אני שמח בעולם (אמן ההחטאות)

• 

*

1. אני שמח בעולם (ביקום, בכדור הארץ) ובהזדמנות לשהות בו בחיים האלה. עכשיו ניתן להקטין.

2. כשהרזולוציה המוקטנת מגיעה לגודלה של ישראל, ניתן לומר — אני שמח בישראל 2021, משום שהיא פיסה קטנה מכדור הארץ ועוד; בקושי נקודה זערורית מהיקום. זה לא מעט להיות נקודה כחולה חיוורת, כמעט בלתי-נראית, ביקום שגודלו בלתי נתפס.

3. ניתן להמשיך ולהקטין את הרזולוציה גם לעיר, רחוב, בית, חדר, מח, לב, כלוב צלעות.

4. ישראל אינה אלא פאזה בין הנפש ובין היקום. אפשר לשמוח בזה, לכל הפחות.

5. בשנות הארבעים המוקדמות הִלכו הפיסיקאי היהודי, אלברט איינשטיין (1955-1879), והלוגיקן האוסטרי, קורט גדל (1978-1906), בשבילים המרהיבים של אוניברסיטת פרינסטון האמריקנית. שניים אלו נמנו על אויביהם האידיאולוגים של הנאצים, משום ששניהם למעשה העמידו מערכות מוסדרות של חריגה מסדר. איינשטיין ותיאוריות היחסוּת שלו, שלמעשה בהתמרה הזאת שבין מסה, מהירות אור ואנרגיה, הרג כל יכולת להתבונן על העולם הזה, תוך הצדקת היררכיות חברתיות או לאומיות (גזע או עם), משום שעולמו הפך לעולם מרצד וטרנספורמטיבי, עולם שאולי יש בו תבונה עליונה שיטתית (כך קיווה איינשטיין) – אך תולדותיה – יקוּם שבו מלחמות והבטחות אלוהיות וגאולות לאומיות, נדמות כאוסף מיתוסים שחלף זמנם (מעניין שדווקא הפשיסטים תמיד שבים להחיות מיתוסים לאומיים ודתיים גדולים); קורט גדל מצידו, עם משפטי אי-השלימוּת שלו, הוכיח כי בכל מערכת לוגית או מתמטית, כל שכן גדורה בשפת-אנוש – מוכרחים להימצא חורים, סתירות לוגיות, דברים שלא מתיישבים אלה עם אלה. לא ייפלא שהשניים האלו לא שימחו את הממשל בברלין; ספק גדול הוא אם באמת שימחו את הרוסים או את האמריקנים (אלא בתרומתו של איינשטיין לפרוייקט מנהטן). על כל פנים, בשיטוטיהם ברחבי הקמפוס וגניו, שוחחו גדל ואיינשטיין, על האפשרות לפיה אין זמן. העולם חסר זמן. אנחנו רק חווים אותו מתוך הופעה, מֶשֶךְ (תנועה המשכית) וכיליון ומתוך נסיון לתפוס בכלים מתמטיים, הגיוניים ומדידים את המֶּשֶךְ. ודאי שאת המחשבה הזאת הניעה האינטואיציה – לעזוב לרגע את גבולות האנוש, ולנסות לחשוב על הדברים כביכול דרך עיניו של היקום, ומה שידוע עליו בהווה. באופן המניח כי האדם תמיד חיפש את הדרכים לצפות ולמדוד את גרמי-השמיים, אבל האם התבונה העלאית (במידה שהיא קיימת) באמת טורחת לצפות ולמדוד את הנובעים ממנה בהכרח? כלל התפיסות הדתיות והלאומיות במין האנושי בעצם, לא זונחות לרגע את האמונה לפיה אנחנו נמדדים ומודדים, בין אם על ידי אלוהים, תבונה עלאית, אבות-אבותינוּ, ספרי התגלוּת (אפוקליפסות), נבואות נביאים ואפילו דעות מדעיות שנחשבו דורות בלתי ניתנות להפרכה. כל אלו מייצגים אצל בני האדם תפיסת ערך עצמי בלתי-משתנה, התלויה בנתונים תורשתיים ביולוגיים או השתייכות לקבוצה דתית או לאומית, שלדידה סופה להסתיים תמיד בהגעה למקום הטבעי (גורל האנוש תמיד תלוי בכך שקבוצת היחס שלו תגשים את ייעודה במקום ובזמן). כל תיאוריה גאולית, טלאולוגית או פרוגרסיבית, החוזה קץ ימין או מעבר לעידן חדש, היא גזורת הנחת-זמן. ואם כך? מה עושה את הזמן לאחֵר מאשר מיתוסים אחרים? הלאו, אם נניח כי לאותיות האלף בית (באיזו אלפא-ביתא שלא תהיה) אין כל משמעות בעולם שבו התקשורת נעשית באמצעות חושים שאיננו יודעים אותם (גם ההנחה כי בכל מקום ביקום החשיבה כשלעצמה וכלליה תקֵפים, היא הנחה עודפת); הלאו גם למספרים ולמנייתם – אין בהכרח תוקף כזה, אלא רק כשיטה אחת מני אין-ספור שיטות התייחסות למרחב-חלל; כך גם הזמן. אם ממשיכים בהלך-הרוח הזה עוד קצת מגיעים לאפשרות לפיה, אולי יש חיים אחרים ביקום, פשוט אין לנו את הכלים למדוד או לזהות את החיים האלה, שאינם נענים למערכות התקשורתיות והתצפיתיות-מדידות, שעומדות כרגע לרשות המין האנושי. יתירה מזאת, אם בספרו הזיות איתר הנוירו-פסיכולוג, היהודי הבריטי-אמריקני, אוליבר סאקס (2015-1933), מִתְאָם בין נהיגה ממושכת ומונוטונית בחשיכה או במדבר (בייחוד בהקשר למרחב המדבר האמריקני בדרום ארה"ב), ובין דיווחים על ראיית צלחות מעופפות או חייזרים דמויי-אדם; הרי שיש בכך סוג של חזרה על אמרתו של הפילוסוף הקדם-סוקרטי, קסנופנס (475-570 לפנה"ס), שטען שלבני האדם יש נטייה להאניש את האלים, וכי באותה מידה לוּ לסוסים או לשוורים היתה יכולת לצייר את אלוהיהם – הרי היו בוחרים בסוסים או בשוורים. כלומר, כשמבקשים למצוא רק דברים הדומים לךָ או הנענים למושגים המדידים, שאליה הגיע התבונה המגולמת כרגע במין האנושי, אפשר שמפספסים המון. שימו לב להמון הרבנים המציירים פעם אחר פעם את אלוהים כיהודי אוהב-יהודים; מגן ההתנחלויות ואבי חברת-הלומדים החרדית. זוהי אינטואיציה של קשת המבקש לירות חץ אל מרכז המטרה; רץ איתו אל מרכז המטרה כשהחץ נישא בכף-ידו, וכאשר הוא מצמיד אותו אל המרכז, הוא מריע: "פגעתי! פגעתי!". זוהי אינטואציה שבסיסה עומד קשת שלמיטב הכרתו הוא פשוט לא יכול להחטיא.

6. אבל הרשימה הזאת, אומרה בכלל, ככל שזה היה תלוי בי, בזעזוע נוכח ההצתה העצמית בה נקט פצוע-צה"ל, איציק סעידיאן (26), בערב יום הזיכרון מול משרדי אגף השיקום (משרד הביטחון) בפתח תקוה; ככל הנראה, נוכח התחושה שנזנח והודר – הוא שנתן נפשו בעד הגנת המדינה ומצא כי בדיעבד אין למדינת ישראל שום רצון לתמוך בו לאורך ימים, לסעדו ולחזקו. בבוקר קראתי נציג ארגון נכי צה"ל הכותב כי "איציק עשה את זה בשביל כולנו". איציק לא עשה כן בשבילי. אני בוגר חוויית סף-מוות משירותי הצבאי (רופא כבר הכריז באוזניי על מותי ונשארתי בחיים), שמשרד הביטחון סירב להכיר בהּ, על-אף המלצות חוזרות ונשנות של גורמי פיקודיים, רפואה ונפש. לפי שלא ביקשתי לתבוע, שוחררתי לבסוף לאחר עשור במילואים – על בסיס היותי, כביכול, בעל אישיות אינטרוורטית (מופנמת) – כאשר גם המאשרים את השחרור הבהירו לי שהם בחיים לא יכירו ב-PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית/הפרעת דחק בתר-חבלתית), לא מפני שההמלצות שגויות, אלא משום שאסור להם (רופאים צבאיים) להותיר שום פתח לתביעה כנגד משרד הביטחון על נזק שכביכול נגרם לי במהלך השירות. סעידיאן היה לוחם ב"צוק איתן" ולכן הכירו בו, לא היתה להם ברירה. כנראה שמעבר להכרה, נכשלו בטיפול בו ובשיקומו כישלון חרוץ, ואולי גם לא התעניינו יותר מדי. בקיצור, הַמשיכוּ לחלום שהמדינה הזאת אוהבת אתכם ושאלוהים אוהב אותה ודעו שכאשר אתם רצים עם החץ ביד אל עבר מרכז המטרה (גם אם אתם יהודים חילונים ציונים), מצמידים אותו וצועקים: "פגעתי!" "פגעתי!" אתם פוגעים ("בול פגיעה" נקראים גם שירותים צבאיים שהם כעין בור כרוי באדמה) במשחק-המגוחך הזה של ההצדקה-העצמית באנשים שלחמו והושלכו אל שולי הדרך. למזלי, הצלחתי למצוא את הדרך, אבל זו הייתה דרך ארוכה, מכאיבה ומפותלת, והיו הרבה רגעים קודרים שבהם ניכר לי הקשר ביני ובין החברה הנוטה לאהוב את צבאהּ ודגליה ואחוזה באתוס של עליונות מוסרית יהודית – לחלוטין נותק ואינו בר-תקנה. גם היום יש לי ימים שבהם הכול נראה לי קודר ונטול תקווה; כאילו חיי עוברים במכרה-פחם, שאין בו אוויר ולא קצה-אור, ובכל רגע, בעטיה של תנועה אחת לא נכונה, התקרה עלולה להתמוטט עליי ועל סובבי, אבל מצאתי טעם לצאת למאבק.

