מפתח שפותח כל שער

*

השיחה המובאת כאן בהמשך נכתבה בהתחלת 2010, בתחילה בצ'ט חופשי בגוגל, ואחר כך הועברה לקובץ טקסט. היא פורסמה בשעתו ב"הפנקס – כתב עת לספרות ילדים" ביוזמתה של טלי. הכול החל כשטלי ביקשה אותי להתחיל לשוחח כדי להוציא לבסוף ספר שיחות לילדים (ולמבוגרים) סקרנים וקוראים. הספקנו את הפרק הזה ועוד מחצית הפרק שנושאו היה ים. לאחר מכן היא התחייבה לפרויקט שתפס את רוב זמנה, ואחר כך הוציאה את ספרהּ "ביום שמש בהיר", הפכה לאם יחידנית ואז הפכה אם בשנית, וכבר לא חזרנו לזה.  בשבוע שעבר נפטרה חברתי חכמת-הלב, הסופרת, העורכת, אשת החינוך הדמוקרטי והמבקרת, טלי עמית כוכבי (2023-1977) זכרה-לברכה, ואתמול הובאה למנוחות בחיפה. הדברים מובאים כאן לזכרה וכעדות לעומק כשרונה.  היא הייתה אישה שמנסה לראות תמיד את הטוב ואת הַתּׂם ולעודד את האחֵרים אל הטוב ואל הַתּׂם. היא סיפרה על דבר מחלתהּ למעט מאוד אנשים, וכך נותרנו, אנשים שראו בהּ חברה טובה, מופתעים לגמרי והלומים, מבשורת פטירתהּ הפתאומית שפרסמה אמהּ המתרגמת וחוקרת התרגום, ד"ר חני עמית כוכבי, ביום חמישי שעבר. אני בכנות מאמין, שהיא לא רצתה שחברותיה וחבריה ייצאו מגדרם, שידאגו, שיטרחו. אני יודע עד כמה מחלה קשה עלולה לגרום לאדם להפוך שתקן יותר, מכונס יותר, לא רוצה לדבר על-זה, כי לא תמיד התגובות, שהוא מקבל מאנשים שהוא אוהב, הן לגמרי-לעניין. אני מניח שהיא לא חשבה שתמות, וכי במאזן מול מטלות החיים והכוחות המתדלדלים – היא פשוט ביקשה להחזיק מעמד. מאוד אהבתי אותה ותמיד אוהב. יהי זכרה ברוך.      

 

טלי:  ‫שועי, שועי, בוא נשחק

 שועי:  בשמחה רבה, אני עומד מול חומה ובה שער נעול ומנסה למצוא דרך להיכנס דרך השער.

 יכול להיות שכל מה שדרוש הוא משחק?

 טלי:  ‫ אני חושבת שכן. תמיד כל מה שדרוש הוא משחק. אבל ההוראות הלכו לאיבוד. אולי ננסה להקיש על השער?

 שועי:  יכול להיות שיש מישהו בפנים? אבל באותה מידה אפשר שהחומה הזאת היא פאזל ואם נקיש חזק מדי הפאזל יתפרק. יש סיכוי שיש לך מפתח?

 טלי:  ‫מעולם לא הצטיינתי בפאזלים… אבל הכנסתי את היד לכיס כדי לחפש מפתח, ומצאתי פתק. אולי זה רמז?

 שועי: הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים

          הַדָּגִים בַּמְצוּלָה

          אֵיךְ אָבֹא בְּשַעֲרֵי

          אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה

          וּמַפְתְּחִי שָבוּר וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה

          (זאת הנטייה המלנכולית שלי, בלשונו של ביאליק).

פתק את אומרת, מה כתוב בפתק?

 טלי: תקשיב –‫"דלתות רבות היו סביב סביב לאולם, אך כולן נעולות. ולאחר שהקיפה עליסה את האולם כולו מטה לכיוון האחד ומעלה לכיוון האחר, מנסה לפתוח כל דלת ודלת, פסעה בעצב אל מרכזו, תוהה בליבה איך תוכל אי פעם לצאת מכאן. פתאום נתקלה בשולחן… לא היה עליו דבר מלבד מפתח זהב קטנטן… היא ניסתה את מפתח הזהב הקטנטן במנעול- ולמרבה שמחתה הוא התאים! … עליסה פתחה את הדלת ומצאה כי היא מוליכה אל תוך מעבר קטן… ובסופו גלתה את הגן המקסים ביותר שראיתם מימיכם… אבל היא לא יכלה להוציא אפילו את ראשה מבעד לפתח…., אילו יכולתי להתכווץ עכשיו כמו קנה משקפת! …. דברים מוזרים רבים כל כך התרחשו לאחרונה, עד שעליסה התחילה לחשוב שהכל אפשרי בעולם, מלבד אולי דברים מעטים מאוד".

 ‫זה כנראה באמת רמז. אבל מה זה אומר?

 שועי:  זה אומר שעליסה פותחת  כאן דלת נסתרת או שהיא פותחת את מנעול הלב. כאשר הלב משתחרר ממנעוליו באמת נראה לי כי הכל אפשרי, מלבד אולי דברים מועטים מאוד, לא?

  טלי:  ‫בטח. אבל למה או? היא פותחת את שניהם ביחד, גם וגם (כמו שאמר פו הדב, ביער אחר…)

 שועי:  כלומר, קודם כל צריך לפתוח את הלב, בשלב הבא יהיו דלתות שייפתחו רק כתוצאה מכך, יהיו דלתות אחרות שנצטרך עוד לעבור בהמשך, וכמובן יש גם את השער האפל הגדול שתיאר דוד פוגל, את שער החוק בו דיבר פרנץ קפקא ואת השער לידו ממתינים העיוורים  בדרך אל העצב עליה שר ניק דרייק. אבל לא נדבר עליהם עכשיו.

 טלי:  ‫זה נשמע לי מלחיץ קצת,  לעמוד בפני השער האפל הגדול.  

  שועי:  אם יש שער כזה, כמו השער האפל הגדול, הוא חייב להיות שער חמור סבר, כמו צוק קודר בלב שממה; שער נטול הומור, כמו שער החוק של קפקא; או שער שהוא סכר בפני הדמעות כמו השער של ניק דרייק. שער שמעניק אפשרות מעבר אחת, אחת ויחידה, נקודת גבול בין מה שעומד לפני השער ובין מה שעומד מאחוריו.

*

*

לעומת זאת, שער עומד בלב שטח פתוח הוא סוג של משחק. אין בו הגבלה ולא רסן, הוא גם אינו מזרה אימה. הילדים המשחקים פנויים לעבור בו, הלוך ושוב,  בלי הגבלה. אנחנו משחקים נכון? אז אני בעד להציב את השער בשדה פתוח. כך טוב יותר.

 טלי:  ‫ כן! נציב אותו בשדה. ככה אני אוהבת. יש שער, הוא מתחיל להיפתח, אבל הוא לא חלק מחומה, סתם עומד שם לעצמו, לא סתם, אבל לעצמו. באמצע שדה.

שועי:  ובכל זאת, מהם שערים ומפתחות עבורך?

 טלי:  ‫שאלה גדולה. שערים ומפתחות. אני צריכה איזה מפתח קטן, אולי קוד, להיאחז בו.

השער מתחיל להיפתח קצת, אני שומעת אותו חורק, אז אני מייד מתחילה לזמזם לעצמי "פתחו את השער פתחוהו רחב, עבור תעבור בו שרשרת זהב". זה שיר יפה ופתוח ומשרה בטחון שנמשך דורות ארוכים ורבים אחורה. אבל אתה יודע איזה שיר משחק אחר הוא מזכיר לי, באסוציאציה חופשית לגמרי? שיר משחק שאומר את ההיפך המוחלט. ואולי בעצם אותו דבר? – "בנו גשר, בנו גשר, בנו גשר מזהב, כולם עוברים כולם עוברים ואחרון נתפס".

 שועי:  זה מצחיק, דווקא 'פתחו את השער' הוא החופשי מבין השניים. 'האחרון נתפס' זה נקודת גבול ממש, או נקודת ביקורת דרכונים. יש גם יתרון נוסף ב'פתחו את השער': הוא מסתיים ב'רקיק צהבהב על צלחת זהב' מה שיכול להחזיר אותנו לשער של עליסה ולמאכלים המגדילים והמקטינים.

 טלי:  ‫לא חשבתי על זה, אבל אתה צודק. 'פתחו את השער' הוא החופשי מהשניים, ברור, אבל החופש שלו נשען על בטחון. ביטחון שכל הדורות שהיו ושיהיו יעברו שם תמיד (ששששששש….לא מדברים עכשיו על ההיסטוריה האמיתית של כל האנשים שקדיה מולודובסקי כתבה עליהם. אנחנו בשדה. פתוח. וכל הדורות היו ויהיו לתמיד) וה"נתפס" הזה, האחרון, יש בו משהו סוגר וחוסם, אבל הוא גם נותן בטחון, הוא גם חיבוק.

 שועי:  איך נותן ביטחון? אני לא ממש אוהב להיתפס. זה נותן לי הרגשה של דג ברשת.

 טלי:  ‫כנראה תלוי מי התופס ותלוי גם אם מי שתופס יודע לשחרר.

 שועי:  בשביל להשתחרר צריך מפתח?

 טלי:  ‫שאלה מצוינת. אני לא יודעת.

 שועי:  כי אם כן, זה הופך את התופס לשער נעול. לדוגמא, כילד הרהרתי הרבה במשפט 'לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי!' אחת האפשרויות שעלו על דעתי היא שאם רק ייקחו את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי יוכלו לגרום לו לקום ממקומו, לחבוש את כובעו, להתהלך בשכונה ולדבר חופשי, בלי שדודלי ורגע יעירו לו פעמיים בתכנית באופן מקומם: 'שתוק חביתוש, אל תתערב!'

 אף פעם לא הבנתי איך דודלי ורגע יכולים לנהוג כך בחביתוש המסכן.

 טלי: אני ממש אוהבת את הרעיון הזה, אבל גם קצת מפקפקת, כי חביתוש בעצמו כועס על לקיחת המפתח. הרי ברגע שהוא מקבל מפתח חדש וחוזר לדבר הוא אומר שוב ושוב "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי!" אתה חושב שהוא לוקה בתסמונת סטוקהולם? הוא בעצם שבוי? או שאולי טוב לו אצל רגע ודודלי?

 אולי הוא כמו ילד שצוחק ונהנה כשתופסים אותו באמצע 'הגשר מזהב'?

שועי: יש אומרים שהוא התבגר ועזב בסוף את הצרכנייה של דודלי שהפכה לסניף של רשת מוצרי מזון מובילה. הוא עבר לפאב סמוך, ועד היום אני הולך לשם בכדי לשתות בירה מהחביתוש. אבל לא בתפקיד.

 טלי:   ‫זה עצוב מה שאתה מספר לי כאן. מה שיצא מהמכולת של דודלי זה סניף מפלצתי של רשת מזון גדולה? חבל. אני זוכרת אותם מהמכולת… אתה רומז שיש לו טראומה?

 שועי:  טוב, מאז התייקרו גם שערי הדולר ושערי הבורסה. ובאשר לחביתוש, אני תמיד חושב שזה נורא שהרשות על המפתח של חביתוש לא הייתה של חביתוש עצמו. אבל כמובן אפשר גם שלמפתח של חביתוש לא היה קשר לחביתוש. למעשה המפתח של חביתוש היה אמור לפתוח דבר אחר לגמרי.

 טלי:  ‫מה למשל? ‫אתה חושב שהמפתח של חביתוש היה אמור לפתוח שער? כי בזמן שאנחנו עסוקים פה בהעלאת זיכרונות בשחור-לבן, השער שלנו מתחיל לשנות צורה. תראה –

 שועי:  לְמָה הוא משתנה?

