֹּה לין הלילה, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 2002. 
  • אלכסנדר איוונוביץ' קופרין, העלבון: סיפור אמיתי וסיפורים אחרים, תרגם מרוסית: גרשון חזנוב, הוצאת בבל: תל אביב 2002. 
  •  וינפרד גיאורג זבאלד, המהגרים, תרגמה מגרמנית: מיכל הלוי, אחרית דבר: סוזן סונטאג, הוצאת כתר: ירושלים 2002.
  •  סס נוטבום, ריטואלים, תרגם מהולנדית: רן הכהן, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2003.
  • דרור בורשטיין, אבנר ברנר, הוצאת בבל: תל אביב 2003.
  • אַאוּגוּסְטוֹ מוֹנְטֵרוֹסוֹ, הסימפוניה הגמורה, תרגמה מספרדית: טל ניצן-קרן,  הוצאת הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה: תל אביב 2003. 
  • זביגנייב הרברט, ברברי בגן, תרגמו מפולנית: מרתה ויורק סטנקביץ, אחרית דבר: דוד וינפלד,  הוצאת כרמל: ירושלים 2004 [מהדורה שניה ומתוקנת ראתה אור בשנת 2005].
  • אנריקה וילה-מאטאס, המסע האנכי, תרגמה מספרדית: אורית קרוגלינסקי, הוצאת כתר: ירושלים ותל אביב 2004. 
  • אנטוניו טאבוקי, האישה מנמל פים ועוד סיפורים, תרגם מאיטלקית: אלון אלטרס, סדרת מחברות לספרות, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2004. 
  • ז'ורז' פרק, איש ישן, תרגמה מצרפתית: מיכל סבו, הוצאת בבל: תל אביב 2005.
  •  מרית בן ישראל, טבע דומם,  סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2005.  
  • חיים סבתו, כעפעפי שחר: מעשה בעזרא סימן טוב, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות: תל אביב 2005.
  • דנילו קיש, מצוקות נעורים, תרגמה מסרבית קרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל: ירושלים 2005.  
  • ז'קלין כהנוב, בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות, בעריכת דוד אוחנה, כתר – הוצאה לאור, ירושלים 2005.  
  • ז'ורז' פרק, החיים, הוראות שימוש: רומאנים, תרגם מצרפתית: עידו בסוק, הוצאת בבל: תל אביב 2006. 
  • יסמין גאטה, ליל הקאליגרפים, תרגמה מצרפתית: חגית בת-עדה, הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 2006.  
  •  חוּאָן רָמוֹן חִימֶנס, פלטרוֹ ואני (אלגיה אנדלוסית), תרגם מספרדית והוסיף אחרית דבר רמי סערי, איירה: זהבית כרמל, הוצאת כרמל: ירושלים 2006.  
  • וינפרד גיאורג זבאלד, אוסטֶרליץ, תרגם מגרמנית: יונתן ניראד, הוצאת כתר: ירושלים 2006.
  • יעקב גלאטשטיין, כשיאש הגיע, תרגם מיידיש: דן מירון, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • מיכל בן- נפתלי, ספר, ילדוּת, הוצאת רסלינג (ושתי מחלקה ספרותית): תל אביב 2006. 
  • יוקיו מישימה, מקדש הזהב, תרגמה מיפנית: עינת קופר, ספרית פועלים, תל אביב 2007. 
  • סמואל בקט, כל יצירותיו בדרמה, תרגם מצרפתית ואנגלית: שמעון לוי,  הפקולטה לאמנויות על שם יולנדה ודוד כץ, החוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל-אביב: תל אביב 2007.
  • אינגבורג בַּכְמַן, שנות השלושים, תרגמה מגרמנית: טלי קונס, מבוא: מיכל בן-חורין, הוצאת כרמל: ירושלים 2007. 
  • וולפגנג בורכרט, הרבה צרות היו לו עם המלחמות, תרגם מגרמנית: גבריאל צורן, הספרייה הקטנה- הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2007. 
  • חביבה פדיה, בעין החתול, הוצאת עם עובד: תל אביב 2008. 
  •  אירן נמירובסקי, הנשף/דוד גולדר, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר: ירושלים 2008.
  • וורד ג'אסט, שִכחה, תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת עברית/הוצאת כתר, ירושלים 2008. 
  • זביגנייב הרברט, טבע דומם עם רסן, תרגם מפולנית והוסיף אחרית-דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל: ירושלים 2008. 
  • ז'ורז' פרק ורובר בובר, סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה, תרגמה מצרפתית: נורית פלד-אלחנן, הוצאת בבל: תל אביב 2009.
  • קאדר עבדוללה, כתב יתדות, תרגם מהולנדית: אריה אוריאל, זמורה ביתן מוציאים לאור: אור יהודה 2009.
  • מריוֹ בֵּיַיטִין, שתי נובלות: סלון יופי/דמקה סינית,  תרגמה מספרדית: אנה וולוביץ', הוצאת כרמל: ירושלים 2009.   
  • וולטר, מיקרומֶגָס: סיפור פילוסופי ועוד שני סיפורים, תרגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת נהר ספרים: בנימינה 2009.
  • מיגל דה אונמנו, ערפל, תרגם מספרדית: רמי סערי, הוצאת עם עובד: תל אביב 2009. 
  • עמנואל פינטו, טיניטוּס, סדרת ספ, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תל אביב 2009