7. העיתונאי הפולני, יאצק הוגו באדר (נולד 1957), תיאר מוות של כורים כתוצאה מהתמוטטות תקרת המכרה במולדובה באופן הבא:

*

זה כמו האור הלבן בקצה המנהרה, שהמתים דוהרים לעברו, אבל למעשה, זה הפוך – האור הלבן הוא שנופל עליך במהירות מטורפת, וליתר דיוק, ענן חסר אש, מתנחשל וחם כמו גיהנום, והוא מתקרב בפתאומיות מקצה מסדרון הכרייה, בלי אזהרה וללא-קול, שממנו הוא מהיר פי כמה, ואם משהו מבשר אותו – זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ.

אולי המוות פשוט בא כך? כמו כוח נוראי בלתי-נשלט. ענן לוהט שמקמט, כמו נייר, לוחות מתכת עבים במשקל טונות רבות; מגלגל מסילות כמו חוטי ברזל, ובכוח לא אנושי מוחץ את האדם בשבריר-שניה.

[יאצק הוגו-באדר, קדחת לבנה, מפולנית: מרתה סטנקביץ', אור יהודה 2012, עמוד 223]

*       

   במידה רבה, אדם בוגר טראומה מורכבת, חש את שבריר ההתמוטטות הזאת כל-הזמן; העולם כל הזמן רועד (לפעמים גם הגוף והדיבור מבטאים את הדבר); אתה לא יכול להדחיק. אתה לא יכול לברוח מזה. כשלעצמי, רוב חיי הבוגרים, אני מנסה לעסוק בדברים שנותנים לי אוויר, שקווים בי חיוך. אפשר להגדיר זאת כנסיון להתגבר על חרדה צפה או דיכאון כבד שאורב מעבר לכתף. אין לי אשליות בקשר לחברה האנושית. אני מנוסה בהתמודדויות ארוכות טווח מאז הילדוּת. אני גם חושב שכמה משברים בריאותיים עימם התמודדתי (ובדיקות מכאיבות שגרמו לי להעריך מחדש כל מני סִפִּים בתוכי) גרמו לי לאבד את הפחד. אני יודע שאין לי מספיק זמן על-מנת להימלט. אני נשאר פה בכל זאת, מתוך תפיסת עולם לפיה עליי לעבור את החיים האלה באומץ ובתום.   

   איציק סעידיאן הוא בן סיטואציה אחרת. אני לא יודע מה הוא חווה בעזה והאם יש בכלל מכנה משותף ביני ובינו לבד מכך שלפני עשרים ותשע שנים התעוררתי בתחילת אפריל בבית חולים לאחר חמש-עשרה שעות של חוסר הכרה מחובר לכל מיני צינורות ומכשירים, וכי אני הכרתי את התחושה לפיה המוות אחרי הכאב, נופל כמו תרדמה, ויש להיפרד מהעולם לשלום, מוקדם מדי, ואז קמתי וגיליתי כי התחושה הזאת של ההתמוטטות, הרעד והשבריריות של הכול תלווה אותי מעתה לכל מקום. אני מניח כי כל התאבדות מבטאת משבר רגשי חריף; מצב קיצון שבו נראה לאדם כי הפתרון הטוב ביותר עבורו ועבור סובביו היא ההתאבדות (המוות כמנוחה ללא יקיצה). מעשה כזה עלול להתחולל כאשר אדם אינו רואה אופק, קו רקיע או נקודת-אור, וכאשר הוא חש כי קיומו מכביד מאוד עליו ועל סובביו והוא מעוניין לפטור את כולם מעונשו. למעשה, אני תמיד מרגיש שזה עלול להיות קשור למה שמתאר הוגו יאצק באדר, במלים: "זו רק תחושה לא-מוגדרת ברורה של איום; קול פנימי מבעית ומחריד ומזניק להימלטות, הימלטות שאין די זמן בשבילהּ", ויש אנשים שנשבר להם מזה לגמרי לאחר כמה שנים (מהתחושה שתקרת המכרה עומדת כל-הזמן להתמוטט). רוב מה שעשיתי בחיי מאז גיל 20  קשור בחוויה הזאת באופן ישיר. עם זאת, לפני כשנה חזו לי בשני בתי חולים התדרדרות דרסטית בראיה שתוביל לעיוורון מהיר בשל מחלה אוטואימונית נדירה (אובחנה חצי שנה קודם לכן), לאחר שהוכח שתרופות עזות שניסו לטפל במחלה באמצעותן – לא ממש הועילו ולא הצדיקו את הדיכוי החיסוני לו גרמו. כמעט שנה ללא תרופות – אני עדיין רואה, ההתדרדרות נבלמה, יש שיפור(רוב הזמן). זאת ועוד, אם  השיפור ההמשכי של עיניי יימשך  עד יוני הקרוב, הודיעה הרופאה בבית החולים המטפל בי, כי תיאלץ להודות כי הצלחתי להשקיט מחלה אוטואימונית שעל-פי המחקר עליה נעה אך ורק באופן הולך ומתקדם אל עבר העיוורון, ולא ידועים מקרים שבהם היא נעצרה. מה עשה את זה? אני לא ממש יודע. אולי רק החלפת התחושה הלא-מוגדרת של האיום בתחושה לא-מוגדרת של קיוּם, והבנה עמוקה, שאיני מעוניין להימלט לשום-מקום, זה המקום שלי ואלו חיי. על-כן, אחיה ואוסיף לראות (לפעמים זה כואב לראות). אני מאחל לכל בני-האדם שיפסיקו להיות מאוימים מהתמוטטות.

8. אני לא חושב שאני חי בארץ התנ"ך, לא בארץ התלמוד, ההלכה והקבלה, לא בארצו של עם ישראל, לא בארץ צה"ל. אני חי בארץ שבהּ אני חש צורך לעסוק, כתולדת יהודים בני כל הדורות, ביצירה בלשון העברית. אני יכול לכתוב באנגלית; עם קצת מאמץ, גם בערבית אצליח (אני מלמד שפה ותרבות ערבית-יהודית). עם זאת, אני מעדיף להביע את הפאזה הזאת שבין הנפש ובין היקום, בלשון העברית. זוהי ישראל עבורי – המבע בעברית; אני מודע שהוא מבע אחד מני-רבים, ושהוא חלקי וחסר תמיד (שפות אחרות מלמדות אותי את זה; גם הרהורי-לב על מחסור במלים להביע תחושות ותובנות). אני מכבד ולומד יצירה בשפות אחרות, וכקשת מיומן של עברית, אני יודע, שכאשר אני משגר חיצים אני מחטיא ושב ומחטיא, ויותר משאני אמן-שפה, אם בכלל, אני אמן-החטאה (ממילא אין לי את הכלים הנכונים למדוד אם אני פוגע או מחטיא). המבע החלקי-החסר בעברית הוא מה שיש לי, ובו – חלקי, חפצי ושמחתי. עכשיו אפשר לקרוא מההתחלה.

