[מצוטט מתוך: פדריקו גרסיה לורקה, 'הדימוי השירי של דון לואיס דה גונגורה', משחק הדואנדה ותורתו, תרגמה מספרדית: רנה ליטוין, הוצאת ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1989, עמ' 82]
*
*
תמיד הבלוז והזמן נטויים כמי נהר, על נהרות בבל ישבנו ובכינו (פרת? חידקל?); לא ייפלא כי ר' חיים פלאג'י, רבה של איזמיר, פסק בספר פסקיו הגדול, כף החיים, לבנות בתי כנסיות על נהרות, בקירבת מקורות מים לקיים מדרש הקובע כי אין מוסרים את השם (המפורש) אלא על המים. התורה, המשנה וס' יצירה גורסים כי העולם נברא בדיבור או בעשרה מאמרות. מחיי אלדין אבן ערבי כתב כי העולם כולו עומד על נשימת הרחמן, אבל דומני כי לא בדיבור ולא בנשיפה דובר, כי אם בנגן מפוחית, ספק אנחה או יבבת בלוז ראשונית, לאחריה בקעה פריטת בלוז, כשטף מי-נהר, הקול בא רק הרבה אחר כך, הרבה אחר כך, על יד השפך אל הדלתא. אומרים היה ר' יצחק לוריא מתבודד ולומד יחידי בצריף בבית כנסת על הנילוס; אף בכמה כתבי יד מן הגניזה נשתמר זכרו של בית כנסת אחד נטוש אצל הדלתא של הנילוס שהיה נקרא על שם אליהו הנביא. אפשר אולי— בחובו התבודד האר"י בבקשו אחר גילוי אליהו; על כל פנים, כל השר פיוטי שבת המיוחסים להאר"י לומד ומכיר כי נפש בלוזית היתה גם היתה לו.
והנה גם לשון המקרא מורה כי נקוו המים רק ביום השני, על כן ביום הראשון עוד לא נשמע שאון של שטף מים, אלא רק אור, המסתנן בעד תריסים, מציץ מן החרכים, פועם דרך סדרי המפוחית, הנופחת אש ונגן. רבים מאנשי הבלוז היו עיוורים, סגי-נהורין, כגון ר' יצחק סגי נהור שבפרובנס, אבי הקבלה הספרדית, שודאי ודאי ישב על נהר. כיצחק שהתעוור מנהר דינור של דמעות מלאכים, וכיבה אותו במוֹ-דמעותיו.
ובא לי זיכרון ישן: קרוב משפחה סלוניקאי, ניצול מאושוויץ, מטלטל גופו במחול יווני אחר ליל הסדר, כאילו חוגג מחדש כל שנה את ההצלה והפורקן, כאילו זוכר בטלטלותיו את כל שהיו ואינם, וכל פנימו בוער, עולה כרכב אש, עובר ושב, כמו על קו, בסערה לשמיים.
אנחנו, בלוז ומקאם (חג'אז/הומיון), קלים בעינינוּ, חושבים כמה אקורדים ומקצב, מלים פשוטות של סבל, עייפות,יגון ונהיה. ומבכרים אנו מפץ גדול, או דיבור סמכותני, מקצבי מחשב ואפליקציות סלולר, על פני פרץ מפוחית מעוות, המותיר רישום סופי בחלל האינסוף, ומכל מקום נשמעים הדי הגיטרה או העוּד מיבבים, כמנבאים קול מים אדירים ושיטפון, המשבר כל גדר וסכר, ואת הלב, ורק אחר-כך יש לדבר בכּלים שנשתבּרוּ, כי הכיסופים הומים בנוּ, כדגים החולפים במצולות. הצריכים מים כדי חיוּתָם, נשאים בזרמים הגדולים שבמצולות, ללא קץ ותוחלת.
אי שם בעולם, אני צועד בגשם, מזמזם איזה נִגֶן נוכח שלוליות— בהן מהבהבות פניי השוחקות. מדמה לרגע שאני אחד הדגים הכסופים האלה, שאינם חוששים מן המים, לא מן הרטיבות, לא מן הברקים, ולא מן הרעם המרמז, כי שוב נחרץ דינו של הסכר; הכל זורם מים, או זמן, או בלוז שמבראשית: Oh-Babe-It-ain't No-Lie. וזהו המרב שניתן לקבוע ממילא על הממשוּת הזאת.
*
*
* *
* **
יום שלישי, 31.1.2012, 19:30, מרכז דומיה-סכינה, הישוב-השתוּפִי נוה שלום (על יד לטרוּן)
"שירת האותיות"
מופע מוסיקלי עם אמנית הקול ויקטוריה חנה
בלווי נגן הסנטור עדי פורטי
לפני המופע תיערך מדיטציה בהדרכתו של פרופ' עודד מימון
[סִימוֹר מיין, 'תוּכִּים, גנרלים', לנסוק לתוך האור הכי חזק, תרגם מאנגלית: משה דור, תל אביב 2009, עמ' 47]
*
כי בסופו של דבר לא ברור אחר שתי כוסות ערק וקצתיים מן הבורבון, האם אני אניה של מתים או אנית מעפילים, או שמא אני נוסע סמוי נחבא בירכתיים, כה נסתר, עד שאין כל רישוּם על צאתי ובואי, על הימצאותי בעולם, ואף העכברים שכמדומה תמיד מתרוצצים בבטנן של אניות סוחר, אנה ואנה, אינם יודעים על דבר הימצאי; גם החתולים שהביא הכלכל כדי למָעט את העכברים, אינם חשים בי, או אולי חושבים שאני אחד משלהם, כאשר עיניי מתמגנטות דרך נקב בחבית אל האור הלבן המסמא של הירח, לילה שלם. ואם נעלה על שירטון מה ייוותר, צרור עם כמה רשימות? קברניט שיעזוב אחרון? רוח מרחפת על פני המים? אנחנו יושבים, הצל אני והירח ושותים, כמו שעשה לי בּאי בשעתו. והירח שתוּי כּלוט ואני חושב על קשׂטיליה. קשׂטיליה של ספר הזהר לנגהּ הלבנה, כאילו שאין לי דבר אחר להרגישו או לעשותו.
לעתים אני חש כאינדיאני שגורש עוד לפני שעמד על דעתו לשמוּרה, ושם הוא מנסה לשכך את מוּדעתוֹ לאלהִי, השבה ופוצעת לעתים, בארבע מנות נקיות של אלכוהול. על אדמתו השתרר זה כבר האדם הלבן , שדעתו נתונה לצבירת רכוש, ונכסי דלא-ניידי. נתפסתי, גורשתי, איני נאחז בדבר. ומעֶבֶר לָכָּל, המים המלוחים מקו אופק עד קו אופק, אופפים בעלטה את הכל.
כמזכרת לָקיוּם— אני מלטף בידי האחת הרועדת את אמת ידי האחרת, ליטוף עדִין, כמו מזכיר לעצמי, בכל זאת, שגם אם אין לי כל כוונה להילחם, שום דבר אינוֹ ממש אבוּד.
הירח ניצב פתאום, כּתוּכּי על כּתפי, מפטפט בארמית יְרֵחִית, באינדיאנית או סִינית— אני נאלץ להקשיב. נהנה מן הקשב. איני יודע מה יעלה בגורל הידידוּת הזאת.
הערות:
לי בּאי (762-701), משורר סיני דאואיסט, כנראה ממוצא תורכי, שתיין מוּעד, מת כשנפל שיכור לנהר בנסיון לחבק את הירח. השיר המתאר את השתיה המשולשת המשורר,צילו והירח נדפס בתרגומו של דן דאור:108שירים מן הקלאסיקה הסינית, בחר ותרגם מסינית: דן דאור, הוצאת חרגול: תל אביב 2001, עמ' 70.
בֶּמְבֶּדֶי הוא המונח, באמצעותו ייצגו האינדיאנים את "התחושה המסתורית" או את "תחושת נוכחותו של הנסתר הגדול" או "המוּדעוּת לאלוהי" בחייהם, ראו: צ'רלס א' איסטמן (אוֹהִיֶסַה, 1939-1858), נשמתו של האינדיאני, תרגמה מאנגלית: ניצה פלד, נהר ספרים: בנימינה 2007, עמ' 18.
