שובו של אליפלט

 

אנחנו נוֹלדים לַחֲלוֹם

ומתעוֹררים בַּמָּות

 

תקשיב לקרקעית הסירה המתנדנדת בַּמים.  

[יורם לוי פורת, 'ידיעה הבאה באיחור', החיים הם עניין מקומי, הוצאת קשב לשירה: תל אביב 2006, עמ' 48]

 

1

 

   לכולנו על הראש יש זר של מחשבות הומיות על אודות שחרורו של גלעד שליט ועל אודות החדשות שאולי עוד יבואו ממצפה הלה, כּיונים בכִּכָּר שעתונאים מיידים אליהם בכל הזדמנות מעט פירורי לחם, להשביע את רעבונן, או כדיג הנכון לעשות שעות וימים ובלבד שיעלה לבסוף בחכתו דג . כאשר דווח כי ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו הכריז על כך שהוא השיב את החייל להוריו, וכי קיים את מצוות פדיון שבויים כמקובל באתוס היהודי, מחשבתי נשאתני דווקא למחוזות אחרים: רציתי לומר, הנה רגע יפה בו מקבלי ההחלטות הישראליים מימשו את הראיה הדה-אונטולוגית והדיס-אינטרסנטית, של ראיית האדם כיש כשהוא-לעצמו (עמנואל קאנט, הקדמות למטפיסיקה של המידות) או אם בכל זאת שבים למקורות יהודיים אזיי את חזונו של התנא ר' מאיר לפיו 'האדם נברא יחידי בעולם' ואין עוד כדוגמת כל אחת ואחד בעולמנוּ. האדם עשוי אמנם ליצור דברים בתבניות קבועות, מה שאין כן הקב"ה, היוצר לדעת ר'מאיר כל פרט ופרט באופן סינגולארי. מעניין כי דברי ר' מאיר מובאים במשנה (סדר נזיקין מסכת סנהדרין פרק ד' הלכה ה') כסוג של ביאור פנימי לאמירה 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא' (כך הוא הנוסח בכתבי היד הקדומים יותר של המשנה, ולא כנוסח דפוסי התלמוד הבבלי הגורסים 'נפש אחת מישראל' בלבד), ואלו מצידם מבארים את ההלכה לפיה יש להיזהר מאוד בחקירת עדים ובקבלת עדותם של עדי נפשות, שכן עדותם עלולה להביא לגזירת דין מוות על אדם; וכל הגוזר דינו של אדם למוות, הורס בזאת בריאה יחידאית שלא תהיה עוד לעולם כמוה. אבל תמהני האם מקבלי ההחלטות הביאו בחשבון את קאנט וממשיכיו (לא שמעתי אותם מדברים על הזולת בחינת רֵעַ כהרמן כהן, ולא על האדם 'כאחר' סינגולארי כדוגמת עמנואל לוינס); יתירה מזאת, לא שמעתי בין דברי העתונאים/הפוליטיקאים/ היועצים/ אנשי הרוח/ הרבנים, שהתראיינו השבוע עמדה המציינת את יחידותו של גלעד שליט כאדם, אלא דווקא כ"בן" (להוריו) וכ"יהודי" (בן לעם היהודי); ולפיכך הבנתי כי איני יודע האם הלך הרוח שלי מבטא-כלשהו הלך רוח שריר בחברה הישראלית, והסתפקתי בכך שבאשר קיומי מבטא בלאו הכי, חלק זעום ובטל בחיים הישראליים, הרי בכל זאת יכול אני להשמיע את הלוך-רוחי כאן.  

 

2

 

   חשבתי על אליפלט: שירם של נתן אלתרמן [מלים] ואלכסנדר (סשה) ארגוב [לחן]. על החייל הנופל שלא היה לו 'אופי' במִיל (כלומר היה קצת נטוּל-יכולת להבין אימתיי הופך שדה-הקרב מסוּכָּן באמת): על-כן זחל היישר אל האש מתוך רצון לחדש לחבריו את התחמושת; אליפלט, שאם גוזלים מידיו צעצוע הוא נותר מבולבל ומחייך; ההוא שנאמר בו 'איזה ילד אתה אליפֶלֶט'.

   השבוע במיוחד אנשים מדברים על 'הילד של כולנו'. אולי זהו רזונו הקיצוני, לפי שעה, של שליט, שמא אישיותו הביישנית-מופנמת ('אם גוזלים מידיו צעצוע'), תגובותיו השקטות-המכונסות, אבל שליט ודאי כבר אינו ילד. הוא אדם שעבר חווייה קשה וקצונית, חבריו נהרגו לעיניו, והוא עצמו היה נתון בשבי ללא ודאוּת לגבי מוצאותיו במשך חמש שנים ויותר; הבעותיו המעונות משהו, רעדים חולפים בזויות הפה, עומדות לדידי בתשתיתו של החיוך האמיץ שהוא בכל זאת מפריח, הן סימן לאותם מאורעות-עבר עמם הוא ייאלץ להתמודד מעתה ואילך.

   ובכל זאת, כמה טוב שבימינו מחזירים את אליפלט הביתה, כמה טוב שהוא אינו נשאר שוכב חוִֵּר בשדה הקרב או בבית שביו. כמה טוב שאיננו זקוקים עוד למיתוסים על ירידתו של המלאך גבריאל חבוש קסדת פּלד, הבא לבשר לחייל הגוסס ש'במרום לנו יש ממךָ נחת'. זה כל כך הרבה יותר נכון להעדיף את החיים על פני מיתוסים של עקידה, מגשי כסף ותקוות עדן. אנו לא זקוקים למיתוסים על תחיית המתים, אלא מסוגלים להקים מעפר את מי שעדיין לא מת, לפדותו, לרפאו, לשקמו. בהלכה היהודית ישנו דין לברך כאשר נקרה על דרכך אדם שלא פּגשת מעל שנה 'ברוך אתה מחייה המתים', מבחינה זאת— פעולות מטה המאבק למען שחרור שליט, שחרורו ושיקומוֹ הן לא מיתוס על תחיית המתים, היא תחיית מתים ממשית, אלא שהמת אינו מת, אלא אך שב להיות חופשי.