  טלי:  ‫אני לא בטוחה, אבל עברה פה עכשיו נמלה קטנה, והיא יצאה מהצד השני בצורה של צב. יכול להיות שהשער הופך לשער הדרקון שסיפרת לי עליו פעם?

 שועי:  זה שער שלפי מורה ומייסד הסוטו- זן היפני דוֹגֶן  עומד בלב הים וכל אחד מן הדגים אשר עובר דרכו הופך לדרקון. הדבר מעיד עבורו על הפיכתו של האדם מן השורה לנזיר זן, אם רק יבוא בשערי המנזר ויקבל על עצמו את אורח החיים הנזירי. את רומזת לכך שחביתוש הפך לבסוף לילד אמיתי? אולי לשם כך היה צריך את המפתח?

 טלי:  ‫לא חשבתי על זה אבל זה רעיון נהדר. אני מקבלת אותו בשמחה. אני רק מקווה שלפני שהוא הפך לילד אמיתי הוא לא נאלץ לגדל אוזני חמור וזנב…

‫אתה יודע מה אני אוהבת במפתח של חביתוש? את זה שהוא לא המפתח היחיד. בבית של אדון ששון יש עוד מפתח, אולי זה אומר שיש לחביתוש כמה אפשרויות, שהשער שלו פתוח…

 שועי:  אבל דווקא אזני החמור והזנב מהדהדים לחטאים ועונשים, וזה רק מראה עד כמה פתיחת השער היא משהו עִברי, אולי גם יהודי, יסודי. אני מתכוון לתפילת נעילה המדברת על נעילת שערי שמיים בסוף עשרת ימי תשובה שבהם שערי שמים פתוחים:

 פְּתַח לָנוּ שַעַר, בְּעֵת נְעִילַת שַעַר, כִּי פָנָה יוֹם

 הַיּוֹם יִפְנֶה, הַשֶמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ.

 אפשר, בהשאלה לחביתוש, כי אדם יכול להמתין לרשות השמיימית להיקרא 'ילד אמיתי' ואפשר כי אם יידע לקחת אחריות ולמצוא מפתחותיו יוכל לקרוא לעצמו 'ילד אמיתי'. כך או כך, אם ירצה לחשוב שיש איזו רשות שמיימית, הרשות נתונה, ואם לא – אז לא.  העיקר שיימצא את מפתחות לבו.

 טלי:  ‫בדיוק. אני אוהבת את הרעיון ששערי שמיים פתוחים. לחביתוש יש כמה מפתחות אפשריים והוא יכול לבחור אם להפוך לילד אמיתי, או לבעל פאב או להישאר לתמיד במכולת של רגע ודודלי. הוא יכול גם לבחור בכל האפשרויות, או באף אחת, ובניגוד לפינוקיו, אם הוא נהנה מהחיים, הוא לא מקבל שום עונש, מקסימום ביקור קטן של קריוס ובקטוס… אבל אני רוצה להאמין ששערי שמיים יכולים להיות פתוחים תמיד, לא רק עשרה ימים בשנה.

  שועי: אני מסכים, ודאי, ממש כך.

 טלי:  ‫כן. זה מוצא חן בעיני. אבל איך יודעים לזהות את המפתח הנכון?

אתה זוכר איך הארי, רון והרמיוני עמדו בפני דלת נעולה ומעליהם ריחפו מאות, אולי אלפי מפתחות מעופפים קטנים? זה עלול להלחיץ, כי לפעמים כל המפתחות נראים אותו דבר.

 שועי:  מה שיפה שם זה שהארי מיישם את הידע מן הקווידיץ' (משחק עם שערים) בכדי להדביק את המפתח הנכון ולהיכנס בדלת.  

 טלי:  ‫אמת, אבל בקווידיץ', אם אני זוכרת נכון, יש שערים פתוחים.

שועי:  שערי הקווידיץ' הם באמת שערים פתוחים, אבל בכדורגל, למשל, השער איננו באמת שער. אף פעם לא הבנתי מדוע גוֹל (Goal ) מתרגמים לעברית כשער ולא ל: Gate או ל- Pathway. שער צריך שיעברו בו בדרך אל משהו. שיהיה אפשר להיכנס ולצאת בו באופן חופשי. שער הוא לא מטרה. הוא כמו אות או ציון דרך. תכלית/מטרה מסיימת את המסע כאשר אין סוף למסע, אין תחנה סופית באמת. אנחנו רק חולפים דרך שערים, עוברים דרך העברית. כמו למשל אדם וחוה שלימדו (כנראה) את יהונתן גפן את מלות השיר:

'אתמול בחמש אחרי הצהריים

 הלכנו עם אמא למכולת

 ובדרך ראינו

 שהגן שלנו סגור'

 טלי:  ‫זה לא כל כך נעים לראות גן סגור... גם לא כל כך נעים לראות שער סגור.

אולי לפעמים זה אותו דבר, כמו בשיר של רחל –

"גן נעול.  לא שביל אליו, לא דרך,

 גן נעול אדם, גן נעול ".

בדיוק כמו שאמרת קודם, כנראה שהמפתח היה מפתח הלב.

שועי: ולכן כאשר עברו אדם וחוה בחמש אחרי הצהריים על יד גן העדן וראו שהגן שלהם סגור, הם פשוט החליטו שהגן שלהם סגור. הוא היה למעשה פתוח כל הזמן וכזה הוא גם היום.

אנשים נוטים לטעות לפעמים ולקבל כי השער נעול בפניהם, כאילו אבדו הדרכים להמשיך במסע. לאמתו של דבר, המפתח לכל שער כמעט נמצא בלבבות. פתיחוּת כּנה לָעולם, סופה לפתוח כמעט כל שער, או לכל הפחות להסיר אט אט את המנעולים הפנימיים שלעתים עוטה אדם על עצמו, כמו שכתב לואיס קרול והזכרת כבר קודם: 'הכל אפשרי בעולם מלבד דברים מעטים מאוד'.  

טלי: לבחור את המפתח המתאים ולפתוח שער נעול זה קצת כמו להכיר בכך שהכל אפשרי בעולם.

אני חושבת שזה חלק מהכוח והקסם של מילים ושירים, כאלה שהכרנו מזמן, כמו כל החברים הדמיוניים שציטטנו כאן. טקסטים שהכרתי בתור ילדה מדברים אלי גם מעבר למילים, כמו שכתב אהוד מנור –

"…ולפעמים שריד של ריח

 או צליל מוכר, או קצה מילה

 משיב אליך גן פורח

 מחזיר אל קו ההתחלה

 ושוב אתה חולם כילד

 ושוב אתה תמים כאז

אתה נמצא בתוך התכלת

 הכל נשמר דבר לא גז…".

אולי זה חלק מהכוח שאני מוצאת בספרות ילדים. אני רק לא בטוחה אם הטקסטים האלה, הבהובי הזיכרון האלה, הם שערים שדרכם אפשר לשוחח עם הילדוּת, או שהם כמו המפתח הקטנטן של עליסה, מפתחות שפותחים את השער. ואולי התשובה מסתתרת שוב אצל פוּ – גם וגם…

*

*

מפתחות משוערים לפתיחת השערים:

–   ח"נ ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, הוצאת דביר: תל אביב  1997, עמ' צ"ה.

– לואיס קרול, 'עליסה בארץ הפלאות', מאויר על ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, תל אביב, 1989, קטעים מעמ' 14-15.

– א.א. מילן, 'פו הדב', איורים: א"ה שפרד, מאנגלית: אבירמה גולן, הוצאת מחברות לספרות, 2004, עמ' 34.

–   דוד פוגל, 'דגלים שחורים', כל השירים, בעריכת אהרן קומם, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1998, עמ' 80.

–  פרנץ קפקא, 'לפני שער החוק', סיפורים ופרקי התבוננות, תרגם ישורון קשת, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1977, עמ' 120-118.

–        Nick Drake. 'Way to Blue', Five Leaves Left, Audio CD 1969, Track 4

– קדיה מולודובסקי, 'פתחו את השער', תרגום מיידיש: פניה ברגשטיין, מתוך הספר  'פתחו את השער – שירי ילדים',  הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שלוש עשרה, תשל"ד, דפוס בארי 1974, עמ' 6.  לחן לגרסא המולחנת: נחום נרדי.

– בנו גשר מזהב' – שיר משחק עממי.

–     פרק 13, "איפה המפתח?" מתוך התכנית "רגע עם דודלי"  תסריט: חנה בן ארי , הפקה: שושנה צחור, בימוי: דב נתיב, שחקנים: שלמה ניצן, ציפי מור, ספי ריבלין, ברוך דוד, המרכז לטלוויזיה לימודית, 1978.                           

– 'שיר המכולת' מילים ולחן: דני סנדרסון. ביצוע: להקת כוורת.  מתוך האלבום "סיפורי פוגי", הד ארצי, 1973. שיר מס' 2 .

– דוגן זנג'י (1253-1200), שובוגנזו זוימונקי (מבוא לסוטו זן), תרגם מיפנית מסונגה ריהו, תרגמה מאנגלית ענבל טפר, יעוץ מדעי אלון מרק ופרופ' יעקב רז, הוצאת  ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 2009, עמ' 124. לקריאה נוספת: 

https://wp.me/pJa8q-g0y

– קרלו קולודי, 'פינוקיו', אייר: מרג'ה, עברית: ימימה טשרנוביץ, מסופר על ידי ש.גולדן, הוצאת מסדה, 1994 (מהדורה מחודשת) , עמ' 98-101, 122-124.

–   מחזור רנת ישראל ליום הכיפורים , נוסח אשכנז, בעריכת שלמה טל, ירושלים תשנ"ה, עמ' 361.

– יאיר הורביץ, 'פתח לי שער' [שיר 14 מן המחזור ציפור כלואה], כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה, תל אביב, עמ' 416.

– תורביון אגנר, 'קריוס ובקטוס'. תרגמה מנורבגית לעברית: אריאלה אנדרסן, הוצאת מסדה.

– ג'יי.קיי.רולינג, 'הארי פוטר ואבן החכמים', מאנגלית: גילי בר-הלל, ידיעות אחרונות ספרי חמד ספרי עליית הגג, תל אביב, 2000. עמ' 286-287.

– 'גן סגור' מילים: יהונתן גפן. לחן: יוני רכטר. ביצוע: גידי גוב, דיויד ברוזה, יהודית רביץ. מתוך האלבום 'הכבש השישה עשר', 1978, שיר מס' 18.

– רחל המשוררת (רחל בלובשטיין), 'גן נעול' (לזר), אדר, תרפ"ח. הציטוט לעיל נאמן לגרסא המולחנת- לחן: שוקי שוקי  ביצוע: שוקי ודורית.

– אדם וחוה, בראשית ג' 24-23.

– 'חלומות שמורים' מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי, ביצוע מקורי: יזהר כהן. 

*

*

*

בתמונות: טלי בתמונה שמצאתי ברשת; ושני נופים יפואיים שצילמתי ב-13.2.2023 וב-24.6.2023. 