*

*

*

בתמונה: Shoey Raz, My Whereabouts, 15.4.2021

Read Full Post »

נסיך שחור

*

1

בשנת 1524 הגיע לונציה יהודי שחום ולדעת אחדים שחור-עור, לובש מלכות, שהציג עצמו כנסיך הבא מממלכת חבוֹר, אחי המלך יוסף, המולך על שבטי ישראל האבודים ראובן, גד ומנשה. הוא העיד כי שושלתו היא מצאצאי בית דוד ודיבר בעיקר ערבית מתובלת בעברית (אין זה אומר בהכרח כי בא מארץ ערבית, אלא שיהודים באיטליה יכולים היו לשוחח איתו בערבית מטובלת בעברית). לרבני תקופתו קשה היה כנראה לקבל את הנראטיב לפיו צאצא לבית דוד הוא שחום עור הדובר ערבית, ולפיכך זכה לכינוי דוד הראובני (אף שלטענתו היה צאצא של שבט יהודה ולא של שבט ראובן). עד היום מתפלגות הדעות האם בא מערב הסעודית (ח'יבר), מתימן, או מאתיופיה או מאחת מארצות אפריקה. אני קרוב לדעה האחרונה.
דוד הראובני ביקש את הונצאינים להפגיש אותו עם האפיפיור המכהן כדי לקדם ברית צבאית בין היהודים ובין הנוצרים כנגד המוסלמים; מלחמה משותפת בסופה תשוחרר ירושלים משלטון האסלאם, והעם היהודי יוכל לשוב אליה ואל ארץ ישראל שתעמוד תחת שלטון הנוצרים, כאשר היהודים ייזכו בה לאוטונומיה (יש המכבירים לומר כי דוד התנה כי ארץ ישראל המשוחררת תהיה נחלת היהודים; טענה לא הגיונית במיוחד לנוכח הרוח הנוצרית העזה ששטפה את אירופה באותה התקופה). הוא אף שלח איגרות למלך פורטוגל בעניין, וזה כמעט העניק לו שמונה ספינות חמושות ואז חזר בו. מאוחר יותר ניסה לשכנע גם את הקיסר ההבסבורגי קרל החמישי לתמוך בתכניתו המדינית-צבאית אולם בלא הועיל.
בשנת 1530 זומן דוד לחקירה בסנאט של ונציה שנערכה על ידי גאוגרף. הוא הצהיר כי דוד הוא בדאי ומעורער בנפשו. ככל הנראה, חריגותו (מדובר ביהודי שלא עלה בקנה אחד עם מה שבני המערב, כל-שכן, בני הקהילות היהודיות, הכירו) וכן קשריו עם מזכיר בית הדין המלכותי בפורטוגל היהודי-המומר דייגו פירס, ששב בהשפעתו ליהדות וכינה עצמו: שלמה מולכו, לימים טוען להיות משיח, שעורר תסיסה רחבה בעולם היהודי, החישה את קיצו של דוד. הוא נעצר בשנת 1532 והושם במעצר. הוא נפטר בבית הכלא כמה שנים אחר-כך.
מעניין לציין כי תכניתו המדינית-צבאית של דוד מעולם לא נראתה לשליטי אירופה כתלושה מן המציאות או נגועה במשיחיות או בתקוות אפוקליפטיות. הם ככל הנראה חשדו בו, אדם שהגיע משום-מקום ומבקש צבא ואוטונומיה ליהודים (משלחות מאתיופיה נתקבלו בונציה משלהי המאה הארבע העשרה ואילך, אך עדיין קורותיה של אפריקה היו עלומות בשלב ההוא), ולכן העדיפו לכלוא אותו, ליתר ביטחון, עד שאולי יבואו לחפש אחריו וזהותו תתברר מעל לכל ספק (באותה תקופה נשרפים חיים על המוקד באירופה רבבות, מפני כל טענת-שווא, החל בתעמולה יהודית המשך בכישוף וכלה בכך שאדם מאמין בישוע אבל לא בשילוש הקדוש, אם היו רוצים להוציאו להורג– לא היה קל יותר, אבל נזהרו שמא תתברר טעותם).
זכרו של דוד נותר חי בקרב יהדות איטליה וכך יוחד שיר לזכרו בין כתבי המשורר היהודי אנג'יולו אורוויטו , איש פירנצה (1967-1869); ואילו חברו של קפקא, מקס ברוד (1968-1884), כתב אודות דוד רומאן עב-כרס. היו שציינו בעבר את קירבתה של תפישתו המדינית הריאליסטית של דוד לציונות ההרצליאנית שנתחדשה רק כ-350 שנים אחריו. בספרו של דוד מרקיש המלאך השחור שהוא כעין ביוגרפיה של הסופר היהודי-הסובייטי איסאק באבל (1940-1894), מובא דוד הראובני כגיבור ילדותו של באבל, אבטיפוס של מהפכן ולוחם יהודי ומשנה-עולם.

*

2

   יש לומר משהו על העולם היהודי-אירופאי בו הופיע דוד הראובני. היה זה עולם הדומה בכמה פָּנים, לעולם היהודי לאחר השואה (1948-1945) לוּ לא היתה קמה מדינת ישראל. מתוך חצי מיליון יהודי ספרד ופורטוגל ערב הגירושים (מספרד ב-1492; מפורטוגל ב-1498), הצליחו לצאת בעור-שיניהם לאיטליה, צפון אפריקה ותורכיה כמאתיים אלף עד שלוש-מאות אלף בלבד. מהם נהרגו מרעב, מחלות ופרעות עשרות אלפים (מסכת תלאותיהם וייסוריהם מתוארות, למשל: בספרו של שלמה אבן וירגה, שבט יהודה; בספרו של ר' יוסף בן יהושע הכהן, עמק הבכא; בהקדמה לפירוש ספר מלכים מאת ר' יצחק אברבנאל,בהקדמת פירוש מנחת יהודה לר' יהודה חייט על ספר מערכת האלוהות ובמקומות נוספים) . כמאתיים אלף יהודים נשארו בספרד ובפורטוגל והמירו את דתם לנצרות כדי להישאר עם נכסיהם (חלקם היו "אנוסים"– מונח המופיע לראשונה למיטב ידיעתי בחיבור משמיע ישועה לר' יצחק אברבנאל  שנפטר ב-1508). תוך שנים אחדות הפך חצי האי-האיברי, ממקום בו פרחו הקהילות היהודיות כחמש מאות שנה, למקום שבו היהודים נרדפו, נחקרו ועונו, הוצאו להורג או נרצחו על ידי פורעים, ולבסוף נאלצו לברוח או להמיר את דתם כדי להציל את חייהם. שברהּ הנורא של יהדות ספרד ופורטוגל, והיוותרות בכל העולם של פחות ממיליון יהודים סביב שנת 1500, היוותה מכה רבה. משום שיהודים עשירים רבים איבדו את כל הונם או את רובו, ויהודים רבים נותרו משוללי רכוש וקורת גג. היתה זאת גם  שעה שהצריכה את הקמת עולם התורה הספרדי מחדש והתארגנות מהירה של מייסדי קהילות ומנהיגים שניסו לחזק את היהודים כפי יכולתם להמשיך לקיים את המסורת היהודית לפרטיה. לכל אלו נלוו תחושת בגידה כפולה שחשו המגורשים, מצד שותפיהם-למסחר ולחיים בספרד ובפורטוגל, שליבם התהפך לגרשם; ומצד אחיהם היהודים-לשעבר שהעדיפו להמיר את דתם ולשמור על רכושם ומעמדם, ולמעשה לנטוש את עמם ואת גורלו. כמובן, היו גם מקומות שבהם לא ששו לקבל פליטים יהודים וקליטתם לוותה בעימותים מתמידים עם מי שרצה לדחוק אותם. מי שמצא מקלט-מדיני באיטליה נאלץ לנדוד שוב בשל הקרבות התכופים בין הנסיכויות השונות (למשל ונציה מול מילנו; פירנצה מול פיזה). ב-1509 נחלה ונציה מפלה ניצחת בקרב אניידלו בידי הצרפתים; על סימני החולשה האלו ששו  העות'מאנים שיצאו לשורת כיבושים ימיים של מבצרים ונציאניים ברחבי הים התיכון. עירעור מעמדה של הרפובליקה והמעצמה הימית הזאת, פגעה כמובן באוכלוסיית המהגרים והפליטים היהודים, שזה מקרוב באו, ואשר נאלצו ליטול שוב את מטה הנדודים. בנוסף, עד תום אותה שנה ממש, נכבשה העיר טריפולי (לוב) על ידי הספרדים, ורוב יהודיה (חלקם פליטי הגירוש) הומתו או ברחוּ על נפשם; חלקם הצליחו לחצות בספינות צפונהּ לנפולי. אולם, על פי המתואר, רבים מתו בדרך ברעב.