מיכאל פינגשטן (1943-1883), יוצרהּ של התמונה המקדימה את הרשימה, היה צייר וגרפיקאי צ'כי-יהודי , זכה להצלחה רבתי בברלין בשנות העשרים ואילך, בשנים 1928-1927 נסע לספרד וצייר את נופיה; אחר עליית הנאצים בשנת 1933 נמלט בעור-שיניו לאיטליה; שם נכלא בשנת 1941 במחנה ריכוז; נפטר כתוצאה מזיהום לאחר ניתוח כושל שבוצע בו כמה ימים לאחר שהצבא הבריטי שחרר את המחנה בשנת 1943.
סימור מיין הוא משורר יהודי-קנדי (יליד 1944) המכהן כפרופסור לספרות באונ' אוטווה, מרבה לכתוב בהשראת מוטיבים יהודיים ושירת יידיש.
*
*
*
בתמונה למעלה: Michael Fingesten, The Drinker, Pencil and Coal on Paper 1919
ועולה בזכרוני שכאשר הניחו את אבא שלי בבית התפילה שבבית החולים, רצתי לשם במהירות וקצת חשש כי לא היה לי רצון להישאר לשמור על הגופה. אבל כשהגעתי העפתי עליו מיד מבט ומתחתי לו קצת את הבגדים כדי שייראו מגוהצים יפה, והבחנתי להנאתי האינסופית שאותה חולצת משי כחולה שאהב כל כך, שהלבשנו לו אותה כי היינו בטוחים שהוא מסכים, מתאימה לו באופן יוצא מן הכלל. ובזכותה הוא נראה מת-חתיך. למעשה, אילו היו שם באותו רגע מתים אחרים שהושארו לבד, בלי קרובי משפחה שמשגיחים עליהם, הייתי הולך להביט בהם בתשומת לב כדי להשוות.
[אוגו קורניה, אושר בכל מחיר, תרגם מאיטלקית: יורם מלצר, סמטאות ספרים: ירושלים 2012, עמ' 126]
*
[על שיגיונות הנכנסים לחיינו בגיל צעיר בעטייה של חרדת מוות]
*
אגון שילה (1918-1890) במיטת המוות. יש אומרים כי היתה זאת השָפָּעת הספרדית שאספתוֹ, כמו את רבע מאוכלוסיית אירופה באותה שנה. שילה המת (או הישן מעט לפני מותו, על ערש דווי) נראה שליו ומחויך יותר מאשר באילו מתצלומיו או מן האוטו-פורטרטים שצייר בחייו. הוא כמעט יכול לככב בפרסומת למוות. כאילו נותרה בו איזו ארשת, חיוך חידתי, כאילו היתה בפרידתו האחרונה מן ההשלמה ומן הפּיוּס. לשעבר, נהגו לקחת מסכת-מוות של אמנים למען הדורות הבאים, כמו לוקחים את מידותיהם ליום יבוא. שילה— והדיאלוג הארוך שלו עם מין ועם מוות, בין יצר החיות ובין יצר הכיליון. משהו בי משוכנע לגמרי שהוא לא התכוון שיצלמו אותו אחר-מותו.
פעם, אני זוכר, בסביבות גיל עשרים, אולי מפני שפחות משנתיים לפני כן כמעט איבדתי את החיים, ממש הטריד אותי פתאום האפשרות שאותיר אחרי גופה בעלת כרס. מחשבות של בן עשרים. יותר מאשר המוות או החידלון הפחידו אותי; לא יכולתי לחשוב על עצמי מותיר אחריי גופה עם כרס. בדיעבד, זה מזכיר לי את מי שטורח להיראות טיפ-טופ לקראת איזה אירוע גדול, מקצועי או משפחתי. מחשבות כאלו לא הובילו אותי להרזיה. הייתי אז כבר רזה מאוד. בהרבה מאוד מקרים בעשרים השנים האחרונות הייתי הגבר הרזה ביותר בחדר. באותה תקופה התאמנתי בטאי-צ'י ומי שהתאמנתי בחברתו דווקא הדגיש כי צ'י בריא במחשבה המזרחית דווקא מחייב איזו בטן. זה הצחיק אותי. אבל אני זוכר שכעבור כמה שנים כאשר כבר פגשתי את אשתי היה לנו מרצה באוניברסיטה, שהיתה לו כרס של בודהה. לפעמים הייתי מביע את פליאתי על הכרס הזאת באזניה. 'זה איש שיודע איך למות', הייתי חושב, ביני ובין עצמי. זאת היתה בטן ראויה לשמה.
בשנתיים וחצי האחרונות העליתי כמעט עשרה קילוגרמים. אני כבר לא בהכרח הכי רזה בחדר. אבל זה גם אינו מטריד אותי, משום מה. אולי אלו הילדים. אולי דאגות אחרות, התמודדויות של החיים. אני עדיין רחוק מאוד מלפתח כרס וכל סובביי טוענים משום מה שאני נראה דווקא יותר טוב, כי תמיד הייתי בעיניהם מסתבר בעל דמות הרזון. אולי זה השיער ההולך ומאפיר תחת הכובע. אולי תובנה מאוחרת שצריך קצת למתן התרוצצויות, לישון טוב יותר, לחלום, להנות גם מדברים יום-יומיים שבעבר לא נתתי לבי אליהם, או התייחסתי אליהם בספק-ביטול. למשל, הנאה שבארוחה משותפת עם חברים קרובים. כבר לא מטריד אותי בכלל האם אהיה בבוא יום מת-חתיך או לא. כלומר, כן הייתי רוצה שתיוותר איזו הַדְרָה. עדיין לא ברור לי למה. אבל זה כבר מזמן לא קשור למשקל (עודף או חיסרון) או לצורת הגוף, אלא למשהו אחרון שעוד יהדהד שם. לא בשביל הנשארים אחריי. אלא כדי להיות כמו שאני, קרוב לעצמי. אני חושב שבמקביל פחתה מאוד בשנים הארונות החרדה שלי מפני המוות. הפחד ההומה תמיד מאחורי הראש. הממלמל תמיד איזו שעה יעודה. אני כבר פחות ופחות שומע אותו. פנוי מחדש להתבונן בעולמם של החיים, מבלי למצוא כל הזמן, בעיניי עצמי-העייפות, בכל הדברים המקיפים אותי ובי עצמי, את מבע עיניו הנחושות של הכיּליון. הכיליון הזה שזיהיתי, שגרם לי להירתע מלהתצטלם רוב-ימיי, כי בתוך תמונותיי שלי ראיתי אותו; זיהיתי אותו בעיניי, כאילו לא עזב אף פעם מאז היום ההוא.
עכשיו, עם ילדיי, אני מתבונן לעתים באיזה אלבום תמונות משפחתי, וזה מעורר בי שמחת-פתאום. היא לא היתה שם פעם. אפשר שרק בגילי המתקדם אני לומד לקבל את עצמי כפי שאני, ללא התוויות וללא התניות.
*
*
*
*
בתמונה למעלה: Egon Schiele's Death Bed, Photographed by Marhta Fein 1918
על אלבומה החדש של רות דולורס וייס, ועל מופע ההשקה 13.1.2012, 13:00, בית פליציה בלומנטל, תל-אביב
הַס, אַל לךָ דַּבֵּר, אֲהוּבִי
דָּלּוֹת הַמִלִּים וְהֵן אֵפֶר.
תַּחַת יֶרַח הַנְחָֹשֶת נְהַלֵּךְ
דּוּמָם בְּאַהֲבָה, עֵינֵינוּ דוֹבְבוֹת.
עִינֵינוּ נִדְבָּרוֹת, לְשוֹנוֹת יַהֲלוֹם
בְּקֶסֶם הַדוּשִׂיחַ לֹא-מֵאָרֶץ.
[חוּאנה דה אִיבַּרְבּוּרוּ (1979-1892),'לשונות יהלום', אנתולוגיה (מבחר יצירות), תרגמה מספרדית: חנה נוה, הוצאת מסדה בשיתוף עם "עם הספר", גבעתיים ורמת גן 1978, עמ' 21]
-
-
את רות דולורס וייס אני אוהב במובן שבו אני מצפה לכל שיר חדש שלהּ. תקליטהּבעברית משנת 2008 הוא ללא ספק בעיניי אחד מן האלבומים הטובים יותר שיצאו בעברית אי-פעם. החדשות לפיהן היא עומדת להוציא אלבום חדש לכדו את עיני, אזני, ולבי. והנה ביום שישי נתבשרתי בשיחת טלפון מפתיעה מחבר ותיק (מוסה ג'י, חובב מושבע של מוסיקה טובה, ממארגני הפסטיבל השנתי ביערות מנשה) שהאלבום יצא ושיש הופעת השקה בצהרי היום במרכז פליציה בלומנטל בתל-אביב. הייתי אחרי לילה לבן (עבודה) ולפני השלמת הקניות והבישולים לשבת, ובכל זאת אחרי o.k מאשתי, הודעתי שאני בא ודאי. וכך עם מטריה וצעיף יצאתי לדרך (תחבורה ציבורית מקרטעת, שני אוטובוסים, כבישים רטובים, פרצופים נעצבים של אנשים החשים בקור, חלונות מלאי אדים דרכם לא ניתן לראות כלום). הרגשתי בדרך כמו הודעת מייל שצריכה להגיע לתיבת דואר אלקטרוני אחר ויהי מה, ואחרי שלוחצים על ה-Send כבר אי אפשר לעצרהּ. אני חושב שאחר שירדתי מהאוטובוס חציתי כמה רמזורים אדומים. חסר נשימה כמעט הגעתי, קפוא כדבעי. מוסה כבר חיכה שם, והצלחנו לתפוס מקום (היה הומה למדיי).