  

Read Full Post »

נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי

*   

מחר (25.2.2023), לפני 50 שנה, הופיע אלבומו של האמן והמוסיקאי הוולשי, איש ה-Velvet  Underground, ג'ון קייל (נולד 1942): Paris 1919. ממש לפני חודש ראה אור אלבום חדש של קייל בן ה-81, Mercy, ולכאורה טבעי היה הרבה יותר שאפנה לכתוב עליו, הגם שאלבומו הוותיק יותר כבר נמצא בחיי מאז 1990, ולכאורה מה כבר יכול להתחדש באלבום המלווה אותך מאז נעוריךָ? אבל אירע לי משהו משונה. לפני מספר שבועות, ככל הנראה בהשפעת המהפכה המשפטית, הקואליציה הימנית התקיפה, והצעות החוק הדמיוניות שכל מיני חברי כנסת קולניים מנסים להגיש השכם וערב. כמו-גם בשל הרעת מצבם הרפואי של הוריי במהלך השבועות האחרונים (הרבה זמן בית-חולים וביקורי-בית), מצאתי עצמי מפזם את Hanky Panky No How, הרצועה השניה באלבום, לאחר שנים ארוכות. את האלבום היה לי בקסטה מאז כתה י"א (קניתי בחור בשחור ברחוב שלמה המלך בתל-אביב – במחיר מוזל). האלבום היה משמעותי מאוד-אז, אבל הודחק בהמשך (לא קניתיו מחדש בדיסק). אלו היו שנים קשות (1990-1989). הורי חלו והיו מרותקים כשנה לבית, היא בשל תאונת דרכים שהסתבכה, והוא בשל בעיות גב ותביעה משפטית שהוגשה נגדו על דבר-מה שלא עשה ולא ידע שנעשה, בחברה בה עבד וממנה פוטר. אחי הגדול היה בטיול של אחרי צבא. נשארתי איתם ועם אחותי (הקטנה יותר). העתיד היה נראה לוט בערפל במיוחד מצד החוויה של לראות את ההורים בירידה תלולה  (גופנית ונפשית) בחוץ השתוללה האנתפאדה הראשונה. ועידת מדריד, עם יצחק שמיר, סתמה כל סיכוי אפשרי לסיום הסכסוך ולשלום (ידעתי שבעוד שנה עד שנה וחצי יהיה עלי להתגייס לצבא). הייתי מאוהב במישהי ובמצב הדברים בבית— העדפתי לא להכניס אותה למצב הזה. דלקת כרונית בגיד אכילס, שהחלה פתאום, גרמה לי להפסיק לשחק כדורסל בקבוצה (ממש חלמתי להתפתח בזה) ולצלוע עם רגל נפוחה למשך שנה לערך. התביישתי לדבר על מה שעובר עליי ואלמלא נערה עקשנית אחרת מעיר בשרון איתרה בספר הטלפונים את המספר שלי (היא עברה על כמה עשרות משפחות רז בגבעתיים וברמת-גן) והציעה שניפגש בתל-אביב, כי דיברנו קצת באיזה מופע, כנראה שלא הייתי יוצא עם אף אחת עד סוף התיכון. זאת התקופה שבה התחלתי לשוטט בטבע לבדי. שנה וחצי אחר כך, שנפצעתי בצבא (הלם גופני; החיאה; 15 שעות ללא הכרה), השיטוטים האלה השיבו לי את חיי.

    בכל מקרה, האלבום של קייל היה נוכח מאוד בתקופה ההיא וביציאה ממנה, ומרוב שהיה פסקול התקופה, הוא הודחק, כמו משהו שקצת קשה לשאת את זכרונו ואת עוצמתו, אולי מפני שיש בו תום גדול שקייל אף פעם לא המשיך בו ואולי מפני שהיה בי אז תום גדול שאף פעם לא המשכתי בו (החיים לא אפשרו לי). אולי מפני כך – ממש בשבועות האחרונים – מצאתי את עצמי יושב מול היוטיוב, מאזין לאלבום ומגלה שאני זוכר בעל-פה את כל מילותיו ועיבודיו, למרות  שב-25 השנים האחרונות לא הקדשתי לו האזנה רצופה אחת וחשבתי שאלבומים אחרים של קייל חשובים וטובים בהרבה ממנו. אני חושב שהאזנתי לו לפחות כמה עשרות פעמים בשבועות האחרונים (גם השגתי עותק פיזי). נראה שאין טעם גדול להתווכח עם הלא-מודע שלי. למרות שאני לא מבין עד תום עדיין, מה הוא מנסה לומר. על כל פנים,  נדמה לי ששועי של אז ושועי של היום, מושיטים זרועותיהם זה לזה –  מסיבות עלומות, ואפשר שזה קשור לשני השירים הבאים.

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר   (Hanky Panky No How)

 

אִם כִּנּוּס שֶׁל גֶ'נְטֶלְמֶנִים

נוֹסֵךְ יָגוֹן, אַחַת לִזְמַן

כָּל שֶׁדָּרוּשׁ – זִכְרָם שֶׁל אֲגַמִּים

אוֹתָם אֲגַמִּים – וַדַּאי יַשְׁקִיטוּ נַפְשְׁךָ

 

אֵין דָּבָר מַפְחִיד יוֹתֵר

מֵהַדָּת — עַל סַף דַּלְתִּי

אֵינִי מֵשִׁיב לְבֶהָלָה נוֹקֶשֶׁת, בִּנְפִילָה

בְּמוֹרַד-מַדְרֵגוֹת עַל-פְּנֵי הַחֹק;

אֵיזֶה חֹק?               

 *

יֵשׁ חֹק לְכָל דָּבָר        

גַּם לַפִּילִים הַמִּתְעַקְּשִׁים לָשִׁיר     

וְלַפָּרוֹת – שֶׁהַחַקְלָאוּת לֹא מַתִּירָה      

 *

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

נְלוֹזוּת אִי-אֶפְשָׁר 

[תרגם מאנגלית: שועי רז, 22.2.2023]  

*

*

   ניתן היה לחוש בהרבה התנגדות בחוגי האמנים והמשכילים הבריטיים של שנות השבעים כלפי ממסדי הדת באנגליה ומחויבותם לקולוניאליזם, לקפיטליזם ולמלחמות המוכרזות לכתחילה לטובת האינטרסים של הכתר הבריטי. כמובן, ניתן היה לראות בזה מגמת המשך לזו של ההיפים בארה"ב ולמרד הסטודנטים בצרפת ומבוא להופעת הפּאנק הבריטי בשנים 1977-1976, כזרם מחאה מוסיקאלי-חברתי-אמנותי אנטי-מוסדי. דוגמא נוספת היא העובדה שכאשר הועלה סרטהּ של חבורת מונטי פיית'ון, Life of Brian , באנגליה בשנת 1979 (הוא צולם בטוניסיה) – הכריזו רשויות הכנסיה האנגליקנית שיש להימנע מלצפות בו ויש לעשות על מנת להורידו מהאקרנים בשל ביזוי הדת וקדושיה (בין כה, הסרט הוגבל באנגליה לגילאי 18 ומעלה והקרנתו באירלנד נאסרה כליל, אבל לכנסיה זה לא הספיק). הוקדשו לכך דיונים ב-BBC, שבהם ניסה ג'ון קליז לייצג את עמדת היוצרים כנגד אנשי כנסיה בנימוס ובכובד ראש יחסי לעצמו (הוא בהחלט נמנע לגמרי מללעוג להם פומבית), מה שהראה כי באנגליה כל מה שעלול להתפרש כביקורת קשה על המוסדות הדתיים או המלוכניים, נתפס עדיין כמוקש גדול. עד כדי כך, שבעצם אולפני EMI  הבריטיים ביטלו את השתתפותם הכספית בסרט ערב הפקתו, ולמעשה הסרט מומן באופן עצמאי כסרט אינדי, על ידי חברת הפקה שמאחוריה עמד המוסיקאי וחבר הביטלס, ג'ורג' האריסון (2001-1943) – לו כנראה חב העולם את יצירת המופת הפיית'ונית. שלא כמו שניתן היה אולי לחזות מראש, עליית השמרנים באנגליה בראשותהּ של מרגרט ת'אצר, משנת 1979 ואילך, רק החריפה את הביקורת ואת המחאה החברתית האנטי מלוכנית-שמרנית-דתית והאנטי-קפיטליסטית בקרב האמנים והאינטלקטואלים מחוגי ה-Labour ושמאלה. עד שהפכה, לאחד מהמאפיינים המובהקים של תרבות-הנגד הבריטית בשנות השמונים.

   אני יכול להבין מה דיבר אלי בשיר הזה ב-1990 ומה מדבר אליי בו גם כיום. אף פעם לא התרשמתי ממי  שמבקשים לתעל את החוק ואת הדת וגם לא את המדע והידע לטובת שליטה בבני אדם. כינוסים אקדמיים, ובפרט כנסים בחו"ל, שבהם אין סיכוי שלא יהיו אנשי אקדמיה בקהל-השומעים, מפילים עליי דכדוך קשה. מעדיף שלא לנסוע אליהם. על-שום איזה סטנדרט של מכובדות, נראוּת, אוטורטיביות וכובד ראש, שרחוקים ממני מאוד. זאת אחת הסיבות לפיה, בצעירותי גם כשהחלטתי להפסיק לפחד מהמרחב הרליגיוזי, התרחקתי מהמוסדות הדתיים (חשוב לציין, שהאנשים בהם לכתחילה ראו אותי במרבם, כמי שלא-באמת-שייך). למשל, אני משייך את השתייכותי היהודית לשיח של זכויות ולא לשיח של חובות (לא מאמין באלוהים מצווה; אלוהי אינו משגיח עמים נבחרים, לא על מדינות ולא על ההיסטוריה ככלל). זאת אולי הסיבה שבכל מוסד שבו עברתי, הייתי אאוטסיידר, לפעמים ממש הצטיינתי, אבל אף פעם לא הייתי בן-בית (זה נכון לצבא, למקומות עבודה ולאוניברסיטה).  אני לא יודע אם אני מייצג נלוזות דווקא, במובן של סטייה מהקונצנסוס והמיינסטרים, אבל עדיין, וכזה הייתי גם לפני 32 שנים  – אני מעריך תמהונות וממקם את עצמי בשוליים.

 

פריז 1919 (Paris 1919)

 

הִיא גּוֹרֶמֶת לִי לְהַרְגִּישׁ כֹּה חֲסַר בִּטָּחוֹן בְּעַצְמִי

עוֹמֵד שָׁם וְלֹא מַצְלִיחַ לְדַבֵּר בְּהִגָּיוֹן

רַק מְבַקֵּר, אַתָּה רוֹאֵה

כֹּה מְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת נִרְאֶה,

פּוֹתַחַת, וּכְמוֹ אֵינָהּ שָׁם, מְלַוָּה אוֹתָנוּ פְּנִימָה

זֶה מָה-שֶׁנָּהוּג לוֹמַר וְלַעֲשׂוֹת

לָאִישׁ גֵּא וּמְאֻכְזָב בִּיגוֹנוֹ

וּבְשִׁשִּׁי הִיא תִּהְיֶה שָׁם

וּבְשֵׁנִי, כְּלָל-לֹא

רַק לְעִתִּים תָּצוּץ מֵהַשָּׁעוֹן שֶׁמֵּעֵבֶר לָאוּלָם

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

 *

הַיַּבֶּשֶׁת אַךְ הוּבְסָה בְּבֹשֶׁת-פָּנִים

וִילְיָאם רוֹגֵ'רְס שָׂם אוֹתָהּ בַּמָּקוֹם

דְּמָעוֹת וָדָם מִיַּפָּן הָעַתִּיקָה

שַׁיָּרוֹת, צְפִיפוּת רַבָּה

וְשׁוֹשְׁבִינוֹת שָׂרוֹת, זוֹעֲקוֹת בְּקוֹל נוֹאָשׁ:    

 *

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַבִּישׁוֹף, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

*

יְעִילוּת, יְעִילוּת, הֵם אוֹמְרִים, 

תְּנוּ לָדַעַת אֶת הַתַּאֲרִיךְ וְאֶת הַשָּׁעָה בַּיּוֹם –

בְּעוֹד הַהֲמוֹנִים מַתְחִילִים לְהִתְלוֹנֵן

אֵיךְ יֵינוֹת הֲבוֹז'וֹלֶה – נִשְׁפָּכִים כַּמַּיִם   

בְּמַהֲלַךְ פְּגִישׁוֹת חֲשָׁאִיּוֹת בְּשַׁנְז אֵלִיזֶה   

*

אַתְּ רוּחַ רְפָאִים

וַאֲנִי הַכְּנֵסִיָּה, וַאֲנִי בָּא

לִדְרֹשׁ אוֹתְךָ עִם תֹּף בַּרְזֶל

[תרגום: שועי רז, 22.2.2023]       