וכך, מכל הסיבות המנויות, התעוררה בקרב היהודים-המגורשים ציפיה משיחית עזה, כאילו דווקא בעת בה נחזים היהודים כנטושי-חסד-אל והעולם מיוסר מתמיד ממלחמות— היא גם השעה שבהּ יישמעו פעמי הגאולה הכורכת יחדיו את שיבת ציון, הקמת מלכות יהודית, שיבת עשרת השבטים האבודים שהוגלו עם מלכות ישראל בידי האשורים, גילוי אליהו הנביא המבשר, חורבנם של אויבי ישראל, הקמת בית המקדש, הודאת כל העמים במעמדה המיוחד של הדת היהודית ותחיית המתים. וכך כבר בשלהי המאה החמש עשרה נשמעו דיווחים על גילוי אליהו לו זכתה הנביאה אינס מהייררה; בעשור הבא ייסד ר' אשר למלין, יהודי איטלקי-אשכנזי, תנועת תשובה וגאולה, שהתבססה על טענתו שזכה לגילוי שכינה; נפוצו שמועות משמועות רבות על מעשים נפלאים המתרחשים בירושלים כגון נביעת  מים ממקום בית המקדש, וחדשות שונות ומשונות על עשרת השבטים וגורלם. רבות מן השמועות הללו הופצו מירושלים באמצעות כתבי המקובל  ר' אברהם בן אליעזר הלוי, שחזה את גאולת ישראל לשנת 1530, באופן שעלה בקנה אחד עם תחזיתו של ר' יצחק אברבנאל לפיה המועד המאוחר ביותר לגאולה האחרונה תהיה שנת 1558 והיא גם תוכל להקדים-בוא. מבחינה זאת, כאשר הופיע דוד הראובני בונציה (1524), 16 שנים לאחר שנפטר בהּ ר' יצחק אברבנאל,  הוא היה סוג של מענה פוליטי-מדיני-פנטסטי ליהודים ולונציאנים כאחד. הצעתו– מלחמה משותפת באויב העות'מאני, שתקרע את האימפריה התורכית לשתיים, והקמת אוטונומיה יהודית שתעמוד לימינהּ של אירופה הנוצרית במאבקהּ כנגד האסלאם. שיקפה גם את האינטרס היהודי וגם את האינטרס הונציאני לדחוק את רגלי התורכים, ולהרחיב מחדש את חוג ההשפעה הונציאני, כמעצמה עולמית.

לא ברור אפוא האם דוד הראובני היה פוליטיקאי ריאליסט שניסה לעשות את המיטב נוכח המציאות שנחזתה לעיניו או שמא היה קודם-כל הוזה-משיחי. מה שברור הוא שבאירופה של אותה עת שהתאפיינה במלחמות דת, ובשלל אמונות קיצוניות בדבר קץ הימים הקרוב-לבוא, אפשר כי תכניתו של דוד נדחתה קודם-כל משום שבכתבים הנוצריים לא הוזכרה מעורבותו של נסיך יהודי שחור בתהליך התגלותו השניה של ישוע. לו רק היה מציג עצמו כאחד מבני בניו של אחד האמגושים שבאו מן המזרח כדי לבשר את הולדת המשיח אפשר כי כל גורלו היה שונה לחלוטין.

לבסוף, את הנשק שנדרש להגנת היישוב היהודי במלחמת 48' השיגה המדינה הצעירה מצרפת ומצ'כיה (באישורם של הרוסים). ארה"ב ובריטניה—בעלות ברית טבעיות כיום, השיבו את פני ההנהגה הציונית ריקם. קשה לומר אם היתה מדינה אלמלא בחרוּ מדינות אירופאיות לא רבות, לתמוך ביהודים בשעה קשה (בראיון משנות הששים טען דוד בן גוריון כי ללא ברית המועצות של סטאלין, שאיפשרה לצ'כיה לייצא נשק לישראל, לא היה מתאפשר אפילו העשור הראשון לקיומהּ של המדינה). כשאני קורא על דוד הראובני שניסה לשכנע את ונציה ואת מלך פורטוגל לצאת להרפתקה הזאת, קשה לי שלא להקביל את הדברים לימיה הראשונים של מדינת ישראל. מי בכלל חשב אז כי חמישים שנה אחר כך יימצאו בה רוב היהודים שחיו עד אז בארצות ערב ואירופה, ויועלו אליה מליונים של יהודים מכל קצוות תבל, ובכלל זה יהודי אתיופיה.  ב-48' הכל  עמד על כרעי-תרנגולת, ולא היה הרבה פחות פנטסטי, מאשר שורת הצעדים המדיניים שניסה לקדם דוד הראובני. לוּ רק עלה בידו אז, אפשר היה להם ליהודים נשיא שחור-עור (וחוזה מדינה) כבר לפני 500 שנה.

 

רבים מן המקורות בני המאה השש עשרה העוסקים בפרשה זו רוכזו בספר:  סיפור דוד הראובני, על פי כתב יד אוקספורד בצרוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מהדורה שנייה מורחבת, מבואות מאת משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק: ירושלים 1993. 
בתמונה למעלה: Paul Klee, Black Prince, Oil on Canvas 1927:

Read Full Post »

כלבים וחתולים

*

*

"נראה שדיברנו על כל דבר כמעט פרט לאלוהים. כדאי שנשאיר אותו לשעות הקטנות של הלילה."

"אתה לא מאמין בו, נכון?"

"לא."

"מבחינתי אין לדברים שום משמעות בלעדיו."

"אני לא מוצא משמעות בדברים גם איתו."

[גרהם גרין, האמריקאי השקט, תרגם מאנגלית: יואב כ"ץ, פֶּן הוצאה לאור ומִשֹכּל הוצאה לאור: תל אביב 2012, עמ' 137] 

עִוֵּר? חֵרֵשׁ? אִלֵּם?

בִּלְתִּי נִתְפָּס?

הוּא יֶשְנוֹ. הוּא כּוֹאֵב.

[רישרד קריניצקי, נקודה מגנטית: מבחר שירים 2005-1969, תרגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת אבן חושן: רעננה 2011,  עמ' 52]   

 

1

*

להרצל היה פנצ'ר בגלגל באמצע כביש שש. ללודמילה היה פינצ'ר במושב האחורי במכונית של הרצל. זה היה אז, כשניצב מול הגדר שנועדה להפריד בין הכביש ובין כפר ערבי וניסה להחליף את הגלגל, כשנעור בו הרעיון שעתיד לשנות את העתיד היהודי, מדינה יהודית. העובדה לפיה מדינת ישראל קיימת כבר כשישים שנים ויותר לא הפריעה לו לדמיין את עצמו נוסע בבירות העולם,פוגש מנהיגים,מעצב דגל,מייסד את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, תומך בהקמת מדינה יהודית באוגנדה. וכל אותו זמן שרק האויר החוצה מן הגלגל, כחיים אשר עוזבים את הגוף. הכלב של לודמילה גרגר בקולי קולות, כאילו היה שלשה כלבים, או עיבורו של קרברוס, השומר על פתחי האדס. לודמילה טלפנה בסלולארי לחברתהּ סדיג'ה (לשעבר אירינה), שהתחתנה עם ערבי- ישראלי והתאסלמה, לשאול אולי היא מכירה איזה פנצ'ריה טובה בסביבה- לפני שיצטרכו להזעיק גרר.

לפתע נדמה היה להרצל שהוא אינו הרצל עוד.הוא כארון, איש המעבורת, המסיע את ששה מליוני נשמות המתים בסירה על הנהר סטיכס בדרכם אל גדת- האדס. בדמיונו הוא נמשך פתע אל חרטום סירתו, השעין את פלג גופו העליון קדימה והביט בדגים השוחים בתעלה ללא אומר. למחרת היום אמצו הוא ולודמילה, דרך צער בעלי חיים, כלב קטן נוסף, ציוואווה, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט.

'זה בסדר' אמר הרצל  'גם לפלוטינוס ולאבן גבירול היו מחלת עור'. לודמילה שתקה.

'קרלוס זה שם של טרוריסט' אמרה לודמילה בעצב אחרי הפאוזה. 'נקרא לו אפוא, יצחק' הציע הרצל, 'זה שם של קורבן'.

בשעה שישבו הרצל ולודמילה לקרוא את עתוני סוף השבוע, התחיל הכלבלב לחבר בחדר השני ביאור חדש על ספר יצירה.

מלאכים הורידו עליו דמעות אש בשחק.

*

2

*

  לאחר גסיסתו הממושכת של הרצל עזבה לודמילה את ארץ ישראל דרך נמל התעופה של לוד בלי לאמר מילה. נטְלָה עימה את הפינצ'ר ונטְשָה הצ'יוואווה. יומיים כבר, היא מעסיקה עצמה במלמול רפה: 'הרצל פנה אל הים בלי כעס; אין מָצוֹפִים לזרועותיו. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, הרצל לא ישוב; אף אני עוד אבוא בּשעריךָ'.

'כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהוֹר אל תאמרוּ מים מים' אומר השלט,והיא עומדת בשער בית הקברות, ודומה שהרוח מנשבת מאת גופה והלאה, כאילו היתה מאוורר ענק, אשר אם מתקרבים היטב שומעים את מנועו מזרים את ההברות 'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'.

 

3

* 

הספק מכרסם, כמו עכבר בגבינה צהובה עטויית צלופן במרכול שכונתי ישן.המוכר ואשתו בודקים את המלאי. הוא אינו חושב שהיא יפה, ואף היא אינה מעריכה את עצמה ביותר.הספק מכרסם בליבם.אולי יכולים היו להוליך את חייהם אחרת.בלילות,במיטה הזוגית,שכמו מונחת בשלווה דמומה על לוֹע של חיה נאנחת,העיניים לא נעצמות.צרצרים מצרצרים קלושות מרחוק,רעש ירוק,הולך ונמוג.אם מקשיבים היטב ניתן לשמוע את הספק מכרסם, מכרסם.

קראתי הבוקר באיזה מקום,כי הספק כרסם אותם כליל מבלי הותיר זֶכֶר.הוא נפטר ממחלה קשה (יש שאמרו: טבע או טיבע עצמו בים); היא עזבה את הארץ, נוטלת איתה את הפינצ'ר ושוכחת מאחור את הצ'יוואווה.

אימצתי את יצחק, הכלב העוור שלהם, דרך צער בעלי חיים. כעת אנו דרים יחדיו: איש-חתול די-אבוד וכלב עיוור,המחבר בהסתר ספרי קבלה ושירה יפה. יצחק סיפר לי את כל הדרוש לי על מנת שאוכל להמשיך לחוש צער, או חמלה לעתים, על חורבן האדם ועל נחמותיו.

היום הראה לי יצחק שיר ישן שחיבר, אך לא הרחיב האם היה זה בתקופה בה שהה בביתם של הרצל ולודמילה או בתקופה שקדמה לכך. יצחק, החפץ בעילום שמו, ביקשני שהשיר יישאר לעיניי בלבד, אך פתע חשתי לעשות כמעשה מקס בּרוֹד, להציל אוד מוצל מאש, שאין אדם יודע שעתו, מי בקיצו מי לא בקיצו (כל שכן כלב עיוור הסובל ממחלת עור); אני מביא כאן את השיר בראשונה לעיניים רואות (מלבד עיניי שלי)

 

חתול עומד מול חדר זבל נעול

,מול שער אשפות,

,ביום הכִּפּוּרים,

שִלדוֹן קטן יקר

 

ואין רחמים עוברים ושבים

מול שער הרחמים

אשר כולו חתום בפניו של

חתול יהודי 

מול שער נִסְגָּר

*

   קשה היה לשמור על עיניים יבשות מול כלב שעיניו שחורות וריקות, הקורא בהתכוונות-רבה שיר על חתול יהודי מזה-רעב מול חדר אשפה נעול ביום הכיפורים. שיבחתיו, טיפה מזועזע; אחר כך פרש יצחק בלב מבין ללימודיו.

    הייתי זקוק לשהות, לאיזה משקה משיב נפש, לאיזו נעימה של שמחה או לשמע צחוק מתגלגל מן הרחוב, כדי להסדיר נשימה; כדי להכריע כי אני מעוניין לפעול כנגד עצת המחבר. לא להותיר את השיר הזה נשכח ונאבד, ככתובת על קיר דוהה עד העלם. לא סיפרתי לו על כך דבר, והואיל ושלום עומד בינינו בימים כתיקונם, איני מאמין שאבקשו ערב יום הכיפורים זה סליחה ומחילה על שהבאתי את שירו-יחידו לעיניכן/ם.

*

 

מראי מקום והרחבות:

השורה: 'ציוואווה קטן, שמו קרלוס, שהיתה לו סוג של מחלת עור, ושהיה סגי-נהור מוחלט' הוא תרגום שלי לשורות:

had a little Chihuahua named Carlos
that had some kind of skin disease
and was totally blind

השורות לקוחות משירו של טום ווייטס Frank's Wild Years (האלבום Swordfishtrombones משנת 1983). בשיר יורה פרנק, שכיר אמריקאי מן היישוב, במצחה של אשתו הפטפטנית ומעלה את ביתם באש, עליה ועל כלבם העיוור, בעודו צופה בלהבות המכלות את הבית ואת חייו הישנים מבעד לחלון מכוניתו. העילה היחידה למעשה של פרנק הניתנת בשיר היא שהוא מעולם לא סבל את הכלב. כמובן, באיזה אופן, פרנק ועלילותיו מתחברים לדמותו של The Quiet American, מייקל פייל, בספרו של גרהם גרין, שציטוט מתוכו הבאתי בפתח הדברים, או למצער, מתכתב עימה

פלוטינוס ושלמה אבן גבירול, מלבד היותם פילוסופים נאופלטוניים, אכן סבלו ממחלות עור, שהכבידו כנראה על יחסיהם החברתיים.

יצחק סגי- נהור בנו העיוור של ר' אברהם בן דוד מפוסקייר נחשב לדעת רבים כמייסד הקבלה בפרובנס בשלהי המאה השתים עשרה; ספרו היחיד שנשתמר בשלימות הוא ביאורו על ספר יצירה; נדפס במלואו בידי גרשם שלום, בסוף ספרו, הקבלה בפרובאנס.

ספר יצירה מיוחס מסורתית לאברהם אבינוּ (אביו של יצחק). ברם, כבר ר' סעדיה בן יוסף אלפיומי,  גאון סורא (רס"ג, 942-880 לערך) ור' משה קורדוברו (רמ"ק, 1570-1522) כתבו כי הוא נתחבר או נערך, כפי הנראה, רק בתקופת התנאים, במאה השניה לספירה.  ישנן כמה וכמה הצעות נוספות משם חוקרים שונים. המקדימים גורסים כי מדרש זה נתחבר כבר במאה הראשונה לספירה; דעת הביניים גורסת כי זמן חיבורו הוא המאה השלישית לספירה; ואילו היו שאיחרו את זמן חיבורו עד לעיבוריה של המאה השביעית לספירה לאחר התפשטות האסלאם.

יצחק בנו של אברהם (אבינו), מתואר במדרש בראשית רבא (נערך בקצרין בראשית המאה החמישית לספירה), כמי שנפגם מאור עיניו בעת העקידה, עת אל תוך  עיניו הפקוחות נטפו דמעות האש של מלאכי מרום, אשר ריחמו על הנער, העומד לאבד את חייו, וראה: בראשית רבה, פרשת תולדות, פרשה ס"ה סימן י' (האחים ראם והאלמנה: וילנה תרל"ח, דף קכ"ח ע"ב): "בשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח בכו מלאכי השרת […] ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שהזקין כהו עיניו'.

מלמולה של לודמילה הוא פרפרזה על הנאמר על ידי שליח הציבור והקהל בחזרה על תפילת נעילה של יום הכיפורים: 'היוֹם יִפְנֶה, הַשֶּמֶש יָבוֹא וְיִפְנֶה, נָבוֹאָה שְעָרֶיךָ'

אזהרת המיים המפורסמת דבי ר' עקיבא לנכנסים לפרדס, 'כשאתם מגיעים אל אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים, מים', מובאת בתוך: תלמוד בבלי, האחים ראם והאלמנה: וילנה תרמ"ו, מסכת חגיגה פרק ב', דף י"ד ע"ב.

השורה'בִּגְלל מֶשֶך החיים- בגלל מֶשֶך החיים'לקוחה מתוך: דליה רביקוביץ, 'שוכבת על המים',כל השירים, בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב, עמ' 229.

השורה: "מִי בְקִצּוֹ, מִי לֹא בְקִצּוֹ" לקוחה מן הסילוק ונתנה תוקף קדושת היום, הנאמר בחזרת שליח הציבור על תפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים.

פרנץ קפקא כנודע ביקש את מקס ברוד להשמיד את כל כתביו מלבד המעטים שכבר ראו אור, וגם אותם ציוה שלא להדפיס מחדש. מקס ברוד, למרבה המזל, לא קיים את צוואת רעהו; נוסח הצוואה נדפס בסוף הכרך: פרנץ קפקא, היונה שעל הגג: מכתב אל האב ועוד כתבים מן העיזבון, תרגמה מגרמנית, אילנה המרמן, הוצאת עם עובד: תל אביב 2007.

"ומה טעם נקראת הנשמה יצחק? מפני שמשחקת ומשתעשעת עם הקב"ה בגן עדן" אלה דברי המקובל יוסף הבא משושן הבירה (למעשה: מן העיר הפרסית המדאן), מקובל מסתורי בן המחצית השניה של המאה השלוש עשרה שהגיע כנראה מפרס לקסטיליה שבספרד ונמנה, ככל הנראה, עם יוצרי ספר הזהר. הדברים לקוחים מתוך: אלכסנדר אלטמן, 'מדרש אלגורי על-פי דרך הקבלה הפנימית על בראשית כ"ד', פנים של יהדות: מסות נבחרות, הוצאת עם עובד: תל אביב 1983, עמ' 72. 