ישנם ימים כאלו שבהן המוסיקה הופכת בין-רגע לבית, למעון חם. אני יכול להזות מן בית קטן, בקתה בלב שלג אין-סוף. נווד טועה בדרכו, בא מדרכי יער, מותש, מתדפק בשארית הכוחות על הדלת. נותנים לו מקום לישב על יד אח מבוערת ומשהו בו אט-אט שב אל עצמו. כאילו משהו הוציא אותי לחלוטין מן הסדר. והנה המוסיקה של רות וההרכב שלה מבהירים לי מחדש עד כמה רחקתי ועד כמה אני קרוב.
זהו פרוייקט ביצועי-כיסוי (קאוורים). שני דיסקים מלאים וגדושים. עיבודים יפהפיים של רות (על הפסנתר והטמבורין) ושל קהל הנגנים [יהוא ירון: קונטרבאס; אביב ברק:תופים; נועה גולנדסקי: כלי הקשה; עידית מינצר, נימרוד טלמור, ונועם דרומבוס— על כלי הנשיפה, איתי וייס: זמר אורח בשני שירים]. על העיבודים רות ויהוא עם תודות לצח דרורי על שפרט בדיוק את הרעיונות כדי תפקידים כליים דייקניים; ההפקה המוסיקלית הנפלאה היא של יהוּא, שאהבתו לרות ולמוסיקה שלה ניכרות בכל צליל וצליל, ובכלל בקשר המוסיקלי המיוחד שביניהם. במשך המופע, אני שם לב עד כמה רות כמוסיקאית וכפרפורמרית, הולכת וגדילה, הולכת ומשתכללת ובכל זאת לא נוטשת איזה תּוֹם-שביר ושובה לב, שתמיד מצוי שם, בכל קליד עליו היא פורטת או סורטת, בכל קול או המיה שעולים מתוכהּ. כאשר היא מזמינה את הקהל לביצוע שלה של Let's Dance של Bowie- ביצוע מינורי, שביר, עדין בדרכו— אני מבין כי רות כדרכה רוקדת [(גם באלבום הבכורה שלה היה שיר שנקרא Let's Dance)], אבל רוקדת יסורים; זהו מופע של מחול לקול נשי ולקלידי פסנתר, ולעיניים הולכות ודומעות ולפה הולך ומחייך- אצלי בקהל. מן מחול כזה שמותיר פיסות של נפש פזורות על הקירות.
האם אמנות שלפני הכל אמורה להפעיל את הקשב עשויה להיות מעובדת בתודעה למחול? אולי מדובר בהתרחשות שבה קוים אפילפטיים, לאו דווקא ברורים, לא דווקא מכוונים, שכמו דומה נצטיירו ללא ראשית ואחרית, הולכים ומתעגלים כדי יצירה שלימה והרמונית— והמאזין/המתבונן שואל עצמו איך זה קורה? מה יוצר בתוכי את התהליך הזה? מה מביא בלוז שבור ונוגע כמו Feathers (שיר שרות ויהוא גואלים מן הביצוע הקברטי-אקסטרוורטי-מוחצן שהיה לו במקור) או שיר מר ואופטימי כמו Feeling-Good (זכה גם לכיסוי של נינה סימון), או נאיביות פצועה וסקרנית של Moonchild, לנגוע בנפש בכזו קירבה שלימה ובכזו שלימות ? אני תוהה. באמת תוהה. אולי זוהי הדרך שבה רות מניעה את השירים. כמו אותה תנועת קווים כמעט דיסהרמונית, כמעט א-טונאלית, המגיעה תמיד אייכשהו חסרת-נשימה אל היופי, ויודעת את המאמץ הכרוך בזה, במהלך הזה, שתולדתו היא יופי ועצבוּת האצורים להם יחדיו—ובכל זאת יוצרים איזו תקוה, וחירות שבאחרוּת. זו חידה עבורי עדיין. מה שקורה לי כאשר אני מאזין לשיר של רות דולורס וייס. יש לי מחשבות, יש לי רגשות. אין לי תשובות.
האלבום כולל כאמור צמד דיסקים Red Side ו-Blue Side. לטעמי, השני שלם מן הראשון; ברם, הראשון מוביל את השני, כעין Intro מלבב, המחזיק כמה וכמה רצועות מעולות בפני עצמן. איך הייתי מסביר את החלוקה? אולי דרך הדברים שקבע הסופר המצרי-צרפתי-יהודי, אדמון ז'אבס (1991-1912), בפתחו של ספרו, ספר השאלות (תרגמה מצרפתית: אביבה ברק, הוצאת שוקן: תל אביב 1990,על מפתן הספר): 'ציין בסימנית אדומה את הדף הראשון בספר, יען כי, בראשיתו, אין הפצע גלוי לעין'. ובכן, כיאה למי שהכתירה את האלבום בשם: My-Middle-Name-is-Misery, שורה מן השיר Trouble הכלול בו, אך גם רמז לשמהּ האמצעי של היוצרת, Dolores (= יסוּרים, בספרדית), דומה כי ביצועי הכיסוי של רות הולכים והופכים חשופים יותר פגיעים יותר, ושלימים יותר כשם שנעים לאורכם של שני האלבומים. כאילו הכיסויים הולכים ומוסרים, התחבושות יורדות, וכל מה שנותר הוא להביט פָּנִים בְּפָנִים.
האלבום שהוקלט בפסח 2011 בבית פליציה בלומנטל במהלך סוף שבוע אחד, הדהד לי אלבום נפלא אחר שהוקלט בדרך דומה בכנסית השילוש-הקדוש בטורונטו בקנדה בנובמבר,1987, ואשר רובו ככולו גם כן, ביצועי-כיסוי. כוונתי לאלבום The-Trinity-Session של Cowboy-Junkies-, להקתם של מייקל טימינס ומרגו טימינס, שהיא זמרת אהובה במיוחד. לפני שנים אחדות, למלאת עשרים שנים להקלטות, התכנסה הלהקה לשחזר את ההקלטה המופלאה במופע שנערך מחדש באותה הכנסייה. רות וחבורתהּ יופיעו בחודש וחצי הקרובים בכמה אתרים, ביניהם: בית פליציה בלומנטל, ולבונטין 7. אל תחכו עשרים שנה. לכו להאזין למופע המחול הזה כעת. ולגבי האלבום, אני חושב שאשכן אותו לצד Kicking-against-the-Pricks של-Nick-Cave and-the-Bad-Seeds; ולצד האלבום של-Cowboy-Junkies שהזכרתי. לצד אלבומהּ הבלוזי-ג'זי של היוצרת הקנדית, מדליין פּרוּ, Half-the-Perfect-World, כולם אלבומים המבוססים בחלקם הגדול על ביצועי כיסוי, וכולם נהדרים בדרכם; אלכסונית-לצידו, על אותה כוננית, קרוב-רחוק, של One From The Heart של טום ווייטס וקריסטל גייל, הכולל אמנם שירים מקוריים של יוצרו, אבל הוא, רובו-ככולו הומאז' לסטנדרטים של ג'ז ובלוז (האלבום כולו הווה פסקול לסרט של פרנסיס פורד קופולה באותו שם). רות כמו נוגעת בכולם, ובכל זאת יוצרת משהו שהוא אישי לחלוטין שלה: כּן, עדין, חשוּף, ומרגש— עד צחוק ועד דמעות.
-
Ruth Dolores Weiss, My Middle Name is Misery, Audio CD, High Fidelity, Tel Aviv 2012
*
*
**
*
בתמונה למעלה: רות דולורס וייס בהופעה במרכז פליציה בלומנטל 13.1.2012, צולם על ידי יובל אראל, הבלוג של יובל אראל(כל הזכויות על התמונה שמורות לו).