*

*

    כאן מדובר, בשיר על מי שמאוהב במישהי, שלא רק שלא מאירה לו פנים, באופן המבהיר לו על הדדיות-האהבה או היתכנותהּ, אלא גם לא ממש ניתנת לא הזדמנות לפגוש בה תדיר (אולי היא אינה מעוניינת). היא לפעמים שם ולפעמים לא. הוא רוצה לראות אותה. הוא רוצה שהיא תבחין בו. אבל אין לו הצלחה. בדמיונו הוא מתאר אותה כרוח רפאים (או את עצמו, אם זו היא רוח הרפאים או הוא עצמו היא שאלה גדולה ובלתי מתפענחת) ואת עצמו כאיש-כנסיה הבא לזמן את הרוח, לדרוש את בואהּ ולתבוע את הופעתה, באמצעות תיפוף בתוף ברזל (תופים אכן שימשו בריטואלים של זימוני רוחות רפאים וגירושן). תוף הברזל עשוי לרמז גם למלחמה הגדולה (או לכך שעל מנת להסב את תשומת לבה של האהובה על המבקש את אהבתה לפעול לעורר שאון גדול), שתוצאותיה מתוארות בבתים השני והשלישי, כתבוסתה ומותהּ של אירופה כולה. גם היא הפכה לרוח רפאים, אבל למרות שאירופה הפכה לבית עלמין (המלחמה, השפעת הספרדית) – החיים נמשכים, הפליטים נעים בשיירות, והעשירים – ממשיכים להרוויח הון ולבלות, כאילו לא אירע דבר.

    לגבי ויליאם רוג'רס שמוזכר בשיר, היו שני גיבורי מלחמת העולם הראשונה כאלו: אחד קצין-זוטר אמריקני, שזכה בעיטורי עוז, שנעשה לימים קולונל (במלחמת העולם השניה), ונלחם בחזית הצרפתית, ואחר, טייס קרב קנדי –שהיו אלוף הפלות מטוסים גרמניים (הפיל תשעה). האפשרות הטובה יותר בעיניי היא כי קייל כיוון דווקא להוגה ומחנך בריטי, רב השפעה, בשם זה (נפטר ב-1898), שתבע כי בבריטניה יימסרו תכנים דתיים רק על ידי ההורים (אם הם מעוניינים בכך בחינוך ביתי) או רק על ידי אנשי הכנסיה (אם המשפחה הולכת לכנסיה), אבל אין להעניק לילדים ולנוער חינוך דתי לכתחילה במוסדות החינוך הבריטיים.  האפשרות הזאת נראית לי משום שהיא ממשיכה את מגמת הציוות שמוצא קייל בין הדת הממוסדת ובין קבלת המלחמה כנורמטיבית (כל שכן מלחמות-דת והמוני הצלבים שהועמסו על אדמת אירופה עם הקבורות ההמוניות). עם זאת, בפזמון מייצג עצמו קייל דווקא כאיש הכנסיה, שבשאון שהוא מעורר באמצעות תוף-הברזל, עשוי לעורר מתים או שדים או רוחות רפאים, ועל כל פנים להביא את אותה אהובת-ליבו לכך שהיא תבוא, שתהיה לו עוד הזדמנות אצלה, שקרוב לוודאי שתסתיים, בכך שהוא שוב ירגיש חסר ביטחון, שלא מצליח להביע את עצמו בהיגיון (מה שמזכיר לי את 1990), ואולי פשוט בינה ובינו שוררים פערים בלתי-גשירים של מעמד, או השתייכות תרבותית או קבוצתית. יפן שמוזכרת לחמה לצד מדינות ההסכמה (בעלות הברית) במלחמה הגדולה – ומנעה מגרמניה להרחיב את המלחמה למזרח.   

    אולי זה החינוך הוולשי של קייל, אבל ככלל, ממש כמו אצל המשורר הוולשי הגדול, דילן תומאס (1953-1914), שלימים קייל הלחין משיריו (Words for the Dying, 1989), ניכרות אצל קייל, לא אחת בשירים, ובפרט בתקופות המוקדמות, אסוציאציות לנושאים מיתיים, רוחניות נוצרית, ומוטיבים ספרותיים ואמנותיים. גם תומאס, לא חי חיים דתיים, ובכל זאת ניכרת אצלו איזו רליגיוזית, הסובבת סביב האל, המושיע הכנסיה, קהילת הילדוּת, שנמצאתו גם אצל קייל – ואשר כנראה מקורותיה בחינוך שקיבלו בילדות בוויילס (כך השיר הפותח את פריז 1919, קרוי:  ;Child's Chrismas in Wales אלבום קודם שהוציא יחד עם המוסיקאי והקומפוזיטור האוונגרדי-המינימליסטי, טרי ריילי, בשנת 1971; נקרא: Church of Anthrax). תומאס וקיייל גם התגוררו, זמן-מה, בפער של כעשור בצ'לסי הוטל בגריניץ' וילג', שם נפטר תומאס כתוצאה מהרעלת אלכוהול. אל מלון-האורחים הזה הגיע קיל הצעיר, בערך עשור אחר-כך, כשהגיע להתגורר בניו יורק.  לימים, הכיר את מוסיקאי האוונגרד, ג'ון קייג' ולמונט יאנג, ואחר כך את  אנדי וורהול ואת לו ריד, מה שהביא לייסוד ה-Velvet Underground.      

    תומאס מסיים את דיוקן האמן ככלב צעיר במלים הבאות:          

במשך זמן רב הוא המתין במדרגות, למרות שלא הייתה לו כעת אהבה לצפות לה ושום מיטה לשכב בה, מלבד מיטתו במרחק מיילים רבים מדי, ונותר רק היום הממשמש ובא שיזכיר לו את תגליתו. מכל עבריו נרדמו שוב דיירי הבית שמנוחתם הופרעה. אחר כך הוא יצא מתוך הבית אל השטח השומם תחת העגורנים והסולמות הנטויים. אורו של פנס הרחוב העמום היחיד, המוקף גדר ברזל חלודה, צנח על ערימות הלבֵנים והעץ השבור והאבק, שהיה פעם בתים, מקום שבו תושבי העיר, האנשים הקטנים, האלמונים כמעט, שלא יישכחו מעולם, חיו ואהבו ומתו, וידם תמיד על התחתונה.

[דילן תומס, "שבת חמימה אחת", דיוקן האמן ככלב צעיר, תרגם מאנגלית: עודד פלד, ושתי מחלקה ספרותית, הוצאת רסלינג: תל אביב 2004, עמוד 187].

*

 אם יש דבר שמחבר אותי (הצעיר וההווה) עם קייל ועם תומס, היא התפיסה העצמית הזאת של החלוף; של אי היכולת להישאר במקום; של החיים המתרחקים, של האהבה המהבהבת, ושל מצוקת הקיום. הידיעה שאי אפשר אף פעם לנצח. היד תמיד תהיה על התחתונה – אבל ניתן עוד קודם לכן, לייחד מאבק משמעותי. יש שייקראו לזה חיי-יצירה, אבל זה מאבק משמעותי, שבתוכו האדם לא תמיד מבין במי הוא בעצם מתגושש, וכך לנוכח האור הצהוב של מנורת-השולחן הלילה, אני מרגיש עצמי כרגע – אחרי שכתבתי רשימה על אלבום שלא התכוונתי לכתוב עליו ואמרתי כמה דברים שלא התכוונתי להגיד – מעט מטורף מהרגיל.  

*

*

בתמונה: Bob Rush, Photos of John Cale Taken for the Paris 1919 LP, LA 1973©

Read Full Post »

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי

*

על המשורר והארכיטקט הקטלוני, ז'ואן מרגריט (2021-1938), שנפטר לפני כשבועיים, כתבתי במספר הזדמנויות בעבר. פעם בעת ביקורו בארץ בספטמבר 2008, ממש בחודש בו התחלתי לכתוב את האתר. אחר כך, עם השנים, הובאו במספר הזדמנויות ברשימותיי מובאות משיריו, כמי ששורות-שיריו נעשו בעולמי בנות-בית. וכן הזכרתי מספריו בעברית בשתי רשימות שכללו את הספרים הטובים ביותר שקראתי בעברית בין 2009-2000, ואחר כך בין 2012-2010.  מרגריט, שאת שירתו הכרתי, באמצעות תרגומיו של חברו ומתרגמו, המשורר שלמה אַבַיּוּ, הפך עבורי למופת של כתיבת שירה, השמה בראש מעייניה את קיומו של האדם ואת ארעיותו ביקום. מרגריט הוא משורר ריאלי מאוד. הוא אינו מוצא מבטחו בסמלים או במטאפורות יוצאות דופן וגם לא בריאליזם פנטסטי, לא בגאולה דתית ולא באוטופיה חילונית. שיריו נתונים בחיים – בהתמודדויות שהם מחייבים; המאבק הלאו-פשוט לשמור על עצמך ראוי לשם אדם, וזאת מבלי להכביר על עצמו שבחים או להכתיר עצמו כבעל מידות תרומיות (Virtue) או כנושא נס הצדק. חתימת המתים, אלו שאבדו לו, עם הימים, נוכחת בשירתו. במיוחד זיכרונהּ של ביתו ז'ואנה, שהיתה בעלת פיגור שכלי, ונפטרה בדמי ימיה. ברבות הימים ניכרו בו הגעגועים באהבתו אותה.  לעומת זאת, אין בשיריו נוכחות מטאפיסית: לא ישוע, לא אלוהי הדאיסטים; רק טבע-ארצי ובעלי חיים (מהם אנושיים), בניינים, מרחבים וחללים (אלו קשורים כנראה לראיית עולמו כארכיטקט). ובכל זאת, מלים כמו נפש בהוראת: נפש נצחית, נוכחת מדי פעם בשירתו, לא כעזבונהּ של שירה מיסטית או דתית, אלא כמהות שאולי כוללת את עצמוּתוֹ של אדם, את היסוד הבלתי-משתנה שבאני, המלווה אותו כל ימיו. במידה רבה כל אפשרויותיו של האדם נובעות מן העצמוּת הזאת, ממש כמו שכל היקום בנאופלטוניזם נובע מהאחד ומהווה התפשטות גשמית של ההיפוסטתזה הראשונה, השכל הכללי, הנאצלת מתוכו והולכת אל הנפש הכללית ואילך אל הטבע (הקוסמוס הפיסיקלי).  במובן זה בלבד (הנפש) דומני כי מרגריט קלט משהו מתורת הנפש האפלטונית והנאופלטונית. המחויבות לעשות את הטוב ואת היפה ובכך לרומם את הנפש, שלא תאבד בעולם החומר.  קרוב יותר לעולמם של הפריפטטים או הסטואיקנים או שפינוזה (האחרונים הרבו לדבר גם כן על המידה הטובה) – אין מרגריט מרבה לחרוג אל מהויות בלתי פיסיקליות ולא לתארן. אשר לפוליטיקה, עם שמרגריט היה משורר שכתב במודע ובכוונה קטאלנית, אין בשיריו קריאה פוליטית מפורשת, מלבד גינוי לכל דבר לאומני-טוטליטרי, המזכיר את הדיקטטורה של גנרליסימו פרנקו, שהתמשכה עד מלאת למרגריט 37, ולפיכך אין לתמוה על נוכחות ההתנגדות הזאת בשירתו. ניתן לראות בה פועל יוצא של היותו איש רוח אירופי, בן המחצית השניה של המאה העשרים, שעוד הספיק לחזות במוראות המשטרים הפשיסטיים והדיקטטוריים של אירופה.