השיר Yesterday is Here לקוח מאלבומו של טום ווייטס, Frank's Wild Years, שראה אור בשנת 1987.

*

*שנה טובה, כתיבה טובה וחתימה טובה

*

בתמונה למעלה: Nicolas De Stael (1914-1955), Marine au cap, Oil on Canvas 1954

© 2012 שועי רז

 

Read Full Post »

האזרח החטוּף

 

1

   חברה יקרה שאלתני מה אני חושב על כך שבשנה הבאה ייאלץ בני (8) לעמוד בטקס-יומי בבית ספרו לשירת התקווה ולהנפת הדגל (כהחלטת שר החינוך המכהן, ח"כ גדעון סער); עניתי כי ההחלטה הזאת אינה גורמת לי מבוכה או צמרמורת,אבל כן, חוסר-נוחות זעירה,אבל שהחלטה אחרת של שר החינוך סער מפחידה אותי ממש: ההחלטה להוציא מכל ספרי הלימוד הנלמדים במערכות החינוך השונות במדינת ישראל את הנרטיב הפלסטיני לתביעתם על הארץ.הייתי יכול להבין לוּ היה מחליט סער להוציא מספרי הלימוד את המושג "נכבה",שתרגומו לעברית: אסון קולוסאלי או שואה ממש ; אבל לדידי,לימודם והבנתם של הנרטיבים הפלסטיניים בצד הנרטיבים היהודיים-ציוניים-ישראליים הוא דבר חיוני מאין כמוהו להבנתם את אזרחיה של מדינת ישראל את נוכחותם באזור והשתלשלותהּ, ואת הבנתם את מצבה הגיאו-פוליטי-מדיני של מדינת ישראל במזרח התיכון וברחבי העולם. יתירה מזאת,סכסוך משפטי-מדיני שעתים מתלבה להיות סכסוך-דמים בין לאומים, אי אפשר ללמד בנוכחות צד אחד בלבד. זוהי אינה רק הסתרה מידע חיוני מן הציבור (ציבור התלמידים, בחלקו תלמידי המגזר הערבי),אלא גם הטלת-פגם במכוון בכשריו של ציבור התלמידים להבין את מורכבותו של הסכסוך,ולהימנע מדיכוטומיות המוניות של חלוקות ברורות ודוגמטיות בין טובים ובין רעים,בין בני אור ובין בני חושך.  איני יודע מהו האינטרס של ממשלת ישראל לגנוב כך את דעת אזרחיה,בבקשתה להנחיל להם לכתחילה אידיאות קטועות. אבל כאשר לרגע הרהרתי בדברים לעומקם נזכרתי לפחות במיתוס ציוני אחד שהונחל לי ולבני דורי כילדים באופן חד-צדדי, דוגמטי, המנשל את האירוע ואת מתיו לכתחילה מקולותיהם-הם,ורותם את הסיפור כולו לבניית האתוס הציוני בתלבושתו האחידה הכחולה-לבנה. כוונתי לנפילתם של יוסף טרומפלדור ושל חבריו בתל חי (1920).

*

2

*

  *

   לפני זמן מה די ארוך שאלו אותי ילדיי הגדולים מה יש לי להגיד לגבי אמרתו של יוסף טרומפלדור (1920-1880): 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'; את תשובתי חילקתי לשניים באופן די החלטי:

א. לא טוב למוּת

ב. בטח שלא בעד ארצנוּ

   בשבת האחרונה,הזכירו לי ילדיי את התשובה שנתתי להם אז,ואז חשבתי לעצמי שגם ככלות תשעים שנים,עדיין הולמת אותה אמירה על סף המוות של טרומפלדור את מזגן וכוונתן של רוב הסיעות הפוליטיות המתקיימות במדינת ישראל דהיום.

   כמובן, עם השנים נפוצה גרסת התשליל הגורסת כי טרומפלדור דווקא השפריץ קללה עסיסית ברוסית, אבל ככל שזה נראה לי,אפשר כי טרומפלדור פשוט אמר נוסח שהיה מקובל מאוד בקרב קצונה אירופית במלחמת העולם הראשונה: Pro–Patria–Mori–Dulce–et–decorum–est [= נעים ומכובד למות בעד המולדת],נוסח שמקורו ב- אודות להוראטיוס. זוהי גרסא בלטינית שהיתה מקובלת גם בקרב הצבא הרוסי וגם בקרב הצבא הבריטי (שני צבאות בהם שירת טרומפלדור בעברו). זאת ועוד,המשורר הבריטי, הקצין וילפרד אואן,סיים באמירה זו את שירו–Dulce–et–decorum–Est, שנתחבר זמן קצר בטרם נפילתו בשלהי מלחמת העולם הראשונה בצרפת (1918). יש להניח כי טרומפלדור,שהיה קצין בצבא הבריטי בזמן המלחמה בגליפולי, שמע על השיר, שאמנם נחתם באמרה האמורה,אך כדרכו של אואן כולו מחאה זועקת ואפקטיבית על זוועות המלחמה ועל הממשלות שהביאו את אומות אירופה לידי כך. על כל פנים,אמרה לטינית זאת,עשויה היתה להישמע מפי טרומפלדור כקללה רוסית עסיסית לאזניים אחדות,אבל לעומת זאת לציונים המאזינים ללטינית, שמיהרו לקשור בין הנוסח המקובל על הקצינים ובין המפעל הציוני, יכולה היתה להתפרש בנקל כ'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ'. ואמנם גדליה אלקושי בספרו: אוצר פתגמים וניבים לטיניים (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס: ירושלים 1959, עמ' 158-157, סימן 565],  הביא את הנוסח העברי הזה של הדברים המיוחסים להיות מילותיו האחרונות של טרומפלדור,כרעיון דומה לזה שהובא על ידי הוראטיוס ב–אודות שלו.אלא שאלקושי לא הביא את דבריו של וילפרד אואן ואף לא ציטט את העובדה לפיה היה זה מאמר מקובל בקרב קצינים הנוטים למות במהלך מלחמת העולם הראשונה. יותר מכך, אין בדברי אלקושי ערנות לפער הניכר בין "המולדת" (=כל מולדת שנלחמים עבורהּ) ובין "ארצנוּ" (=קרי, ארץ ישראל, מולדתו הנצחית של העם היהודי, אליבא דהתנועה הציונית), פער גדול ורב.

  עם זאת,טרומפלדור לא אמר כנראה מעולם את הנוסח 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנוּ' גם לדעת הציונים שבציונים בני-זמנו. לכבוד הקונגרס הציוני בשנת 1923 הוכנה הזמנה ובהּ הובאו כמוטו דבריו האחרונים של טרומפלדור כך,כפי שהיו מוכרים אז: 'אין דבר, כדאי למות בצד ארץ המולדת',מה שקרוב מאוד לרוחו של הפתגם הלטיני דווקא,ומגדיל דווקא את האפשרוּת לפיו הקשרהּ של האימרה המיוחסת לטרומפלדור,הנה לאמיתו של דבר,נומוס מקובל בקרב עדית של קצינים הנוטים למוּת ונאמר בהקשר שירותו הקודם בצבא הרוסי ובצבא הבריטי, כלומר: אין בו אהבה יתירה לטריטוריה ולעם, אלא הבעת חיבה למוות בשירות ה-Patria כקצין, לכאורה: מוות של כבוד בזמן מילוי תפקידו, וכחלל קרב.