 

3

 

   חשבתי על הנסיך הקטן מפלוגה ב': שירם של יהונתן גפן [מלים] וקצת אחרת [שם טוב לוי: לחן], ובמיוחד על הבית השלישי: 'ואז עשו עמי חסד קטן/כתבו נא מהר לכל אמותינו/ שירווח להן קצת ויפוג צערן/ הנסיך הקטן חזר אלינוּ'. אלתרמן היה משורר וירטואוז ופזמונאי גם-כן; גפן לעומתו, פזמונאי בחסד (אסוציאטיבית המקבילה האמריקנית שלו היא בוב דילן, מה שמסביר תר חיפש גפן ליד הגיטרות של קלפטר וברוזה ועל יד המפוחית של של דני ליטני), אין ספק שהוא השפיע מאוד על הרוח הישראלית, מאז אמצע שנות השבעים ואילך. המקום שהעניק גפן לכאבן ולצערן של האמהות על נפילת הבנים לשמחתן על בשורת פדייתם משביים וכיו"ב, הוא משהו שלא נשמע כמוהו עד אז בפזמונאות העברית הפופולרית (אולי למעט: "האם השלישית" לנתן אלתרמן, שלא זכה להיות מושר באופן נרחב, גם אם הולחן כמדומני; וגם: "היכן החייל שלי?" לאהובה עוזרי, שלא ממש זכתה לתפוצה רבתי ברחבי הארץ כולה). אני חושב כי השיר הזה, קליטתו בחוגים רחבים כקלאסיקה ישראלית של ממש, סמלה בדרכה את הלגיטימציה לפעילותם של ארגונים כגון "ארבע אמהות", וכן נתן תוקף המשכי להופעותיהן התקשורתיות של בתיה ארד ושל מיקי גולווסר ושל כלתהּ קרנית; כאבה של האם על בנהּ השבוי או של האישה על בן-זוגהּ אי-שם הפך לקול לגיטימי יותר-ויותר בחברה הישראלית של עשרים השנה האחרונות. זוכר אני בילדותי כי "בית יד לבנים" בגבעתיים היה מקום משולל נשים או אמהוֹת.  בימי זכּרוֹן נצבו שם נרות ותצלומי נופלים. מנהלי הבית היו לעולם גברים, יוצאי יחידות צבא. משדרי הזיכרון של אותם ימים היו מלאים גברים קפוצי-פּה שדיברו על רעוּת ואחוות לוחמים, ועל טשטוש הגבולין בין אלו שחזרו ובין ההולכים (מה שכונה אז 'שיח לוחמים'), לא באמהות שכולות ואלמנות שהביעו באופן ישיר וכן את כאבן על מי שהלך לעולם. אפשר כי בדור האחרון כבר הפך יצאה הנהלת השכול והאבל הלאומי מידיהם של אנשי הצבא, לובשי המדים, ונעשה מקובל הרבה יותר, אפילו ראוי, בראש ובראשונה, לשמוע את אהוביו של הנופל מדברים עליו, לא של מפקדיו ורעיו.  

    אני חש כי במידה רבה, בהילותו-שמחתו של נעם שליט במילותיו הראשונות לגלעד (כפי שתועדו בטלויזיה) להזדרז לראות את אמא, לא היו עדות לרצונו להפגיש את בנם עם זוגתוֹ, לאחר שנים הרבה. אלא בהכרה עמוּקה לכך שהשיבה טרם נשלמה בטרם תחבוק האם האוהבת את בּנהּ האהוב.  הנסיך הקטן החוזר אלינו מבין מפרץ שתי הגבעות זקוק לשוב אל זרועות אימו (כמגלמת את המשפחה, כמגלמת אהבה ללא תנאי, כמגלמת את האפשרות של ישראל אזרחית) בכדי להתחיל את שיבתו לחיים חדשים בחיק משפחתו, ואולי את הדרך שעוד עליו לעשות בכדי להקים את ביתו ומשפחתו לעתיד.     

 

 

בתמונה למעלה: ציונה תג'ר, דיג בירקון,  שמן על בד 1967.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

סֻכָּה הוֹפֶכֶת ל-Sukia

*

אַתָּה בְּעוֹלָם כְּגֵר/ עָבַר וְלָלוּן פָּנָה

אִם לֹא בְּיוֹם זֶה תַּעַש/ אָן תַּעֲשֶה לְךָ, אָנָה

[שמואל הנגיד, בן קהלת, מהדורת ש' אברמסון, תל אביב תשי"ג, שיר קצ"ג, עמ' 75]

*

בערב החג, בלָילה-בלָילה, אני יוצא לסוכך את הסוכה. ארבע סוכות ניצבות בשורה על המדשאה שבחצר. אחת סמוכה לחברתהּ; אני נעצר על יד האחרונה, הקטנה יותר מחברותיה. מביט-סוקר לאחורי את הטור; כמו ארבע חוליות שנשתמרו ממאובן של חיה פרה-היסטורית, שנתגלתה פתע בעיבורהּ של עיר. יריעות סדינים לבנות במקום כתלים. סוכה אחר סוכה. שכנים אחר שכנים. רכבת רפאים חונה בתחנתהּ, לאורם הקלוש הצהוב במודגש של פנסי הרחוב. הטלויזיה הכריזה קודם על שחרורו המקווה של גלעד שליט מבית שביו. אורות כחלחלים מרצדים מן החלונות. מדברים ומדברים. מומחים אחר מומחים. בלבי שמחה פשוטה. הגיע הזמן שיגיע הזמן. בעוד אני פורס את הסכך מעל קרשים המונחים על גג הסוכה אני חש בזרזיף של מטר ההולך ומתחזק. הוא הופך עד-מהרה לגשם שוטף. אני עומד בסוכה המתוקנת, המוכנה; מחייך בגשם.

  עד לפני שנה עמדה הסוכה במרפסת בקומה התשיעית, שם דרנו אז. כעת, בקומה רביעית ללא מרפסת, בנינו את הסוכה קרוב לאדמה, על יד סוכתם של השכנים. מה שמזכיר לי פתע, עד כמה היהדוּת הרבנית היא דת חברתית, של משפחה, של מניין, של קהל ושל שכנים  בחג עצמו, סוכה על-יד סוכה, עוברים ומאחלים חג שמח אלו לאלו. ובכל זאת, את הסוכה אני אוהב, מפני השעות היחידות שבהּ אני יושב בהּ עם ס' הזהר או הדומים לו  או ספר שירה עם כוס תה חזק או קפה שחור ובקבוק ערק, והראש הומה מחשבות על אדם, עולם ואלהוּת. כמו הסוכה, הכל בר-חלוף ושברירי, ובכל זאת גם משהו חולף עשוי להאיר לרגע חולף את צללי ימינו.

   אני יושב בסוכה ומדמה שהיא Sukia, חדר תה, כעין מה שכתב אוקאקורה קאקוזו בספר התה (1906):

חדר התה (Sukia) אינו מתיימר להיות יותר מסתם צריף – בקתת קש, כפי שאנו מכנים אותה.