דוגמא לא שכיחה לפניה מסוימת של מרגריט אל מטאפיסי שאינו כלל-ועיקר מטאפיסי הוא שיר שכתב לאחר ביקור ב"יד ושם", ככל-הנראה בסתיו 2008. הנה הוא לפניכם:

*

יד ושם, ירושלים

*

נִכְנַסְתִּי לָאַפֵלָה תַּחַת כִּפַּת עֲנָק

שֶׁבָּהּ כָּל אוֹרוֹת הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

רוֹטְטִים, כְּמוֹהֶם כִּשְׁמֵי הַלַּיְלָה,

קוֹל בָּקַע, קוֹרֵא בְּלִי הַרְפּוֹת

אֶת רְשִׁימַת שְׁמוֹתֵיהֶם, תַּחֲנוּן

כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל.

הִרְהַרְתִּי בְּז'וֹאַָנָה. הַיְּלָדִים הַמֵּתִים

שְׁרוּיִים תָּמִיד בְּאוֹתָה אֲפֵלָה

שֶׁבָּה זִכְרָם אוֹרוֹת, אוֹרוֹת דּוֹמְעִים.

זָקַנְתִּי דַּיִּי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

הֲקִימוֹתִי בִּנְיָנִים כִּקְרוֹנוֹת

שֶׁלָּהֶם שִׁלְדֵּי בַּרְזֶל, קְרוֹנוֹת אַדִּירִים

שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים יָשוּבוּ לִגְרֹר

אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַקֵּץ שֶׁחָזוּ.

שֶׁכֵּן כֻּלָּם רָאוּ אֶת הָאֱמֶת,

בָּרָק מְסַנְוֵר בְּשֶׁטֶף מַיִם זְדוֹנִיִים.

אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי.

זָקַנְתִּי דַּיִֹי, עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם.

[ז'ואן מרגריט, זה לא היה רחוק, זה לא היה קשה, תרגם מקטלאנית: שלמה אביו, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2012, עמוד 46]

*

יש שתי תנועות גליות בשיר: אור וקול, הנעים במרחב האפל שתחת כיפת אולם הילדים. לפי שהתפשטות האור מהירה מהתפשטות הקול המחבר חש ב"אורות הילדים המתים" טרם שהוא חש בקולו של הקריין הקורא מבחר משמותיהם ללא הפוגה, כ"תחנון שכמוהו לא שמע שום אל". אכן אולם הילדים המדובר, "יד לילד", הוא כיפה חשוכה שרצופה אורות זעירים, שבאופן אדקווטי, עם השמעת השמות, משקפים את מספרם הבלתי-נתפס של הילדים היהודים שהומתו בין 1945-1939. האפיפניה הזאת, עם היותה צפויה, שהרי המשורר המבקר יכול היה לצפות למופע האור קולי הזה, נודעת השפעה נפשית. היא מעוררת את המשורר להיזכר. כאשר דווקא המלים, " תַּחֲנוּן כֹּה עֲצוּב שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא שָׁמַע שׁוּם אֵל" מחזקים את האלגיה ודוחים את התאולוגי או המטאפיסי. תנועת נפשו של המשורר, כתגובה למחזה-הטבעי הניחת עליו, היא כעין אמנמנזיס אפלטוני, הִזכרוּת – ומושא הזכרון הראשוני העולה לנגד עיני-רוחו המתקשר עם זכרם של אותם ילדים שנרצחו, שלא האריכו ימים, הוא בתו ז'ואנה, שאותה הוא נאבק לקיים בזכרונו ובמעמקי נפשו. ההיזכרות בז'ואנה כ"אור דומע" נוסף באולם מוצף האורות והקול, מציב בעצם את המשורר כאחד הקולות/האורות, והוא מהרהר בז'ואנה ובגורלהּ כאחד הילדים האלו. אלו שראויים היו לחיות, ושפתיל חייהם קופד באופן אכזרי או אינדיפרנטי, על דרך הטבע האנושי, שאין אלא לשאת גם את מדוחיו ואת סיוטיו, הרשומים בין דפי ההיסטוריה.

מרגריט עומד באולם הילדים. בפנימו מזדהרת ז'ואנה כאחד האורות הדומעים. דווקא ההזדהות-ההתאחדות הזאת, של אור הנדלק בתוכו, הדומה לאחד האורות הסובבים – מייצרת בידול בינו ובין הילדים. הוא עצמו זקן, שבע-ימים; הוא ראה מוות ונחל יגון ואבל. מה עוד יכול הוא חוץ מלחוש באלֶגיוּת של חוסר הפשר של המוות, של הקטל ושל תעתוע החיים, שאינם מאירים פניהם לכל אחד. עָלַי לְבַכּוֹת אֶת כֻּלָּם, הוא חושב,  לא מפני הידרשוּת ליטול חלק בריטואל ההשתתפות ביגון – המצופה מן המבקר ב"יד ושם", אלא מפני שהוא חש בהתקוממות הפנימית כנגד היסטוריה אלימה וכנגד אדישותו של הטבע לחיים ולמוות. הוא מבקש ביגונו להטיל אור ולהשמיע קול כנגדן. אם ולטר בנימין תיאר את מלאך ההיסטוריה (לדבריו, על פי ציורו של פאול קליי, Anglus Novus שהיה תלוי בחדר העבודה שלו), המביט כל-כולו בעבר, והנה כל העבר האנושי מופיע בפניו, כ"שואה אחת ויחידה, העורמת בלי-הרף גלי-חורבות אלו על אלו. בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל סערה הנושבת מגן עדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן, סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד, שהוא מפנה אליה את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערימת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת." [ולטר בנימין, "על מושג ההיסטוריה", פיסקה ט, בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, בחירת הטקסטים ומבואות: יורגן ניראד, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמוד 313], הרי שמרגריט מצידו אינו נזקק לאנגלולגיה (תורת-מלאכים), הוא רק קרוב מאוד לאותה חוויה מלאכית, ואולי אנושית לחלוטין, שהציע בנימין במיתוס שרקם. כל העבר האנושי וכל מאמצי הקידמה של האנושות, גם אותם מעגלים שבשמם פעל והקים בנינים ושלדי ברזל, נדמים למשורר פתאום כקרונות רכבת המסיעות את הילדים להשמדה. כל מאמצי התיעוש, העיוּר והטכנולוגיה המואצת, שאותה נושאת התרבות המערבית כהישג המודרני הגדול ביותר, נראות לו כמכוונות בסופו של דבר אל תלי-החורבות של השמדה-עצמית. האורות המייצגים את נשמות הילדים והקול הקורא את שמותיהם –  הבאים עליו מלמעלה מתחלפים במחזה של ברק-מכלה (אולי פצוץ אטומי) ורחש מים זדוניים, כעין צונאמי המתרגש על הערים. כיפת הענק ביד ושם אינה בית תפילה לכל העמים אלא לדידו של המשורר – מקום שבו חשים בהיסטוריה האנושית ובעתיד לקרות במלוא תחושות החידלון והפיכחון, כמעגל אלימות חסר-פשר המבשר את קץ האנושות. אבל מן האלימות הזאת נסוג המשורר, אל פנים נפשו. אוּלָם הַיְּלָדִים בָּנוּי בְּתוֹכִי אינה הצהרה על כך שמעתה יישא את זכר הביקור ב"יד ושם" בלבו, אלא התרחשות מופנמת הרבה יותר; הידיעה החד-משמעית, שעליו כאדם בכל זאת לעמול ולטרוח, על הניסיון להסיר את האלימות האנושית ואת מוראותיה, בכל מקום בו הוא נתקל בה.  אולם הילדים היצוק בנפשו של המשורר אינו מימזיס של האולם היד ושמי, אלא קודם לו. אולם ילדים כזה בנוי בנפשו של כל אדם החרד  לגורל האדם, לחיי ילדים ומסור לחיים עצמם.  הזיקנה והצורך לבכות את הילדים על מותם, אינם רק תגובה של ייאוש ונהי כלפי מעגלי-האלימות המתחדשים ואלו שיתחדשו גם מעבר לחייו של המשורר (אלו שהוא כבר לא ייראה, ואילו אנחנו החיים, ניאלץ לראות), אלא הצהרה המתקוממת כנגד האינרציה של הכוחנות והאלימות הפוליטית בקרב המין האנושי. בבחינת כל אדם עשוי להיעשות אדם הואיל והוא נושא אולם ילדים בתוכו. כל זמן שאולם כזה קיים בתוכו. עם כל האבל הגלום במשאו של כזה אולם שנושאת הנפש, אותו אדם לא ייצטרף לטבח ילדים או לאספסוף אלים שבא לעשות נקמות או סתם להחריב בשמו של כוח עודף, הון רב יותר, תפיסת עליונות מעוותת או בשם קידמה טכנולוגית. למשל, הייתי רוצה להאמין שבנפשו/ה של כל קורא/ות כאן בנוי אולם ילדים, שמתעורר (ניעור-לחיים), כל אימת שממשלה ישראלית מניחה תכנית חדשה לגירוש ילדי מהגרי-עבודה או כל אימת שמערכת הביטחון מתנכלת ללא-יהודים באיזו אמתלה של "צורך בטחוני". יש מאבק הניטש תמיד בין אלו המעוניינים בקיום כלל-אנושי העומד איתן לזכות החיים באשר הנם,  ובין אלו המעוניינים להפיק רווח מגלי-חורבות, מג'נוסייד ומתרבות של חורבות.

*

*  

ז'ואן מרגריט זכה בפרס סרוונטס, פרס ספרותי המוענק לסופרים שיצירתם מהווה תרומה יוצאת דופן לתרבות הספרדית, בשלהי 2019. לרגל זכייתו הדפיסה הוצאת קשב לשירה בראשית שנת 2020 את הספר עב-הכרס סירות מפרש בחורף, שקיבץ בתוכו את ספרי השירה הקודמים שתרגם שלמה אֲבָיּוּ משירתו לעברית (ארבעה במספר) יחד עם קובץ חדש. לרגל הוצאת הספר הגדול היה אמור ז'ואן מרגריט להגיע ארצה, ובשעתו גם התבשרתי על כך מראש על-ידי אֲבַיּוּ, אלא שאז פרץ הקוביד במלוא עוזו גם בקטלוניה וברחבי ספרד וגם כאן, החלו הסגרים והביקור ואירועיו בוטלו. לפני כשבועיים התחוור שהיתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה. לבסוף, כיצד הייתי רוצה לזכור את ז'ואן מרגריט? כמשורר שיותר מששירתו חיזרה מעולם אחר מוסיקליות או אסתטיקה, היא עסקה באופן עיקבי ושיטתי בזיקה השוררת בין אתיקה וזיכרון, כאשר דווקא הזיכרונות שאינם מניחים לנו, הם שעומדים בבסיס הרצון להיטיב עם הזולת וליצור חיים אנושיים שראוי לחיות.

*

*

*

המלצה חמה על תערוכתו של אמן הצילום (והארכיטקט לשעבר), שרון רז, נֶאֱלָמִים, שתיפתח ביום חמישי 4.3.2021 בגלריה בית דרור בקיבוץ עינת. 

*

*

בתמונה למעלה:  ©Samuel Bak, Permanent Flight, Oil on Canvas 1991

Read Full Post »

והעולם עומד רֵיקן ובדאי

*

זו רשימה לזכרה של ידידת רחוקים, קרובת לב, המשוררת, החוקרת, הפנסתרנית והבלוגרית, טלי לטוביצקי (2019-1976), שההודעה על מותהּ ביום שישי לפני שלושה שבועות גרמה לי לעזוב סלי קניות ולפרוץ בבכי ביציאה משוק לוינסקי; ואז כששבתי הביתה, התיישבתי עם ספרה וראיתי הקדשה שכתבה לי בכתב ידהּ תחת שער ספרהּ משנת 2010 וחשבתי – לא יהיה יותר; ואז שוב ביום ראשון – בבית הקברות. את פגישתנוּ האחרונה לפני כשנה, היא סיימה בחיוך ואמרה "עוד ניפגש".