   זאת ועוד,בהקשר של מלחמת העולם,כבר הראה איסאק באבל ב- חיל פרשים, כי בימי הלחימה של מלחמת העולם הראשונה הוצאו להורג חיילים שהעזו לסגת מעמדות הקרב, בשעה שהפקודות היו לעמוד על המשמרת ולהילחם עד מוות,בהליך צבאי מזורז אצל כתת יורים. סטנלי קובריק ייחד לפרשה כזאת,שהתרחשה במסגרת הסתערות צרפתית על מעוזים גרמניים, את אחד מסרטיו המוקדמים והמרשימים, שבילי התהלה (1957). יש להניח כי בקרב הכוחות הלוחמים שרר הנומוס של מלחמה עד מוות; נסיגה או נפילה בשבי נתפסו כסימנים של חולשה,העשויים לערער את שורות הלוחמים. אפשר כי נומוס זה הנחה את טרומפלדור שהעדיף להילחם עד מוות בתל-חי,כפי שוודאי הונחה בימי שירותו כקצין בצבא הצאר ואחר-כך בצבא הבריטי. שכן,לא ברור האם התוקפים באו על מנת לשדוד או על מנת לפרק את מגיני תל-חי מנשקם, או שמא לרצחם נפש. הריאליה ההיסטורית-פוליטית,על כל פנים, קושרת את פרשת תל חי לסכסוך הגבול בין הבריטים ובין הצרפתים לנוכח הסכמי סייקס-פיקו,יותר מאשר לפרעות יזומות של המון ערבי. אין ספק,כי טרומפלדור, כקצין בריטי לשעבר,נתפס על ידי בעלי בריתם של הצרפתים בצפון כאישיות פרו-בריטית לכתחילה,ואכן "המולדת" עבורה נלחם טרומפלדור שהיה ציוני לעילא,קיבלה בעקבות תבוסתו של הצבא התורכי בפני הצבא הבריטי בפיקודו של אלנבי (1917), ולאחר הסכמים טריטוריאלים שתכפו למלחמת העולם למעמד ארץ חסות בריטית. תל חי שהיתה באותן שנים אזור ספר בין אזורי ההשפעה של בריטניה (ירדן, פלסטינה ומצריים) ובין אזורי ההשפעה הצרפתיים (סוריה ולבנון),הפכה למקום פעילותם של שודדי-דרכים ומבריחים ושליחים מטעם הצרפתים או הבריטים ביניהם שררה מתיחות לא קלה באשר לגבולות השפעתם. קשה לדעת אפוא,האם מתקיפיה של תל-חי היו פורעים סתם,שודדים/מבריחים שראו בהתיישבות בתל חי סכנה למעמדם באזור, או שמא שליחים ערביים מטעם המנדט הצרפתי בצפון,אבל מובן כי טרומפלדור וחבריו לא הומתו, קרוב לודאי,משום היותם ציונים-יהודיים,אלא משום שנתפסו או כעושי דברם של הבריטים (אזרחים בהשפעת השלטון הבריטי) או כגורמים המשבשים/מסכנים בעצם נוכחותם את פעילות השוד וההברחה שאירעו בין שני איזורי ההשפעה מצפון ומדרום. עולה מכל אלו כי מנגנון ההסברה הציוני-מדיני גייס במידה רבה את נפילתם של מגיני תל חי,לטובת כינונו של האתוס והמיתוס הצבאי היהודי-ציוני,ולא ברור אם כך היה לכתחילה. דבריו של טרומפלדור על סף המוות,שכפי שהראיתי אינם בעלי משמעות ציונית ישירה דווקא,גויסו על ידי מערך ההסברה הציוני כבר בשנת 1923, אלא שאז צוטטו באופן מעודן הרבה יותר מאשר נתחנכנו לשמוע ולהשמיע.

*

3

*

   אסיים את דבריי בהערה חטופה אך חשובה מאוד בעינָי באשר לעניינו של האזרח החטוף גלעד שליט. אני כותב,האזרח החטוף. משום ששליט כבר יושב חמש שנים בבית-שביו,ויש להניח כי לו רק היה חופשי כעת,היה אזרח לכל דבר ועניין. כזכור,חוק גיוס חובה הוטל כחוק למשך 36 חודשים שירות בלבד. באשר גלעד שליט לא חתום קבע וגם לא נחטף במהלך קורס קצינים ומעולם לא זומן לשירות מילואים פעיל (גם אם לא זכה עד כה להשתחרר בבקו"ם) ואף לא ניתן למיטב ידיעתי לגייס אזרח לכל ימי חייו,אין טעם להמשיך ולדבר בו כחייל חטוף. אלא כאזרח חטוף אשר ממשלתו מסרבת לפדותו. לדיון כזה יש כמובן השלכות על חיי כל אחד ואחת מאזרחי המדינה,באשר המשך שהותו של גלעד שליט צריכה להיות נדונה בפני בית המשפט כהפרת חוק יסוד זכויות האדם והאזרח,כלומר: זהו כבר אינו שיח על החזרת חיילים שנתחייבו לשרת בצבא ולהתנהג בהתאם לפקודות הצבא או לעמוד לדין צבאי על הפרתן,אלא שיח החל על מי שבגין גילו יש להתייחס אליו כאזרח לכל דבר (שאמנם נפל בשבי בשירותה של מדינת ישראל, אבל שתחולתם של חוקי הצבא ופקודותיו אינם חלים עליו) אשר עניינו צריך,גם בהעדרו,להתברר בפני ערכאת השיפוט האזרחית (בג"צ), שתפקידו לצוות על הממשלה ועל מערכת הביטחון כיצד יש להמשיך לנהוג בעניינו,מבלי שמערכת הביטחון הישראלית,ומנגנוני הביטחון במשרד ראש הממשלה (במקרה זה: השב"כ והמוסד),יהיו גורמי ההערכה הרלבנטיים לקידום עיסקת השבויים—קידומה או בלימתהּ.חושבני,כי גם כאן עושים שלטונות המדינה והצבא מלאכתם רמיה,בהציגם לציבור את גלעד שליט כ"חייל החטוף". כמובן, אם חלילה יומת שליט,יוכלו המדינה ומערכת הביטחון להציגו כדוגמא של שבוי ללא חת אשר נשא את שביו בגבורה ומת בכבוד למען ארצו ומולדתו.  להציג את אותו האתוס לגבי אזרח חטוּף הוא מצב בלתי-נסבל,ואף הודאה בלתי-פומבית בכך שמדינת ישראל מגייסת את אזרחיה לכל החיים ומציבה אותם בחזית האש ואם ייפלו בשבי היא תיתן להם לשאת את שביים עד מוות ולא תפעל נחרצות (כמו שפעלה נחרצות במקרה אלחנן טננבאום  אזרח שנפל בנסיבות מאוד שונות ופחות תמימות מן הנסיבות בהן פעל ונשבה גלעד שליט) על מנת לפדותם לאלתר משביים. כמובן שבאותה המידה טעם רב יש בנסיבות ההכרה בגלעד שליט כאזרח חטוף על ידי ארגון צבאי הפועל בחסות ממשלה זרה,לפנות לארגוני זכויות אדם ברחבי העולם ואולי גם לבית הדין הבין לאומי בהאג. ברם, כמובן שאין הדברים הללו מחזקים את האינטרסים של גורמי הביטחון במשרד ראש הממשלה,היועצים הביטחונייםומשרד הביטחון,המעוניינים להשאיר את ההחלטות ואת ההמלצות תחת שיפוטם הבלעדי וללא ערעור על התנהלותם.

*

*

בתמונות:  1. נדב בלוך, טוב למוּת בעד ארצנוּ/ יטיב אלמות פי סבּיל בלאדי, אקריליק על בד 2005.

2. כרוז שהוצג בקונגרס הציוני עם תמונתו של יוסף טרומפלדור והאמרה המיוחסת לו, 1923.

© 2011 שועי רז

Read Full Post »

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנוּ?

*   

ספריות עבורי הן אקווריומים ענקיים, דמויי ים, בהם שוחים דגי נוי. אם עמודי הספריות נדמים לשוניות אלמוגים, יכול האמודאי המצוי לתייר שם אחר דגים מזנים שונים, בגוונים שונים. לעתים, אם ישפור עליו מזלו, יאתר איזו פנינה בקונכית, לעתים אם אתרע מזלו יפגוש דגים טורפים.

   על קיר מסוים בספריה עומדים תצלומים מיניאטוריים של שלשה עופות ים, שכמו מצפים לרגע בו יעלה אחד הדגים אל פני המים בכדי לחטוף אותו ואילך. מעולם לא שמתי לב, ברדתי לספריה הזו, לשלוש המיניאטורות הללו. אולי תמיד אורבות הן שם. אולי נתלו שם רק באחרונה. אפשר כי פעמים רבות מדיי ירדתי תחת פני המים, חולף במהירות, מבלי לתת לבי להן, אחרי הכל, אינני דג.

   הנה קולות האנוש מתרחקים ואני הולך וצולל בין המדפים, מחפש סהוּר אחר ספר של אחד ממשיכי ממשיכיה של הקבלה הלוריאנית, מהרהר בויטראז' ההוא של מרדכי ארדון, השוכן אחר כבוד, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובאילן הספירות שבו, הדומה בעיני רוחי פתאום, לשונית אלמוגים, שרק עתה בראשונה הבחנתי בזהרוריה.

   אל תוך הדממה המפויסת הזו, יורד לפתע קול, הקורא בשמי. אני מביט מעבר לכתפי, והנה עמית לשעבר ללימודים באיזה מוסד אקדמי-דתי בו שהיתי בעבר כעמית מחקר קורא לי ומסמן, אם אוכל לגשת אליו.

-'נו, אתה עוד שם?' הוא שואל.