הסימול-הגראפי המקורי של סוקייה פירושו "מעון הדמיון". לאחרונה, אמני-תה רבים החליפו סימולי לשון סיניים שונים על-פי תפיסתם את חדר התה, ולפיכך המונח סוקייה עשוי לסמל גם "משכן המקום הפנוי" או "מעונו של הלא-סימטרי". זהו מעון האשליה. מפני שהוא מבנה בן חלוף שנבנה כדי לתת מקום לדחף פיוטי. הוא משכן הריק, מפני שאין בו שום קישוט, לבד ממה שאפשר לשים בו כדי לספק איזה צורך זעיר של הרגע. הוא משכן אי-הסימטרייה, מפני שהוא מוקדם להערצת הפּגוּם—הבלתי שלם. היות שנבנה כך, מושארים בו כמה פרטים בלתי גמורים, כדי שהדמיון יוכל לשחק בהשלמתם.     

[אוקאקורה קאקוזו, ספר התה, תרגם מהמקור האנגלי: יורם קניוק, סידרת עופר האיילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב 1996, עמ' 62-61]

 

   הנה גם הסוכה יכולה להפוך ל-Sukia של שבעה ימים. להיות לשעות בודדות במהלכם "מעון הדמיון", מקום להתוות קוים ראשונים, ניצני רעיונות  של ראשית השנה. הרחק מן הבתים, מן הקביעוּת המדומה, ההרמונית, הסימטרית כביכול, אל עולם של שבריר, של צרימה, של דיסהרמוניה ושל א-סימטריה, כעין פריטות מהוססות על פסנתר ששנים לא הרשיתי לעצמי לנגן על קלידיו; זמן של הבל הבלים כמו שכתב קהלת או זמן של Ukiyo  ("העולם הצף")— בו אין לנו אלא רישומי יופיו של החולף. וכי מה נותר,אלא לאהוב את העולם,בכל זאת,בכל לב,ולנסות לרשום במלים אנושיות את יופיו של החולף,כגון: סוכות העומדות בליל בגשם; בתוך אחת מהן עומד איש ומחייך לעצמו לבדו כי הגיעתוֹ שמועה טובה; משב רוח ממושך, כמו היה נשימת-כל-הדברים, גורף עימו במסעו כמה עלי שלכת צהובים,המעופפים עימו כפרפרים, באור חשמל מלאכותי, המעורה באור הלבנה; הנה היא שם, ברקע ההתרחשוּת, יודעת כי כל אימת שבאה שעת הגאות, אף שעת השפל הולכת וקריבה.

בתמונה למעלה Chen Zhou (1427- 1509), Landscape, An Illustrated Manuscript

© 2011 שוֹעִי רז

Read Full Post »

האזרח החטוּף

 

1

   חברה יקרה שאלתני מה אני חושב על כך שבשנה הבאה ייאלץ בני (8) לעמוד בטקס-יומי בבית ספרו לשירת התקווה ולהנפת הדגל (כהחלטת שר החינוך המכהן, ח"כ גדעון סער); עניתי כי ההחלטה הזאת אינה גורמת לי מבוכה או צמרמורת,אבל כן, חוסר-נוחות זעירה,אבל שהחלטה אחרת של שר החינוך סער מפחידה אותי ממש: ההחלטה להוציא מכל ספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך השונות במדינת ישראל את הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ.הייתי יכול להבין לוּ היה מחליט סער להוציא מספרי הלימוד את המושג "נכבה",שתרגומו לעברית: אסון קולוסאלי או שואה ממש ; אבל לדידי,לימודם והבנתם של הנרטיבים הפלסטיניים בצד הנרטיבים היהודיים-ציוניים-ישראליים הוא דבר חיוני מאין כמוהו להבנתם את אזרחיה של מדינת ישראל את נוכחותם באזור והשתלשלותהּ, ואת הבנתם את מצבה הגיאו-פוליטי-מדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם. יתירה מזאת,סכסוך משפטי-מדיני שעתים מתלבה להיות סכסוך-דמים בין לאומים, אי אפשר ללמד בנוכחות צד אחד בלבד. זוהי אינה רק הסתרה מידע חיוני מן הציבור (ציבור התלמידים, בחלקו תלמידי המגזר הערבי),אלא גם הטלת-פגם במכוון בכשריו של ציבור התלמידים להבין את מורכבותו של הסכסוך,ולהימנע מדיכוטומיות המוניות של חלוקות ברורות ודוגמטיות בין טובים ובין רעים,בין בני אור ובין בני חושך.  איני יודע מהו האינטרס של ממשלת ישראל לגנוב כך את דעת אזרחיה,בבקשתה להנחיל להם לכתחילה אידיאות קטועות. אבל כאשר לרגע הרהרתי בדברים לעומקם נזכרתי לפחות במיתוס ציוני אחד שהונחל לי ולבני דורי כילדים באופן חד-צדדי, דוגמטי, המנשל את האירוע ואת מתיו לכתחילה מקולותיהם-הם,ורותם את הסיפור כולו לבניית האתוס הציוני בתלבושתו האחידה הכחולה-לבנה. כוונתי לנפילתם של יוסף טרומפלדור ושל חבריו בתל חי (1920).

*

2

*

  *

   לפני זמן מה די ארוך שאלו אותי ילדיי הגדולים מה יש לי להגיד לגבי אמרתו של יוסף טרומפלדור (1920-1880): 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'; את תשובתי חילקתי לשניים באופן די החלטי:

א. לא טוב למוּת

ב. בטח שלא בעד ארצנוּ

   בשבת האחרונה,הזכירו לי ילדיי את התשובה שנתתי להם אז,ואז חשבתי לעצמי שגם ככלות תשעים שנים,עדיין הולמת אותה אמירה על סף המוות של טרומפלדור את מזגן וכוונתן של רוב הסיעות הפוליטיות המתקיימות במדינת ישראל דהיום.