טלי הייתה מטובות המשוררות. מאוד אהבתי אותה. ימים לפני פטירתה התבשרתי דרך הפייסבוק שהיא זכתה במהלך ימיה האחרונים להפוך לאם בפעם השניה (עם בת זוגהּ טל לוין). בהלווייתה למדתי כי גם ראתה עותק שמש, של ספרהּ השני, הזכות לשלמוּת הגוּף, בו עוד הספיקה לסמן כמה תיקונים בליל מותהּ.

בשבועות שחלפו, חיפשתי התכתבויות איתה. נזכרתי שהקדישה לי רשימה שלה לאחר ששוחחנו על שירת ויזלטיר, מה שהפך לפסטיבל ויזלטיר בין הבלוג שלה, הבלוג של המשוררת כרמית רוזן והבלוג שלי; באותה פעם שהזהירה אותי מפני מגיב המשתמש בשמי באתר של עיתון 'הארץ' (אני לא קורא עיתונים) ועודדה אותי להגיב כנגדו בשמי ובקולי, והוכיחה בכך שהיא חברת-אמת ששמו של הזולת חשוב לה ממש כשמהּ; בפעם שכתבה בתגובה באתר זה: "הבנתי לגמרי (לגבי השיר). אולי גם אתה לסבית" מה שהוביל, לשיחה (פרטית ומבודחת) על מה שהופך אותי לסבית בעיניה. מצאתי גם טיוטת שיר שפעם שלחה אליי ושכחתי מזה לגמרי (חלפו שבע שנים);  מצאתי התכתבות שבה כתבתי אליה מודאג ומעורבל, כשנודע לי שהיא מתמודדת עם מחלת הסרטן; מצאתי גם הודעה מודאגת ממנה לאחר שבתי עברה ניתוח ואושפזה. לא התראינו יותר מאשר בכמה הזדמנויות בודדות, בכל זאת קראתי את הבלוג שלה שנים, ומזמן לזמן, היינו שולחים זה לזו איזו דרישת שלום וירטואלית לבבית. היא הייתה בעיניי מופת להתנגדות בלתי אלימה ולדאגה לזולת. שום דבר העוסק בזכויות אדם לא היה זר להּ. אחת לזמן, ידידות או עמיתות היו מספרות לי שהכירו במחאה למען ילדים בסוריה או למען בדווים בדרום את המשוררת, טלי לטוביצקי, ותמיד הייתי מחייך מבפנים, על הידיעה ששוב טלי יוצאת לתקן את עוולות העולם; להתייצב כנגדן בשורה הראשונה.

אני רוצה לכתוב כאן מעט על שיר מתוך ספרהּ, נסי מלים כלליות יותר (הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010), שיר כבר לפני כעשור חשתי שהוא מהשירים היפים ביותר שקראתי באותן שנים, ואף כתבתי זאת. עתה משלשנים ההן נוסף עוד עשור – אני יכול לומר שזהו אחד השירים העבריים היפים ביותר שקראתי בעשור ומשהו האחרונים.

  *

הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיָּפְיוֹ, נַעֲשֶׂה חֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת.

בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלֹשִים שָׁנָה, קָפַצְת

מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד

מַחֲזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד, מְנַסָּה עֲדַיִן, בְּעֵינֶיהָ

עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל

כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים

וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן,

לְכַשֵּׁף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּשְׂעָרֵךְ

יֵשׁ כְּבָר חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

וּבֵיתֵךְ שׁוֹמֵם מִנּוֹכְחוּת אָדָם

וְכָל מִי שֶׁכִּישָׁפְת הָלְכָה אוֹ אַתְּ הָלַכְתְּ מִמֶּנָּה

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד רֵיקָן וּבַדַּאי.

[טלי לטוביצקי, נסי מלים כלליות יותר, עורכת הספר: צביה ליטבסקי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2010, עמוד 59] 

*

מאגיה ושירה פסעו בעולם העתיק פעמים רבות יד ביד. במקרא עצמו, שירות (שירת הים, השירה עלי באר, שירת דבורה) נישאו לא אחת לאחר התרחשויות, שהוצגו כפרי התערבות אלוהית בתיווך נביא העושה איזו פעולה או מתפלל באופן שמשפיע על התהוות נסית; ראש האקדמיה האפלטונית במאה החמישית, פרוקלוס (נפטר 485 לספ' לערך), עם שדגל בכך שההויה היא מערכת של נאצלים (מן האחד הטרנסצנדנטי) באורח סיבתי-לוגי-הכרחי; בכל זאת, האמין בכך שלצד המערכת המוסדרת, שורר סדר אחר, כאוטי במהותו, שדרכו יכול הפילוסוף שהוכשר בתורות אוקולטיות, לפעול באמצעות ריטואלים, תפילות ומזמורים; גם באמצעות פעילות מאגית ממש. השפעה זו על עולם האלוהות ועל פעולת הרצון האלוהי כונתה תאורגיה. במידה רבה, ניתן לראות בתפיסתו של פרוקלוס מקבילה למזמורים של יורדי מרכבה במיסטיקה היהודית הקדומה, גם הן נועדו לפתוח שערים, ולהביא ברכה על ראש נושא השבחות ועל המציאות כולה. בדומה לתפיסות אלו עמדה גם תפיסתו של בעל ספר המאגיה, ספר הרזים,  בן תקופת התלמוד –  שם הפעולה המאגית היא דבר-מה הקשור בהשפעה על  הרקיעים הנמוכים, המלאים מלאכים ושדים; לעומת זאת, ברקיע השביעי המופשט לחלוטין יפה רק התפילה, ואולי הדממה בלבד; ואין שם קמעות, ריטואלים פולחניים, או מתכוני כישוף, שעשויים להועיל.

ילדים, פעמים חשים עצמם כמאגיקונים סימפתטיים. מאגיה סימפתטית מתרחשת כאשר המאגיקון חש שהוא חלק אינטגרלי, גם אם חסר, מדבר-מה שלם (קוסמוס/יקום ו/או חברה/שבט). גם הזולת הוא חלק מהמארג הזה. לכן, כך סובר הילד, כשהוא שמח – הכל שמח לקראתו; כשהוא אוהב – הוא נאהב; כשהוא עצוב – כל העולם עוצר ממאוצו. כשהוא חש שהוא מעופף –  הוא אכן מפר את כוח הכבידה. יש בכך גם יסוד סביר. המבוגרים-המשמעותיים מגלים לילד סימפטיה רבה; גם חבריו. הם מונעים ממנו את ההיבטים המזעזעים של הקיום האנושי ככל-הניתן. אבל יותר, מכל הסבר רציונלי, ילד חש לעתים ששום דבר לא אדיש למגעו. אני נזכר שפעם כילד מתגעגע, ניסיתי להשיב לאחור את הזמן ופעם אחרת ניסיתי לעוצרו, כי ידעתי שהרגע הזה יחלוף ולא במהירה יזדמן לי רגע כזה בשנית. נסיתי שההווה לא יחלוף, שאיש מהנוכחים בו לא ימות. הזמן לא חזר וגם לא עצר. עם זאת, מאותו רגע נטבע בי איזה רצון שאינו מניח למצוא את הסדקים, שדרכם זורח הטבע (כל כמה שהוא זורח) באופן בלתי-אדיש בעליל.

בספרו, לקראת פילוסופיה של הצילום [תרגם מגרמנית: יונתן ו' סואן, הוצאת רסלינג: תל אביב 2014, עמ' 17-16], העיר התיאורטיקן של האמנות, וילֶם פלוּסר (1991-1920), הערה חשובה על היחס בין טקסט לדימוי. לשיטתו טקסט עיוני פילוסופי עוסק בהבניה מושגית של הדברים. לעומתו דימוי מצולם פתוח יותר להיבטים המאגיים ומעוררי הקסם שבנפש האדם. לכן, לשיטתו בלב המערכת המושגית עומדת הנהיה לבטל הקסם והמאגיה ולהסיר את ההשגה השגויה של המציאות שהם מבטאים. לעומת זאת, כאשר מעניקים לדימוי ולדימיון קיום שאינו משועבד לרציו; ולקסם ולמאגיה –  את הזכות לפגוש ברציונל האנליטי מושגי, מבלי שזה כופה עצמו לבער את הקסם שבעולם, קורים דברים המתקבלים על הלב ומעוררים אותו (טקסטים מושגיים הופכים יותר דמיוניים; ודימויים הופכים ליותר ויותר מושגיים, כך שניתן לדבר עליהם). מעט ייפיתי את פלוסר, שהוא הרבה יותר קר מכפי שתיארתי את דבריו. עם זאת, ברור  שניתן לדבר בעולם הזה על קסם, השפעה מאגית סימפתטית, ובכלל על אהבה –  לא כמושג, ולא כתולדת שדות כוח פוליטיים,  אלא כפלא. כן, אהבה היא מאגיה סימפתטית הרבה יותר מאשר חיבה עזה של אדם לזולתו האמורה להתבטא בפרמטרים מסוימים. כשלנפש האהובה כואב –  גם לך כואב; כשמישהי יקרה ללבך מתה – גם אתה מת, לפחות חלקית,  ושום רציונליזציה מושגית לא תציל אותך מזה.

אני מתקשה לכתוב את הרשימה הזאת, מתקשה לכתוב אותה כבר שלושה שבועות. בכל פעם יוצאות כמה מלים ונעצרות, חלקן משתתקות תוך כדי כתיבה,. כנראה משום שהכרתי את טלי וירטואלית בשנה שבה התחלתי לכתוב כאן, וקראנו זה את זו, איני יודע אם בזמן האחרון, אבל תמיד הרגשתי שהיה לה אכפת. כשאני מתבונן באתר שלי – פתאום נדמה לי כאילו שורר בו איזה ריק, שאני לא מסוגל למלא. אני לא יודע מה זה. נדמה לי שהמלים שאני כותב קדימה נוסעות לאחור ונבלעות בחור שחור. עוד לא הכרתי כזו כתיבה.

*

*  

בתמונה למעלה: נוף על יד בית קברות המסילה לחסרי-דת, עמק חפר, על יד קיבוץ בחן וכביש 6, 17.3.2019, צילם: שועי רז.

Read Full Post »

Black Man Ray

*

היתה לי שיחה, לפני כמה ימים, עם הבן האמצעי שלי, מתופף ג'ז צעיר, על כך שבילדותי בשנות השמונים, האזנה לג'ז ולרית'ם אנד בלוז התאפשרה דרך מוסיקה שהתנגנה ברדיו. עבורו – שמוסיקת האייטיז מזוהה עם סינתיסייזר ומכונות תופים רועשות, זו היתה הפתעה. הוא ביקש דוגמאות. הפניתי אותו לכמה קטעים. הבהרתי לו שהקטעים המדוברים לא נוגנו באותם ימים בתוכניות ג'ז ברדיו (כגון תכניתו של דני קרפל) אלא נוגנו בשעות השיא של ההאזנה והצפיה דאז (במצעדי הפזמונים, בתכניות הצהרים, בעד פופ עם אהוד מנור, בפנת המוסיקה של יואב קוטנר בזהו זה וכו'). לא כל השירים היו להיטים גדולים, אבל שודרו די הצורך כדי שלילד שניגן פסנתר כל ימי בית הספר היסודי, הם יהוו מקור השראה גדול. למשל, אני זוכר הערה של חבר, שותף לנגינה בארבע ידיים, על כך שקטעים שהלחנתי באותן ימים היו מזיגה בין מוטיבים מיצירות קלאסיות (שנאלצתי לנגן משום תקוות שווא של הדור מעלי שאהפך פסנתרן קלאסי), קלסיקות בלוז וגוספל מחוברת נגינה שתמיד חזרתי אליה, ומוסיקה שהתנגנה ברדיו באותם ימים. אם יש בך משהו, הוא אמר, זה האופן שבו אתה שוזר יחד כל מני ציטוטים מכל מני מקומות שלא נשמעים קשורים – למשהו שנשמע לגמרי שלך. בחשבון הזמן, נדמה לי שהמגמה שהוא הצביע עליה, למרות שמזמן איני מנגן, די מאפיינת אותי עד היום.