מאחורי הצלילים (1973) של שלמה גרוניך ומתי כספי הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. הרבה חוויות חלפו בי לצליליו לאורך 22 השנים האחרונות, והרבה מצלולים של רגשות הבעתי, כאשר הוא הושמע, ברקע הדברים.
גרוניך הוא בכלל אמן המגיע למיטב-מיטבו בהופעות חיות. כך למשל, אלבומיו: קונצרט (1980), הווי ובידור (עם יהונתן גפן, 1984), ו-נטו (1991) הם מן הטובים שבאלבומיו.
כספי עבורי הוא בעיקר שני אלבומיו הראשונים המעולים (1974, 1976- עם הפעמון) והאלבומים המשותפים שלו עם סשה ארגוב מתי כספי שר סשה ארגוב (1982) מתיתיהוּ ואלכסנדר (1984), שראו אור לבסוף יחדיו בדיסק אחד בשנת 1990.
בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי פחות ופחות נרגש לקראת חומרים חדשים שלהם ביחד או לחוד.
עם זאת, מצאתי לאחרונה את שני הביצועים הבאים: כספי שר את "השמלה הסגולה" לחיים חפר ואלכסנדר (סשה) ארגוב בלווי הפסנתרנית גבי ארגוב, כלתו של סשה ז"ל; גרוניך שר ומנגן את "מתי נתנשק" לאביתר בנאי באירוע מחווה שנערך לאחרונה באוזן-בר בתל-אביב ביזמתו של יואב קוטנר, לכבוד אלבומו הראשון של בנאי משנת 1997 [אני זוכר שבשמיעה ראשונה שלו אמרתי לחבר שהאלבום כולו מזכיר לי את אלבום שנות השבעים של גרוניך, למה לא אמרת לי (1971)].
אין להכביר רוב דברים, כשהם במיטבם הם באמת במיטבם. הם מביאים אותי לאותן תחושות נושנות, כמו תקליט ויניל שהייתי מסיים לשמוע צד והופך מייד לצד השני, עם מחט היהלום והרצון ההומה להקשיב. ואחר כך הופך שוב צד, ומאזין עוד.
*
*
**
**
ביום שני, כ"א טבת תשע"ב, 16.1.2012, יתקיים בקמפוס אונ' בן גוריון בנגב אחר-צהריים של עיון ושיח
"תנועה במרחב: עיון בספריה של חביבה פדיה"
לרגל הוצאת שני ספרי העיון החדשים
הליכה שמעבר לטראומה: מיסטיקה, היסטוריה וריטואל (הוצאת רסלינג: תל-אביב 2011)
ו- מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2011)
באולם רותם, בית הסטודנט ע"ש זלוטובסקי, קומה ראשונה, בשעה 16:00
בין הדוברות והדוברים:
פרופ' אבידב ליפסקר, ד"ר חמוטל צמיר, פרופ' אלחנן ריינר, פרופ' אורן יפתחאל
מגיבה: פרופ' חביבה פדיה
יוגש כיבוד קל
הכניסה חופשית אך מספר המקומות מוגבל
*
בתמונה למעלה: Paul Klee, Twittering Machine. Oil on Canvas 1922
שוטטות ללא מטרה בין ערים וכפרים היא רק פּרודיה על מסעות, על ההליכה הממוקדת והמכוּונת מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת והלאה משם, עד קצה קצהו של האל"ף-בי"ת. עצם חייו של אדם— זה מסע נואש מלידה עד מוות, לפעמים כולל תחנת מעבר בפאריז.
[דוד מרקיש, המלאך השחור: רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל, תרגמה מרוסית: דינה מרקוּן, הוצאת חרגול והוצאת עם עובד: תל-אביב 2010, עמ' 145]
תחנת המעבר בפריס היתה יכולה להאריך את חייו של איסאק באבל (1940-1894). אשתו-זוגתו נמלטה לשם עוד בשנת 1925 ונשארה שם. תחנת המעבר הצילה את חייה. באבל ביקר שם כמה פעמים. באחרונה בשנת 1935, שם נאם בקונגרס של סופרים אנטי-פשיסטיים. הוא נעצר בשנת 1939, והוצא להורג שנה אחר-כך, על ידי אנשי סטאלין.
אביו של הסופר דוד מרקיש, פרץ מרקיש (1952-1895), היה משורר ומחזאי יידי. הוא נעצר בימי הטיהורים האנטי-יהודיים הגדולים של סטאלין שהחלו כנראה בעקבות הנצחון הישראלי במלחמת העצמאות (1949) והוצא להורג בשנת 1952. מרקיש ראה את אביו לאחרונה כאשר היה בן עשר.
המסע הזה בין ערים, בין תחנות במקום ובזמן, מה שנספר לחברים או נציין ב-Curriculum Vitaeאינו העניין עצמו. כמו מרבית השימוש בשפה, הוא רק הערת אגב לחיים הפנימיים הרוחשים. לשפה הפנימית הקיוּמית האידיוסינקרטית, שמעטים, אם בכלל, שותפים להּ. אנחנו ממשיכים להלך בין אותיות, לחבר אותן למלים, להביע את המסעות החיצוניים והפנימיים, את חוסר הנחת ואי-המנוח. אני עדיין לא יודע לזהות את תחנת המעבר שלי. אפשר כי היא ההרף בין שינה ובין הרגע שבו האישונים מתחילים לרטט בשנתם, ככנפי פרפר אסור, בפנים עצמם, עת ראשית החלום.
22
2
בשנת 1951 טייל הסופר היהודי, אליאס קאנטי (1994-1905, בולגריה-גרמניה-בריטניה, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1981), בשווקי מראקש אשר במרוקו. במיוחד, הרשימו אותו פושטי יד סוּפיים באחד הכּכּרוֹת, שהיו שקועים מדיי יום כל היום בדִ'כְּר (=אזכּוּר שם אללَה באופן רפיטטבי, כעין מנטרה) עד שלא ניכּר בהם שהם מבקשים כסף, אלא ניכר בהם שהם מתמסרים לגמריי לחסדי האל, ואף רואים בנדיבים המעניקים להם מטבעות, שלוחים של החסד האלהי, ששום דבר אינו נפרד ממנוּ ואינו מקפח ולוּ אחד מברואיו. בהתפעמות מתאר קאנטי את רישום דמות אחת, נכון יותר, קול אחד, או בת קול אחת, שיצרה בעיניי-רוחו דמות-אחת, שנחזתה כצרור חסר-פנים (קאנטי כותב כי מעולם לא אזר אומץ להקימו ולראות את פניו):
הייתי גאה בצרור הזה, מפני שחי. מה חשב שם בזמן שנשם כאן תחת האנשים האחרים, לעולם לא אדע. טעם קריאתו נשאר סתום לי כיישותו כולהּ; אבל הוא חי, ויום-יום, שוב היה במקומו. מעולם לא ראיתי אותו מרים מטבעות שהשליכו לו. השליכו לו מעט. מעולם לא היו מוטלות לידו יותר משתיים-שלוש מטבעות. אולי לא היו לא זרועות להושיט אותן אל המטבעות. אולי לא היתה לו לשון ליצור בהּ את הלמד ב"אללَה" ושמו של אלוהים התקצר לו ל"א-א-א-א-א" אבל הוא חי, ובחריצות והתמדה שאין להן אח ורֵע היה אומר את ההגה היחיד שלו, אומר אותו שעות על גבי שעות, עד שנהיה להגה היחיד בכל רחבי הכיכר, ההגה שהאריך לחיות אחרי כל ההגאים האחרים.
[אליאס קאנטי, קולות מראקש, תרגם מגרמנית: יעקב גוטשלק, אחרית דבר: שלמה אלבז, הוצאת כרמל: ירושלים 2000, עמ' 95]
דווקא היושב ואינו נד— לא במקומו, לא בצליל קולו או בגווניו הוא המושך את ליבו של הנוסע קאנטי; הוא המעמיק חדור אל חדרי לבבו. הוא זה שיישא אותו קאנטי הלאה באשר יילך, אל אשר יתקדם. דומה, כי מכל קולות מראקש, דווקא אותו הדהוד רפיטטבי של "א-א-א-א-א", המושמע על ידי אדם אנונימי, חסר פנים, המסור כל-כולו להגיג יחיד; אפשר כי חי הוא בחדרי ללבו את האלהוּת, והינו אחד עם העולם, אפשר כי מדובר דווקא באדם שמשום מגבלותיו אינו מסוגל ליותר, ואם-כן, הדהוּד קולו הוא הדהודו של הסבל שלא ניתן להתעלם ממנוּ, לא ניתן להפנות לו גב. כך או כך, אותו הדהוד חד-הברתי קדם-שפתי רפיטטיבי, שקשה למצוא בו מובן נהיר— הוא שקאנטי נושא הלאה במסע חייו. הוא לדידו, המאריך לחיות אחר כל ההגאים האחרים בכיכר.
בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה (הוצאת שוקן: תל אביב וירושלים 1980, עמ' 34) הביא גרשם שלום (1982-) משום האדמו"ר החסידי מנחם מנדל מרימינוב כי כל מה ששמעו בני ישראל לפני הר סיני היה רק קול גדול, שנשמע כצליל האות אל"ף שבראש התיבה 'אנוכי' ('אנוכי ה' אלהיךָ'). האל"ף אמנם קודמת לעולם אליבא דהפרשנות היהודית (התורה נפתחה בבי"ת של בראשית). מכאן כמובן ניתן להתהדהד אל האלי"ף כסמלו של הבורא אצל הסוּפים, או אל האל"ף האין-סופית של חורחה לואיס בורחס; הם עשויים להרחיב את מגוון הפירושים שניתן להעמיק לאותו "א-א-א-א-א" חידתי, ששמע קאנטי בשוק במראקש ולא הצליח לשכוח. וכי ניתן לשכוח מסע חיים של דמות נעלמה שכל מסע חייה התבטא בתווך העדין המסתמן שבין אלם ובין שפה?
33
3
בספרו גזע, היסטוריה,תרבּוּת (תרגם מצרפתית: אמוץ גלעדי, עריכה מדעית: עוזי אלידע הוצאת רסלינג: תל אביב 2006, עמ' 73-63) חילק האנתרופולוג-הסטרוקטורליסט קלוד לוי שטראוס (2009-1908, שמו נהגה: סְטרוֹס) בין שתי אפשרויות גזורות-תרבות של התבוננות על ההיסטוריה: "היסטוריה הצטברותית" ו"היסטוריה סטטית". היסטוריה היצטברותית מתאימה יותר להלך הרוח המערבי, במיוחד האמריקני, הרואה במסע הקֶדמה את חזוּת האנושות והחתירה לעתיד. לפיכך, גם האדם רוכש בתרבויות אלו התבוננות כאילו חייו הם פרוגרס הצטברותי של רגעי חיים מסע בין נקודה ובין נקודה, מן החיים למוות, ובו עליו להשיג הישגים מסויימים: להקים משפחה, ללמוד, לצבור רכוש ומעמד. מנגד, מצביע שטראוס על תרבויות רבות ברחבי העולם הקרובות להלך רוח של "היסטוריה סטטית", קרי: חסרת-תנועה, הנשפטות על ידי אנשי-המערב באופן הייררכי כנחותות, מפגרות ו/או פרימיטיביות ולא כן הוא. אליבא דשטראוס, עלינו לתהות האם "הסטטיות" אינה אלא מדומה, ונובעת מן העיוורון השיפוטי המונע מאיתנו להבין את האינטרסים ואת הכוונות העומדים בבסיסהּ, של התנהלוּת הנראית לנו זרה ומוזרה.
ובכל זאת, קאנטי התייר-נוסע-המערבי ממש כמו בן-דמותו של איסאק באבל בספרו של דוד מרקיש, מי שאמור לנסוע את מסע חייו מאל"ף ועד תי"ו, מצליח לעמוד משתאה מול בת-הקול הסטטית של אותוֹ פושט-יד חסר פנים בכיכר השוק של מראקש, ונושא עימו אותו בליבו ימים רבים; אותו אל"ף שאינו רוצה להיות בי"ת, שלא רוצה להגיע לתי"ו. שלא מעוניין בתחנת-מעבר בפריז. שמעוניין לנוּח באל"ף הזה, להניעוֹ בפיו ובלבבוֹ כּל ימיו.
ובינתיים, שטף הזמן, שטף השפה, שטף החיים (רעש סואן של עיר), ומעבר להם— הכאוטי, האינסופי, היקוּמי, הנתונים בדממתם (מבע הכוכבים במקום חשוך, רחוק מן העיר)— מרמזים אולי על היווצרותן של מלים חדשות, אולי שפות חדשות (בינתיים ניתן להשמיע רק הגאים).
4
מחר יום שלישי 10.1.2012, בין השעות 19:30- 21:30,
סדרה חדשה בת ארבעה מפגשים של "דרך אברהם", קבוצה רוחנית סוּפִית-יהוּדית,
בנווה שכטר, בית מדרש חדש של התנועה הקונסרבטיבית בתל-אביב בראשות הרב רוברטו ארביב,
רח' אהרן שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב
בנושא: סוד האותיות בספרוּת הסוּפית והקבּלית
סדר המפגשים:
10.1.2012— השיח' ע'סאן מנאסרה: המיסתורין של האותיות במיסטיקה הסוּפית
17.1.2012— ד"ר אבי אלקיים: חזון האותיות במיסתורין של הקבלה
24.1.2012— אהרון קריצר: המדיטציה של האותיות- הלכה למעשה
31.1.2012 – ויקטוריה חנה: שירת האותיות (מופע מוסיקלי)
דמי השתתפות בכל אחת מן ההרצאות 30 ₪
דמי השתתפות במופע המוסיקלי 50 ₪
מייד אחר כך, בשעה 22:00 באותו מקום, החל ממחר (10.1.2012) ועד חודשי הקיץ
יתקיים מפגש-לימוד שבועי בהנחיית, מורי וחברי, ד"ר אבי אלקיים,
בנושא: "חזיוֹנוֹת בתקופה הקדם מודרנית: דת, מיסטיקה ואנרכיזם"
הכניסה חופשית
(אני משמש כרכז-הקבוצה וכמגיב קבוע במפגשים המאוחרים)
5
5
בתמונה למעלה: Paul Gauguin, Where do we come from? What are we? Where are we going?, Oil on Canvas 1897
נזכרתי בשיר במקורו האנגלי לנוכח פרשת האברך שקלל באוטובוס חיילת "פרוצה". במהדורת חדשות השבוע התקיים ראיון קצר עם אותו אברך שטען כי דבריו הוצאו מהקשרם, שכן מובן המלה פרוצה בקהלו הוא "בלתי צנועה" בלבד. המראיין הקשה עליו האם ידועה לו המשמעות של המילה "פרוצה" בשיח הישראלי-חילוני. על כך ענה האברך כי הוא אינו נוהג לשהות עם חילונים ועל כן אינו מבין את שפתם.
כמובן החיילת ודאי אינה פרוצה, אלא נערה ישראלית רגילה שרצתה לנסוע בתחבורה הציבורית במקום מגוריה, וגם ג'יין מן השיר ודאי אינה פרוצה, אלא נערה צעירה ואוהבת שאהבתהּ נגזלה ממנה כתוצאה משמרנות דתית קנאית; הבישוף שבשיר ואותו האברך שבמציאות דווקא די דומים, כאשר מסתכלים על הדברים לעומק: שניהם נותנים דרור ללשונם לומר דברים כּעוּרים הפוגעים בנפשם של אחרים, ושניהם עושים זאת כביכול, באמתלה של עשיית רצון אלהים וקיוּם דברוֹ בעוֹלם.
בתמונה למעלה: Peit Mondrian (1872-1944), Reformed Church at Winterswijk, Etching 1898
[פטר קִין, 'למען אחדים: אל אחדים", משירי טרזין, תרגם מגרמנית: ידידיה פלס, רישומים: פטר קִין, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1990, עמ' 44]
*
*
קין נרצח בטרם מלאו לו 25 שנים או מעט אחר יום הולדתו. הוא הותיר אחריו עזבון ספרותי גדול: שירה, פרוזה, ואפילו ליברית לאופרה. יש להניח כי לוּ רק היה נשאר בחיים לאחר המלחמה היה הופך לקול ספרותי ייחודי באירופה של המחצית השניה של המאה העשרים. נזכרתי בקִין מפני שיום הולדתו חל בתאריך האחד בינואר. אם היה עדיין בחיים היה מגיע אתמול לגיל 93, שיבה טובה מאוד. הוא לא הגיע משום שלדבריו נמצאו מי שהטיחו בפניו את הדלת כאשר ביקש מחסה, ונמצאו גם מי שאמרו לו "אתה מוכרח ללכת" שמא יילכדוּ מסתירים אותו ויתחייבו בנפשם, וכמובן— היו גם אלו שענוהו ב"לא" מרושע ומוחלט.