   כמובן, עם השנים נפוצה גרסת התשליל הגורסת כי טרומפלדור דווקא השפריץ קללה עסיסית ברוסית, אבל ככל שזה נראה לי,אפשר כי טרומפלדור פשוט אמר נוסח שהיה מקובל מאוד בקרב קצונה אירופית במלחמת העולם הראשונה: Pro–Patria–Mori–Dulce–et–decorum–est [= נעים ומכובד למות בעד המולדת],נוסח שמקורו ב- אודות להוראטיוס. זוהי גרסא בלטינית שהיתה מקובלת גם בקרב הצבא הרוסי וגם בקרב הצבא הבריטי (שני צבאות בהם שירת טרומפלדור בעברו). זאת ועוד,המשורר הבריטי, הקצין וילפרד אואן,סיים באמירה זו את שירו–Dulce–et–decorum–Est, שנתחבר זמן קצר בטרם נפילתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצרפת (1918). יש להניח כי טרומפלדור,שהיה קצין בצבא הבריטי בזמן המלחמה בגליפולי, שמע על השיר, שאמנם נחתם באמרה האמורה,אך כדרכו של אואן כולו מחאה זועקת ואפקטיבית על זוועות המלחמה ועל הממשלות שהביאו את אומות אירופה לידי כך. על כל פנים,אמרה לטינית זאת,עשויה היתה להישמע מפי טרומפלדור כקללה רוסית עסיסית לאזניים אחדות,אבל לעומת זאת לציונים המאזינים ללטינית, שמיהרו לקשור בין הנוסח המקובל על הקצינים ובין המפעל הציוני, יכולה היתה להתפרש בנקל כ'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ'. ואמנם גדליה אלקושי בספרו: אוצר פתגמים וניבים לטיניים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1959, עמ' 158-157, סימן 565],  הביא את הנוסח העברי הזה של הדברים המיוחסים להיות מילותיו האחרונות של טרומפלדור,כרעיון דומה לזה שהובא על ידי הוראטיוס ב–אודות שלו.אלא שאלקושי לא הביא את דבריו של וילפרד אואן ואף לא ציטט את העובדה לפיה היה זה מאמר מקובל בקרב קצינים הנוטים למות במהלך מלחמת העולם הראשונה. יותר מכך, אין בדברי אלקושי ערנות לפער הניכר בין "המולדת" (=כל מולדת שנלחמים עבורהּ) ובין "ארצנוּ" (=קרי, ארץ ישראל, מולדתו הנצחית של העם היהודי, אליבא דהתנועה הציונית), פער גדול ורב.

  עם זאת,טרומפלדור לא אמר כנראה מעולם את הנוסח 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ' גם לדעת הציונים שבציונים בני-זמנו. לכבוד הקונגרס הציוני בשנת 1923 הוכנה הזמנה ובהּ הובאו כמוטו דבריו האחרונים של טרומפלדור כך,כפי שהיו מוכרים אז: 'אין דבר, כדאי למות בצד ארץ המולדת',מה שקרוב מאוד לרוחו של הפתגם הלטיני דווקא,ומגדיל דווקא את האפשרוּת לפיו הקשרהּ של האימרה המיוחסת לטרומפלדור,הנה לאמיתו של דבר,נומוס מקובל בקרב עדית של קצינים הנוטים למוּת ונאמר בהקשר שירותו הקודם בצבא הרוסי ובצבא הבריטי, כלומר: אין בו אהבה יתירה לטריטוריה ולעם, אלא הבעת חיבה למוות בשירות ה-Patria כקצין, לכאורה: מוות של כבוד בזמן מילוי תפקידו, וכחלל קרב.

   זאת ועוד,בהקשר של מלחמת העולם,כבר הראה איסאק באבל ב- חיל פרשים, כי בימי הלחימה של מלחמת העולם הראשונה הוצאו להורג חיילים שהעזו לסגת מעמדות הקרב, בשעה שהפקודות היו לעמוד על המשמרת ולהילחם עד מוות,בהליך צבאי מזורז אצל כתת יורים. סטנלי קובריק ייחד לפרשה כזאת,שהתרחשה במסגרת הסתערות צרפתית על מעוזים גרמניים, את אחד מסרטיו המוקדמים והמרשימים, שבילי התהלה (1957). יש להניח כי בקרב הכוחות הלוחמים שרר הנומוס של מלחמה עד מוות; נסיגה או נפילה בשבי נתפסו כסימנים של חולשה,העשויים לערער את שורות הלוחמים. אפשר כי נומוס זה הנחה את טרומפלדור שהעדיף להילחם עד מוות בתל-חי,כפי שוודאי הונחה בימי שירותו כקצין בצבא הצאר ואחר-כך בצבא הבריטי. שכן,לא ברור האם התוקפים באו על מנת לשדוד או על מנת לפרק את מגיני תל-חי מנשקם, או שמא לרצחם נפש. הריאליה ההיסטורית-פוליטית,על כל פנים, קושרת את פרשת תל חי לסכסוך הגבול בין הבריטים ובין הצרפתים לנוכח הסכמי סייקס-פיקו,יותר מאשר לפרעות יזומות של המון ערבי. אין ספק,כי טרומפלדור, כקצין בריטי לשעבר,נתפס על ידי בעלי בריתם של הצרפתים בצפון כאישיות פרו-בריטית לכתחילה,ואכן "המולדת" עבורה נלחם טרומפלדור שהיה ציוני לעילא,קיבלה בעקבות תבוסתו של הצבא התורכי בפני הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי (1917), ולאחר הסכמים טריטוריאלים שתכפו למלחמת העולם למעמד ארץ חסות בריטית. תל חי שהיתה באותן שנים אזור ספר בין אזורי ההשפעה של בריטניה (ירדן, פלסטינה ומצריים) ובין אזורי ההשפעה הצרפתיים (סוריה ולבנון),הפכה למקום פעילותם של שודדי-דרכים ומבריחים ושליחים מטעם הצרפתים או הבריטים ביניהם שררה מתיחות לא קלה באשר לגבולות השפעתם. קשה לדעת אפוא,האם מתקיפיה של תל-חי היו פורעים סתם,שודדים/מבריחים שראו בהתיישבות בתל חי סכנה למעמדם באזור, או שמא שליחים ערביים מטעם המנדט הצרפתי בצפון,אבל מובן כי טרומפלדור וחבריו לא הומתו, קרוב לודאי,משום היותם ציונים-יהודיים,אלא משום שנתפסו או כעושי דברם של הבריטים (אזרחים בהשפעת השלטון הבריטי) או כגורמים המשבשים/מסכנים בעצם נוכחותם את פעילות השוד וההברחה שאירעו בין שני איזורי ההשפעה מצפון ומדרום. עולה מכל אלו כי מנגנון ההסברה הציוני-מדיני גייס במידה רבה את נפילתם של מגיני תל חי,לטובת כינונו של האתוס והמיתוס הצבאי היהודי-ציוני,ולא ברור אם כך היה לכתחילה. דבריו של טרומפלדור על סף המוות,שכפי שהראיתי אינם בעלי משמעות ציונית ישירה דווקא,גויסו על ידי מערך ההסברה הציוני כבר בשנת 1923, אלא שאז צוטטו באופן מעודן הרבה יותר מאשר נתחנכנו לשמוע ולהשמיע.