עיון:

  • תלמוד ירושלמי על פי כתב יד סקליגר 3 הנמצא בספריית ליידן, ערך והקדים מבוא יעקב זוסמן, הוצאת האקדמיה הלאומית ללשון העברית/האוניברסיטה העברית בירושלים: ירושלים 2001.
  • אברהם מלמד, היהפוך כושי עורו? האדם השחור כ'אחר' בתולדות התרבות היהודית, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה והוצאת זמורה-ביתן: חיפה ולוד 2002.
  • חביבה פדיה, המראה והדבור: עיון בטבעי של חוויית ההתגלות במסתורין היהודי, לוס אנג'לס 2002. 
  • אברהם כהן די היררה, בית אלהים ושער השמים, תרגם מספרדית: נסים יושע, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח: ירושלים 2002.  
  • רמב"ם, מורה הנבוכים, תרגם מערבית-יהודית: מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2003.
  • ברוך שׂפּינוֹזה, אתיקה, תרגם מלטינית:  ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003. 
  • אלעזר בן יהודה מוורמס, סודי רזיי חלקים א-ב וספר השם, מהדורת אהרן איזנבך, מכון סודי רזיא: ירושלים 2004. 
  • דרך האמצע וקיומהּ [ג'ונג יונג], תרגם מסינית: אנדרו פלאקס, הקדמה איירין איבר, מוסד ביאליק: ירושלים 2004.  
  • גליה פת-שמיר, אדם לאדם חידה: טבע האדם ומחשבת סין, אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור, תל אביב 2004.
  • הקוראן, תרגם מערבית: אורי רובין,  אוניברסיטת תל אביב- ההוצאה לאור: תל אביב 2005. 
  • יוסף אליהו שלוש, פרשת חיי [1930-1870], בעריכת אור אלכסנדרוביץ', הוצאת בבל: תל אביב 2005. 
  • בנימין פונדן, התודעה האומללה וכתבים אחרים, תרגם מצרפתית ורומנית: יותם ראובני, הוצאת נמרוד: תל אביב 2006.
  • בן-עמי שרפשטיין, ספונטניות באמנות: אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה, תרגם מאנגלית: יובל אידו טל, הוצאת עם עובד: תל אביב 2006.
  • אלזה לסקר-שילר: משוררת מציירת,  אוצרת: עירית שלמון, בעריכת: ישראל רונן וא"מ גולדשטיין, מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה [קטלוג מס' 26]: חיפה 2006.
  • סטיבן נדלר, שׂפינוזה: ביוגרפיה, תרגמה מאנגלית: דבי אלון, עריכה מדעית: גדעון סגל, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • חורחה לואיס בורחס, מלאכת השיר, תמלול, עריכה והערות: קאלין-אנדריי מיכאילסקו, תרגום: פבינה חפץ ויורם נסלבסקי, הוצאת בבל: תל אביב 2007.
  • רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב, תרגם מצרפתית: משה להב, עריכה מדעית: משה רון, הוצאת רסלינג: תל אביב 2007.
  • מארק מאזוֹוֵר, סלוניקי עיר של רוחות: נוצרים, מוסלמים, יהודים 1950-1430, תרגמה מאנגלית: כרמית גיא, ייעוץ מקצועי: ירון אנוש, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.  
  • הסופים: אנתולוגיה, תרגמה מערבית, והוסיפה הערות ומבואות: שרה סבירי,  אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור: תל אביב 2008.  
  • לב המוּדָעוּת [ אַשְטָאוַקְרָה גִיטָא], מתרגומו לאנגלית של תומָס בַּיירוֹם: שחר לב (דיוְיה), הוצאת אבן חושן: רעננה 2008.  
  • הרולד בלום, חרדת ההשפעה: תיאוריה של השירה, תרגם מאנגלית: עופר שור, עריכה מדעית: שולי ברזילי, הוצאת רסלינג: תל אביב 2008.
  • יוסף אביב"י, קבלת האר"י, מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים 2008.
  • יוהאן האוזינחה, סתיו ימי הביניים, תרגמה מהולנדית: קלרה פרלשטיין, עריכה מדעית והקדמה: דרור ק' לוי, בעריכת דליה טסלר, הוצאת כרמל: ירושלים 2009.
  • מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, חפץ לב: יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, תיאטרון הקרון והוצאת כרמל: ירושלים 2009.

*

 בתמונה למעלה: מיכאל סגן כהן, היהודי הנודד/ Le juif errant, שמן על בד, 1983.  

© 2010 שועי רז

Read Full Post »