אני כותב את הדברים לנוכח התחדשות הרדיפה אחר ילדי מהגרי-העבודה בתל-אביב ובשאר איזורי הארץ והתחדשוּת הדיוּן בגירושם (וגירוש משפחותיהם). הטענות לפיה העסקתם הנמשכת של הוריהם באה על חשבון העסקת-ישראלים אינה נכוחה. קודם כל, הואיל והממשלה וחברות כח האדם נוקטות מדיניות של "דלת מסתובבת" וממשיכות להביא ארצה "כח עבודה זול", כאשר עובדים חדשים המגיעים נדרשים לשלשל סכומי עתק (במושגים שלהם) לכיס מעסיקיהם הקבלנים. המאבק אינו על עתידה הדמוגראפי של מדינת ישראל כפי שיש שמכריזים השכם-וערב, אלא על אפשרותם של קבלני-כח-אדם, המקושרים למוסדות השלטון והממשל, להמשיך ולהתעשר, על חשבונם של בני קהילות מהגרי הזרות שקמו כאן.
נכון, איש אינו מאיים על חיי הילדים והוריהם. ברם, כליאה, בידוד מחבריהם, ולאחר-כן גירוש אל ארץ נכריה (חלק מן הילדים נולדו פה, חלקם מכירים אך ורק את ההווי הישראלי) הוא חווייה קשה. הדרה, הזרה— מותירות רישום בנפשם של ילדים. ממשלת ישראל, כאשר היא מאיימת שוב ושוב, בחרב הגירוש יוצרת מצב אנושי שהוא עוול אחר עוול. אנשים אינם מתדפקים, השבח לאל, על הדלתות. אבל הם צריכים את עזרתם של אזרחים ישראליים במחאה פעילה בכדי להרחיק את הגזירה מן המשפחות שלהם.
באחרית הדבר לנובלה חוט האופק (אחת הנובלות האהובות עליי ביותר בכלל), כותב הסופר האיטלקי אנטוניוֹ טאבּוּקי (יליד 1943):
*
שׂפּינוזה, דרך אגב, היה יהודי ספרדי, וכמו רבים מבני עמו, הוא נשא את קו האופק התוך עיניו למעשה, קו האופק הוא מקום גיאומטרי, שכן הוא זז בשעה שאנו זזים. אשמח אם לגיבור שלי יתמזל המזל להגיע אליו, כי גם הוא נושא אותו בתוך עיניו.
[אנטוניו טאבוקי, חוט האופק, תרגם מאיטלקית: מירון רפופורט, הספריה החדשה והוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 82]
*
אדם המודע לתנועה המתמדת, לשינויים התכופים, לתנודות החיצוניות והפנימיות המלוות את מסעינו בעולם, ודאי אמור להתנגד למעצר ילדים, בידודם, ושילוחם מן הארץ. כל מי שיש לו איזה זיכרון תרבותי-היסטורי ויודע את תולדות עם ישראל. כל מי שעירני לכל העוולות שעוללו משטרים פוליטיים במהלך ההיסטוריה, ובמיוחד במאה העשרים שבהּ דומה כי החליפו האידיאולוגיות הפוליטיות-לאומיות-כלכליות את אפשרוּת האהבה חוצת הגבולות בין בני האדם, והן—אותן אידיאלוגיות רק הולכות ומתגבהות גם עתה. מבחינה זאת, מי שנושא את קו האופק בעיניו אמור לדעת שאין גבולות קבועים בנמצא, וגם החוק שנועד לא פעם להסדיר את היחסים בין אזרחים המדינה, משמש, לא פעם, להנצחת הניכור וההדרה בין בני אדם. נשיאת קו האופק בעיניים אינה "יהודית" אפוא אלא הינה תודעה של אהבה שבה אין נקודות גבול, אלא היא שואפת תמיד לחבר ולהפגיש בין בני האדם, ושואפת לחופש התנועה, והמחשבה (ודאי חופש הדת או האתאיזם) בין בני האדם, במידה שיישאפו לחיות יחד. כדברי בּרוּך שׂפינוזה: 'הטוב העליון של ההולכים בעקבות המעלה הטובה הנו משותף לכל, והכל יכולים ליהנות ממנו בשווה' (ברוך שפינוזה, אתיקה, תרגם מלטינית: ירמיהו יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 2003, חלק ד' משפט 36, עמ' 313], במשפט העוקב מוסיף שׂפינוזה, כי על פניו, כל אדם תבוני אמור לשאוף לכך שזולתו ייהנה מאותה מעלה טובה כּמוּהוּ. זה אדם שלדברי טאבוקי, נשא את קו האופק בתוך עיניו: לא גדרוֹת, לא חוֹמוֹת, לא התנכּרוּת הייררכית כלפי הזולת.
*
יחידת עוז בהוראת שר הפנים, ח"כ אלי ישי, מבצעת בימים אלה מעצרים של ילדים ואימהות, מהגרות עבודה, וכולאת אותן במתקן הכליאה בנתב"ג
מחר, יום ג', 3.1.2012, בשעה 19:00
תתקיים בשדירות בן ציון פינת המלך ג'ורג' בתל-אביב הפגנת מחאה מטעם ארגון "ילדים ישראלים" תומכותיו ותומכיו, שתקרא להפסקתם לאלתר של המעצרים המתחדשים
הציבור מוּזמן להשתתף
*
*
*
בתמונה למעלה: צבי אדלר (1965-1909), שכונה בתל אביב, שמן על בד, תאריך בלתי-ידוע.
[יאיר הורביץ, 'קרקס', כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 2008, עמ' 24. לקוח במקור מתוך ספרו של הורביץ, שירים מן הקצה הנמוך (1961)]
ביקרנוּ ביום ראשון בקרקס, יותר נכון: בדואו-קרקסי, מעט אישי מעט אינטימי. נסענו, אשתי הילדים ואני, למוזיאון ינקו-דאדא בעין הוד לצפות במופע של שני אקרובטים מקרקס פלורנטין בתל אביב; אולם מוזיאון ינקו-דאדא, בימים כתיקונם, גלרייה-מוזיאון המציגה לראווה עבודות נבחרות מאת מרסל ינקו לצד תערוכות אורח, אירח הפעם בחלל המרכזי את שני אקרובטים צעירים: ג'אגלר ורוכב על חד אופן (נ') ונערת-גומי המסוגלת כנראה גם לתרגילי טרפז (א'). אני כותב בקיצורים כי לא הצלחתי לקלוט את שמותיהם ואלו לא הופיעו בתכניה.
המופע כלל ג'אגלינג (כדורים, סכינים, מקלות), הליכה על קביים, רכיבה על חד אופן, תרגילים אקרובטיים על גבי מתח, שפגטים, התמתחויות בלתי אפשריות של כל אברי הגוּף. מוסיקת הרקע היתה חרישית. הלוליינים היו אנושיים, קרובים, קצת מצחיקים קצת מתוחים, לעתים נראו מעט שבריריים, כמו מוּדעים למרחק הקצר הבלתי-נראה בינם ובין הקהל.
הילדים שמחו, הקטן (בן שנתיים) צחק בכל פה (ואחר-כך החל לטפס ולרדת בגרמי המדרגות של המוזיאון, ואילץ את אימו ואותי להתרוצץ רצוא-ושוב אחריו). אני הרהרתי ביפיו המינורי של המופע. על צפיה במופע הנועד לכל גיל וקהל, המלווה במוסיקת רקע קלה בלבד (מערכת-מיני כתחליף לתיבת נגינה), ומשתתפיו מדברים בלא מיקרופונים, ללא אורות מרצדים או פנסי תאורה, ללא תלבושות מנקרות עיניים, איפור מפואר, זיקוקין די-נור, ואפילו ללא בעל חיים לרפואה, שייגנוב את ההצגה.
חשבתי על מופעי החנוכה המופקים לעייפה. מיטב הסלבריטאים, כוכבי הילדים, המפיקים/ות ופעלולי הבימה; מיטב הדי ג'ייס, מיטב הפעלולים. ואילו כאן, חרישי, עדין, אנושי, קטן וחם. עם טעויות קטנות, ועם ג'אגלר שמרשה מדיי פעם לאחד מכדוריו לנשור, וליד לרעוד, ובכל זאת יפה כל כך, עדִין ומרווח.