*

3

*

   אסיים את דבריי בהערה חטופה אך חשובה מאוד בעינָי באשר לעניינו של האזרח החטוף גלעד שליט. אני כותב,האזרח החטוף. משום ששליט כבר יושב חמש שנים בבית-שביו,ויש להניח כי לו רק היה חופשי כעת,היה אזרח לכל דבר ועניין. כזכור,חוק גיוס חובה הוטל כחוק למשך 36 חודשים שירות בלבד. באשר גלעד שליט לא חתום קבע וגם לא נחטף במהלך קורס קצינים ומעולם לא זומן לשירות מילואים פעיל (גם אם לא זכה עד כה להשתחרר בבקו"ם) ואף לא ניתן למיטב ידיעתי לגייס אזרח לכל ימי חייו,אין טעם להמשיך ולדבר בו כחייל חטוף. אלא כאזרח חטוף אשר ממשלתו מסרבת לפדותו. לדיון כזה יש כמובן השלכות על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המדינה,באשר המשך שהותו של גלעד שליט צריכה להיות נדונה בפני בית המשפט כהפרת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח,כלומר: זהו כבר אינו שיח על החזרת חיילים שנתחייבו לשרת בצבא ולהתנהג בהתאם לפקודות הצבא או לעמוד לדין צבאי על הפרתן,אלא שיח החל על מי שבגין גילו יש להתייחס אליו כאזרח לכל דבר (שאמנם נפל בשבי בשירותה של מדינת ישראל, אבל שתחולתם של חוקי הצבא ופקודותיו אינם חלים עליו) אשר עניינו צריך,גם בהעדרו,להתברר בפני ערכאת השיפוט האזרחית (בג"צ), שתפקידו לצוות על הממשלה ועל מערכת הביטחון כיצד יש להמשיך לנהוג בעניינו,מבלי שמערכת הביטחון הישראלית,ומנגנוני הביטחון במשרד ראש הממשלה (במקרה זה: השב"כ והמוסד),יהיו גורמי ההערכה הרלבנטיים לקידום עיסקת השבויים—קידומה או בלימתהּ.חושבני,כי גם כאן עושים שלטונות המדינה והצבא מלאכתם רמיה,בהציגם לציבור את גלעד שליט כ"חייל החטוף". כמובן, אם חלילה יומת שליט,יוכלו המדינה ומערכת הביטחון להציגו כדוגמא של שבוי ללא חת אשר נשא את שביו בגבורה ומת בכבוד למען ארצו ומולדתו.  להציג את אותו האתוס לגבי אזרח חטוּף הוא מצב בלתי-נסבל,ואף הודאה בלתי-פומבית בכך שמדינת ישראל מגייסת את אזרחיה לכל החיים ומציבה אותם בחזית האש ואם ייפלו בשבי היא תיתן להם לשאת את שביים עד מוות ולא תפעל נחרצות (כמו שפעלה נחרצות במקרה אלחנן טננבאום  אזרח שנפל בנסיבות מאוד שונות ופחות תמימות מן הנסיבות בהן פעל ונשבה גלעד שליט) על מנת לפדותם לאלתר משביים. כמובן שבאותה המידה טעם רב יש בנסיבות ההכרה בגלעד שליט כאזרח חטוף על ידי ארגון צבאי הפועל בחסות ממשלה זרה,לפנות לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם ואולי גם לבית הדין הבין לאומי בהאג. ברם, כמובן שאין הדברים הללו מחזקים את האינטרסים של גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה,היועצים הביטחונייםומשרד הביטחון,המעוניינים להשאיר את ההחלטות ואת ההמלצות תחת שיפוטם הבלעדי וללא ערעור על התנהלותם.

*

*

בתמונות:  1. נדב בלוך, טוב למוּת בעד ארצנוּ/ יטיב אלמות פי סבּיל בלאדי, אקריליק על בד 2005.

2. כרוז שהוצג בקונגרס הציוני עם תמונתו של יוסף טרומפלדור והאמרה המיוחסת לו, 1923.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

על גלעד שליט ובניין ירושלים

 

בָּנוּ הֵם

הַקְטָבִים,

לֹא עֲבִירִים

בְּהָקִיץ,

אֲנַחְנוּ יְשֵנִים אֶל מִנֶּגֶד, עַד שַעַר

הָרַחֲמִים

[פאול צלאן, סורג שפה: שירים וקטעי פרוזה, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה: תל אביב 1994, עמ' 123]

 

   לפני שבוע ימים נקראתי לחתונה בנמל תל אביב בהּ הוזמנתי לשמש גם עֵד. בזמן שישבנו באחד המשרדים וחתמנו על הכתובה בנוכחות הרב. ביקש אבי החתן בקשה מפתיעה ונוגעת ללב. הוא ביקש, אם הרב יסכים בזמן שיוזכר חורבן ירושלים והחתן ישבור את הכוס (זכר לחורבן) לציין את גלעד שליט ולקרוא לקהל להתפלל לשחרורו המהיר. הרב התבונן באיש, מופתע. השהה את דיבורו רגע. ואז אמר, קצת שקט ולחוץ, שהוא ימצא דרך להביא את הדברים לפני הקהל בטקס.

   לאחר שהחתן הכריז את הכרזתו ענד לכלתו את טבעתהּ והשקה אותה מעט מהיין, והוקראה הכתובה. הגיע רגע אזכור ירושלים, ובטרם יאמר החתן "אם אשכחך ירושלים" וכיו"ב הסביר הרב לקהל הקרואים כי כעת הגיעה העת לזכור ולהזכיר את חורבן ירושלים, מקום בית מקדשנו, להתפלל לבניינה השלם, וכמו כן ביקש לציין ולהזכיר את כל שבויי ונעדרי כוחות הביטחון, ולהתפלל לרפואתם ולפדיונם במהרה בימינו.