לצ'רלס מינגוס יש אלבום נהדר משנת 1960 הנקרא Pre-Bird המאחד מוסיקה שהלחין בנעוריו לפני שהתוודע לבִּי-בּוֹפּ של מוסיקאי הג'ז והסקסופוניסט צ'רלי "יארד-בירד" פארקר (נפטר 1955). ההשפעה הגדולה של בירד על מינגוס לא ניכרת אם בוחרים להאזין לאלבומים של בירד משנות הארבעים, אבל האזנה לאלבומו Jam Session משנת 1952 מלמדת מייד על ההשפעה העמוקה. באותה מידה, הרשימה למטה היא סוג של Pre-Tom (טום ווייטס) אצלי. אני מקווה שהרשימה הזאת למטה תשמח קצת את מי שיישמחו בה. טינה ויימאות' הבאסיסיטית של ה-Talking Heads  אמרה פעם כי בזמנו (סוף שנות השבעים) עשו מוסיקה, קודם כל עשו מוסיקה, והמנהלים והאמרגנים, הבינו (כי אהבו מוסיקה) שאת רואי החשבון ואנשי המאזנים משאירים מחוץ לבניין, כמה זמן שרק ניתן.  נראה שכיום היוצרות התהפכו ברוב תחומי האמנות והאקדמיה.

חלק מהאמנים ברשימה למטה הפכו לכוכבים גדולים, חלקם כבר היו אז; חלקם נשארו תמיד בשוליים או שנעלמו כליל, או כמעט כליל. אני חושב שהרבה לפני שהתחלתי לחקור בנבכי האלטרנטיבות למוסיקה הפופולרית, היו דווקא חלק גדול מהשירים ברשימה הזאת, אופציה של חירות, של מבע-עצמי, של יכולת להיות מוזר וחריג ובכל זאת להביע את עצמך, ולהאמין בכך שיש איזה קבוצה אנושית שיכולה לקבל את זה, אפילו למצוא בשונות או באחרוּת טעם.

ולכל השואלים, כן אלו באמת שירים שאהבתי עד גיל 13 (1986). אני מניח שאהבתי שירים נוספים, כדרכם של ילדים, ועם חלקם הרגשתי קצת פחות נוח. חשוב לומר, אני עדיין מאמין ב-Black Man Ray.

הנה רשימת השירים (כמה מהם, לא רבים, הם גירסות כיסוי לסטנדרטים קודמים), ובעקבותיה כמה קליפים שהוזכרו בה. לא ראיתי טעם להביא את כולם, משום שמגלים ככלות כמה חודשים שחלק מהקטעים ב-youtube  חלפו ואינם. מה שחסר ניתן לחפש ולמצוא.

1. China Crisis: Black Man Ray
2. Joe Jackson: Steppin' Out
3. Thomas Dolby: Hyperactive
4. Daryl Hall and John Oates: Maneater
5. The Stranglers: Golden Brown
6. Tears for Fears: Mad World
7. Bronski Beat: It Ain't Necessarily So
8. Grace Jones: I've see that face before/Libertango
9. The Cure: The Lovecats
10. The Police: Every Breath You Take
11. Sting: Moon over Bourbon Street
12. Eurythmics: Never Gonna Cry Again
13. Alisom Moyet: That Old Devil Called Love
14. Elvis Costello: Almost Blue
15. Latin Quarter: America For Beginners
16. David Bowie with The Pat Matheny Group: This Is Not America
17. Bruce Hornsby and the Range: The Way It Is
18. Donald Fagen: New Frontier
19. Peter Gabriel: Red Rain
20. Talking Heads: Once In A Lifetime

*

*

*

*

*

*

*

*

*
ערב השקה לכבוד הקומקום הקדוש, ספרו של עידו אנג'ל "המלה העצובה קומקום" (הוצאת בלה לונה: תל אביב 2018)  — ביום רביעי 5.9.2018 בשעה 19:30,  מיזנטרופ: חלל עבודה אורבני, רחוב שי"ר 6 תל אביב יפו (פינת דיזינגוף), בהשתתפות: הסופר- המשורר רון דהן, האמנית-כותבת מורן שוב, המוסיקאית נעמי חשמונאי, המחבר ואני. הכניסה חופשית. תוהו ובואו. המים כבר מבעבעים.   *

*

בתמונות: Man Ray, Noir et blanche, 1926

 

Read Full Post »

בּלוּז החתוּל המתאגרף

*

"בכיוון ההוא" אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, "גר כובען, מסוּבב על כל הראש, ובכיוון ההוא," מנופף בכפו השניה, "גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים." "אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים," העירה אליס.

"אין לך ברירה," אמר החתול: "כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת."

"איך אתה יודע שאני מטורפת?" אמרה אליס.

"זה ברור," אמר החתול, "אחרת לא היית באה לכאן".

[לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות: הספר המוער,  תרגמה מאנגלית: רִנה ליטווין, ספרי סימן קריאה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1997, עמ' 72]

*

אני מאזין בלב הלילה ל- My Middle Name is Misery של רות דולורס וייס וחושב על כך שהחודשים האחרונים בחיי גורמים לי להיראות כמו ניצול מסירה טרופה (אבא שלי חטף זיהום ויראלי חריף שסיכן את חייו; אחר-כך חטפתי בעצמי סוג של בעיית עיניים מבהילה; אחרי כמה וכמה בדיקות היא הפסיקה להבהיל; זה בטיפול ויהיה בסדר). אני מקשיב לרות דולורס וייס על יד המחשב, ומדמה לשמוע את תחתית הסירה משתקשקת תחת הרגליים ואת הים הגדול המשתרע כמדומה שם; הים שש לאחד את הכל, לבלוע את הכל, לטשטש את הכל, למשוך הכל לתהום-נשיה; מלא דגי חורף,זורמים קפואי מבט,תקועים כעצם בגרון. איי,אני מתגעגע לפסנתר אבל לא מסוגל לשוב אליו.–אני לא יכול לשוב גם לפסנתר אחרי על השנים האלה. אבל להתגעגע אני יכול ועוד איך.

ברכב בדרך לירושלים, בערב חורפי, אני מתווכח עם חברי אבי אלקיים, על יופיו של העולם ונצחיות הנשמה; אני אומר לו ששום דבר לא ודאי, וכי קרוב לודאי שאנחנו רק מקרה של מפגש בין אטומים לזמן קצוב עד מועד התפרדם,הולכים ומשתנים,נסחפים ונטרפים,כל העת. גם המפגש בינינו הוא קרוב לודאי מקרה בלבד. אמנם, יכולים למצוא בזה חיוך ויופי, אבל תמיד יהא זה חיוכם של נדונים למוות, שגזר הדין תלוי ועומד מעל לראשם, מושהה עדיין. הוא אומר לי: "תפסיק להיות מדען. אין לך שום אינטואיציה של נשמה?". אני מודה שיש לי,כמו פְּרד שנגזר ממקום אחר ונזרק אל העולם הזה ותמיד אחוז בגעגוע אל מה שאינו מכיר ואל מקום ממנו נלקח, וגם זה דומה בעיניו לחלום או הזוּת, יותר מאשר לממשוּת כלשהי.

אולי אני חלק משיירת-בּלוּז,מקהל מסיעים ארונו של מת בניו-אורלינס של הלב,השרים שירי אבל ועצבות על ימינו-כולנו,ומחכים עד אחר קבורת המת כדי לשנות נימתם,להגביר את הקצב ,לעבר הג'ז, לחגוג את שנותר מהחיים האלה. מתי באה שעה נכונה בהירה להיטיב את מצב הרוח? לפתוח חלונות, לעגל את הפה השמוט לכדי חיוך מאושר? איך ניתן לידע כי זמן כזה הגיע?

אמרתי לידידתי,אפרת רמתי (קואצ'רית מעוּלה,שאני בר מזל על שהציעה לי לבוא להתאמן אצלה),כי לפעמים אני מרגיש כמו מתאגרף הרגיל לחטוף ולחטוף (אולי זוהי מורשת של הילדוּת),אבל תמיד לקום לספירת תשע להמשיך להילחם.–זה קרב שנמשך כבר קרוב לארבעים שנים,וקשה היה לי כל הזמן הזה להושיט יד כדי לקבל עזרה ממישהו (ממש כאילו בכך אני מאבד משהו מן האינדיבידואליות שלי). רק בשנים האחרונות הבנתי כמדומה, שלא צריך להישאר בזירה אחת עם מי שמתעקש להמשיך להחטיף לך, גם אם יש קהל מריע, והשופט מזכיר לך שיש קודים וישנם גם חוקים (שצריך לשמור על שלמות המשפחה, המנגנון, המערכת, המדינה, העם וכיו"ב). ובכל זאת, אני חושש כי טעותו של היושב לפני שער החוק של קפקא, היתה שהוסיף לצפות ולשבת לפני השער בציפיה שייפתח. היה עליו לקום, לנופף שלום-אחרון ולמהר להתרחק לצד השני,כל עוד רוחו בו; אפשרות אחרת כמובן (קצת פחות חביבה, קצת פחות אני) היא לעקור את השער מן היסוד.

 ובכן, סיימתי לאחרונה לערוך ספר שירה קצר מהרבה מאוד שירים שכתבתי בעשרים השנים האחרונות (לא ברור לי מה אעשה איתו אחר-כך, בכנות קשה לי לחשוב על הוצאת ספר שירים), וסיימתי גם לערוך בשבוע שעבר גיליון של כתב עת ספרותי שעתיד לראות אור במהלך השבועות הקרובים ומשתתפים בו הרבה חברים וחברות שיצירותיהם שימחו וריגשו אותי באמת ובתמים. גם הדוקטורט שלי הולך ומתקדם מדודות למקום שבו אוכל להגיש אותו סוף-סוף, לאחר משבר של שלוש שנים לפחות, שבהן ממש אבד לי החשק להוסיף ולכתוב משהו משלי עבור ממסד אקדמי כלשהוּ (לא ייאמן איזו שחיתות יש שם בחוץ,וכמה אנשים מוכנים להגן עליה בתירוצים לפיה "המערכת לעולם אינה טועה;–גם אם יחידים גורמים ליחידים אחרים עוול,עדיין בפרספקטיבה מערכתית הצדק איתם"… טיעונים כאלה, שמתאימים לרוסיה של סטאלין, ונשמעים אוויליים ביותר כאשר הם יוצאים מפיהם של אנשים המזהים את עצמם כמשכילים וביקורתיים ומציירים את עצמם כבעלי יושרה ואינטגריטי).גם דומני שאני נמצא בתקופה,שביני ובין עצמי אני מכנה אותה:–מוֹצָאֵי הדת,שבה כבר איני מוצא את מקומי תחת כנפי הרוחניוּת הדתית,אלא כל מה שנותר לי ממנה הם פרטים בודדים-חלקיים מן המערכת הזאת,שלמדתי לאהוב בכל לבי, ועל כן אמשיך לקיים אותם גם להבא (או לפחות בעתיד הנראה לעין). אבל אם, מזה שנים, הייתי נטוע באיזה אזור דמדומים שבין העולם הדתי לעולם החילוני, אני חושב כי אני קרוב כעת להיות סוג של מסורתי,עולם של מסורות שברר בקפידה מתוך לִמּוּדָי וחוויותיי.–אני מעוניין להוסיף ולקיימן במידת-מה ולשיעורין,ויותר מתמיד,הרחק מעולם ההלכה והקהלים הדתיים.