בדרך הביתה, בשלב כלשהו של הנסיעה, חשבתי עד כמה הזכיר לי המופע בו חזיתי ערבי-שירה בהם קורא יחיד או קבוצת משוררות/ים קוראים מדברי שירתם בפני קהל. גם שם, במיטבם: מינורי, שביר, עדִין. אמנוּת של תנודות פנימיות; שומעים את הקול רועד. את הרטט הפנימי, העובר אל הצואר ואחר כך אל היד, האוחזת בנייר. נזכרתי במשורר היידיש ציליה דראפקין, ובמשורר הפרואני שהיגר לפריס, ססאר ויאחוֹ, שניהם דימו עצמם בשירים ללוליינים-אקרובטים השבים ומתנפצים על הסכינים המצפים למטה מן הטרפז למעלה (בקרקס שלהם אין רשת ביטחון, וכנראה קשה להבטיח כי הלוליינים יוציאו את יומם). נזכרתי שוב ביאיר הורביץ שבאחד משירי הקובץ, סביב המים ליד הצפורים (1973), שהוקדש ליונה וולך, שם כינה את המשורר: מר מלוּליָן (כל השירים, עמ' 185). מר מלולין המהלך על חבל דק-דק שנכרך על צואר עלומיו (שם, שם).
הלולין השקוע בתהומותינו. עתים הוא נותן חיוך עגמומי הניכר באישונינו; עתים הוא פורץ בצחוק מתגלגל. קצת נִדָּף, קצת רועד, ובכל זאת אני מעדיף את הכנות, ואת החוורוֹן שלוֹ על פני הסחות הדעת של ההפקות "הגדולות", הגרנדיוזיות של הפרומו, המולת המבקרים קובעי-"הטרנדים".
כך אני אוהב את האמנוּת: מעט פצוּעה, קצת מגמגמת, מינוֹרית. לא לגמריי מאמינה כאשר היא מעוררת תוגה כּנָה בעיניים או לחליפין מעוררת צחוק חם מהלב. לעולם לא תרה אחר התשואות, אפילו קשה לה עם מחיאות הכּפיים המהוגנות הנשמעות תדיר בסוף ההצגה (לא ברור האם היתה זו הצגה לכתחילה).
ועדיין איני יודע לרכוב באמת על חד אופן. ודאי לא להתייצב כנדרש. אין לי קואורדינציה מספקת. את אותם הדברים ממש אוכל לומר על מסעי הזה, שיווי המשקל של גלגוליי בעולם. ובכל זאת, אני מוצא עדיין אילו נימים של חיוך בכך שאני מצליח לשמור אייכשהו על לוליין המסתתר-מסתחרר בתהומותיי.
1934: הבור הגדול באמצע העיר התמלא באוהל. הקרקס הסורי בא לירושלים. הליצנים, האקרובטים והדב הגדול עם מחרוזת זכוכית חברון על צווארו הענק רקדו לאורך רחוב המלך ג'ורג' אל דרך יפו. לפניהם צעדה התזמורת הקטנה של הקרקס [...] עכשיו הכניס עוזר הקוסם לבמה את התיבה הגדולה, שבה יחתוך הקוסם את האסיסטנטית היפה שלו. אלקה הסביר לטרוּדה מה עומד לקרות, וכשהתחיל הקוסם לנסר התחילה טרוּדה לבכות. אלקה צחק ואמר: "זה רק טריק, הוא לא חותך אותה באמת." לסקר שילר קמה, עיני הינשוף שלה הפכו קרות ורעות, "מי אתה שתטיל ספק בקסמי המזרח ?!".
[דני דותן, על משולש הפוך בין כאן לירח, כתר הוצאה לאור: ירושלים 1993, עמ' 156]
בתמונה למעלה: יצחק פרנקל-פרנל, קרקס, שמן על בד, ללא תארוּך ידוע.
[פנחס שדה, '15 הערות בשולי הירקליטס האפל', בתוך: נסיעה, בצירוף מסה על מצוקתו של האדם בתוך יקום הכוכבים ושבעה עשר רישומי-עט מאת המחבר, הוצאת שוקן: ירושלים ותל אביב 1971, עמ' 103]
אנשים מבעירים אחרים אחרי שעטו על גופם חגורת נפץ, אנשים מבעירים מסגדים, אנשים מבעירים בתי כנסת, אנשים מבעירים יערות, אנשים מבעירים מטעי זית, אנשים מבעירים פחי זבל ענקיים וצמיגי משאיות בהפגנות מחאה, אנשים מבעירים את עצמם כמחאה על שלטון דיכוי, אנשים מלבים אש-שנאה לאנשים אחרים, בדרך כלל, לאנשים שרחוקים מעולמם, מתרבותם, מאורחות חייהם. פעם היו מבעירים כופרים, נשים, ויהודים על המוקד, מעט אחר כך הוסיפו גם צוענים, הומוסקסואלים,נכים וילדים לליבוי המשרפות. כפרים שלמים נמחו בהפצצות; ערים על גבי ערים. אנשים שורפים ספרים כדי לבער דעות שהם אינם יכולים לשאת. הם שורפים אנשים אחרים לכל מצהלות תומכיהם ואפשר לצפות בזה בחדשות הערב מעל גבי מרקע הטלויזיה; עוד הפצצת טילים בקרוב או ברחוק. מזמנים מיליונים מול המרקע לצפות בתבערה. אפשר לשתות משהו חריף אחר כך כדי לחוש אמפתיה, סולידאריות אנושית, של בעירה בקרקעית הבטן, דמעה סמלית בזוית העיין. אחרי הכוסית השניה הכל נעשה נעים יותר, מאוזן יותר. אפשר לחזור לסדר העניינים התקין של הערב. ניתן למשל לכנס את המשפחה ולהדליק נירות חנוכּה. לחוש מוגנים לגמריי, בסלון החם. להיזכר שבאש הנירות הללו אסור להשתמש, אלא לראותם בלבד.
המשורר הסוּפִי יוּנוּס אֶמרֶה (1320-1240 לערך), אנארכיסט-רוחני שהעיז לכתוב בגלוי כנגד הלמדנות העקרה של חכמי הדת והשרעיה' (=ההלכה האסלאמית), הרחוקה לדידו מאלהים, דיבר על בעירה מסוג אחר. הוא הרבה לכתוב על אהבת האל הבוערת בקירבּוֹ, ממש כמו היתה נשמתו חלק שנפרד מן האלהות ונאצל אל עולמנוּ בזו הפעם כיונוס אמרה. לדעת אמרה, משעה שנזכר במקורו האלהי-הראשון נצתה בו אש הנהייה. בשיר להלן הוא מדבר על בעירתו מרוב כסופים לאלוה ולרוב געגועיו למורו המת (יש לזכור כי אצל הסוּפִים השיח' מייצג פעמים הרבה את השער לקִרבָת אלהים, ותפקידו להכשיר את התלמיד ולהשלים אותו באותן דרכים ומצבים חווייתיים שיכשירוהו בדרך אל האיחוז-האלהי, ההשתלהבות באור אללَה):
אֲנִי מִתְהַלֵּךְ וּבוֹעֵר
הַתְשוּקה צְבַעַתְנִי בְּדָם
לֹא שָפוּי וְלֹא מְשֻגָּע
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
פָּעַם מְנָשֵּב כְּמוֹ רוּחוֹת
פָּעַם מְאֻבָּק כּמוֹ דְּרָכִים
פָּעַם סוֹחֵף כְּמוֹ שִטְפוֹנוֹת
רְאֵה מָה הַאָהֲבָה עָשְׂתָה לִי
גוֹעֵש אֲנִי כְּמוֹ אֶשֶד
הָעֶצֶב אֶת נַפְשִי צוֹרֵב
נִזְכָּר בְּמוֹרִי וּבוֹכֶה
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
קַח אֶת יָדִי הָרֵם אוֹתִי
אוֹ קַח נָא אוֹתִי אֵלֶיךָ
כְּבָר בָּכִיתִי תָּצְחִיק אוֹתִי
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
אִנִי נוֹדֵד כְּמוֹ מְשֻגָּע
רוֹאֶה אֲהוּבִי בַּחֲלוֹם
אֲנִי מִתְעוֹרֵר בְּעֶצֶב
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
יוּנוּס מִסְכֵּן חֲסַר אוֹנִים
הֲמוֹן פְּצָעִים עַל כָּל גּוּפִי
רָחוֹק מֵאֶרֶץ יַקִּירַי
רְאֵה מָה הָאַהֲבָה עָשְׂתָה לִי
[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגמו מתורכית: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, בעריכת עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 38]
תרגום השיר מחמיץ את החריזה הפנטסטית של אמרה שהיה לפני הכל משורר-עממי המתהלך בין הכפרים, ואם שיריו המשיכו להלך קסם על התורכים דורות על גבי דורות הריי זאת משום החריזה והמוסיקליות האצורות בשיריו ושאיפתו להביע עצמו למישרין ללא-סייג ובפשטות (מבחינה זאת ומבחינות אחרות הוא קצת מזכיר לי את המשורר היידי איציק מאנגער, שהמשיך בעצמו מגמות של שירה עממית יידית בת הדורות שלפניו). עם זאת, מן השיר עולה זעקת הכאב והשבר של משוררו, על חיי ההלך, על הנדוד, על חוסר יכולתו למצוא מקום בעולם, מאז התלבה באש של אהבת אלהים. ובעצם אש זאת, תשוקה זאת, היא שהשיאה בו את שיריו, היא שנתנה לו את מתת השיר, אשר רבים משננים, ושהפך להיות חלק בעולמם הפנימי, ביטוי לתנודות הנפש הפנימיות, לרגשות מהוסים, לתקוות הכמוסות. דם, אש, עצב, צחוק, בכי ופצע— אופניה של האהבה, ואדם אוהב אינו יכול להפסיק לאהוב, זהו האיחוז; זה מה שעשתה לו האהבה.