   על פניו, הרב עמד בדיבורו. ואף על פי כן, הוא לא הקשיב קשב-לב או שאולי לא רצה להקשיב כך לדברי אב- החתן. משום שמה שאב- החתן בעצם אמר לו (ובצדק גמור לדעתי), גם אם לא מפורשות, הוא שירושלים כבר בנויה לתלפיות, ורובינו לא ממש עסוקים בדעתינו ובתקוותינו בבנין בית המקדש ובחידוש עבודת הקורבנות והתפילה בו. היהדות כבר מזמן התרגלה לבתי הכנסת "מקדשי המעט" ולא ממש זקוקה כעת לסנהדרין שיישב בלשכת הגזית, ולמסדרי כהונה מחודשים ומתוקנים; הרי כל החלומות הללו, אם ייארעו, ייארעו אך לאחר שמיטב ילדינו יילחמו עד חורמה בארצות ערב, ורבים יהיו הנופלים. נכון, הוא שלבניין המקדש וחידושו מתפלל היהודי-הדתי שלוש פעמים ביממה, ואף על פי כן דומה כי העדרו אינו מעציב ומדאיב (חורבנו דווקא כן, משום שהוא בישר את הגלוּת), כפי שמדאיבה עובדת נפילתו של גלעד שליט בשבי החמאס לפני ארבע שנים ושבעה חודשים, ועוד יותר, העובדה שטרם פדו אותו משביו.

   אם טקס אזכור ירושלים בחופה נועד לכתחילה לעורר בקהל הקרואים עצב-מה, להראותם כי הבניין טרם נשלם, והמציאות טרם תוקנה- אדרבה, יש בה פגם מהותי, דיסהרמוניה שורקת. דומני כי אין בחיים הישראליים נושא  משותף כואב ומדאיב לב, כשביו של שליט, וצער משפחתו.

   אדרבה, אמורים היו קהל הרבנים, מפני "קדושת החיים" להתאחד בקריאת חירום לשחררו ולהפעיל לחץ על הממשלה.הלכה נפסקת למעשה בהתאם למציאות המשתנה בכל עת, ובהיותה נפסקת למעשה ולא בתיאוריה, גם הערכות בדבר חידוש הטרור והחטיפות צריכות להיות להיות שוליות כאשר באים לדון בנושא זה. הזמן דוחק. גלעד נמצא שם כבר שנים ארוכות ומי יודע מה מצבו כעת, ומה יילד יום. שומא על כל אדם שעיניו בראשו לקרוא לממשלה בירושלים לפעול בדחיפות לשחרורו של גלעד שליט, או למצער להבהיר לציבור מדוע לאחר תקופה כה ארוכה גלעד שליט אינו משוחרר מכלאו.

   ואשר לממשלה, אפשר כי היא רוקמת עסקה לשחרורו של גלעד שליט במסתרים, כך אנו מתבשרים השכם וערב, אך ככל שחולף הזמן, דומה כאילו ההתנהלות בעניין דומה היא למה שתיאר ברוך שׂפינוזה במשל על חמורו של בורידאן (אתיקה חלק ב' משפט 48 עיון) אודות חמור הנמצא במרחק שווה משתי ערימות מספוא שוות בגודלן ואינו יודע להכריע ביניהן, שני הדחפים המתרוצצים בו מנטרלים זה את זה וכך הוא נותר במקומו עד שהוא מת ברעב (מקור המשל הוא בכתבי בודריאן, לוגיקן ופילוסוף בן המאה הארבע עשרה). מעניין כי שׂפינוזה שם עומד על כך שהתנהלות כזאת עשויה לאפיין גם בני אדם. אלא שבשעה שממשלת ישראל יושבת ואינה מכריעה בפרהסיה מה היא עומדת לעשות: לפעול לשחרורו של גלעד או להותיר אותו בשבי, לא הממשלה היא ההולכת וגוועת, אלא הסיכויים להשיב את גלעד שליט בשלום ובקו הבריאות הולכים ומתמעטים.

   לאחרונה, סחו לי שני אנשים, מן הימין-הדתי-הסרוג של המפה הפוליטית, המתנגדים לעסקה כלשהי לשחרור שליט, כי דווקא מפני טובת-הכלל אין לפעול לעיסקה לשחרור גלעד שליט. איני בטוח שכך הוא. טובת הכלל היא בודאי הידיעה שמדינת ישראל וצבאהּ אינם מוותרים על חיי חיילים שבויים ומנסים להשיבם, כפי שהיה בעבר. מנסים להשיבם, בראש ובראשונה, בחיים ולנוכח ערך "קדושת החיים" שהוא ערך הלכי ואתי ראשון במעלה. יותר מכך התלמוד מגדיר "שנאת חינם" כאדישות, ובמקום נוסף כותב כי לא נחרבה ירושלים אלא משום שנאת חינם. אם רק נחלץ עצמנו מן האדישות ונבין כי כל שעה חשובה, אולי נקיים גם את רוח דברי חכמים, ומתוך כך נִמָּצֵא מצילים נפש אחת, פודים את השבוי, ומקדמים בזה גם את בניין ירושלים ואת שלום העם היהודי כולו.

   כבר כמה  אני חושב על משמעותהּ של הצעת אבי-החתן, ועד כמה הוא צדק בבקשתו את הרב לציין את דבר שִביוֹ המתארך של גלעד שליט ואת התפילה לשחרורו. חיי אדם וחירותם קודמים הם לבניין ירושלים. ואם כבר, רק מתוכם ולאורם, ניתן להוסיף לבנות את חיינו בארץ הזאת.

   אני מקווה שכאשר אזכה לשיר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" בחתימת ליל הסדר השנה (תשע"א), יחגוג גלעד שליט את ליל הסדר במחיצת הוריו במצפה הילה בגליל, כדרכם מקדם, בשמחה טובה, ובנחמה טובה.

בתמונה למעלה: Mordechai Ardon, Jerusalem at Night, Oil on Canvas 1947

 

© 2011 שוֹעִי רז 

Read Full Post »

העינויים

                                              

                                                                                                                       

למלאת עשרים שנה לפטירתו של סמואל בקט ובתפילה לפדייתו המהירה של גלעד שליט מכילאו ומכולאיו

          

 

1

 

60 שנים, עוד מעט 61 שנים, למחכים לגודו לסמואל בקט (1989-1906). כתיבת המחזה הושלמה בינואר 1949. ב-5 בינואר 1953 הועלה המחזה לראשונה בתיאטרון דה בבילון בפריז. קטע מסוים במחזה מבליט עד כמה בנקל עשויים בני אדם להצטרף להתעללות בחלשים ובדלים, חסרי ההגנה. במיוחד כאשר הם נתפסים מתוך סממנים של דה-הומניזציה, כעין יצורי כלאיים, שאינם שווים בכשריהם האנושיים לאלו של כולאיהם. תפישה היררכית מעוותת זו הינה ראשית ההתעמרות וההתעללות באחר. היא מאפשרת למצפונו המתעורר של המתעלל לנוח, משום שהוא מאמין בכך, שמקור זעקות הכאב והמועקה אצל הזולת שונה לחלוטין מזה שלו. כללו של דבר, אין מקום לרחם עליו כהוא-זה. אפשר שהתופעה של כליאת האחר ועינויו הינה רווחת ומצויה הרבה במין האנושי באופנים שונים. אפשר כי שלילת תרבותו ואנושיותו של אדם אחר עשויה בעיניי אנשים חסרי מצפון להצדיק את כליאתו ואת עינויו הממושך :