אני מקווה לטוב, מנסה לקוות לטוב, לאהוב את אהוביי ואת בני האדם בכלל. אולי זוהי ראשיתה של שעת התבהרות. אני גם מקווה שביום מן הימים אוכל להשיב לעצמי את חיוך הצ'שייר שלי,לא זה ששגור-רגיל-ומיומן,אלא זה שהיה לְפָנִים,חיוך פנימי ההולך וקורן אל החוץ למישרין (לאחרונה נעשה מכאיב גם לחייך);כל מה שיוותר בשוֹך הגוף הוא החיוך הזה.

*

*

ידידי הותיק דרור ניר קסטל, האיש שאחראי על כך שהתחלתי לכתוב באינטרנט, ובמידה רבה- לולא היה מציק לי בהצלחה לפתוח אתר-אישי, ספק אם פרא אדם חושב היה בוקע, פתח אתר חדש: ילדי הקומדיה, המוגדר: 'אתר לקומדיה ולקומיקאים, כי כל בני האדם נולדו דבילים'. כדאי מאוד לטייל לשם, להתרשם, ולענות לקול הקורא של האתר, שנכתב ונערך על ידי איש אוהב תרבות, ובפרט: הומור וקומדיה. 

*

וגם מאמר מומלץ להפליא בנושא תפישׂת הילדוּת וייצוגיה בספרות ילדים ישראלית עכשווית מאת חברתי היקרה טלי כוכבי.  

*

בתמונה למעלה: Jankel Adler, No Man's Land, Oil on Canvas 1943

© 2012 שוֹעִי רז

 

Read Full Post »

על אם הדרך בעולם חרב: 'הדרך' לקורמאק מקראתי

*  

אב ובן הולכים בתוך עולם חרב.לא אל הר המוריה גם לא אל גולגלתא שמים הם את יהבם.האם התאבדה היכן שהוא אחר הולדת בנהּ לאחר חורבן הציביליזציה (ככל הנראה מחמת שימוש בנשק גרעיני).לא יכולה היתה לשאת יותר את האבדן, את הזכרונות על שהיה ואינו עוד, את החיפושים היום יומיים אחר מזון ומיים, את הפחד המשתק מפני חבורות שודדי דרכים וקניבלים, העושות את דרכן בדרכים, ומתייחסות אל בני האדם החולפים בהן כעל טרף וצייד. כך נותרו האב והבן לבדם צועדים, רוב ימיהם דוממים, על הדרך מערבה אל האוקינוס, לחפש אולי מוצא, אולי שרידי אנושות ואנושיות בעולם שאיבד את זו אף את זו.

   הם שקועים רוב זמנם בחיפוש מזון ומשקה ובהישרדות מתמדת,עגלת סופרמקט מקרקשת לפניהם כשריד אחרון של תרבות צריכה אשר חלפה עברה מן העולם. האדם נקרע בין שאיפה ליסד מחדש חברת אנוש ובין היות חיית טרף המתארגנת בלהקות לצוד שללהּ.ישנו אתוס המוליך את המצעד המסויט:דברי האב לבן לפיה הם נושאי האש האחרונים,הטובים,מבין אלו ששרדו.האב מנחה את בנו להימנע מגרימת סבל מיותר,אבל בחלוף הזמן זה הופכת משימה זו לקשה יותר ויותר. הם מחלקים את מזונם הקצוב עם הלך עיוור וסחוף דעת, אך נאלצים למשל, להותיר את מי ששדד את מזונם חסר בגדים בקור המקפיא. גם מניחים אחריהם ילד ניצול שהיה יכול לחבור אליהם במסעם. דבר אינו ברור עוד. אין להם מפלט אפילו בחלומותיהם. באקדח ששומר האב נותרו שני כדורים (ועוד כמה כדורי דמה),להגנה עצמית,לעת בו יותקפו על ידי אוכלי האדם.אחר כך ישָּאר רק כדור אחד בתוף.ישנה אהבת אב רבה לבן,אחריות ודאגה,התבוננות על הבן כסוג של עולם הבא,אפשרות לכינון חברה אנושית חדשה מתוך הכאוס, מתוך האכזריות הבלתי נתפסת של האדם, נסיון להעביר משהו מן התבונה ומן המוסר האנושי הלאה.לא להיכנע ליצרים החייתיים, התובעים לאכול מכל הבא ליד,לנטוש כל נומוסים מוסריים של ימים עברוּ. נסיונו של האב לשמר ניצוץ של אנושיות בכל זה ,למסרו לבנו מוצג כמעשה ראוי,כמעשה אמיץ.אבל יותר מזה,זהו סיפור עקידה. של אב הנכון לעקוד עצמו בכל עת, באם יבטיח הדבר את הגיעו של הבן אלי חוף מבטחים, כאדם אחראי לגורל האדם.

 

   האב והבן הולכים.שומרים זה על זה. דאוגים זה לזה. נשארו זה לזה יחידים בעולם אחרי שנשמט ממנו הכל.הילד נולד לאחר החורבן וכבר אינו זוכר את הציביליזציה.האב אינו מוצא טעם לדבר על מה שהיה ואינו עוד.כאשר הם מוצאים סוכריה או פחית קוקה קולה מעניק אותן האב לבן להנות מן הטעם ואינו דורש שוב לטעום ממה שאבד.כאילו כל חברת השפע מעולם היתה כעין ריחיים על צואר האנושות ולא הבטיחה דבר למעט נוחות.דווקא האבדן של הכל.של הממסדים,של החברות המאורגנות,של המדינות עצמן אינו מהוה כאן את נקודת הכובד,המועקה, הטרדה  נסבה על הצורך להעביר הלאה את הלפיד:את המוּסר,את הקירבה האנושית,כעין ידע נצחי-אוניברסלי,הטמון בלב יחידים,כל שנותר לאחר שדתות ואידיאולוגיות היו לאפר ואבק.החוט המוסרי שלא במהירה יינתק כמו פועם ומחבר את האב לבנו. כאילו הוא עמד ביסוד האנושי. ביסוד האבהות והבנהות, מאז ומעולם. על אף שמשעולי הדרך עשויים להביא את האב ואת הבן בכל עת לידי קץ מבעית, הדרך היא דרך לחיים, דרך של חיפוש אחר עוד בני אדם כמותם בעולם, הנכונים ליסד חברות. חבורה בה תשרור ערבות הדדית,יושרה ולמצער הגינות ושכנות טובה. כל הערכים שהושלכו בקלות רבה מדי אל שולי הדרך במהלך המירוץ התרבותי-חברתי אחר ממון, מעמד ופרסום, שבחברה טרם היכחדה, היו חזוּת הכל.

 

   האב והבן אינם מחכים לגודו תחת העץ.זוהי פוסט-אנושות, דיסטופיה שבה פודזו לא רק מתעלל בלאקי אלא צולה אותו לתיאבון על מדורה, ובה שני פליטים מעולם ישן.האחד, שבאמת שהה בו והשני שיודע עליו רק מעט מאוד הולכים עד הים.הם יגיעו לאוקיינוס וימצאו שם סירה. ואז ילכו דרומה.שם התקווה תזדחל אחרונה  בשארית כוחותיה מתוך קרקעיתה של תיבת פנדורה, מוכנה אולי לקראת אנושות מתהווה, משפחה מייסדת חדשה, אפשר כי גם הפעם יקום קין על הבל.אולי אין מזה מוצא. נשמתו של אלהים עוברת דרך כל בני האדם, בלאו הכי, כל עוד פועם ליבו של אדם אחד.

   איפוקו של מקארתי, כמעט epoche הוסרליאני,שימת העולם בסוגריים, גם הדיאלוגים קצובים מדודים מינוריים, נוטים לאלם,המספר כמו כולא בגרונו כל העת רגש עז, קולח  מלה אחר מלה, כיופיה האיטי-חידתי-אפל של מערת נטיפים, הנבנית אט אט מתוך טפטופים זעירים. סיעות מחשבות, רגשות, תוגות עמוקות, באות אף הן אל הקורא, אם מכוחם של תיאוריו של העולם החרב- הגוסס ואם מתוך התבוננות איטית ומהורהרת במה שעשוי היה להיות סיפור ריאליסטי,אבל ביסודו של דבר הינו אלגוריה למסע האנושי כולו, על כל תקופותיו,על היסטוריה מלאה אלימות, אנושות מלאת יסורים; על בחירתה המתמדת של החיה הזאת, ההולכת על שתי רגליה, להיהפך לבת תרבות, להיות ראויה לשם אדם, לבחור בטוב .

   ניכרת גם התפתחות הגותית אצל מקארתי. העולם ההיידגרייני שעמד בבסיסו של "לא ארץ לזקנים" לכאורה לא השתנה. עדיין מדובר במרדף אלים לחיים או למוות שבו אדם נאבק על העת על מנת לאחוז ביישות. עם זאת ניכרת כאן תמורה כמו-לוינסיאנית, כאשר דומה כי 'האחר' הוא שמכונן את האני, וכי דאגתו האחראית של האב לבנו היא המכלכלת את מעשיו. האתיקה הבין אישית נתפסת כאן כעומדת לפני הכל, כמי שתמיד עמדה ביסוד החיים האנושיים, כעין מטפיסיקה אליה נוהה האדם מתוך קשיי הקיום ומוראותיו. עקבות אלוהיים או עקבותיו של צלם אלוהים הנגלים על פני הזולת (אם כי מקארתי עדיין רחוק מאוד מן האוטופיזם הלוינסיאני). גם הזמן בחיבור, יותר משהוא זמן השעונים או זמן שבתנועה, או זמן הנע על בסיס יחסי הבן-אב, הוא זמן הניקווה בתווך בין שני בני שיח המייסדים ביניהם קירבה, אולי בסיס חדש ליסודהּ של חברת אדם.  

 אני מעדיף שלא להעריך את הספר בשמות תואר ולעטרו בסופרלטיבים. מלאכת הקריאה בו לפרקים כאובה, לפרקים דאובה. אך שכר יש בה וגם פרי. הדרך נכונה היא לקוראיה, המהלכים בה, כבני לויה, כהבל-נשימה המשגיח- מלווה את מסעם של האב ובנו. הדבר הקרוב ביותר להשגחה אלהית שעוד נמצא, שעוד נותר, בין עיי החורבות של מה שהיה פעם עולם מתוקן ומשגשג. 

 

קורמאק מקארתי, הדרך, מאנגלית: אמיר צוקרמן, מודן הוצאה לאור: מושב בן-שמן 2009, 207 עמודים.  

לסקירה שהקדשתי לספרו של מקארתי, לא ארץ לזקנים, ראו כאן.

עוד בענייני ילדים ואחריות חברתית: קראוּ את הקול הקורא המובא באתר של שחר שילוח באשר למחאה/מאבק כנגד גירושם של כ-1,800 ילדי עובדים זרים החיים בקרבנו בחזרה לארצם (חלקם נולדו בו והתחנכו במוסדות ישראליים וכל שהם מכירים היא התרבות הישראלית). מיועד למי שלבם דואג בקרבם. אני מניח כי ישנם רבות ורבים כאלה.

למעלה בתמונה: עדי נס, ללא כותרת (אברהם ויצחק) 2007.

 

© 2009 כל הזכויות שמורות לשועי רז   

 

Read Full Post »