אוהב אלוה אחר היה הראי"ה קוק (1935-1865), אשר כתב כך באחת ממחברותיו:
מי יוכל להכיר אותי, מי יודע התלהבות לבבי הבוער באמת באש אהבת ה' העליונה? צמאה לך נפשי, ליבי ובשרי ירננו לאל חי. מי זה יוכל להשיג, שאיני יכול להתעניין בשום דבר מוגבל, מפני גודל תשוקתי לחמדת עולמים של רחבי אין-סוף, שחולה אהבה אני? ולא די שאין מכירים אותי, גם אני בעצמי איני מכיר את עצמי. כמה אני צריך ללחם נגד עצמי, להחזיק באמונה פנימית בגדלות נשמתי. וגדלה זו אינה שייכת מן המעשים, היא גדלה מצד עצמה, מצד סגולתהּ,וכל הלימודים והמצוות אינם כי-אם מסבירים לה קצת את ערכהּ [...] מה זה תצעק עליי ריבי, הנני מלא צמאה, צימאון לאל חי. אש יוקדת קרבי, הבה לי אש אכלה, אש בערה לצמאי, עמוק מתהום.
[חֲדָרָיו: פרקים אישיים מלוקטים מכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, ליקט וערך: רן שריד, רעות הוצאה לאור: מבשרת ציון תשנ"ח, עמ'מ"א-מ"ג]
להשתלהבותו של הרב קוק באש האלוה (אש יוקדת בקירבי) נלווית גם כן הטרדה וחוסר-המנוח. ברם, התבטאויותיו של הלהב שונות הן אצלו. הרב קוק מבקש הכרה באש האלהית המפעמת בליבו, הכרה של ציבור, אבל קודם כל ולפני הכל, את הכרתו הוא-עצמו בסגולתו, בייחודו, "בגדלת נשמתו" מעל לכל ספק שהוא. יונוס אמרה לעומתו, אינו מבקש הכרה כלשהי, הוא מודע להשגתו ומודע גם לסבל ולחיי הנדודים המלווים את ההכרה הזאת. אם הרב קוק רואה בדרכו אידיאל שיש להגשים, דומה כי אמרה רואה בהּ כורח, שאין להימלט ממנו.
יתר על כן, בדברי הרב קוק ניכרים השפעות של כמה אנשי רוח יהודיים גדולים בני הדורות שלפניו, כגון: הרמב"ם (1204-1138) הטוען כי מידת אהבת ה' הראויה היא "אהבה יתירה עזה עד מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו"(משנה תורה, ספר המדע, הלכות יסודי התורה פרק עשירי, הלכה ג'); כמו-גם, ר' יוסף קארו (1575-1488), שביומנו המיסטי-קבלי מגיד מישרים הביע מפי המָגִּיד (רוח-המִשְנָה/ קוֹל פְּנִימִי) המדבר מתוך גרונו, להיתוקד (=להישרף) על קידוש ה'לעוצם אהבתו את האל, ובמקום אחד, אף הביע את רצונו לעלות כעולה על המזבח לרצון ולהעלות רוחו כעין קטורת-בשמים, כגון שלמה מולכו, שטען להיות משיח, והועלה על המוקד בצו קיסר ספרד וגרמניה, קרל החמישי, ברייגנסבורג (יוסף קארו, מגיד מישרים, ירושלים תש"ך, עמ' קמ"ה). שני אלו (הרמב"ם ור' יוסף קארו) הם מגדולי אנשי-ההלכה שקמו לעם היהודי בכל הדורות, ואין ספק שהרב קוק שראה עצמו גם כפוסק הלכה, מחדש הלכה, וכמנהיג ציבור— ראה בשני אילו נדבך מרכזי בתיבת התהודה דרכם מהדהדים דבריו.
זאת ועוד, השאיפות השונות של הרב קוק ושל יונוס אמרה האלו באו לידי ביטוי גם באורחות חייהם. הרב קוק היה מנהיג ציבור, מלומד-רבני, אינטלקטואל בן-זמנו, שאת רשימותיו האישיות כתב במחברות קטנות באופן שרחשי ליבו היו מכוסים מכלל הציבור. יונוס היה הֶלֶך-נווד, מצוי בבתי המרזח יותר מאשר במדרסות של זמנו, משמיע את שיריו , שכללו את רחשי ליבו באופן גלוי וישיר, בפני מי שהיו נאותים לשמעם. הרב קוק ראה בעצמו משתלם בדרכי הקדושה והטהרה בדרכו לדביקות העלאית באלהות (תוך מיגור יצר הרע והעלאת העולמות בקדושה ובקדושת הייחוד), שתעודתה הרחנתם-גאולתם של העולמות כולם; מנגד, יונוס אמרה בצניעות-רבה ובפיכחון יודע להעריך את היותו הוגה-שוליים המצוי תמיד באיזור הדמדומים של האסלאם, רדוף ומגודף על ידי אנשי הממסד הדתי המחמיר בימי חייו וודאי אחר-כך. יונוס יודע להעמיד גם את הישגיו הרוחניים בסימן שאלה גדול, בלתי מובן-מאליו:
[יונוס אמרה, אותי שגעה אהבתך: אנתולוגיה של שירים סופיים, תרגמו מתורכית: סלים אמאדו ואברהם מזרחי, בעריכת עמינדב דיקמן, הוצאת כרמל: ירושלים 2009, עמ' 90]
בשלב זה של חיי, נקל לי לראות עצמי חובש את ספסלי מסבאת הכפר במסיבתו של יונוס המשתגע מאשר חובש את ספסלי בית המדרש בחברתו של הרב קוק (ובודאי מאשר בחברתם של מרבית תלמידיו-ממשיכיו). ועם זאת, ראוי לציין, כי גם אצל הרב קוק מדובר בתהליך של התבוננות-פנימית (אינטרוספקציה) במטרה למצוא במרחב-הפנימי נר-תמיד של אהבה העשוי להיות לשלהבת. עד כמה רחקה דרכם של יונוס אמרה ושל הרב קוק ממבצעי הטרור הדתי-פוליטי בני זמנינו, אלא שיש המבקשים להצית בקירבם אהבה ויש המשחרים אחר השנאה. איני יודע האם ניתן לבער ולשרש את יסוד השנאה באדם, אבל ודאי ניתן למעטו, כפי הניתן לרווחת כלל-החיים. מבחינה זאת, אני מבין את דבריו של הירקליטוס שהבאתי בראש הרשימה, ומעט תמהּ על תמיהתו של פנחס שדה כלפיו, משום שיסוד האש אצל הירקליטוס ביסודו מביע תנועה בלתי פוסקת של שינוי, ובכל זאת יכול האדם, ככל יכולתו, לבחור איזו אש תפעם בו, או למצער לכוון כפי יכולתו (הגדולה או מועטת) לאהבה ולהטבה עם הנמצאים כולם.
בימי חמישי ושישי הקרובים (29-30/12/2011) תיערך מכירה מיוחדת של 25 יצירות אמנות ישראליות
עכשוויות מטובי האמנים במחיר אחיד של 1,000 ש"ח לכל יצירה ויצירה
הכנסות המכירה יועברו לעמותה המנהלת את ספריית גן לוינסקי, ספריית השאלה,
המשרתת את ילדי מהגרי העבודה בדרום תל-אביב וברחבי הארץ,