 

פודזו: האם די בכך? דומה שכן. אבל אני רחב לב. כזה הוא הטבע שלי. היום, מילא, זהכבר יעלה לי. [הוא מושך בחבל. לאקי מביט אליו]. כי אני עתיד לסבול, זה ברור. (בלילקום הוא מתכופף ולוקח את השוט שלו). מה הייתם מעדיפים? שהוא ירקוד, שהוא ישיר, שהואידקלם, שהוא יחשוב? שהוא…
אסטראגון: מי?
פודזו: מי? אתם בכלל יודעיםלחשוב?
ולאדימיר: הוא חושב?
פודזו: בהחלט. בקול רם. פעם הוא היה אפילו חושבממש נחמד. הייתי מסוגל להאזין לו שעות על גבי שעות.. עכשיו (הוא מצטמרר) נו טוב, מילא,אז אתם רוצים שהוא יחשוב לנו משהו?
אסטראגון: אני רוצה שהוא ירקוד. זה יהיהיותר עליז.
[….]
פודזו (אל לאקי): אתה שומע?
אסטראגון: הוא אף פעם לאמסרב?
פודזו: אני אסביר לכם עוד מעט (אל לאקי)… לרקוד שרץ!
לאקי מניח אתהמזודה ואת הסל , מתקרב קצת אל חזית הבמה, מסתובב אל פודזו. אסטראגון קם כדי לראותיותר טוב. לאקי רוקד. הוא מפסיק.
אסטראגון: זה הכל?
פודזו: עודהפעם!
אסטראגון: גם כן חכמה, חזיר אחד! ( הוא מחקה את התנועות של לאקי) את זה גםאני יכול לעשות (הוא מחקה את התנועות, כמעט נופל, חוזר ומתיישב) עם קצת אימון.
ולאדימיר: הוא עייף.  
פודזו: פעם הוא היה רוקד פארנדולה, אלמיאה,סאראבאנדה, ז'יג, פלמנקו ואפילו הורנפייפ הוא היה מזנק באויר. עכשיו הוא רוקד רק את זה. אתםיודעים איך הוא קורא לזה?
אסטראגון: מות הפקיד.
ולאדימיר: חולי הסרטן.
פודזו: ריקוד הרשת. נדמה לו שהוא לכוד בתוך רשת ( בהתפתלויות וההעוויות של אניןטעם) דווקא יש משהו… 

(סמואל בקט, מחכים לגודו, מהדורת תרגום מולי מלצר, אדם מוציאים לאור: תל- אביב 1985, עמ' 52-51)

 

   פודזו, והמתבוננים מהצד ולאדימיר ואסטראגון ללא ספק מתעללים בלאקי. פודזו מתייחס אליו כאל חיה או כאל מריונטה חסרת רצונות משל עצמהּ אותה הוא יכול להרקיד כרצונו. ולאדימיר ואסטראגון מתייחסים באמביוולנטיות ללאקי ולאופן שבו פודזו נוהג בו, כאילו מדובר בדבר טבעי לחלוטין, שאין מהרהרים אחריו. מדהים הוא, כי שני הצופים, מוכנים להשלים עם המצב הזה, להשלים עם כך שלאמיתו של דבר לאקי אינו חושב, אין בו עצמאות מחשבתית או קריאטיביות משלו, שאין הוא עצמאי והוא כנוע מטבעו; כבוש במצבו, ואין טעם להחרידו ממצב זה, או חלילה לשחררו.

 

2

 

   בספר המסות המונומנטלי של ז'אן אמרי (הנס מאייר, 1978-1912), מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה תיאר אמרי עינויים שעבר כאשר נעצר על ידי הגסטאפו כחבר בתא הרזיסטאנס הבלגי. אמרי כתב כי אחרי הכל, דומה עליו, כאילו מאחורי כל המנגנון הנאצי עמדה אובססיה תאוותנית לעינויו של הזולת, אשר מימדיה רק הלכו והתגברו, כמספר השותפים לה, במעשה ו/או בשתיקתם:  

*

מדוע אני מחזיק בתוקף בדעה שהעינויים הם מהותו של הנאציונל-סוציאליזם, ליתר דיוק: שדווקא בהם התגשם הרייך השלישי במלוא ממשותו, כבר נאמר כי גם במקומות אחרים עינו ועדיין מענים […] העינויים לא היו המצאה של הנאציונל- סוציאליזם הגרמני. אך הוא האליל אותם. חסיד של היטלר, כדי להגיע לגיבוש המלא של זהותו לא די היה לו שיהיה זריז כסמור, נוקשה כעור ומוצק כפלדת קרוּפ, שום עיטור מוזהב של המפלגה לא הפך אותו לנציג מושלם של הפיהרר והאידיאולוגיה שלו, שום מדליה ואות הצטיינות. הוא היה חייב לענות, להשמיד, כדי "להצטיין בעמידה בייסוריהם של אחרים". הוא היה חייב להשתמש בכלי עינויים כדי שהימלר יעניק לו את תעודת הבגרות ההיסטורית, לאמור, שהדורות הבאים יעריצו אותו על כך שעקר מלבו כל רגש רחמים.

(ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, תרגם מגרמנית יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם עובד: תל אביב 2000, עמ' 74)

*  

אליבא דאמרי, אופיין תהליך קניין זהותו של ההיטלראי בעקירת רגש הרחמים, כאילו רגש הרחמים, האמפתיה, הסולידריות האנושית, יש בו משום חולשה, כאילו מציין הוא את מוסר החלשים-העבדים (אמרי אמנם אינו קושר מפורשת בין ניטשה ובין התופעה ההיטלראית, אך ניכר שהוא אינו רחוק משם). במקום אחר, כותב אמרי על מונח שתבע היטלר, 'הומניות סנטימנטלית', לציון חולשת- נפשם של אלו המנסים להגביר את אהבת האדם והנמצאים כולם, על פני אהבה הלאום, הגזע והמפלגה. הביטוי המעשי, על פי אמרי, של הנאמנות המוחלטת להיטלריזם הינו ההשתתפות בעינוי וההצטיינות בו, משל היה צביונו של הרייך השלישי ושל הפנומן הנאצי, פקודה, צו קטגורי (אנטי קנטיאני במהותו, באשר הוא משולל תבונה) לפיו על האזרח: לענות את האחר. לענות ולהשמיד.