-'עזבתי ואני שמח על כך' אני משיב, ולא אומר, כי הדברים היו קשורים לאג'נדה מסוימת בהּ נקטה תכנית העמיתים שם, שהלכה והימינה לאחר מבצע "עופרת-יצוקה", עד שאפילו ביקורת כלשהי על הפעילות הצהלי"ת נתפסה שם ככפירה בעיקר. שמחתו של אחד מחבריה, על תכנית הגירוש של מהגרי-העבודה מישראל, וקירבתו לשר המשפטים המכהן, היתה כבר הקש האחרון מבחינתי.

-'והמלגה? אתה עדיין מקבל מהם כסף' הוא שואל, מופתע.

-'ודאי שלא, אני עונה, אין לי כל קשר אליהם,  הרי עזבתי'  אני תמהּ, מן התימהון המתפשט על פניו, כאילו שמע זה עתה משהו בלתי-ייאמן.

-'מה באמת, זה לא יכול להיות להיות, זו עסקה מצוינת'

-'כנראה שלא הכל קונים בכסף' אני עונה בשקט, ובוחר לא לפרט.

-'והאניה הזאת מול עזה, מה אתה אומר…' הוא אומר מחויך, וחיוכו הולך ונוהר על פניו, מעט אכזרי.

אני שותק.

-'אני הייתי תוקע בכל אחד שם כדור, יותר טוב, הייתי יורה טורפדו שתרים באויר את כל האניה. ראית פעם דבר כזה? זה מראה יפהפה. הספינה מתרוממת באויר ואז נוחתת בוערת. כמה וכמה פעמים. יריתי פעם טיל כזה על יד ביירות' הוא אומר.

אני ממשיך לשתוק, מביט ומתרחק. Fade Out.

   כאשר אני נתקל בגילויים שמכעיסים אותי אצל איש מתוך אחד הציבורים המתגוררים כאן, אני משתדל לאזן את עצמי בקריאת טקסט של הוגה, שלכאורה משתייך לאותו המגזר. זה עוזר לעתים לזכור את ריבוי הקולות וריבוי הדעות, וגם מונע מן האדם את הגלישה המהירה מדיי לידי הכללות-גסות, שמטבען רואות בכל מגזר מקשה אחת, ומתעלמות מן האפשרות לפיה, כל אדם מגלה פנים ייחודיות משלו, ומניבות את הטעות הגדולה מכולן: הערכת "האחר" לכתחילה, שלא על פי רוחו ודבריו, אלא על פי דברים שאנו משליכים לכתחילה עליו.

    נסוגתי אל אחת משוניות האלמוגים ודגתי משם את הספר ישראל: הווה ונצח מאת הוגה הדעות והתיאולוג-הדתי, היהודי-האמריקני, אברהם יהושע השל (1972-1907), נצר לשושלת אדמור"י חסידות האפטה, שהיה מראשוני המאבק לשיוויון זכויות לאפרו-אמריקנים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וקול-קורא ומוכיח כנגד מלחמת ויאטנאם בשנות השישים. את ספרו זה חיבר השל בשנת 1969 בעקבות מלחמת ששת הימים, והמיזוג הבלתי אפשרי בין הדאגה הרבה שחש לעתידה של מדינת ישראל בימי הלחימה ובין השמחה אותה חש לנוכח 'איחוד ירושלים'.  מגמתו הפרו-ציונית במופגן של השל, לא באה על חשבון שאיפתו לשלום, ודאבונו על המלחמה—הרוגיה ופצועיה, בני כל העמים. וכך כתב בתוך פרק שנקרא 'שלום':

*

מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו. במשך אלפיים שנה לא נשאנו חרב. בעבר ובעתיד נקעה נפשנו מן האלימות. מן התנ"ך למדנו: 'כי לא בכח יגבר איש' (שמואל א, ב',9). בהכריז מנהיג גרמניה הנאצית על כוונתו להשמיד את עמינו, לא האמנו. רשעוּת כזאת הדהימה והיתה בלתי נתפסת. השואה פגשה אותנו ואנו בלתי מוכנים.

במאי 1967. לאחר שנים של איומים רועמים להשמדת אזרחי מדינת ישראל, גייסו שליט מצריים ובני בריתו, מבאות גדולים, מצויידים בכלי נשק הרסניים אשר סופקו על ידי רוסיה הסובייטית. מלחמת השמד עמדה לפרוץ, גזר דין המות הוכרז. מה היה עלינו לעשות? להתייחס בחוסר אמון לדבריו של נאצר כפי שהתייחסנו לדברי היטלר?

היה זה רגע נורא, בקעה מתוכי ההכרה עד כמה מעורב אני במתרחש בארץ ישראל. עצם קיומהּ של ישראל הועמד בסכנה. הצהרות מאיימות שפעו בכל יום מפי מנהיגי ערב. אחד הלקחים שלמדנו מן המשבר הגדול של מאי 1967, הוא שהמעורבות העמוקה של כל יהודי בקיומה של מדינת ישראל, אין היא עניין של צדקה או גמילות חסדים, כי אם זהוּת רוחנית. על קשר זה לישראל נבנה ומתממש כבודו של האדם כיהודי.

תהא זו נוקשות נוראה לשכוח כי מלחמה היא סיוט וגיהנם. אוזנו של מי תהיה אטומה לכאב החללים, והפצועים? מי יכול לאטום אוזנו לזערות האמהות והנשים אשר בניהן ובעליהן לא ישובו הביתה לעולם. רחמי ה' הם על כל מעשיו (תהלים קמ"ה, 9).

אבלים אנו על אבדן החיים, על ההרס, על פרי האלימוּת. אנו מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו המלאכים לומר שירה, גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם: 'מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה!' (תלמוד בבלי מגילה דף י' ע"ב).

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי, רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספוּרים לאחר מלחמת ששת-הימים.

שמחתם של חיילינו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה. מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הניצחון, ריעיהם אשר נפלו לצידם מתבוססים בדמם. במחיר הנורא אשר שילמו אויבינו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו.

יתכן והעם היהודי לא למד מעולם ולא הרגיל את עצמו מעולם לחוש את צהלת הנצחון והכיבוש, ואנו מקבלים אותו ברגשות מעורבים.

(אברהם יהושע השל, ישראל: הווה ונצח, הוצאת ההסתדרות הציונית, תרגום מאנגלית: דוד בר-לבב, בעריכת פנחס פלאי, ציירה: רבקה מריים, ירושלים 1973, עמ'220-218)

*

 סגרתי את הספר. לא יכולתי להשאיר אותו בפה פעור. אפשר כי ככלות ארבעים ושלוש שנים הרגילו עצמם חלק מבני עמינו לחוש את צהלת הנצחון, הכיבוש, וגם האבח והרצח. אפשר כי הרגשות המעורבים נמחו מליבותיהם. אפשר גם כי תפישתו של השל היא לכתחילה רומנטית, ועדיין מתבוננת-היא במדינת ישראל, כהשגחה אלהית על ההיסטוריה ולא כמקרה בין המקרים המסתברים בזירה הפוליטית והמדינית, ובהסכם בין המדינות. הבעת הצער של השל (המצטט את יצחק רבין) שונה היא בתכלית מהבעת הצער וההתנצלות האוטומטית המיתממת של דובר צה"ל ומשרד הביטחון, שדומה כי הם מכוונים אל אזני מנהיגי- המדינות-המתועשות יותר מאשר איש ואישה בני העם הפלסטיני או אל בני משפחותיהם של כל אותם מפליגים ומפליגות לעבר עזה, אזרחי מדינות שונות, לא חילות חמושים, לא פושעים-מסוכנים וידועים.  'ומה עם הערבים?' יגידו ודאי חלק מאזרחי ישראל היהודים 'הם לא שמחים במות יהודים?' 'ומי אמר שהם לא היו חמושים?' 'ומה אם היו אילו אניות נושאות נשק?'. כבר שמעתי כאלו. אני בחרתי להבין משפט כמו "מאז ומעולם היתה שפיכות דמים תועבה לנו" לא כהיגד יהודי באופן מיוחד, אבל כהיגד אוניברסלי מקווה, הנכון לכל זמן. הלוואי שיחלקו בו כל בני האדם, כאן ושם וכאן. אפשר עוד להיות ציוני, או לרצות בקיומהּ של מדינת ישראל, מבלי להיות אטום-לב, שמח לאיד, ונקמן. אפשר גם להיות ביקורתי, אפשר גם להרים קול כאשר רואים דברים משובשים מתרחשים בפתח עיניים, במיוחד כאשר דומה (הלוואי שאין יסוד לחשש זה), כי מערכת הביטחון, ברשות הממשלה המכהנת, הולכות ומקדשות אתוס בלתי רשמי, שמשמעו: קלות בלתי נסבלת של הרג-אדם, רוצה-לומר: זילות נוראה בחיי אדם.

בתמונה למעלה:מרדכי ארדון, ויטראז', בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים 

© 2010 שועי רז

Read Full Post »