   העינויים, לפי אמרי, אינם מתבטאים דווקא בהתעללות פיסית קיצונית, אפשר שאף לא יפצעו את האדם, באופן שיותירו אותו נכה לכל ימי חייו. עם זאת, חוויית השבי, ההתעללות הנפשית והפיסית, הם מאורע המגְלה את האדם לתמיד מן החברה האנושית. לאחר העינויים, שוב לא יימצא האדם מנוחת נפש, מקום בעולם:

*

בבואנו לדון בעינויים עלינו להישמר מגוזמאות. מה שאונה לי בחדר המקומר האיום ההוא בברנדונק היה רחוק מלהיות מן הגרועים שבעינויים. לא נעצו לי מחטים לוהטות תחת הציפורניים, ולא כיבו סיגריות בוערות על חזי החשוף. קרה לי שם רק מה שעוד אצטרך לספר עליו בהמשך; דברים קלים, יחסית, שאף לא השאירו בגופי כל צלקות בולטות לעיין. ובכל זאת, אני מעז להצהיר עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, על סמך ניסיון שלא הגדיש כלל וכלל את סאת האפשרי, כי העינויים הם המאורע המחריד ביותר שיכול האדם להכיל בקרבו. (שם, עמ' 58)  

אם אדם שלא הוכה מימיו מגיע למסקנה האתית-הפתטית, שעם המכה הראשונה מאבד האסיר את כבוד האדם שלו, אין לאמירתו חשיבות רבה, עלי להודות שאיני יודע בדיוק מהו הדבר הזה: כבוד-האדם […] אבל אני בטוח לעומת זאת, שברגע שנוחתת עליו המכה הראשונה הוא מאבד משהו, שאולי נקרא לו לפי שעה, האמוּן בעולם. (שם, עמ' 69)

מי שעוּנה שוב לא ירגיש לעולם כבן-בית בעולם. את חרפת ההשמדה אי אפשר למחות. האמון בעולם, שבחלקו כבר נותץ במכה הראשונה אבל בעינויים קרס לבסוף כולו, לא ישוב עוד. העובדה שהזולת החי עמנו הפך לזולת החי נגדנו—עובדה זו מוסיפה לרבוץ בתוך המעוּנה כאימה דחוסה; איש אינו מביט מעבר לה החוצה אל עולם ש"עקרון התקווה" שולט בו. המעוּנה הופקר, ועודנו מופקר חסר הגנה לפַּחד. הפחד הוא שמניף מעתה את השרביט מעליו (שם, עמ' 94).     

*

   ישנם מעונים וישנם מענים. במידה רבה, זהו סיפור תולדותיה של האנושות, או למצער של תולדות האלימות האנושית.  מעונה אחד, יכול להיבלע ולהישכח בתוך דהרת טנקים, ישיבות קואליציוניות,  תכניות ריאליטי, המתחרות זו בזו, על תשומת לבו של ציבור המעוניין לשכוח, המעוניין לדחות את ההתמודדות, או לפתור זאת בכך שבטחון האזרחים, שלום הצבא והמדינה עומד מעל הכל, ושוכח עד כמה ההיגד הלאומי-לאומני: 'ישראל מעל הכל', דומה לדברים נשכחים אף הם מלב. אפשר גם כי התנגדות ראשי השב"כ והמוסד לשחרורו של שליט בעסקת חילופי-אסירים (כך פורסם בכלי התקשורת) נובעת בדיוק מן הנקודה הזו. האמפתיה ליחיד, לפרט, נתפסת עבורם כראשיתה של שלילת עינויי העצירים הנהוגה (כפי שכבר הראו דוחו"ת לא מעטים) במתקניהם. אין ספק כי אנשי החמאס המחזיקים בגלעד שליט הם מן הגרועים יותר. כל שאני טוען הוא שישנו קו הקושר את כל המענים באשר הם ביניהם. כולם הם עוקרי רגש הרחמים מליבם. כולם מצטיינים בעמידה ביסוריו של הזולת ואף ששים להחיל אותם עליו בשל אידיאולוגיות פוליטיות ו/או דתיות. זהו הסיפור מאז ומעולם.   

 

3

 

   מזמן ויתרתי על הרעיון לפיה יש השגחה אלהית על ההיסטוריה. למי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב, הדברים לא יבואו בהפתעה. אני מכוון (בחינת כוונה) לאלהות השוכנת כאידיאה בליבו של האדם. אפשר שיש לה קיום חיצוני אפשר שאין. את קיומה החיצוני אני רואה כאפשרות שבקיוּם, אליה אני נוהה בהכרתי. לא כממשוּת. לעתים דומני, כי אם אכן היתה השגחה או מחשבה עילאית החושבת בפרטוּת את גורלם של לאומים ואת גורל האדם, שומא עליו להיות אכזר מאוד, כדברי לאו-צ'ה: 'שמיים אינם רחמנים, הם נוהגים בנו כבכלב-קש'. אבל אפשר כי מדובר בסוג של מחשבת ילד פראית, המספרת לעצמה סיפורים אלימים, המתרקמים אי בזה באין הוא מודע עדיין לממשותה של האלימות, לפריה ולתולדותיה, כעין המובא בסרטו הקצר היפהפה והמבעית  של דניאל שגיא (כדאי מאוד לצפות), אליו התוודעתי לראשונה אמש:

 

 

   לפני כשנה, הנחתי כאן רשימה, בה הבעתי את התקווה לפיה ברבות ימיה של האנושות, היא תוותר על המלחמות, כשם שויתרה על העבדוּת ועל הקרבת קורבנות אדם או קורבנות בעלי חיים (ברובה המכריע). אפשר שהאנושות צריכה ויכולה לותר על חשיבה היררכית מעוותת הכולל בתוכה מושגים, כגון: מענה ומעונה, שובה ושבוי, מכה ומוכה.  המרחק עוד רב וגדול. פדייתו של גלעד שליט משביו עשויה להיות צעד של אמוּן בכך שבקרב האנושות פועלים עדיין יסודות של רחמים,אמפתיה,סולידריות ושל אחריוּת,קשב וקירבה.אין להניח למכים ולמענים לקבל משנה תוקף לפעולתם בכל מקום שבו הם פועלים בשמן של אידיאולוגיות לאומיות ומנציחים את  המעורר פחד (טרור) ואת המעקר את רגש הרחמים מלבבות בני האדם.   

 

© 2009 שועי רז

Read Full Post »